מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה ייצוגית נגד חברות הגז: א. מהות התובענה זו בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית. עניינה של בקשה זו בקצירת האומר, היא טענה לפגם בהתנהלות המשיבות 1-3 בכל הקשור לגביית תשלומים שונים הנלווים לתשלום שנגבה מהצרכן עבור גז שנצרך בפועל. ב. עובדות רלוונטיות ביום 19.11.2008 הגישו המבקשים בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבות (להלן: "בקשת האישור"). המשיבות 1-3 הינן חברות פרטיות בשוק אספקת הגז לצריכה ביתית או מסחרית, המספקות את הגז לבתי הצרכנים בשתי שיטות עיקריות, כדלקמן: אספקת מכלי גז (בלונים) ייחודים לכל דירה. התקנת צוברי גז מרכזיים או מיכלים המשמשים בתים משותפים למספר צרכנים. בשיטה זו, אופן חיוב החשבון מתבצע מול קריאת מונה וכמות גז הנצרכת לכל דירה. המבקשים 1-3 הינם צרכני המשיבות, דירתם מחוברת למערכת משותפת, קרי השיטה השנייה (לעיל). בדירת המבקשים קיים מונה הקובע את העלות לתשלום בגין שימוש חודשי בשל צריכת גז בהתאם לשימוש שנעשה בפועל. המבקשים 1 ו- 3 הגיעו עם המשיבה 1 להסכם פשרה. בשלב מאוחר יותר גם המבקש 2 הגיע להסכם פשרה עם המשיבה 2. כך נותרה התובענה דנן, בין המבקש 3 (להלן: "המבקש") לבין המשיבה 3, חברת אמישראגז (להלן: "המשיבה") בלבד. המבקש נותק מאספקת הגז על ידי המשיבה, למשך כ-חודשיים, וזאת מיום 22.2.2007 ועד ליום 26.4.2007 (להלן: "תקופת הניתוק"). בתביעה ובבקשת האישור פורטו חמש עילות תביעה: הראשונה- שהמשיבה גובה דמי שימוש קבועים מלקוחותיה כשהם מנותקים ממערכת הגז; השנייה- שדייר עוזב מחויב לשלם מיידית ללא התראה בת 15 יום, בניגוד לקבוע בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (תשלומים בעד גז המסופק במערכת מרכזית), תשמ"ט-1989. (להלן: "צו הפיקוח"); השלישית- שהמשיבה גובה דמי חידוש אספקה ודמי התראה בניגוד לדרישת צו הפיקוח; הרביעית- שהמשיבה לא מקזזת מהחשבון השוטף את הסכום ששילם הדייר היוצא בגין הצריכה שלו עד למועד יציאתו מהנכס, במקרים בהם שם הצרכן נותר ללא שינוי כגון דירה מושכרת בה מתחלפים דיירים; החמישית- שהמשיבה קובעת את מועד התשלום האחרון מבלי שתוענק לצרכן תקופה של 15 יום לפחות ממועד המצאת החשבון כקבוע בצו הפיקוח. ביום 30.11.2011 אישר בית המשפט הסדר דיוני שהוגש ע"י הצדדים, לפיו נמחקו עילות התביעה השנייה, הרביעית והחמישית כך שהמחלוקת בין הצדדים נותרה לגבי עילות התביעה הראשונה והשלישית בלבד. קרי,- לעניין גביית דמי השימוש הקבועים בתקופת הניתוק ולעניין גביית דמי חידוש אספקה ודמי התראה בניגוד להוראות צו הפיקוח. המשיבה נוהגת לחייב את לקוחותיה בשני סוגים שונים של תשלומים: הראשון מתייחס לתשלום משתנה בעבור צריכת הגז בהתאם לצריכה האישית. השני