מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי הפרשות לקרן פנסיה לעובדי שמירה - בקשת אישור תביעה ייצוגית: השופט עמירם רבינוביץ: פתח דבר לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים (תע"א 1262/09 ותע"א 1265/09; השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר חיים עזר שוחט וגב' חדווה אהוד). בהחלטתו דחה בית הדין האזורי את בקשת המערער לנהל תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בעילת אי הפרשות לקרן פנסיה. רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים כפי שפורטו בפסק דינו של בית הדין האזורי המערער עבד כשומר במשיבה, שהיא חברת שמירה, אבטחה וניקיון, החל מיום 20.2.06, למשך מספר חודשים. בחודש אוקטובר 2008 הגיש המערער תביעה אישית כנגד חברת "שחק אבטחה בע"מ", וכנגד חברת בן בטחון (תיק ע"ב 1262/09, ד"מ 5889/08). חברת "שחק אבטחה בע"מ" (הנתבעת באותו תיק) הגישה כתב הגנה ובו התייחסה לטענות המערער. חברת בן בטחון לא הגישה כתב הגנה מטעמה. בחודש ינואר 2009 הגיש המערער בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית כנגד חברת "שחק אבטחה בע"מ" (תיק ע"ב 1265/09). הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, הוגשה ביחס לעילות אלו: הפרשות לקרן פנסיה, ניכוי שלא כדין משכר העובדים לקרן מתנות וניכוי ליד שרה. (יצוין כי העילה של דמי חגים, שנתבקשה בבקשה המקורית, בוטלה). המשיבה כאן, חברת "שחק אבטחה שמירה ושירותי משרד בע"מ", שאז לא הייתה כלל נתבעת, הגישה תגובה לבקשה. ביום 27.5.09 ניתנה בתיק ע"ב 1265/09 החלטה, על יסוד הבקשה והתגובה, לפיה נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. המערער הגיש ערעור על החלטה זו לבית דין זה. בפסק דינו של בית דין זה בערעור (ע"ע 246/09 רונן תורג'מן - שחק אבטחה ושירותי משרד, ניתן ביום 27.12.09), נקבע כי התיק יוחזר לבית הדין האזורי, הואיל ונצרך בירור עובדתי נוסף, וכן לאור הצורך בבירור טענות הצדדים תוך קיום דיון בבקשה, ולא רק על יסוד הטענות בכתב. ההליך בבית הדין האזורי בית הדין האזורי נדרש להכריע בתחילה בשלושה עניינים עובדתיים: הראשון, זהות המעסיקה; השני, משך תקופת עבודתו של המערער; השלישי, חלות הסכם קיבוצי על הצדדים. בית הדין האזורי קבע, כי המשיבה היא המעסיקה של המערער; כי המערער עבד חמישה חודשים, כגרסת המשיבה, מיום 20.2.06 ועד ליום 17.7.06 ; וכי על יחסי העבודה בין הצדדים חל הסכם קיבוצי. בית הדין האזורי קיבל את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית לגבי העילות של ניכויים מקרן מתנות וניכויים ליד שרה, ואילו לגבי העילה של הפרשות לקרן פנסיה דחה את הבקשה. בית הדין האזורי נימק את קביעתו לדחיית הבקשה ב"עילת הפנסיה" מהטעמים הבאים: "היות העילה מוסדרת בהסכם הקיבוצי באופן שחל הסייג הקבוע בחוק. המבקש לא הצביע על קיומה של עילה אישית. כמו כן, לא הוכח לכאורה שהמשיבה לא העבירה הפרשות לפנסיה עבור עובדיה הזכאים לכך. המשיבה אינה חולקת על