מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הודעה מוקדמת על שינוי ארגוני: השופטת מיכל רובינשטיין: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב בת.א 50155/05 מיום 11.3.10 (כב' השופטת שושנה אלמגור), לפיו נדחתה תביעת המערערים לקבלת פיצוי מהמשיבה בגין אי מתן הודעה מוקדמת נאותה בדבר השינוי האירגוני שלה וכן פיצוי בעד שווי זכויות ההפצה של המוצרים אותם הפיצו. העובדות המשיבה תאגיד רשום בישראל הינה חברת השיווק המשווקת את מוצרי שטראוס, יצרנית מוצרי חלב, סלטים וכיוצ"ב. המערערים בזמנים הרלבנטים לתביעה עסקו כקבלנים עצמאים בחלוקת מוצרי המשיבה ללקוחות. הם נהגו לרכוש אותם מהמשיבה (להלן:"שטראוס"), להעמיס אותם במרכז ההפצה בעיר פתח-תקוה ולשווקם במכולות שכונתיות ורשתות השיווק הגדולות. כל אחד באזור מוגדר, זאת בתמורה לקבלת עמלות מן המכירות (זכות ההפצה להלן: "קו חלוקה"). המערער מס' 1 בני סעדה (להלן: "סעדה") שיווק את מוצרי שטראוס באזור קיסריה משנת 1989 כמפיץ מטעם חברת "לוקוס שיווק בע"מ" (להלן:"לוקוס") אשר שימשה סוכנות הפצה למוצרי שטראוס באזור נתניה. בשנת 1993 ניתקו היחסים בין שטראוס לבין לוקוס והמשיבה התקשרה במישרין עם כמה מפיצים וביניהם סעדה. בתאריך 10.5.93 חתם סעדה על מסמך המופנה לשטראוס אשר הסדיר את תנאי ההתקשרות ביניהם (להלן:"חוזה ההפצה"). סעיף ז' לחוזה ההפצה אשר נכתב בשם המפיץ, קבע כלהלן: "... רשמתי לפני שהינכם רשאים להפסיק למכור לי את הסחורה ולמסור את ההפצה של הסחורה למישהו אחר וזאת ללא הודעה מוקדמת וללא זכות לפיצוי או לטענה כלשהיא שלי כלפיכם - אם ההפסקה נובעת מחמת שהפרתי את נוהלי העבודה שלכם, או גניבה, או מעילה באמון, או הפרת חיוב מחיובי על מסמך זה. בכל מקרה אחר - תחול הוראת סעיף זה אך תינתן לי הודעה מוקדמת של 30 יום..." חוזה זהה (למעט פרטים מסוימים) נכרת ביום 6.5.93 בין המשיבה לבין גיסו של סעדה המערער מס' 2 יעקב גואטה (להלן:"גואטה") אשר הפיץ את מוצרי שטראוס באזור חדרה. גם הוא שימש קודם לכן מפיץ מטעם לוקוס משנת 1975 ועד לחתימת החוזה עם שטראוס. פרט למחסן שבפתח תקוה למשיבה מחסנים באזורים שונים בארץ, בין היתר באזור חיפה. בשנת 2001 יזמה שטראוס מהלך רה ארגון שבמסגרתו נערכו שינויים במערך העבודה. כחלק מהמהלך החליטה המשיבה כי כמה מפיצים שהפיצו את המוצרים מפתח תקוה יעברו למרכז הצפוני. באותה קבוצה נכללו המערערים אשר טענו כי שינוי במיקום ההעמסה הקשה עליהם, והם ביכרו לסיים את ההתקשרות בינם לבין שטראוס. מכאן תביעתם של המערערים נגד שטראוס לקבלת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת נאותה בדבר השינוי הארגוני וכן פיצוי בעד שווי זכויות ההפצה של המוצרים. הפלוגתאות שעמדו לדיון בבית משפט קמא היו כדלקמן: " א. מה טיבם של יחסי ההפצה; ב. האם ניתנה לתובעים הודעה מוקדמת כדין; ג. זכאותם של התובעים לפיצוי בעד שווי קווי החלוקה; ד. האם חוזה ההפצה הוא חוזה אחיד". ביהמ"ש קמא קבע כי המערערים חתמו על הסכם הפצה השולל פוזיטיבית קיומן של זכויות קנייניות. הוא הסתמך על הלכות ביהמ"ש העליון בהם הלכת טרבנול המפורסמת (ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול ישראל בע"מ ואח' פ"ד מד חלק שלישי עמ' 661), אשר קבעה, כי אין למפיץ זכויות קנייניות בקו ההפצה, אלא זכויות חוזיות בלבד, אשר