מתייחס לתשלום קבוע שאינו קשור בכמות צריכת הגז ונגבה מכלל לקוחות החברה. התובענה הנ"ל מתייחסת לתשלומים מן הסוג השני, קרי, שאינם קשורים בצריכה בפועל. להלן פירוט התשלומים אותם גבתה המשיבה מהמבקש בתקופת הניתוק ו/או לאחריה: המשיבה גבתה 25 ₪ לחודש - תשלום קבוע - לרבות בתקופת ניתוק. המשיבה גבתה 75 ₪ בעבור דמי ניתוק וחיבור, סכום הגבוה מהוראת סעיף 5(ה) לצו הפיקוח (שם מופיע הסכום של 25 ₪). המשיבה גבתה 8 ₪ בעבור דמי התראה, סכום הגבוה מהוראת סעיף 5(ב) לצו (הפיקוח שם מופיע הסכום של 2.5 ₪). ביום 21.2.2012 אישר בית המשפט הסדר הדיוני נוסף שהוגש על ידי הצדדים, לפיו הם ויתרו על חקירת המצהירים מטעמם והודיעו כי הם מסתפקים בהגשת סיכומים בכתב. בהתאם לכך הוגשו סיכומי המשיבה כשבקשת המבקש והתשובה לתגובה לאישור הבקשה כייצוגית (להלן: "תשובת המבקש") נחשבים כסיכומי המבקש. כמו כן, הגיש המבקש סיכומי תשובה. עיקר טענות המבקש נוגעות להטעיית המשיבה את לקוחותיה, בכך שבניגוד להצהרותיה לפעול לפי כל דין היא פועלת בניגוד לדין, וכתוצאה מכך עושה עושר ולא במשפט. מנגד טוענת המשיבה כי דין התובענה והבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית להידחות. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: האם דין התובענה להידחות מפאת טענות סף? האם גרמה המשיבה להטעיית הצרכנים? האם נגרם לקבוצה נזק? האם ראויה התובענה להתנהל כתובענה ייצוגית? ד. הדין החל סעיף 5 לצו הפיקוח קובע: "(א) ספק רשאי להפסיק את אספקת הגז אם לא שילם צרכן את החשבון שנשלח למענו, עד ליום ה- 45 לאחר משלוחו, ובלבד שהספק הודיע לצרכן בכתב, 7 ימים לפחות לפני ההפסקה, על כוונתו לפעול בדרך זו. (ב) הודעה על הפסקת אספקה של גז תימסר במעונו של הצרכן; נמסרה הודעה כאמור, רשאי הספק לחייב את הצרכן של 2.5 שקלים חדשים בעדה ובלבד שנמסרה 20 ימים לפחות לאחר משלוח החשבון לצרכן. (ג) גבה הספק את החשבון במעונו של הצרכן במועד שבו היה זכאי להפסיק את האספקה וטרם שביצע את ההפסקה, רשאי הוא לחייב את הצרכן בסכום נוסף של 20 שקלים חדשים. (ד) ספק רשאי לסרב לחדש אספקה שהופסקה לפי סעיף זה עד שהצרכן ישלם את החשבון, את דמי הפיגורים שהצטברו עליו ואת הסכום שהצרכן חייב בו לפי סעיפים קטנים (ב) ו- (ה). (ה) בעד חידוש אספקה שהופסקה לפי סעיף זה, רשאי ספק לגבות מצרכן סכום של 25 שקלים חדשים". ה. האם דין התובענה להידחות מפאת טענות סף? המשיבה טענה שיש לדחות את התובענה, ממספר טעמים: היעדר יריבות סעיף 4(א) (1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק התובענות הייצוגיות") קובע מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית: "4 (א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם- בשם אותה קבוצה;" טענת המשיבה