חובתה להפריש כספים לפנסיה עבור עובדיה הזכאים. לא ניתן לומר אפוא כי יש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה. בנסיבות אלו אין הצדקה גם לאישור התובענה הייצוגית בדרך של החלפת התובע המייצג, כפי שטען המבקש. המבקש לא העלה שם של תובע אחר אותו הוא מבקש להציע כתובע חלופי. בקשת המבקש לחייב המשיבה להגיש רשימה של עובדיה, מהם ייבחר תובע חלופי, אינה סבירה בנסיבות העניין ודינה להידחות". על דחיית הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בעילה של אי הפרשות לפנסיה הוגש הערעור שבפנינו. הטענות בערעור בערעורו טוען המערער בתמצית את הטענות הבאות: בית הדין שגה בקביעתו כי אין עילה לתביעה כנגד המשיבה - מעדותה של חשבת השכר במשיבה עולה כי לפחות מחצית מעובדי המשיבה לא קיבלו זכויות פנסיוניות; בית הדין שגה בכך שקבע כי במקרה הנוכחי חל הסייג הקבוע בסעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן - חוק תובענות ייצוגיות או החוק); שגה בית הדין בקביעתו כי למערער אין עילת תביעה אישית; גם אם אין למערער עילת תביעה אישית על בית הדין לאשר את התובענה ולהורות על החלפת התובע המייצג; בית הדין שגה בכך שקבע כי על המערער היה להעלות שם של תובע מייצג אחר אותו הוא מבקש להציע כתובע חלופי; בקשת המערער לחייב את המשיבה להגיש רשימה של עובדיה, מהם יבחר תובע מייצג, הינה סבירה. המשיבה טענה כי המערער לא הוכיח עילת תביעה אישית; כי לא הוכחה עילת תביעה קבוצתית; וכי ההסכם הקיבוצי הקיים בין הצדדים אינו מאפשר הגשת תובענה ייצוגית. יצוין כי לגבי הטענה בעניין ההסכם הקיבוצי חזרה בה המשיבה. בדיון שהתקיים בפנינו הצהירה ב"כ המשיבה כי "לשאלת בית הדין אם נעמוד על טענותינו לענין סעיף 10א, אני משיבה כי לא נעמוד על הטענה בדבר תחולת הסכם קיבוצי כמונע אישור בנסיבות העניין כאן של הגשת תביעה ייצוגית". לפיכך הדיון בעניינו לא יתמקד בטענה זו. דיון והכרעה שלוש סוגיות עומדות להכרעתנו בערעור זה: הראשונה היא, האם אכן ישנה עילת תביעה אישית של המערער כנגד המשיבה. ככל שהתשובה לכך תהיה שלילית יש מקום להידרש לסוגיה השנייה והיא: האם יש מקום להורות על החלפת תובע מייצג. תנאי מקדמי לכך הוא קיומה של עילת תביעה קבוצתית כנגד המשיבה, וזו הסוגיה השלישית העומדת לפתחנו. הסוגיה הראשונה אותה הגדרנו היא, האם אכן ישנה עילת תביעה אישית של המערער כנגד המשיבה. בהתאם להסכם הקיבוצי החל על הצדדים, על מנת שתהיה למערער זכאות להפרשות לקרן הפנסיה נדרש כי הוא יהיה מועסק למעלה מששה חודשים. לעניין זה קבע בית הדין האזורי קביעה עובדתית כי המערער עבד במשיבה כחמשה חודשים בלבד. בית הדין האזורי נימק את קביעתו בעניין זה, בזו הלשון: "בתצהירו טען המבקש [המערער כאן- ע.