ניתנות לסיום בכל עת אך תוך מתן הודעה זמן סביר מראש. כאמור, בהסכם ההפצה עליו חתמו המערערים הופיע סעיף ז' לחוזה שצוטט לעיל לפיו הסכימו המערערים כי הודעה מוקדמת מצד המשיבה על סיום הסכם ההפצה יהיה בתוך 30 יום מראש. בבוחנה את הסעיף האמור בחוזה ההפצה קבעה השופטת המלומדת כי מדובר בתנאי סביר עליו הסכימו הצדדים מרצונם החופשי. ההוכחה לכך היא, כי אילולא רצו המערערים לחתום על חוזה ההפצה לא היו חותמים עליו. הטענה כי המשיבה הטעתה ורימתה את המערערים נדחתה על ידי ביהמ"ש. שכן, אם אכן כך היה, הם היו רשאים להודיע על ביטול ההסכם וכזאת לא עשו. המערערים קיימו את חוזה ההפצה משנת 1993 ולא השמיעו כל טענה כי רצונם נפגם. עוד הדגיש ביהמ"ש כי ההודעה שמסרה המשיבה למערערים לא היתה על סיום היחסים אלא על ההחלטה לשנות את מיקום מרכז ההפצה בלבד (זאת לטענתה עשתה נוכח אילוצים לוגיסטים) והמערערים היו אלה שבחרו שלא להמשיך את יחסי ההפצה. ביהמ"ש קובע כי המשיבה נתנה למפיצים הודעה מוקדמת כדין. אשר לסעדה קבע ביהמ"ש כי הוא הביע בשלב הראשון נכונות להמשיך ולקיים את יחסי ההפצה, אך לאחר מכן נמלך בדעתו וביום 7.5.01 נטש את קו החלוקה באופן חד צדדי. יתר על כן, קובע ביהמ"ש כי היות וסעדה הוא זה שבחר לחדול מחלוקה בקו בו היה מופקד, הפר הוא את חוזה ההפצה ובמקרה שכזה כאמור בחוזה, זכאית היתה שטראוס לבטל את החוזה עימו לאלתר, וזאת לא נעשה. עוד נקבע כי סעדה ידע על השינוי הארגוני עוד בחודש פברואר 2001. לפיכך, תביעת המערערים לפיצוי בשל התראה קצרה יתר על המידה, נדחתה. אשר לפיצוי בעד שווי קו החלוקה. טענה המשיבה כי הכספים המשולמים בעבור זכויות ההפצה, אינם משולמים לה ולפיכך אין לגבות ממנה את השבתם. גם בנושא זה הוסדרה מערכת היחסים בין המערערים לשטראוס. שם נקבע כי זכותו של המפיץ בכל הנוגע לסיום היחסים מתמצה בקבלת הודעה מוקדמת של 30 יום. המערערים טענו כי שטראוס גם מנעה מהם למכור את זכויות ההפצה או הפריעה להם בנסותם לעשות כן. לאור סקירת חומר הראיות שבחן ביהמ"ש, קבע בית המשפט, כי המערערים לא השכילו להוכיח טענה זו וכן כי שטראוס אף לא התחייבה לרכוש מהם את הזכויות, ומשכך תביעתם לפיצוי שווי קווי החלוקה נדחתה. טענה נוספת שנטענה היא כי חוזה ההפצה עליו חתמו המערערים הוא בגדר חוזה אחיד וכי הזכות המוקנית לשטראוס להודיע למפיץ על סיום היחסים ביניהם 30 יום מראש בלבד, היא תנאי מקפח. בית המשפט קבע עובדתית כי ההודעה לגואטה נמסרה זמן רב יותר מחודש, כך גם לגבי סעדה. לפיכך מתייתרת הטענה. אולם מעבר לנדרש הוא דן בטענה זו ומגיע למסקנה כי עסקינן בקבוצת מפיצים עצמאים, מסוימים, שזהותם היתה ידועה לשטראוס בעת ניסוח החוזה, ועל כן הסעיפים הרלבנטיים לחוק החוזים האחידים התשמ"ב - 1982 אינם חלים במקרה האמור. שכן אין מדובר בחוזה אחיד כהגדרתו בסעיף 2. אשר על כן ולאור האמור לעיל נדחתה התביעה ועל כך הערעור שבפנינו. דיון בערעור עלו בפנינו הטענות שעלו בפני ביהמ"ש קמא והן התמצו בעיקרן בשתיים: בענין אי מתן הודעה מוקדמת מספקת למערערים וכן בעניין פגיעה (רשלנות חוסר תום לב) במכירת זכות ההפצה של המפיצים לצדדים שלישיים. לאחר ששמענו את טענות הצדדים בנדון, להלן החלטתי: הטענה המרכזית של המערערים נסבה סביב זמן ההודעה מראש מטעם שטראוס על הפסקת העבודה כמפיץ. כאמור, בחוזה ההפצה נקבע, כי תקופת ההודעה המוקדמת בדבר הפסקת הסכם ההפצה על ידי שטראוס, במקרה בו לא מדובר על הפרה מטעם המערער, הינה בת 30 יום. בדיון העלו המערערים את הטענה כי רק בחודש מאי נודע להם על הכוונה להעביר את מרכז ההפצה מפתח תקוה לחיפה. דא עקא, מן הראיות עלה ששטראוס קיימה עם המערערים פגישות בקשר לשינוי מרכז ההפצה, כאמור לעיל, בתאריכים 12.2.01 ו-15.4.01. כאשר הוצגו עובדות אלה בפני המערער גואטה הוא השיב, כי אכן ענין העברת מרכז ההפצה היתה "כל הזמן באויר", כלשונו, אולם ההודעה הרשמית היתה רק בתחילת חודש מאי - 7.5.01. מתברר, לאור העובדות, ששטראוס נתנה למערערים תקופת ארכה בה יוכלו להמשיך בהעמסת הסחורה במרכז ההפצה הקודם עד ליום 1.08.10. מכאן נובע, כי גם אם נניח לצורך הענין שבפנינו כי תקופה של 30 יום אינה מספקת לצורך מתן הוראה בדבר הפסקת הסכם ההפצה, הרי מתברר מן הראיות כי שטראוס היתה מעוניינת בהמשך עבודתם של המערערים ולא בהפסקתה, ואם כי היתה הודעה פורמלית בחודש מאי כאמור לעיל, היתה נכונות להמשיך בהסדר הקיים עד 1.08.01, תקופה שהיא כמובן ממושכת יותר (מ-7.5.01 עד ליום 1.8.01) מ-30 הימים שנקבעו בהסכם ההפצה שהוזכר לעיל. יוזכר כאן, כי המערער סעדה הודיע, עם קבלת ההודעה במאי, כי הוא נכון להמשיך בעבודתו כמפיץ, אך לאחר מספר ימים שינה את דעתו והודיע באופן פתאומי כי הוא אינו מוכן להמשיך בעבודתו, ושטראוס נאלצה לערוך הסדרים על-אתר כדי למלא את מקומו. סעדה הסביר בעדותו, כי אכן נכון שנטש את קו החלוקה באופן חד צדדי. הוא הסביר, שלא קבל על כך שמרכז האספקה השתנה וכי היחסים העסקיים מופסקים בלא שניתן לו די זמן להתארגן מאחר וסבר כי "אין עם מי לדבר", ואין טעם להתחנן לדבריו אלא עליו לתבוע את המגיע לו בבית המשפט (עמ' 28 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, לא ראיתי מקום לקבל את טענת המערערים בענין ההודעה הקצרה שניתנה להם על ידי שטראוס. אמנם פורמלית ההודעה היתה במאי, אולם למעשה תקופה זו הוארכה על ידי הודעת שטראוס בדבר הנכונות להמשיך בהסדר הקודם עד ליום 01.08.01, היינו תקופה של כשלושה חודשים, שבנסיבות העניין הינם מהווים לטעמי "זמן סביר". נדגיש, כי המערערים הם שבחרו לא לנצל את הארכה שניתנה להם ואין להם אלא להלין על עצמם. לעניין זכויות ההפצה: לא מצאתי ממש בטענת המערערים כי לא ניתנה להם האפשרות למכור את זכויותיהם כמפיצים. כפי שעולה מן הראיות, לא נעשה תשלום כלשהו מצד המערערים לשטראוס. זכות ההפצה והמכירה של זכות זו היתה כל כולה בשיקול דעתם של המערערים בכפיפות לזכותה של שטראוס לאשר את המפיץ החדש. סעדה רכש את זכות ההפצה מגואטה וגואטה רכש את הזכות מהחברה איתה עבד לפני ההתקשרות הישירה עם שטראוס (לוקוס). מכאן, כי שטראוס לא היתה חייבת בפיצוי המערערים בקשר להעברת זכויותיהם. אין מדובר בזכות קניינית שנרכשה משטראוס אלא בזכות חוזית אשר המערערים יכלו להעביר לאחר תמורת תשלום נאות כאשר שטראוס אינה זכאית לקבל כל חלק ממנו. הוכח גם, כי שטראוס לא מנעה מהמערערים את מכירת והעברת זכותם. בית המשפט ציין מפורשות, כי מקובל עליו האמור בראיות מטעם שטראוס; כי סעדה לא הציע לשטראוס רוכש בכוח לזכות ההפצה והסתפק בהצעה להעסיק עובד מטעמו שלא נתקבלה על דעת שטראוס "הנתבעת לקחה לי את הקו. הצעתי הצעה חילופית, יש לי נהג בשם שמחה יצחקוב שעבד