הינה כי דין התובענה להידחות על הסף מכיוון שהמבקש אינו ראוי להיות תובע ייצוגי ובכל מקרה אין לו עילה אישית כנגד המשיבה, זאת לאור העובדה שחשבוניות הגז עבור חיובי גז בדירה מספר 16 הממוקמת ברחוב האמוראים 1, בנווה אביבים (להלן: "הדירה"), רשומות על שם הגברת קרין איריס מייסלס ולא על שם המבקש (ר' נספחים י'-יב' לבקשה האישור). בבקשה לאישור אשר כאמור הייתה משותפת לכלל המשיבות, ציין המבקש כי הוא הבעלים של חלק מן הדירות ו/או התגורר בדירה, מבלי לציין כתובת דירה ספציפית. (ר' סעיף 7 לבקשה האישור). יודגש כי המבקש לא הגיש מסמך כלשהו המאמת עובדה זו, כגון: שטר בעלות. בתשובת המבקש נכתב כי הוא התגורר בדירה בתקופה הרלוונטית יחד עם חברתו הגברת מייסלס, ולראיה צירף את המסמכים הבאים: העתק מכתב חברת החשמל בקשר להסדר הוראת קבע לתשלום חשבון החשמל בדירה (ר' נספח ה' לתשובת המבקש). העתק קבלה מועד הבית בגין תשלום לשיפוץ מעליות הבניין (ר' נספח ו' לתשובת המבקש). העתק מעטפה שנשלחה על ידי המשיבה אל המבקש לדירה; לטענתו מכאן ידעה המשיבה כי הוא מתגורר בכתובת הנ"ל (ר' נספח ז' לתשובת המבקש ). נצרף לכך את תצהירו שלא נסתר, שבו הוצהר כך: "5. כפי שצוין בסעיף 7 לבקשת האישור, הדירות לגביהן הוצאו חשבוניות/קבלות שצורפו לבקשת האישור היו בבעלותי או שהתגוררתי בהן. הדירה ברח' האמוראים 1 בת"א היא דירה בה התגוררתי במועדים הרלבנטיים. מאחר שגב' מייסלס, בעלת הדירה, הייתה בת זוגי במשך כשנתיים באותה עת לא טרחתי לבצע שינוי אצל חברת הגז. מכל מקום, כפי שהצהרתי במסגרת התצהיר שצורף לבקשת האישור וכפי שאני חוזר ומצהיר, אני הוא זה ששילם את החשבונות בדירה הנדונה (לרבות גז, חשמל, מים, ארנונה וועד הבית)". (ר' סעיף 5 לתצהיר המבקש). המסקנה היא שהמבקש עונה להגדרת צרכן כמקבל שירות לשימוש ביתי, בהתאם לסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"): ""צרכן" - מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". לאור האמור לעיל, דין טענת היעדר היריבות להידחות. האם פרשת אזואלוס מהווה מעשה בית דין כהשתק עילה? טענת המשיבה הינה כי בש"א (ת"א) 14471/01 ד"ר שלמה אזואלוס נ' החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ, תק-מח 2006(4) 11426 (להלן: "פרשת אזואלוס"), מפי השופטת ענת ברון מהווה מעשה בית דין גם כלפי מקרה זה מאחר והמדובר במקרה פרטי של הלכה כללית שנפסקה. השאלה המשפטית שנדונה בפרשת אזואלוס הינה האם רשאיות חברות הגז לגבות מלקוחותיהן, בנוסף לתשלום שהן גובות בגין צריכת גז בפועל, גם תשלום חודשי קבוע שאינו תלוי בצריכה, ואשר גבייתו לא הותרה בחוק. עמדת חברות הגז היתה כי מכיוון שהגז אינו יותר בפיקוח, הן רשאיות לגבות כל סכום בגין הגז שהן מספקות לרבות מרכיב קבוע שגובהו לא תלוי