ר.] כי עבד מיום 20.2.06 ועד ליום 31.8.0, כ-8.4 חודשים. לעומת זאת, טענה המשיבה כי המבקש עבד קרוב לחמישה חודשים, מיום 20.2.06 ועד ליום 17.7.06. המבקש צירף תלושים לחודשים יוני, יולי וספטמבר 2006 (נספח ג' לבקשה לאישור התביעה כייצוגית). מהתלושים שהמציא המבקש עולה מפורשות כי הוא עבד בחודשים פברואר, מרץ, אפריל, מאי, יוני ויולי 2006. כך מופיע בתחתית התלושים בפירוט חודשי העבודה. חודש יולי 2006 היה חודש בו עבד המבקש רק בחלק מהחודש, כעולה מסכום התלוש - כשליש ממשכורתו הרגילה. דבר זה מתיישב עם גרסת המשיבה, לפיה סיים המבקש עבודתו באותו חודש, ביום 17.7.06. מנגד, המבקש בעדותו בפנינו לא ידע לציין את מועד סיום עבודתו (פרוטוקול מיום 14.11.10 עמ' 10 ש' 23). המבקש אף העיד כי לא היה חודש בו עבד ללא שקיבל משכורת וכן תלוש שכר (שם, עמ' 10 ש' 30-31). התרשמנו כי חודש ספטמבר 2006 לא היה חודש בו עבד המבקש, אלא רק חודש בו בוצע ניכוי עבור החזר ביגוד, כמפורט בתלוש. כעולה מהתלוש, למבקש לא שולם שכר עבודה עבור חודש זה. כך גם עולה מפירוט החודשים באותו תלוש, בו לא מופיעים חודש אוגוסט וספטמבר. נמצא אם כן כי המבקש עבד חמישה חודשים, כגרסת המשיבה, מיום 20.2.06 ועד ליום 17.7.06". המערער טען בכתב הערעור כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי המערער לא הוכיח עילת תביעה אישית. טענה זו נטענה בעלמא בכתב הערעור. בסיכומיו לא פרט המערער נימוקים לטענה זו. למעשה המערער זנח טענתו זו גם בכך שהנתיב בו התרכז המערער בטיעוניו, הן בסיכומים והן בדיון בפנינו, היה לגבי האפשרות למנות תובע מייצג חלופי. נראה אם כך, שגם למערער היה ברור דיו כי אכן לא עומדת לו עילת תביעה אישית כנגד המשיבה, בכל הנוגע לעילת אי ההפרשות לקרן פנסיה. משאלו הם הדברים, אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, כי למערער אין עילת תביעה אישית, ולפיכך נפנה לבחון, האם יש מקום בנסיבות העניין למנות במקומו של המערער תובע מייצג חלופי. המערער טען כי גם בהעדר עילה תביעה אישית של המערער, על בית הדין להורות על החלפת תובע מייצג ולאשר את הבקשה לתובענה ייצוגית. המערער מסתמך על סעיף 8(ג)(2) לחוק הקובע בזו הלשון: "מצא בית המשפט כי התקיימו כל התנאים האמורים בסעיף קטן (א), ואולם לא מתקיימים לגבי המבקש התנאים שבסעיף 4(א)(1) עד (3), לפי הענין, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג". סעיף 8(א) לחוק קובע כי: "בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". סעיף 4(א)(1) לחוק קובע כי: "אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה". אכן החוק קובע כי בנסיבות בהן מתקיימים התנאים לאישור תובענה ייצוגית אך לתובע המייצג אין עילת תביעה אישית, על בית הדין לאשר את התובענה ולהורות על החלפת התובע המייצג, ברם במקרה הנוכחי הגענו לכלל מסקנה כי אין להורות על החלפת התובע המייצג. טעמנו לקביעה זו נפרט להלן. נקדים ונאמר, כי סמכותו של בית הדין לאשר את התובענה הייצוגית ולהורות על החלפת תובע מייצג, היא במקרים בהם הטעם היחיד לפסילת הבקשה לאישור התובענה היא אי עמידתו של התובע המייצג בתנאי סעיף 4(א) לחוק. אנו סבורים כי במקרה הנוכחי ישנם שני טעמים עיקריים נוספים לדחיית הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, וממילא אין