אתי תשע שנים...". בית משפט קיבל את עדות מר דוגן מטעם שטראוס, שלפיה שטראוס לא מנעה מסעדה למצוא מפיץ במקומו ולא הפריעה למאמציו ולמעשה לא התערבה בהם עד שנוכחה לדעת שאיננו משקיע מאמצים מצדו. סעדה לא זימן לעדות איש שיעיד על עצמו כי שטראוס לא אישרה אותו כרוכש זכות ההפצה, וגם לא סיכלה עסקה עמו. בסופו של דבר שטראוס אפשרה לסעדה למכור את זכות ההפצה שלו גם לאחר ניתוק היחסים שביניהם. טענה שלישית של המערערים התייחסה לכך, כי מדובר בחוזה אחיד בו התנאי של ההודעה מראש היה בגדר "תנאי מקפח" בשל התקופה הקצרה שנקבעה בו. אני סבורה, כי בהתאם להוראות החוק אין המדובר "בחוזה אחיד", וכי התנאי הנ"ל לא היה בגדר "תנאי מקפח". אין עילה לפסול מסקנתו זו של בית משפט קמא ובמהותה היא מקובלת עליי. לטעמי אין מקום להתערב בפסק דינה של הערכאה הדיונית ודעתי כי בנסיבות המקרה כמפורט לעיל יש לדחות את הערעור. השופטת אסתר קובו: חולקת אני על חוות דעתה של חברתי להרכב, השופטת רובינשטיין. בעיקר ככל שמדובר בטענת המערערים המתייחסת לכך כי הסכם ההפצה שנחתם על-ידם הינו חוזה אחיד ותקופת הזמן של 30 ימים הקבועה בסעיף ז' להסכם ההפצה היא תנאי מקפח. ואבאר: סעיף 2 לחוק החוזים האחידים דורש קיומם של שלושה מרכיבים להגדרת חוזה כחוזה אחיד; "חוזה אחיד" - נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם;" פסק הדין של הערכאה הדיונית קובע כי הסכם ההפצה עליו חתמו הצדדים מכיל רק שניים מתוך שלושת המרכיבים הנדרשים. לפיכך לא התקבלה הטענה כי מדובר בחוזה אחיד בעל תנאי מקפח. וכך נכתב- "הראשון- "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם נקבעו מראש בידי צד אחד" מתקיים בענייננו, כאשר את חוזה ההפצה ניסחה, שטראוס קודם לחתימת המפיצים והגישה להם אותו לחתימה... הרכיב השני "כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים", מתקיים אף הוא במקרה דנן. אך הרכיב השלישי- " בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם "- לא התקיים כאן... בתיק זה עסקינן בקבוצת מפיצים עצמאיים, מסוימים, שזהותם הייתה ידועה ל'שטראוס' בעת ניסוח החוזה." עיון בהסכם ההפצה בין שטראוס למערערים מלמד מעצם צורתו ותוכנו כי אין הוא מיועד רק לקבוצה הספציפית הנדונה שזהותה ידועה מראש אלא, הוא מיועד לכלל המפיצים בכל רחבי המדינה העתידים להתקשר עם חברת שטראוס באשר הם. כל הפרטים המזהים המייחדים את המערערים כחתומים על הסכם ההפצה הושלמו באופן ידני ברובריקות שהוקצו לכך מראש. אומנם ההסכם מיועד לקבוצת בעלי מקצוע- "המפיצים", אך קבוצה זו מורכבת מאנשים שונים אשר זהות כולם וודאי לא הייתה ידועה בעת ניסוח ההסכם. מכאן שלא ניתן לומר כי ההסכם נוסח עבור מפיצים מסוימים בעלי זהות ידועה. סברה זו מתחזקת נוכח טענתה של המשיבה כפי שהיא מופיעה בפסק דין קמא באשר לשאלה האם מר גורל, שהיה אחד התובעים בתביעה הנדונה חתם על אותו הסכם הפצה למרות שחוזה ההפצה עליו חתם לא הוצג. בהקשר זה נכתב "שטראוס טוענת כי הגם שלא איתרה מסמך כזה, סביר להניח שאף מר גורל חתום על חוזה דומה" הנחה זו מבססת את הקביעה שהסכם ההפצה של כל המפיצים היה זהה והוא יועד לאנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם. לפיכך יש לקבוע כי, המרכיב השלישי מתקיים גם הוא בענייננו והסכם ההפצה שנחתם בין הצדדים הינו חוזה אחיד