בכמות הגז שנצרכה באותה תקופת חשבון. בפסק הדין השופטת ברון קבעה כי התשלום הקבוע שגובות חברות הגז מאת צרכני גז מרכזי בגדר "מחיר הגז" הינו חוקי. כלשון פסק הדין: "20. נמצאנו למדים, כי אף אחד משני הצווים עליהם נסמכות התובענות ובקשות האישור- צו הפיקוח 1989 וצו היציבות 1996- אינו אוסר על גביית תשלום קבוע מאת צרכני גז מרכזי בגין השירותים הנלווים לאספקת הגז לרבות אלה המנויים בסעיף 8 לצו היציבות 1996, בנוסף לתשלום המחושב על פי הצריכה; ובלבד שהתשלום הקבוע שנגבה הוא בסכום אחיד לכל אחד מהלקוחות הללו, ואינו תשלום נוסף על החשבון התקופתי הנזכר משירות נלווה ספציפי הניתן לדרישת לקוח זה או אחר ואינו מהווה תנאי למתן שירות כאמור. אשר על כן- גביית התשלום הקבוע שגובות חברות הגז מאת צרכני גז מרכזי בגדר "מחיר הגז" וכחלק אינטגראלי מהמחיר הינה לכאורה כדין." (ר' לעיל, פרשת אזואלוס, בעמ. 19). התשלום הקבוע התייחס (עמ. 4 לפסה"ד) להשקעות בתשתית, שירות, עלויות החזקה, עלויות מימון. מכאן שפס"ד אזואלוס דן בשאלה האם בכלל מותר לגבות. לענייננו השאלה היא - האם מותר לחרוג מהסכום שנקוב בחיקוק, ומה הדין בתקופת ניתוק. לכן, פרשת אזואלוס אינה מהווה מעשה בית דין בענייננו. ו. האם גרמה המשיבה להטעיית הצרכנים? המבקש טוען שהמשיבה הטעתה צרכנים ועשתה עושר שלא במשפט, בכך שגבתה סכומים הגבוהים מהקבוע בצו הפיקוח, הצמדה ומע"מ, וכן גבתה תשלום קבוע בתקופת הניתוק כל זאת שלא כדין. בתגובה טוענת המשיבה כי היא פועלת בהתאם לחוק ודין הטענות להידחות מהסיבות הבאות: - הסכומים הקבועים בצו הפיקוח נקבעו בשנת 1989, ואינם משקפים את ערכם הריאלי כיום. על כן ניתן לגבות מע"מ ולהצמידם למדד המחירים לצרכן. - בתקופת הניתוק נתפש הלקוח בגדר "לקוח מושהה" המנותק משירות הגז באופן זמני בלבד ונהנה משירותים נלווים ורכוש שבבעלות המשיבה, כגון: מונה גז דירתי, וסת, מיכלים או צובר גז, אחריות ותיקון של האמצעים לצריכת גז, בדיקות בטיחותיות, וביטוח המהווים חלק מהתשלום הקבוע שנגבה מהלקוח. - אלמלא חויב ה"לקוח המושהה" בתשלום קבוע בתקופת הניתוק, היה נוצר אי צדק לפיו לקוח אחר אחראי ומשלם שהיה נאלץ לספוג סכומים אלו במקום ה"לקוח המושהה" שנהנה מהשירותים הנ"ל בחינם. מהאמור לעיל, עלו שתי שאלות: הראשונה, האם רשאית המשיבה לגבות תשלום קבוע בתקופת הניתוק? השנייה, האם ניתן לגבות סכום הגבוה מהקבוע בצו הפיקוח? אדון בשאלות לעיל לפי סדרן: 1. האם רשאית המשיבה לגבות תשלום קבוע בתקופת הניתוק? לעמדת המשיבה, היא אינה מסיימת את הקשר החוזי-צרכני עם לקוח שאינו משלם אלא משהה אותו. בתקופת השהיה זו היא מחויבת למלוא השירותים הנלווים אותם היא מספקת גם ללקוח משלם. לטעמי בעוד שנושא האביזרים למיניהם אינו רלבנטי ללקוח המושהה, אזי בדיקות בטיחות ובדיקת גז בהחלט רלבנטיות. בעת שהלקוח מושהה המערכת אינה מנותקת, אלא פקק מפריד בינה לבין הצרכן. לכשישלם, הפקק יוסר והמערכת תופעל. עצם קיומה של המערכת והמשך אספקת הגז לצרכנים באותו בנין, עלול לעורר בעיות בטיחות ודורש ביקורת ברמה כזו או אחרת. יתר על כן, סעיף 5(ד) ו-(ה) לצו הפיקוח מתייחסים למצב שאספקת הגז הופסקה. למרות שבמצב של הפסקה אין צריכה של גז, הצו מתייחס ללקוח המושהה בכל זאת במינוח של "צרכן". מכאן שבתקופת ההשהיה, המדובר גם כן בצרכן עפ"י הצו, כלפיו לנותן השירות חיובים, מעבר לאספקת הגז. מכל האמור לעיל, אני דוחה הטיעון בדבר היעדר אפשרות לגבות תשלום קבוע בתקופת הניתוק. 2. האם ניתן לגבות דמי התראה בסכום הגבוה מהקבוע בצו הפיקוח? סעיף 5(ב) לצו הפיקוח קובע, בזו הלשון: "(ב) הודעה על הפסקת אספקה של גז תימסר במעונו של הצרכן; נמסרה הודעה כאמור, רשאי הספק לחייב את הצרכן בסכום של 2.5 שקלים חדשים בעדה ובלבד שנמסרה 20 ימים לפחות לאחר משלוח החשבון לצרכן". בראש פרק זה שלוש שאלות משנה: האם ניתן לגבות סכום בגין התראה מספר פעמים? האם הודעה אוטומטית עונה על משלוח הודעה, ומה צריך להיות מועדה? האם ניתן לגבות סכום מעבר לסך של 2.5 ₪ שמופיע בצו? לגבי שאלה זו שמשותפת גם לראש הפרק הבא - ר' דיון בראש הפרק הבא. לטענת המבקש, המשיבה אינה רשאית לגבות תשלום מאחר ולא שלחה הודעה נפרדת בדבר כוונת הניתוק, אלא הוסיפה בחשבון השוטף את המילים "טיפול בגביה" ו"התראה על חוב". פעולה זו נעשתה על ידי פונקציה אוטומטית הקבועה בתוכנת מחשב, ולשיטתו אין צידוק לגביית סכום מקרה בו לא נעשה טיפול או טרחה מצד המשיבה. המבקש קיבל התראה אחת המתריעה בפני ניתוק צפוי אם לא ישולם החוב, אולם זאת רק לאחר שנותק בפועל (ר' נספח יא'1 ו-יא'2 לבקשה האישור). מכתב ההתראה נשלח למבקש ביום 16.3.2007, בעוד שמכתב המורה על ניתוק מונה עקב חוב נשלח למבקש ביום 11.2.2007. השאלה היא - האם הודעה אוטומטית הנשלחת באמצעות תכנות במחשב מצדיקה גביית דמי התראה? אין מניעה שהתראה תשלח באמצעות פעולת מחשב אוטומטית, או פעולת תכנות כלשהי. טענת המבקש שיש לטרוח ולשלוח הודעה בטיפול אישי אינה מעוגנת בצו הפיקוח, ועל כל פנים הטרחה בוודאי הושקעה בתוכנה שצריכה לענות על דרישות החוק. לענין גביית סכום התראה מספר פעמים: מקום בו לא התיר המחוקק מפורשות כי ניתן לגבות מחדש את דמי התראה, ובכך להכפיל או לשלש את הסכום אותו קבע המחוקק, נתפשת פעולה זו כאינה חוקית. והמשיבה אינה רשאית לבצע אותה. ועל כן, דין טענה זו להתקבל. יתר על כן, לפי סעיף 5(ב) לצו הפיקוח יש לוח זמנים ברור לפיו ההודעה תימסר 20 ימים לפחות לאחר משלוח החשבון לצרכן, כך שאם לא מתקיים הכלל המשיבה אינה רשאית לגבות תשלום עבור דמי התראה. לטענת המבקש, המשיבה גובה דמי התראה הגבוהים מהקבוע בצו הפיקוח, תחת הכותרת "הוצאות טיפול בגביה" בסך 8 ₪ לא כולל מע"מ, ואף גובה את התשלום מספר פעמים,- כך חויב הלקוח ב-16 ₪ עבור 2 חשבוניות גז בחודשים דצמבר 2006 וינואר 2007. (ר' נספח י' לבקשת האישור). מכאן שהמשיבה כשלה גם כאן לגבי עצם הגביה ומועדה. 