חובה להורות על החלפת התובע המייצג. הטעם הראשון לכך נעוץ בראשית דרכו של תיק זה, והוא בחירת המערער כתובע המייצג בבקשה. כאמור לעיל, אין מחלוקת כי למערער לא קיימת עילה תביעה אישית כנגד המשיבה בעילת אי ההפרשה לפנסיה. המערער עבד פחות מששה חודשים במשיבה, ובקשתו לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בעילה זו מעוררת תמיהה. המערער מנסה להיבנות מהטענה כי הייתה מחלוקת בין הצדדים אם אכן קיימת לו עילת תביעה אישית, ברם השאלה כלל לא הייתה מתעוררת לו טרח בא כוחו של המערער לבחון אם אכן קיימת עילה כזו. עיון פשוט בתלושי השכר אותם צירף המערער לבקשתו מביא למסקנה כי המערער עבד במשיבה בחודשים פברואר- יולי 2006 בלבד, וכלל לא עבד בחודשים אוגוסט וספטמבר 2006. יצוין כי תלוש משכורת של חודש אוגוסט לא צורף וממילא לא הוכח כי המערער עבד בחודש זה, ואילו עיון בתלוש השכר לחודש ספטמבר 2006 מביא למסקנה ברורה כי תלוש זה משקף גמר חשבון בלבד, ובוודאי שלא מעיד על כך שהמערער עבד בחודש זה. כך שבעוד ובתלושי השכר עבור חודשים פברואר - יולי מפורטות שעות העבודה עבור אותם חודשים, בתלוש חודש ספטמבר כלל לא מופיעות שעות העבודה, וכל שפורט בו הוא ניכוי עבור החזר ביגוד. בניגוד לחודשים שקדמו לכך, בחודש ספטמבר לא שולם למערער שכר עבודה, ובפרוט חודשי העבודה המופיע בתחתית התלוש לא מצוינים חודשים אוגוסט וספטמבר כחודשי עבודה. כל הממצאים העובדתיים הללו מביאים למסקנה כי מלכתחילה לא היה מקום להגשת התביעה בעילת אי הפרשה לפנסיה, כי אך ברור הוא שהמערער לא היה זכאי להפרשות אלה. עוד יצוין, כי המערער הצהיר שעבד 8.4 חודשים במשיבה (כאשר התאריכים שציין הם החל מיום 20.2.06 ועד ליום 31.8.06), ממצא שאין חולק כי אין לו אחיזה במציאות. בעניין רע"א 2022/07 הבנק הבינ"ל הראשון לישראל בע"מ נ' אר און השקעות בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 13.8.2007), התייחס בית המשפט העליון (השופט (כתוארו אז) גרוניס), להשלכתו של ס' 8(ג) (2) לחוק על האפשרות לסלק על הסף בקשה לאישור תביעה ייצוגית: "לפי הדין שקדם לחוק תובענות ייצוגיות, העדרה של עילת תביעה אישית היה מביא, מיניה וביה, לדחייתה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. לכן, ניתן היה אף לסלק על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית מקום בו היה ברור על פני הדברים כי לא קיימת לתובע המייצג עילת תביעה אישית. חוק תובענות ייצוגיות שינה את דיני התובענות הייצוגיות בישראל מבחינות שונות. ההוראה החשובה לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 8(ג)(2) לחוק. לפי סעיף זה, על בית המשפט לאשר תובענה ייצוגית אף אם לא הוכיח התובע המייצג קיומה של עילת תביעה אישית (או קיומן של אחת החלופות האחרות שבסעיפים 4(א)(1)-(3)), וזאת בתנאי שהראה כי התובענה שהגיש עומדת בתנאי סעיף 8(א) ובכפוף להחלפת התובע המייצג. כלומר, קיימת מבחינה עקרונית אפשרות כי אף אם יתברר שלא עומדת לתובע המייצג עילת תביעה אישית, תאושר