על כל מרכיביו. המערערים טוענים כי סעיף ז' להסכם ההפצה הקובע כי הפסקת התקשרות של שטראוס עם המפיץ תעשה בכפוף להודעה מוקדמת של 30 יום, הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד. ס' 3 לחוק החוזים האחידים קובע כי ביהמ"ש ידון בתנאי בחוזה אחיד שיש בו משום קיפוח; "3. בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן - תנאי מקפח)." בחינת הקיפוח בתניה של חוזה אחיד תעשה בהתאם למבחן ההגינות והסבירות, כפי שנקבע בפסיקה. "קיפוח" מהו? התיבה "קיפוח" עמומה היא. היא משקפת ערך חברתי שלילי אשר תוכנו המשפטי חייב להיקבע על-פי תכליתה של הנורמה המשפטית המעוגנת בתיבה זו (השווה: צ' כהן, בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות (לשכת עורכי הדין, תשנ"א) 302; י' גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה (המכון למחקר עסקים בישראל, אוניברסיטת תל-אביב, תשמ"ח) 406 לעניין הדיבור "קיפוח" בסעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983). נראה לי, כי תכליתו של חוק החוזים האחידים מתשמ"ג - כפי שהמאטריה בה הוא עוסק מצביעה - הינה למנוע חוסר הגינות ביחס החוזי, הנובע מכך שצד אחד לחוזה הוא הקובע את תנאיו בחוזים רבים ואינו מאפשר על-כן משא ומתן ראוי ומתן ביטוי לרצונו של הלקוח. עמדה על כך השופטת בן-פורת בציינה, כי מבחן הקיפוח "הוא מבחן ההגינות והסבירות" (ע"א 754/76 [30], בעמ' 122). תנאי הוא מקפח, אם יש בו הגנה על אינטרס (כלכלי או אחר) של ספק מעבר לנתפס כראוי בסוג זה של התקשרות." (ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' ליונל אריה קסטנבאום מו (2) (1992), 469.) יחסי העבודה בין ספק למפיץ טומנים בחובם מאפיינים ייחודיים אשר מבדילים אותם מיחסי עבודה רגילים. מחד תלוי המפיץ בספק והוא מחוייב להנחיותיו והוראותיו באשר להפצת המוצרים. מאידך מקיים המפיץ אורח עבודה עצמאי, תוך שהוא לוקח על עצמו סיכונים ומנהל את הפצת הסחורה של המשיבה כעסק עצמאי. הצלחת קו החלוקה תלויה במידה רבה במפיץ האחראי על הקו, לא אחת נדרש המפיץ להשקיע בשיווק המוצר ובקידומו על מנת שקו החלוקה יניב הכנסות גבוהות. יחסים אלה דורשים התייחסות מיוחדת בבחינת התנאים אותם מציב הספק למפיץ ובפרט תנאי סיום ההתקשרות ביניהם. אין חולק על העובדה כי קו ההפצה שיש בידי המפיץ הוא בעל ערך כלכלי. אומנם נקבע מכבר, כי אין מדובר בזכות קניינית אלא זכות חוזית, אלא שבמקרים רבים מפיץ אשר מסיים התקשרותו עם הספק יכול להעביר את קו החלוקה לאחר בתמורה ובכך להחזיר חלק מההשקעות שהשקיע בקו. זכות זו מחייבת את הספק ליתן למפיץ זמן התארגנות סביר לצורך כך. במקרה שלפנינו זמן ההתקשרות בין המערערים לשטראוס כמפיצים נפרש על שנים רבות. סיום ההתקשרות הגיע בשל שינוי בארגון החברה שכלל העתקת מרכז ההפצה מפתח תקווה לאזור חיפה ודרש מהמערערים הערכות ארגונית בהתאם, אין חולק כי המדובר בשינוי תנאים לרעה מבחינת המערערים שהם כולם תושבי המרכז. הנה כי כן, סיום ההתקשרות לא נבע מבחירתם הרצונית של המערערים, אלא מתוך אילוץ אותו הציבה שטראוס בפניהם. משהחליטה שטראוס לשנות את תנאי העסקתם באופן כה משמעותי היה עליה לאפשר להם לבחור בהפסקת הפעלת קו החלוקה תוך מתן זמן סביר להערכות מחודשת מבחינתם. שלושים הימים שנקבעו לכך בחוזה האחיד שנחתם בין הצדדים אינם