3. האם ניתן לגבות דמי חידוש אספקה מעבר לאמור בצו? הנושא עולה לגבי שני פריטים: בנושא דמי התראה (ר' נוסח הסעיף לעיל), שם נקבע בצו סכום של 2.5 ₪. ובנושא של דמי חידוש, בו נקבע בצו סכום של 25 ₪. "(ה) בעד חידוש אספקה שהופסקה לפי סעיף זה, רשאי ספק לגבות מצרכן סכום של 25 שקלים חדשים". לטענת המבקש גבתה המשיבה דמי חידוש אספקה בסך של 75 ₪, סכום זה גבוה ב-300% מהסכום שקבוע בצו הפיקוח (ר' נספח יב' לבקשה האישור). וכן גבתה דמי התראה בגובה של 8 ₪. שני סכומי גביה אלה הינם כאמור מעבר לסכומים הנקובים במפורש בצו הפיקוח. טענת המשיבה הינה כי דמי התראה ודמי חיבור מחדש נקבעו בצו הפיקוח, אולם נקבעו ביום 18.8.1989 ולא עודכנו מאז. לכן הצמידה המשיבה את הסכומים הנ"ל למדד המחירים לצרכן, והסך שנגבה על ידה הינו שיערוך הסכומים באופן חלקי, שאינו משקף את ערכם הריאלי ואילו בוצעו באופן מלא הייתה גובה המשיבה סכומים בשיעור גבוה יותר. המשיבה מפנה ל-ע"א 5080/90 יורם קפלן ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נצרת (פ"ד מ"ו(4), 561, בעמ. 572 מול האות ג'). עיון בפסה"ד מלמד שאין הנידון דומה לראיה, שם מדובר על הצמדת חוב וזקיפת ריבית לגבי חוב למס שבח מקרקעין, ומובן שהדבר בא לשמור על ערך החוב ונובע מהדינים הכלליים. כאן המדובר בהסדרת גובה תשלום למתן שירות, בצו פיקוח. מתן שירות אינו חוב, והמחוקק אמור בעצמו להסדיר את גובה דמי השירות. לכן ברמה עקרונית הצמדה מובן שהיא בלתי אפשרית ומה שנותר לבדוק זה האם ניתן להוסיף חיובי מע"מ, אם לאו. חוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"), קובע בסעיף 131 כי יש לציין, האם המחיר כולל מע"מ או לא: "131. עוסק המציג ברבים או מפרסם בכל דרך שהיא מחירו של נכס או שירות שחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, אינו חל לגביו, יציין אם המחיר כולל מס ואם לאו". חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, קובע בסעיף 17ד' כי מחיר שפורסם כולל מע"מ: "17ד. לא יפרסם עוסק ולא ינקוב, במפורש או במשתמע, מחיר של נכס או של שירות המוצע לצרכן, אלא אם כן הוא המחיר הכולל בלבד ורק במטבע ישראלי". בית המשפט העליון ע"א 738/80 נתן נ' זגורי, פ"ד לז(4) 387, בעמ' 391 קבע הלכה לפיה: "לגבי מס ערך מוסף תופסת ההנחה, שהוא כבר כלול במחיר שננקב. אלא אם כן נאמר בחוזה אחרת. מסיבה זו יחושב מס הערך המוסף לא על המחיר שננקב... אלא תוך התחשבות בעובדה שהתמורה לעסקה מקפלת בתוכה-מכוח השתיקה - גם את מס הערך המוסף". מה משמעות שתיקה הצו לעניין תוספת מס ערך מוסף, האם היא מעידה על כך כי המחיר הקבוע בו כולל במע"מ, או שמא לא? החוק "השולט" לענייננו הוא חוק מע"מ. אין מחלוקת כי בחשבונית שנשלחת ללקוח מצוין שעל המחיר יתווסף מע"מ. אין כאן אותה הנחה שב-ע"א 738/80 שהיה צורך ל"פרש את המחיר" אם הוא כולל מע"מ אם לאו; אלא לעיני הצרכן הובאה "הדרך" של סעיף 131 לחוק מע"מ. לאור דרך התנהלות זו המעוגנת בחוק ניתן היה להוסיף מע"מ על הסכום שמופיע בצו. אשר על-כן אני דוחה את הטענה שהליך זה היה לא תקין. ז. הסכם הפשרה טענת המשיבה כי יש ליישם את הוראות הסכם הפשרה שנעשה בין המשיב 2 לבין פז גז בע"מ, (ר' ת.א 2262/06 ברודט יהושע נ' סופר גז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ ( ניתן ב-22.5.2008)) אשר ביהמ"ש אישר וניתן לו תוקף של פסק דין, לעניין הצמדה. יש לציין, לענין זה, שהסכם הפשרה קובע (ס' 4.3.11), שהסכום הנקוב בצו מתפרש ע"י הצדדים ככולל מע"מ, תוצאה שונה מהאמור בפס"ד זה, ומעידה על פרשנות שונה של הדינים (אותה פרשנות קיימת לגבי דמי ניתוק, ר' ס' 4.3.13 להסכם הפשרה). יחד עם זאת, ביהמ"ש מברך פשרות ויוצא מנקודת ההנחה שפשרה שמוגשת לאישורו נעשתה עפ"י כל דין. ומה אומר הדין לגבי המחירים הקבועים בצו הפיקוח? צו הפיקוח הוצא עפ"י סעיף 5 לחוק הפיקוח על הצרכנים ושירותים התשי"ח-1957. חוק הפיקוח על מחירים ושירותים התשנ"ו-1996 קובע בסעיף 5 של פרק י' שם - כותרתו - בקשת העלאה והחלטת המפקח. הסעיף יוצר פרוצדורה של פניה למפקח ובקשה להעלות מחיר של מוצר/שירות, ואם זה לא הגיב תוך התקופה הנקובה בחוק, כי אז הסכום הנקוב בבקשה ייחשב כמאושר. מכאן, שהמחירים הנקובים בצו הם קבועים, אבל ניתנים לשינוי עפ"י מדיניות המשרד. חלק ממדיניות זו יכול להביא בחשבון את תקופת הזמן הרב שעבר ממועד קביעת הסכום. נכון, הצדדים לא הביאו לידיעת ביהמ"ש בענין פשרת ברודט את הדרך שהביאה אותם להצעת הפשרה, וספק רב לי אם בכל מקרה, ביהמ"ש אמור לבחון את כל הדרך אם מההסכם נחזה שהוא תקין על פניו. העובדה שקיימת אפשרות שבדין לשינוי תעריפים, אינה מזכה את מי שלא פעל לשינוי ליהנות ממנו, ובמיוחד כשפרטי דרך ההגעה לפשרה יתכן שאינם ידועים לבימ"ש זה במלואם, ואולי גם לא לצד הטוען. אשר על-כן, ההשוואה לפשרה שנערכה לענין הצמדת המחיר שבצו אינה מקובלת עלי ואני דוחה אותה. ח. האם נגרם לקבוצה נזק? חברי הקבוצה הוגדרו כלקוחות המשיבה בעבר ובהווה לתקופה של 7 שנים. עילת התביעה עליה מבסס המבקש את תביעתו הינה הטעיה צרכנית, במקרה זה לא מוטלת חובת הוכחה להראות כי נגרם נזק בפועל, וניתן להסתפק במעשה שעלול לגרום לנזק. עם זאת, לשם קבלת סעד של פיצויים, והשבה כמבוקש בענייננו, על המבקש להצביע על נזק, ועל הקשר הסיבתי בין ההטעייה שנגרמה על ידי המשיבה, לבין הנזק שנגרם. לחברי הקבוצה נגרם נזק כלכלי בגין חיובם בשל דמי התראה כפולים, דמי חיבור מחדש לשירות צריכת הגז ודמי ניתוק בשונה מהקבוע בצו הפיקוח. על כן, הנזק שנגרם למבקש ולקבוצת התובעים הייצוגים הוא ההפרש בין החיוב בפועל לבין הקבוע בצו הפיקוח. ט. האם ראויה התובענה להתנהל כתובענה ייצוגית? משהוגשה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, אשר עילתה מנויה בתוספת השנייה לחוק, והמבקש נכנס בגדר אחת מהחלופות המנויות בסעיף 4(א) לחוק- עליו לעמוד גם בתנאי סעיף 8 לחוק. התנאים לאישור הבקשה לתובענה ייצוגית קבועים בסעיף 8(א) לחוק, כדלקמן: התביעה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; קיום יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. נבחן תנאים אלה: התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה כפי שפורט לעיל, בפרק הפלוגתאות בין הצדדים- המבקש הציג שאלות בהתאם לנדרש בתנאי זה, אשר יכולות להתברר, על-פי האמור בהחלטה זו, במסגרת ניהול התובענה כייצוגית. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין נסיבות המקרה דנן מראות כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בין המשיבה למבקש ולכלל צרכני המשיבה, שנפגעו כלכלית מהטענות שהועלו בבקשת האישור. בצורה זו ניתן לפתור בהזדמנות אחת שלל מקרים ולחסוך בצורה זו זמן שיפוטי יקר ולהקל ולו במעט על המערכת המשפטית. דיון בתובענה כתובענה ייצוגית יוביל אחידות, שיווין וודאות לקבוצה רבה של תובעים, בהתאם למטרה לשמה הוקם הליך מיוחד וייחודי זה. בסעיף 12 לבקשת האישור נכתב כך: "12. ביחס לכל לקוח וביחס לכל אחד מסוגי המקרים לבדו מדובר בסכומים פעוטים אולם הצטברותם לאורך השנים יוצרת סכומים אדירים שנגבו שלא כדין ממאות אלפי הלקוחות והעשירו מעשירים את קופותיהן של המשיבות". (ר': סעיף 12 לבקשת האישור; גם לעניין זה: סעיפים 84, 100 (ג)-(ד) לבקשת האישור). סכום התביעה הפרטני המבוקש עבור כל חבר קבוצה הוא כה נמוך לעומת תשלום האגרה הנדרש והוצאות נלוות למשפט כגון: שכר טרחה לעורך הדין, טרחה, אובדן ימי עבודה וכדומה. כך שתובע יכול למצוא תביעה במסגרת ההליך הרגיל כלא משתלמת. קיומו של יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב יסוד זה לא נסתר. י. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, נמצא כי המבקשים עמדו בנטל הוכחת התנאים לאישור הבקשה. אשר על כן אני קובעת כי ניתן לנהל את התובענה כייצוגית, באמצעות המבקש ובא כוחו. החלטה בנושא הוצאות ושכר טרחה תינתן בסיום ההליך. הצדדים יודיעו לבית המשפט תוך 30 יום מהיום, כיצד ברצונם להמשיך ולנהל את התביעה. בהיעדר הודעה כזו, יקבע בית המשפט מועד לשמיעת ראיות. תביעה ייצוגיתגז