התובענה הייצוגית (ראו והשוו, ע"א 9590/05 רחמן-נוני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם, 10.7.2007)). לפיכך, טעם הנוגע לעילתו האישית של התובע המייצג ולה בלבד לא יוביל בהכרח, לאור הוראת סעיף 8(ג)(2), לסילוק על הסף של הבקשה לאישור תובענה ייצוגית". אולם בית המשפט העליון מוסיף וקובע: "אין בדברים אלה כדי לומר כי לעולם לא ניתן יהיה לבקש את סילוקה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. ניתן להעלות על הדעת טענות שבדין או שבעובדה הדורשות בירור פשוט יחסית, ושיש בהן כדי להשמיט את הקרקע תחת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כולה [ההדגשה הוספה- ע.ר.]". האמור עד כה מביא אותנו לכלל מסקנה כי אין לאפשר לעת הזו למערער וב"כ ניהול תובענה ייצוגית זו, גם לא באמצעות החלפת התובע המייצג, שעה שב"כ המערער החל בהליך ללא כל ביסוס עובדתי כי קיימת למערער עילת תביעה. כפי שנוכחנו לדעת, מראשיתו של ההליך לא היה כל בסיס עובדתי לעילה המתבקשת, ולמרות זו נוהל הליך ארוך בין הצדדים בנוגע לעילה זו. המסקנה המתבקשת מכך היא כי בנסיבות אלו אין לאפשר את המשך התנהלות ההליכים ע"י ב"כ המערער, גם לא באמצעות החלפת התובע המייצג. ראוי היה כי ב"כ המערער יבחן היטב את הבסיס העובדתי עליו נסמכת בקשתו בטרם הביאה לפתחו של בית הדין, ואילו כעת, לא מצאנו מקום לכך שיש לאשר את הבקשה. בעע425/09 אבישי גולדברגר - אגודת השומרים בע"מ (ניתן ביום 03.02.2010), נאמרו הדברים הבאים: "אין להכשיר מצב דברים בו בעל הדין מגיש לבית הדין בקשה לאישור הכוללת עילות שונות ומרובות, מתוך הנחה כי ראוי ולגיטימי כי מלאכת הכנת ההליך הייצוגי תעשה על ידי בית הדין, תוך הכבדה על בית הדין ועל בעל הדין שכנגד". התרשמותנו היא, כי גם במקרה דנא, היה מקום לנהל את ההליך בצורה כזו שבה מלאכת הבירור בדבר התאמת ההליך לתובענה ייצוגית לא תיפול על כתפי בית הדין, כפי שאכן קרה. לא נעלמה מעיננו טענת ב"כ המערער, כי השאלה בדבר זכאותו של המערער להפרשות לפנסיה הייתה נתונה במחלוקת עד להכרעתו של בית הדין האזורי בעניין, ברם מהמסכת העובדתית הפרוסה בפנינו, וכפי שפרטנו לעיל לא היה כל מקום להתחיל ולנהל את ההליך בעילה זו על ידי המערער, ומשכך גם כעת נכון שלא לאפשר את המשך ההליך. חיזוק למסקנה כי אין להורות על החלפת תובע מייצג, אנו מוצאים בסוגיה השלישית שהגדרנו בפתח דיוננו, והיא השאלה - האם במקרה הנוכחי ישנה עילה תביעה קבוצתית כנגד המשיבה. בית הדין האזורי קבע כי: "בענייננו אין מקום לאשר הגשת התובענה הייצוגית בעילת הפנסיה גם משום שלא מתקיימים התנאים האמורים בסעיפים 4(א)(1) ו- 8(א)(1) לחוק שהובאו לעיל. המשיבה טענה כי לא הפרישה כספים עבור המבקש לקרן פנסיה, הואיל ולא עבד שישה חודשים, אלא פחות מכך. כאמור, קבענו לעיל כי אכן המבקש לא עבד שישה חודשים במשיבה. לפיכך, לא הוכח לנו ולו לכאורה בעניינו של המבקש, כי המשיבה אינה מפרישה עבור עובדיה הפרשות לקרן פנסיה. ודאי שלא ניתן לדידנו לקבוע במקרה זה כי ארגון העובדים כשל במלאכתו בייצוג העובדים, לענין עילת הפנסיה, משלא הוכח כי אכן המשיבה לא הפרישה פנסיה כדין למי מעובדיה הזכאים אשר עבדו את התקופה הנדרשת. שני עובדי המשיבה שהעידו בבית הדין, המבקש ומר ניסמן, לא עבדו מעל שישה חודשים במשיבה. לפיכך, אי ביצוע הפרשות לפנסיה ביחס אליהם אין בו כדי להוביל למסקנה כי ייתכן שהמשיבה אינה מבצעת הפרשות לפנסיה לעובדיה הזכאים. המשיבה אינה חולקת על עצם החובה החלה עליה לבצע הפרשות לפנסיה. אין מקום אפוא לקיים דיון בדרך של תובענה ייצוגית בשאלה המשפטית האם חובה זו מוטלת עליה. גב' צביה שלום, שעבדה כחשבת שכר במשיבה, העידה בפנינו כי המשיבה מפרישה עבור עובדיה הזכאים לכך, אותם העריכה בכמחצית מעובדי החברה, לקרנות פנסיה וביטוחים שונים. אין מקום לקיים דיון בדרך של תובענה ייצוגית בשאלה האם המשיבה מיישמת חובה זו, כאשר לא הוכחה עילה אישית בנוגע למבקש דנן, ואף לא הוכח לכאורה כי חובה זו אינה מקוימת ביחס לעובדים הזכאים [ההדגשות שלי- ע.ר.]". קביעות אלו הן קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי שלא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור. גם אם דבריה של הגב' צביה שלום יכולים אולי להתפרש אחרת, ההתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מדבריה, היא שנותנת להם את התוקף הדרוש להרמה לכאורית של הנטל המוטל על המשיבה לסתירת טיעון המערער בנושא הפרשות לפנסיה לכלל העובדים. המערער טען כי שגה בית הדין האזורי בקביעות אלו, משום שהנטל להוכחה כי הופרשו כספים לקרנות הפנסיה מוטל על המשיבה ולא על המערער, ומשכך אין המערער נדרש להוכיח זאת. גם אם מתעוררים ספקות, אם אכן המשיבה מילאה חובתה כראוי והפקידה את הכספים הנדרשים לקרנות הפנסיה, במקרה הנוכחי המערער אינו יכול להסתפק בטענה כי נטל הראיה מוטל על המשיבה. התמונה המצטיירת מכלל בקשותיו של המערער היא, כי המערער לא ניתב את תביעתו מלכתחילה על מסלול מוצק, אלא תוך כדי ההליך עשה ניסיונות שונים כדי לתחם את תביעתו כתובענה ייצוגית, ובכלל זאת הדרישה להיפוך נטל הראיה ולהחלפת התובע המייצג. לו היה משכיל ב"כ המערער לנהל את ההליך באופן אחר, יתכן והיינו מגיעים לתוצאה שונה, ברם הצטברות נסיבות המקרה יחדיו מובילות לכלל מסקנה כי אכן לא הוכחה עילת תביעה קבוצתית כנגד המשיבה. תוצאת דברים זו מחזקת גם היא את המסקנה כי אין מקום במקרה הנוכחי להורות על החלפת התובע המייצג, משום שכאמור, כלל לא הוברר כי אכן קיימת עילת תביעה קבוצתית של אי הפרשה לקרן הפנסיה על ידי המשיבה. אשר על כן, לאור האמור לעיל דין הערעור להידחות. טרם חתימה ברעא 2074/11 בנק הפועלים בע"מ נ' יצחק פינקלשטיין (ניתן ביום 05/07/2011) נאמרו הדברים הבאים: "...לצד זאת יוער, כי אין באמור כדי להצדיק הגשת בקשות לאישור תובענה ייצוגית מהן עולה בבירור כי לתובע לא קיימת עילת תביעה. הדרך הראויה להתמודד עם סוגיה זו היא, ככלל, על ידי הטלת הוצאות על התובע בסופו של הליך בקשת האישור (אם כי אפשר שבמקרה קיצוני במיוחד יהא צידוק לסילוק על הסף). זאת, באותם מקרים בהם מתעוררת השאלה בדבר מעמדו של התובע כבר בתחילת ההליך ובסופו של יום מתבררת כנכונה. עוד יוער, כי במקרים מסוימים, בהם מורה בית המשפט על החלפת תובע מייצג בשל היעדר עילה, דומה כי יש לשקול להטיל את החיוב בהוצאות אף על עורך הדין של התובע המייצג. זאת, שכן לעיתים עורך הדין המייצג הוא אשר עומד מאחורי בחירת התובע המייצג, והוא אשר יפעל למציאת תובע חלופי לגביו תתקיים עילת תביעה. ויודגש, כוונתי למקרים חריגים, בהם מתעוררות שאלות לגבי מעמדו של התובע המייצג מלכתחילה, ונוצר הרושם כי עורך הדין המייצג פעל שלא כראוי. אין בכוונתי לומר כי בכל מקרה בו מתברר שלא עומדת לתובע עילת תביעה אישית יש לחייב אותו, את עורך דינו, או את שניהם, בהוצאות". עם כל החשיבות שיש ליחס להליך התובענה הייצוגית כדרך יעילה להכרעה במחלוקת קבוצתית משותפת, אין המטרה, תהא חשובה ככל שתהא, יכולה לקדש את כל האמצעים. איננו יכולים להשתחרר מהרושם כי במקרה הנוכחי פעל ב"כ המערער באופן בו המטרה מקדשת את כל האמצעים. גם כאלה שאין לקבלם כדי להגיע לתוצאה המבוקשת על ידו, והיא אישור התובענה הייצוגית כנגד המשיבה. אם חפץ היה ב"כ המערער כי הבקשה לאישור התובענה הייצוגית תאושר, היה צריך ב"כ המערער לשים ליבו היטב אם אכן קיימת למערער עילת תביעה אישית, ולא לבוא בשלב מאוחר ולטעון, כי אמנם אין למערער עילת תביעה אישית אולם יש למנות תובע מייצג אחר במקומו, בה בשעה שטרחה לא רבה הייתה מונעת ממנו מראש בחירת המערער כתובע ייצוגי. להתנהלות זו יש גם ליתן משקל בעת בחינת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית (ראו סעיף 8 (א)(3) ו-(4) לחוק). בהקשר זה מן הראוי לציין, כי הפסיקה לא ראתה באופן חיובי בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה ללא תשתית ראייתית מספקת. כך למשל ברע"א 1402/08 קוסט פורר גבאי את קסירר, רו"ח נ' עובדיה קדמי (לא פורסם, ניתן ביום 21.8.2008) נקבע: "ברי שאין להשלים עם מצב בו מוגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית ללא תשתית ראייתית מינימלית ולאחר מכן ננקטים הליכי גילוי על מנת למלא את החסר" (וראו גם רע"א 8562/06 פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 15.4.07), פיסקה 8; א 2359/01 (תל-אביב-יפו) אברוך אבי נ' פזגז (1993) בע"מ, ניתן ביום 05.03.2002; בש"א 5524/01 (ירושלים) קיבוץ אורים - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום07.06.2001). דברים אלו יפים גם בענייננו, בו מבקש ב"כ המערער לקבל צו לגילוי מסמכים כדי לאתר תובע ייצוגי פוטנציאלי. בשים לב לאמור, ובשים לב לכך כי בסופו של דבר כן התקבלה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בעילות אחרות, אנו מחייבים את המערער בהוצאות המשיבה בערעור בסך 10,000 ₪ שאם לא ישולמו תוך 30 יום מהיום יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. סוף דבר הערעור נדחה, המערער ישלם הוצאות המשיבה כאמור בסעיף 40 לעיל. ענף השמירהפנסיהקרן פנסיה