זמן מספיק לצורך העניין. הן בשל משך הזמן בו עבדו המערערים כמפיצים של חברת שטראוס והן בשל הייחודיות שביחסי עבודה אלה והזמן הדרוש להתארגנות בסיומם. נציין עוד כי סעיף ו להסכם ההפצה קובע כי באם יחליט המפיץ לסיים התקשרותו עם שטראוס מחוייב הוא למתן הודעה מראש של "לא פחות מ-60 יום". מכאן שסעיף ז' להסכם ההפצה הקובע זמן של 30 ימים בלבד, מגן למעשה על האינטרס הכלכלי של שטראוס באופן שאינו מאוזן ואינו ראוי ומבלי שניתנה למערערים היכולת לנהל משא ומתן ולשנותו. לפיכך אני קובעת כי מדובר בתנאי מקפח שדינו להתבטל. באשר לקביעת זמן סביר למתן הודעה מראש בנסיבות העניין נאמר מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "מקובל על הכול, כי בחוזה בכלל, ובחוזה הפצה בפרט, שלא נקבע מועד לסיומם, הרשות בידי כל אחד מהצדדים להפסיקם, ובלבד שהוא קובע תקופת זמן סבירה בין מועד ההודעה לבין מועד הפסקת החוזה (ראה [36] baker-marti ). כיצד נקבעת סבירותה של התקופה ממתן ההודעה ועד לסיום החוזה? לדעתי, סבירות הזמן נקבעת על-פי המטרה העומדת ביסודה. כאשר ההודעה ניתנת על-ידי היצרן, מטרתה היא לאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח, שבגינו בנה שוק ועיצב לקוחות (ראה [37] wall-decro ). איני סבור, כי הזמן הסביר נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעיסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש אחר עסק אחר תחתיו. הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה. עמד על כך בית-משפט פדרלי בארצות-הברית, בציינו: "A reasonable time has generally been construed to be that necessary for the dealer to recoup his investment of time, labor and money (173, at[29] cambee)..." הציפייה הסבירה של המפיץ הייתה, שהחוזה יימשך זמן נוסף, שיאפשר לו למצות את פרי מאמציו. הביטוי הפורמאלי לציפיה סבירה זו הוא בתקופת הזמן שבין מתן ההודעה על הפסקת החוזה לבין הפסקתו בפועל. בתקופה זו ימצה המפיץ את ציפייתו הסבירה, "ויאכל" את כל האפשרויות המיוחדות שהוא פיתח, ושהן פרי השקעתו בממון, בזמן ובעבודה. אכן, לעתים עשויה התרופה להפרת החוזה להיות צו אכיפה, אשר ימנע הפסקת החוזה ויאפשר לו קיום לתקופת הזמן הסבירה. במקום שאכיפה אינה באה בחשבון (סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970), זכאי המפיץ לפיצוי, שיעמיד אותו באותו מצב בו היה עומד אילו החוזה היה נמשך כל אותה עת סבירה." (ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ מד (3), 704). בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו אני סבורה שתקופה בת שישה חודשים היא תקופה סבירה למתן הודעה על הפסקת ההתקשרות ולפיכך זכאים המערערים לפיצוי בגין תקופה זו. אשר על כן, לדעתי, יש להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית להשלמת הראיות לעניין סכומי הפיצוי אותם יש לשלם למערערים בגין תקופה זו. השופטת עפרה צ'רניאק: מצטרפת אני לחוות דעתה של השופטת אסתר קובו. אשר על כן הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לערכאה הדיונית כמפורט בחוות דעתה של השופטת אסתר קובו. המשיבה תשלם לכל אחד מהמערערים הוצאות ושכ"ט עו"ד כחוק בסך 25,000 ₪ צמודים מהיום. הפיקדון הכספי, ככל שהופקד, יוחזר למפקידו. שינויים ארגונייםהודעה מוקדמת