פסק - דין ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. טננבוים) בתיק ת"ד 2651/06 מיום 10.1.07. המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע העבירות הבאות: גרימת נזק לרכוש ו/או אדם, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: התקנות); רשלנות, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן: הפקודה), בצירוף לסעיף 38(2) לפקודה; סטייה מנתיב, עבירה לפי תקנה 40(3) לתקנות, וכן חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודה. בגין עבירות אלה, בית משפט קמא השית על המערער 3 שנים פסילה בפועל, וכן 1,500 ₪ קנס כספי, אשר ישולם ב- 3 תשלומים. בא כוח המערער מעלה מספר טענות שהן למעשה ערעור על עובדות אשר קבע בית משפט קמא. נימוק הערעור העיקרי שיש להתייחס אליו הוא שבית משפט קמא לא נענה לבקשת הסנגור להזמין את המתלונן לחקירה. לדידו של המערער זו זכות יסוד של המערער שלא ניתן לשלול אותה ממנו. אף אם התביעה וויתרה על העדתו של המתלונן, זכותו של הנאשם לזמנו להעיד מטעמו. במידה והערעור על הכרעת הדין יידחה, מבקש המערער לערער על גזר הדין ולהקל בעונשו. בא כוח המשיבה מבקש לדחות את הערעור. לדידו, הכרעת דינו של בית משפט קמא הנה מפורטת ומבוססת. באשר לטענת המערער הנוגעת לאי הזמנת המתלונן לעדות, טען שבית משפט קמא קבע בסעיף 4 להכרעת דינו כי בעקבות פגיעת הראש ממנה סבל המתלונן, הוא לא זכר מאומה מהאירוע. בנוסף לכך התברר כי המתלונן נמצא בחו"ל. במצב זה סקר בית משפט קמא את יתר הראיות הקיימות בתיק וקבע מעל לכל ספק סביר כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בהכרעת דינו התייחס בית משפט קמא לעניין אי העדתו של המתלונן. בסעיף 4 להכרעת הדין צוין כי: "נציין שעקב פגיעת הראש לא זכר נהג האופנוע מאומה ובעקבות זאת אף לא הובא להעיד בבית המשפט לאחר שהתברר כי הוא ממילא בחו"ל ויבוא רק בקיץ ואין טעם בעדותו עקב אי הזיכרון". בהמשך מתייחס בית משפט קמא ליתר הראיות שהן ראיות שאסף הבוחן המשטרתי וגרסת המערער. ברגיל, אין מקום לשלול מנאשם את הזכות לחקור את המתלונן, ואם התביעה מוותרת על העדת המתלונן, הנאשם זכאי להזמין את המתלונן להעיד מטעמו (סעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982). ואולם, הדבר איננו מסתיים עד כאן. בע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 453, בעמ' 478 נקבע כלהלן: "שהרי די לה לתביעה שתציג בפני בית משפט ראיות מספיקות להרשעה, והיא אינה חייבת להציג את הראיות המקסימאליות הניתנות להשגה". וכן, בע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא(2) 737, בעמ' 743, נקבע: "אמנם היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא וודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל דין". לאור האמור, במקרה זה לא שוכנעתי כי נפגעו זכויותיו של המערער באי הזמנת המתלונן להעיד על האירוע. אילו המצב היה שכל מה שיש בפני בית משפט קמא הוא עדות נאשם מול עדות מתלונן, ובית המשפט מחליט שלא לזמן את המתלונן להעיד, אין ספק שזכויות המתלונן היו נפגעות. ואולם, במקרה שבפניי המצב שונה. השוני הוא בכך שהצטברו בפני בית המשפט די ראיות על מנת לקבוע אם המערער אשם בביצוע העבירה אם לאו. במצב זה, עדותו של המתלונן, לא היתה עדות בלעדית אלא חלק ממכלול ראיות ועדויות. 7. במקרה דנן, בית משפט קמא הגדיר את גרסאות הצדדים התביעה וההגנה, כך שאף אם היה נחקר המתלונן וסוטה מגרסת התביעה, היו בפני בית משפט קמא ראיות אובייקטיביות (חוות דעת הבוחן המשטרתי, התמונות, התרשים, ועדותו בבית המשפט, חוות דעת הממונה על הבוחנים). ראיות אלה קבעו ממצאים עובדתיים מהן ניתן ללמוד ולקבוע את אשמו של המערער. בית משפט קמא גם הסתמך על עובדות אחרות הנוגעות לנאשם עצמו, כגון העובדה שהוא הזיז את רכבו לאחר התאונה, תוך שהוא דוחה את טענת הנאשם לפיה הוא הזיז את רכבו כי אחרים טענו שהוא מפריע לתנועה. עוד קבע בית משפט קמא ממצאים לרעת המערער על סמך העובדה שהוא סירב לענות על שאלות מיד לאחר האירוע עת היה בבית חולים, התנהגות שאיננה אופיינית לאדם הסבור שהוא חף מפשע, כדבריו של בית המשפט. המערער גם סירב לחתום על הודעה כלשהי בהיותו בבית החולים. 8. במקרה זה, גם אם היה המתלונן מופיע לחקירה בבית המשפט, עדותו תישקל במכלול העדויות והראיות הקיימות בפני בית המשפט ולא יהיה לה משקל מכריע. בנוסף לכך, לפי המסמכים הרפואיים, המתלונן סובל מאיבוד זיכרון: "קיימים ליקויים קוגניטיביים בעיקר בזיכרון, ללא מודעות לליקוייו. לפי כך זקוק להשגחה" (ת/9). עובדה זו ממעיטה באופן דרסטי מערך עדותו של המתלונן בבית המשפט, ובית המשפט יצטרך לחזור ולהסתמך על הראיות האחרות המצויות בפניו. לאור האמור, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. 9. באשר לערעור על גזר הדין, טוען המערער כי בית משפט קמא החמיר עמו יתר על המידה ברכיב הפסילה בפועל. אין ספק כי מדובר בעבירה חמורה שתוצאותיה חמורות ביותר. על פי התיעוד הרפואי המתלונן סבל שברים קשים בגולגולת, דימומים, שבר בשכמה, פגיעה בברך, וכן פגיעות קוגניטיביות קשות. 10. במצב דברים זה, אף שמדובר בתקופת פסילה בפועל שאננה מבוטלת, העונש נראה סביר ומידתי לחומרת העבירה. לאור האמור, הערעור על פסק הדין נדחה. המערער יפקיד את רישיונו עד ליום 1.7.07, וישלם את הקנס בתנאים אשר קבע בית משפט קמא החל מיום 1.7.07. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה