עיקול תגמולי ביטוח - תביעה ייצוגית

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא עיקול תגמולי ביטוח - תביעה ייצוגית: לפני בקשה להכרה בתובענה כייצוגית, אשר בבסיסה השאלה האם יש חובה על חברת ביטוח, באותם מצבים בהם היא מנועה על פי דין מתשלום תגמולי ביטוח מכוח צו עיקול, לצרף לסכום תגמולי הביטוח הפרשי הצמדה וריבית בגין תקופת העיכוב בתשלום בשל העיקול. רקע וזהו המצב הטיפוסי בו עוסקת התובענה: מבוטח עורך הסכם ביטוח בחברת ביטוח פלונית. לימים, מתרחש מקרה הביטוח, ובעקבות זאת קמה למוטב או לניזוק זכות לתשלום תגמולי הביטוח. ואולם, חברת הביטוח איננה מבצעת את התשלום במועד הקבוע בחוק, וזאת מאחר שהתקבל אצלה צו עיקול המונע ממנה את שחרור הכספים. לאחר זמן, מוסרת המניעה לביצוע התשלום וחברת הביטוח מבצעת את התשלום. השאלה הנשאלת היא האם חברת הביטוח צריכה לבצע תשלום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית המתייחסים לתקופת העיכוב בתשלום בשל העיקול, ואם כן מהו שיעור הריבית בו חייבת חברת הביטוח. על מנת להבין את הסוגיה כהלכה נרחיב מעט בהצגתה: חוק חוזה הביטוח מקנה את הזכות לתבוע את תגמולי הביטוח למוטב, שבהעדר קביעה אחרת הוא המבוטח (ראו סעיפים 11 - 12 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981). בנוסף, כאשר מדובר בביטוח אחריות זכאי גם הצד השלישי, שהביטוח מכסה את האחריות כלפיו (להלן: "הניזוק"), לתבוע ישירות את תגמולי הביטוח (ראו סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח). להלן יכונו המוטב והניזוק "הזכאי לתגמולי הביטוח" או "הזכאי". סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח קובע את המועד לתשלום תגמולי הביטוח. על פי סעיף זה "תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א), והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים". חברות ביטוח מקבלות כעניין שבשגרה צווי עיקול המורים להן להימנע מביצוע תשלומים לזכאי כזה או אחר. צווי העיקול הללו מוצאים על ידי רשמי ההוצאה לפועל או על ידי בתי המשפט, והם מכונים "עיקול בידי צד שלישי". במקרה הנפוץ המדובר בעיקול המוטל על פי סעיפים 44 ו- 45 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967. סעיף 49א. לחוק ההוצאה לפועל קובע כי בהתקיים תנאים מסוימים קמה לצד שלישי אצלו הוטל עיקול בהליכי הוצאה לפועל זכות לתשלום ממבקש העיקול. הוראות בעניין זה נקבעו בתקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), תשכ"ח - 1968, ומכוחן זכאיות כל המשיבות לתשלום בסך של 8 ₪ בגין כל עיקול שמתקבל אצלן. ודוק, חברות הביטוח מקבלות מדי שנה כמויות עצומות של עיקולים, וכנגזר מכך הסכומים המועברים מכוח הסדר זה אינם מבוטלים כלל ועיקר. כך, למשל, המשיבה 6 (הפניקס) ציינה כי בשנת 2011 קיבלה למעלה מ- 827 אלף צווי עיקול, ומשמעות הדבר היא שבאותה שנה קיבלה סכום של כ- 6.5 מליון ₪ בעבור טיפול בהודעות עיקול בידי צד שלישי. חברת ביטוח אשר קיבלה צו עיקול המתייחס לזכאי פלוני, איננה יכולה, כל עוד צו העיקול בתוקף, לשלם את תגמולי הביטוח לאותו זכאי, אלא עליה לנהוג בהם כפי שיורה לה בית המשפט או רשם ההוצאה לפועל. באופן שגרתי, משמעות הדבר היא שחברת הביטוח נמנעת מביצוע התשלום עד להסרת העיקול (שאז מבוצע התשלום לזכאי) או עד לקבלת הוראה מבית המשפט או מההוצאה לפועל מה יעשה בכספים (לרוב, הוראה להעבירם לידי המוציא לפועל). מבחינה מעשית התוצאה היא שכאשר מוטל אצל חברת הביטוח עיקול המתייחס לזכאי, מעוכב ביצוע התשלום על ידי חברת הביטוח לתקופת זמן מסוימת, מעבר לקבוע בסעיף 27 לחוק חוזה הביטוח. אורכה של תקופת העיכוב משתנה בהתאם לקצב התקדמות ההליכים במסגרתם הוטל העיקול, והוא יכול לעמוד על ימים בודדים, מספר חודשים ובמקרים קיצוניים, אף שנים. להלן תכונה תקופת הזמן שבין המועד בו היה התשלום אמור היה להתבצע אלמלא העיקול (דהיינו מועד התשלום הקבוע בסעיף 27 לחוק חוזה הביטוח) לבין המועד בו צריך התשלום להתבצע לנוכח העיקול (דהיינו, המועד בו חברת הביטוח נדרשה לבצע בפועל את התשלום בהתאם לדינים החלים על עיקול בידי צד שלישי) כ"תקופת העיכוב בשל העיקול". הנחת המוצא לצורך התובענה שלפני היא שעסקינן בצו עיקול שהוטל כדין, ולפיכך הימנעות חברת הביטוח מביצוע התשלום בתקופת העיכוב בשל העיקול היא הימנעות כדין. לעניין זה ראוי אף להפנות לסעיף 43(א)(1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") הקובע כי "המועד לקיומו של חיוב נדחה - (1) אם נמנע הקיום במועדו מסיבה התלויה בנושה - עד שהוסרה המניעה". מהוראה זו עולה כי כל עוד העיכוב הוא בשל עיקול שהוטל כדין, ובשים לב לכך שמדובר במניעה התלויה בזכאי ("הנושה" בלשון חוק החוזים), הרי שאין בעיכוב התשלום כדי להוות הפרת חוזה מצד חברת הביטוח. ודוק, ככל שחברת הביטוח מוסיפה להחזיק בכספים לאחר הסרת המניעה או לאחר שהיא מקבלת הוראה מהרשות שהטילה את העיקול להעבירם אין חולק כי היא נוהגת שלא כדין. מכל מקום, כל עיכוב נוסף כאמור בתשלום תגמולי הביטוח, אינו בא בגדר תקופת העיכוב בשל העיקול. להשלמת התמונה יצוין כי בהליכים אחרים, המתנהלים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בפני השופט יצחק ענבר, מתבררות בקשות להכרה בתובענות ייצוגיות נגד מספר חברות ביטוח בטענה כי חלק ניכר מהעיקולים שבעטיים מעוכבים על ידם כספים הם עיקולים בלתי חוקיים (ראו ת"צ (מחוזי ת"א) 11285-04-11 דעי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ות"צ (מחוזי ת"א) 1289-04-11 דעי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ)). על מנת לבדל את התובענות שלפני מתובענות אלו, הבהיר בא הכוח המייצג בבקשה שלפני "כי הם נכונים לכך שהדיון בבקשה יתקיים על יסוד ההנחה שלפיה עיכוב כספם של חברי הקבוצה בוצע מכוח עיקולים כדין או צווים שיפוטיים אחרים שניתנו כדין" (ראו הודעה מטעם המבקשים מיום 7.2.2012). על בסיס הבהרה זו צוין בהחלטתי בפרוטוקול מיום 22.3.2012 כי "אני מבין את הודעת ב"כ התובעים כמבהירה כי עילת התביעה העומדת ביסוד הבקשה היא עילת תביעה בעשיית עושר ולא במשפט הנשענת על פסק הדין בעניין ביתרומעץ" (הלכת ביתרומעץ תידון בהרחבה בהמשך, ראו פסקה 7 ואילך). לאור זאת דחיתי באותו מועד את בקשתם של באי כוח המשיבות 4 ו- 6 (חברות הביטוח מגדל והפניקס) להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב בהתאם לסעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות (ראו החלטה בבקשה מס' 5 מיום 22.3.2012). בקשת ערעור על החלטה זו נדחתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, ביום 4.6.2011 (ראו רע"א 3240/12. למען ההגינות אציין כי הנשיא גרוניס סבר כי "יש ממש בטענת [באי כוח המשיבות 4 ו- 6] בדבר הדמיון בין העילות שבבסיס בקשות האישור", אולם דחה את הבקשה לרשות ערעור בשל שיהוי בהגשתה) המשיבות, שהן חברות הביטוח הגדולות בישראל, אינן נוהגות, כעניין שבשגרה, להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לתגמולי הביטוח בגין תקופת העיכוב בשל העיקול. חלקן צוברות לתגמולים, בהתקיים תנאים מסוימים, הפרשי הצמדה, ואולם אף אחת מהן איננה צוברת להם ריבית כלשהי. יצוין כי סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח קובע כי "על תגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מיום קרות מקרה הביטוח וריבית צמודה בשיעור שנקבע לפי סעיף 1 לחוק האמור לענין ההגדרה "הפרשי הצמדה וריבית" מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה". ואולם, המשיבות אינן מחילות הוראה זו ביחס לתקופת העיכוב בשל העיקול, וזאת לאור סברתן כי היא מתייחסת רק למצבים בהם העיכוב בתשלום הוא מסיבה התלויה חברת הביטוח. השאלות המתעוררות במסגרת הבקשה, וסדר הדיון בהן הבקשה שלפני מעוררת שאלה מרכזית אחת - האם מוטלת על חברת ביטוח מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט חובה לשלם הפרשי ריבית והצמדה המייצגים את טובת ההנאה שהפיקה חברת הביטוח מהקפאת הכספים בתקופת העיכוב בשל עיקול. ודוק, אין חולק כי כאשר העיקול הוטל כדין לא מוטלת על חברת הביטוח חובה לשלם הפרשי הצמדה וריבית מכוח דיני הנזיקין או מכוח דיני החוזים. לפיכך, הבסיס העיוני להטלת חבות לתשלום הפרשי הצמדה וריבית במצב דברים זה הם דיני עשיית עושר ולא במשפט. השאלה שבמחלוקת היא האם מכוח דינים אלו, כפי שהם משתקפים בחקיקה ובפסיקה, קמה החובה לה טוענים המבקשים - החובה להוסיף לתגמולי הביטוח גם הפרשי הצמדה וריבית, ואם כן, באיזה שיעור. בצד שאלה מרכזית זו, בה אדון תחילה, העלו באי כוח חברות הביטוח טענות שונות ומגוונות נגד התובענה. חלקן של טענות אלו מעוררות סוגיות המשליכות על השאלה האם ראוי לאשר את הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית. ממילא ראויות טענות אלו להיבחן לגופן בשלב הנוכחי. לעומת זאת, טענות אחרות שהעלו באי כוח חברות הביטוח נוגעות לסוגיות שראוי לעסוק בהן בשלב הדיון בתובענה הייצוגית, ולפיכך אסתפק באזכור שלהן, ובמתן הסבר לגבי הטעם לכך שאין צורך להכריע בהן בשלב הנוכחי של הדיון. ואלו הטענות השונות שהועלו על ידי באי כוח חברות הביטוח, כסדר בו ידונו להלן, ותוך הבחנה בין טענות המתייחסות לתנאים לאישור תובענה ייצוגית, טענות הנוגעות לגודל הקבוצה וטענות ביחס לעילת התביעה האישית: טענות ביחס לתנאים לאישור תובענה ייצוגית ככל שחברות הביטוח חייבות בהשבה בגין טובת ההנאה שצמחה להן מהעיכוב בתשלום בגין העיקול, יש לאפשר להן לקזז כנגדה את העלויות בהן נושאות חברות הביטוח בגין הפעלת מערך העיקולים. תחשיב כזה ילמד כי חברות הביטוח לא רק שאינן נהנות מקיומם של עיקולים, אלא שנגרמים להם הפסדים לא מבוטלים בעטיים (להלן: "הטענה כי יש להתחשב בהוצאות חברות הביטוח"). טענת המבקשים כי חברות הביטוח מפיקות טובת הנאה הוכחשה על ידי חברות הביטוח ולא הוכחה על ידי המבקשים. מכל מקום, גובה טובת ההנאה, ככל שהיא קיימת, לא הוכח, ואין בפני בית המשפט כלים המאפשרים את קביעתו (להלן: "הטענה לעניין כימות טובת ההנאה"). הזכות לתגמולי ביטוח קמה, לפי סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, רק מהמועד בו היו בידי המבטח "המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו". לפיכך, עד להסרת המניעה לתשלום, אין לומר כי בידי חברת הביטוח כל המסמכים הדרושים לברור חבותה, שכן אין בידיה את המידע הנחוץ על מנת לקבוע למי עליה לשלם את תגמולי הביטוח (להלן: "הטענה כי החבות המהותית לשלם קמה רק במועד הסרת העיקול"). טענות לעניין הגבלת גודל הקבוצה תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח, מכוח סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, היא תקופה של שלוש שנים בלבד. לפיכך יש להגביל את הקבוצה באופן שהיא תתייחס רק לזכאים שעילת תביעתם קמה שלוש שנים לפני מועד הגשת התובענה (להלן: "טענת ההתיישנות הקצרה"). לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית בשמם של צדדים שלישיים, ניזוקים, מאחר שהפריט השני בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות חלה רק על תביעה בין מבטח לבין "לקוח, לרבות מבוטח או עמית", וצד שלישי הרשאי לתבוע מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח איננו לא לקוח ולא מבוטח (להלן: "הטענה לעניין תביעת הניזוקים"). מעשה בית דין ביחס לחברי קבוצה, שחל עליהם הסדר הפשרה שנעשה ב-12 תיקי תובענות ייצוגיות (ובכללם שבעה להם היו המשיבות 3 - 9 צד), אשר נידונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: "טענת מעשה בית דין"). באותם מצבים בהם החיובים המוקפאים צוברים תשואה, כגון כאשר מדובר בפוליסות שמשתתפות ברווחים, אין מקום לפסוק במצטבר גם הפרשי הצמדה וריבית (להלן: "הטענה לקיום מנגנון מובנה המעניק תשואה בתקופת העיכוב בשל העיקול"). טענות הנוגעות לעילת התביעה האישית העדר סמכות לדון בעילת התביעה האישית של המבקשים, מאחר שהמבקשים, רובם ככולם, הם זכאים שניתן פסק דין לטובתם נגד חברות הביטוח המשיבות, ולפיכך הסמכות לפסוק הפרשי הצמדה וריבית לטובתם היא במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ולא בתביעה בבית משפט (להלן: "טענת העדר הסמכות לדון בעילה האישית"). ויתור על הזכות לתבוע הפרשי הצמדה וריבית, מכוח כתבי ויתור ושחרור עליהם חתמו מרבית המבקשים (הכוונה למבקשים 1, 3, 4, 6, 7 ו- 9), בקשר להסכמי הפשרה שהושגו עימם (הסכמים שעוגנו בפסקי דין בהסכמה) (להלן: "טענת הוויתור על העילה האישית"). טענות נוספות שהועלו על ידי באי כוח חברות הביטוח ביחס למבקשים השונים, ובכללן השתק, חוסר תום לב וכיו"ב (להלן: "עוללות") האם מוטלת על חברת ביטוח מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט חובה לשלם הפרשי ריבית והצמדה בתקופת העיכוב בשל עיקול התובענה שלפני איננה מעוררת סוגיה חדשה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. השאלה העקרונית בה עסקינן, זכותו של נושה לקבל הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה בה היה החייב מנוע מלבצע תשלום בשל עיקול, נידונה והוכרעה בפסק דינו של הנשיא אהרון ברק בע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ, פ"ד נח(3) 313 (2004) (להלן: "הלכת ביתרומעץ"). ואלו עובדות המקרה שעמדו לפני בית המשפט העליון עת קבע את הלכת ביתרומעץ: חברת ביתרומעץ ביצעה עבור משרד השיכון עבודות שונות, והייתה זכאית בגינן לתשלום של 1,155,000 ש"ח כבר בסוף שנת 1995. בטרם בוצע התשלום הוטל עיקול זמני על הזכות לתשלום, וזמן קצר לאחר מכן הוגשה בקשה לפירוק החברה, וניתן צו פירוק נגדה. המשיב מונה למפרק החברה ביוני 1997, ולאחר עיכוב של כחצי שנה נוספת, העביר משרד השיכון לידיו את הכספים המגיעים לחברה. בסיכומו של דבר עמדה תקופת העיכוב בתשלום הכספים כתוצאה מהשתלשלות דברים זו על 27 חודשים. משרד השיכון סירב לשלם הפרשי הצמדה וריבית בגין תקופת העיכוב (למעט ביחס למקצת הסכום שעוכבה ללא הצדקה), בטענה שנגרם שלא באשמתו, וכתוצאה מהעיקול הזמני אותו חייב היה לכבד. המפרק טען כי יש לפסוק הצמדה וריבית לטובתו. הנשיא ברק, אשר נתן את פסק הדין בשם כל ההרכב, הציג את השאלה שלפניו בצורה כללית, ולא ייחד אותה לנסיבות המיוחדת של המקרה שלפניו. וכך מנוסחת השאלה בפתח הדיון: "לראובן חוב כספי-חוזי כלפי שמעון. עובר לתשלום החוב מטיל בית-המשפט, לבקשת לוי, עיקול זמני על הכסף. ראובן מחזיק בכסף עד לפקיעת העיקול. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא אם מחויב ראובן-המחזיק בהפרשי הצמדה וריבית בגין הכספים שהחזיק בידיו מכוחו של צו העיקול". תשובתו של הנשיא ברק לשאלה הכללית שהציב היא בחיוב. תשובה זו נשענת על הנדבכים הבאים: העיקול יוצר מניעה על החייב החוזי מלבצע את חיובו, ובכך "מקפיא" את החיוב החוזי בתקופת העיקול. "תקופת ההקפאה" איננה חלק מהתקופה החוזית שבה קובעות לעניין השערוך הוראות החוזה ופרשנותו, ואף איננה מהווה הפרת חוזה מצד החייב החוזי, ולפיכך איננה נבחנת על פי דיני התרופות בגין הפרת חוזה. זכות הנושה להצמדה וריבית בתקופת ההקפאה צריכה להיבחן במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר השאלה שבמחלוקת היא "אם החזקת התמורה החוזית במשך תקופת העיקול היא בבחינת התעשרות [החייב החוזי]" (הלכת ביתרומעץ, עמוד 320). ככל שהנושה יכול להוכיח שהחייב החוזי הפיק טובת הנאה בפועל מהקפאת התשלום, בין אם על ידי כך שהשקיע את הכספים בהשקעה נושאת פירות ובין בכך שנחסך ממנו הצורך בלקיחת הלוואה, פשיטא כי החייב החוזי התעשר, וכי עליו להשיב טובת הנאה זו. זאת ועוד, גם אם הנושה אינו יכול להוכיח מה השימוש הקונקרטי שעשה החייב החוזי בכסף "חזקה על אדם המחזיק בכסף כי הוא עושה בו שימוש... לכן ככלל, ניתן לומר כי המחזיק עושה שימוש - ולו גם עקיף - בכל כסף המצוי ב"מצבת נכסיו", ואפילו לא נעזר המחזיק במנגנון להשקעת כספים, עדיין אין ללמוד מכך שלא צמחה לו כל טובת הנאה מדחיית מועד תשלום החיוב. המציאות הפיננסית וההיגיון הכלכלי מצמיחים חזקה עובדתית, שלפיה המחזיק בכסף עושה בו שימוש, וכל דחייה בביצוע חיוב כספי חוזי טומנת בחובה טובת הנאה כלכלית. לכן ככלל, ניתן לומר כי המחזיק עושה שימוש - ולו גם עקיף בכל כסף המצוי ב"מצבת נכסיו" (שם, בעמודים 321 - 322). במילים אחרות, קיימת חזקה בדבר קיומה של עילה בעשיית עושר ולא במשפט לתשלום הפרשי הצמדה וריבית גם אם לא הוכח מה השימוש הקונקרטי שנעשה בכספים. החייב החוזי יכול להביא לסטייה מחזקת השימוש בכספים אם יוכיח כי התקיימה הפרדה מוחלטת בין הכספים המעוקלים לבין יתר כספיו, ובתנאי שהודיע על ההפרדה לנושה (וזאת כדי שידע "כי כספו מונח ללא כל שימוש ומאבד מערכו ככל שחולף הזמן". שם, בעמוד 322). אין צורך להרחיב על כך שהלכת ביתרומעץ מהווה תקדים מחייב, אשר תחולתו הישירה על המקרה שלפני מחייבת אותי לפעול על פיו. לכך אוסיף כי, עם כל הכבוד, ההלכה העקרונית גם נראית בעיני ראויה ונכונה. תכליתו של העיקול איננה לאפשר לחייב החוזי להפיק טובת הנאה מהמשך החזקת הכספים, אלא להגן על האינטרס של צד שלישי, מטיל העיקול. במצב דברים זה, מהווה העיקול אירוע שאיננו יכול להצדיק את התעשרות החייב החוזי, ויש לראות בו כמי שמתעשר שלא על פי זכות שבדין מרכושו של אחר (ראו עופר גרוסקופף, "התעשרות מנטילת רכוש הזולת" ספר דניאל - עיונים בהגותו של פרופסור דניאל פרידמן (בעריכת נילי כהן ועופר גרוסקופף, תשס"ח) 767, 776). זאת ועוד, גם מבחינת שיקולי המדיניות ראוי שלא לאפשר לחייב החוזי ליהנות מההנאה שבדחיית התשלום בשל העיקול, שכן הדבר עלול להעניק לו תמריץ נפסד בהמשך התקיימותו של העיקול - אירוע שהוא אמור להיות אדיש לגביו (השוו למאמרי הנ"ל, שם, עמודים 793 - 798). באי כוח המשיבות עשו ככל שלאל ידם על מנת לנסות ולשכנע כי יש לאבחן את הלכת ביתרומעץ, ולא להחילה ביחס אליהם. ואולם, כשלעצמי, מתקשה אני לראות כיצד ניתן לעשות זאת. אף אחת מחברות הביטוח לא טענה כי מתקיימת אצלה הפרדה (ובוודאי שלא הפרדה מוחלטת) בין כספי העיקולים לבין יתר כספיה, אלא לכל היותר נטען כי קיומם של עיקולים משליך על היתרות הנזילות שעל חברות הביטוח להחזיק. בכך לא די כדי לעמוד בתנאים שנקבעו בהלכת ביתרומעץ לשלילת קיומה של חזקת התעשרות, ולכל היותר יכול העניין לשמש שיקול בבואנו להעריך את גובה ההתעשרות. ודוק, החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי בעניין ביתרומעץ נבעה מהצורך לבחון את התקיימות החריג (קרי כיצד טופלו הכספים המעוקלים, והאם הנושה ידע על כך). בהעדר טענה לכך שחברות הביטוח מפקידות כספי עיקולים בקרן נפרדת, ומודיעות על כך לחייב, ממילא ברור כי אין הן יכול להתבסס על החריג שנקבע בהלכת ביתרומעץ. בדומה, גם יתר הטענות שהעלו באי כוח המשיבות בניסיון לאבחן את הלכת ביתרומעץ נראות חסרות כל בסיס. כך, למשל, נטען כי ההלכה נקבעה בתקופת בה האינפלציה הייתה גבוהה משמעותית (טענה שספק אם היא נכונה מבחינה עובדתית, שכן דובר באירוע שהתרחש באמצע שנות התשעים של המאה ה- 20, ובוודאי שאין בה כדי לשכנע שחלף טעמה של הלכת ביתרומעץ) או שעסקה בעיכוב לתקופה משמעותית (טענה נכונה מבחינה עובדתית, ואולם קשה לראות כיצד היא משליכה על הדיון בשאלת העילה, להבדיל מהדיון בגובה ההשבה) או שנפסקה לטובת מפרק (להבדיל מהנושה עצמו - שוב עניין שנעלם מבינתי כיצד יש בו כדי להשליך על הניתוח המשפטי) או שנפסקה נגד משרד ממשלתי (ובמה מותר גוף פיננסי גדול כדוגמת חברת ביטוח ממשרד ממשלתי לעניין זה?) וכן הלאה. טענה אחת שהעלו באי כוח המשיבות בהקשר זה ראויה לעיון מיוחד, שכן היא משקפת דרך ניתוח אפשרית של התובענה. באות כוח המשיבה 5 טוענות בסיכומיהן כי אין להחיל את הלכת ביתרומעץ על חברות ביטוח, מאחר שהן כפופות להסדרים המפורשים והמיוחדים של חוק חוזה הביטוח. לטענה זו יש בסיס, אם, ורק אם, נוכל למצוא בחוק חוזה הביטוח הסדר ספציפי המיישם או מסייג את הלכת ביתרומעץ, באופן היוצר הסדר שלילי (זו המשמעות של סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 עליו הרבו באי כוח חברות הביטוח להסתמך. ראו ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221, 239 - 241, 265 - 266 (1988); ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' שחר, פ"ד נו(2) 297 (2001) (להלן: "עניין שחר")). ואולם, ההסדר היחידי בחוק חוזה הביטוח המתייחס לעניין זה הוא הסדר ההצמדה והריבית שבסעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח, הסדר שחברות הביטוח מסרבות להחיל על תקופת העיכוב בשל העיקול. לעומת זאת, אם תאומץ עמדת המבקשים, ויקבע כי לסעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח יש תחולה גם על תקופת העיכוב בשל עיקול, ממילא נמצא שיש בהוראה זו משום יישום של עקרונות דיני עשיית עושר ולא במשפט, כפי שיושמו בהלכת ביתרומעץ, ולא יהיה צורך במציאת קריטריון אחר להערכת גובה טובת ההנאה שחברות הביטוח הפיקו מהקפאת תגמולי הביטוח בתקופת העיכוב בשל העיקול. נוכל אם כן לסכם חלק זה של פסק הדין: המסקנה הברורה העולה מהלכת ביתרומץ היא שהמבקשים עמדו בנטל המוטל עליהם במסגרת בקשה להכרה בתובענה כייצוגית, ואף מעבר לכך, להראות כי מתקיים בהם התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות - דהיינו שביחס לשאלה המשפטית העקרונית המשותפת לחברי הקבוצה (קרי, הזכות להפרשי הצמדה וריבית בתקופת העיכוב בשל עיקול) קיימת אפשרות סבירה, ואף הרבה למעלה מכך, כי התובענה תוכרע לטובת הקבוצה. טענות ביחס לתנאים לאישור תובענה ייצוגית באי כוח המשיבות טוענים כי למרות האמור לעיל, אין מקום לאשר את הבקשה, שכן לשיטתם לא מתקיימים בה התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. להלן אבחן את טענותיהם בעניין זה. הטענה כי יש להתחשב בהוצאות חברות הביטוח באי כוח חברות הביטוח טוענים כי על מנת לקבוע אם מרשיהם התעשרו, יש לבחון את מכלול הרווחים וההפסדים שנגרמים להם עקב הטלת עיקולים, ולא ניתן לבודד את הרווח שהם מפיקים מול זכאי כזה או אחר. בדיקה כזו מגלה, כך הם טוענים, וכך הצהירו המצהירים מטעמם, כי בסופו של יום, ההוצאות של חברות הביטוח לצורך קיום המנגנון לטיפול בעיקולים עולות על הרווחים שהן מפיקות מהקפאת החיובים בשל העיקולים. אין כל ממש בטענה זו, וזאת ממספר טעמים: ראשית, על מנת לקבוע אם חברת הביטוח התעשרה כתוצאה מהקפאת החיוב בתקופת העיכוב בשל העיקול, יש לשאול מהי טובת ההנאה שחברת הביטוח הפיקה מהקפאת החיוב במערכת היחסים שמול כל זכאי, ולא ניתן לערוך התחשבנות גלובלית בין חברת הביטוח לבין כלל הזכאים. במילים אחרות, העובדה שבמערכת היחסים מול זכאי פלוני עלויות העיקול היו גבוהות מהרווח שהפיקה חברת הביטוח, איננה יכולה להצדיק התעשרות של חברת הביטוח במערכת היחסים שבינה לבין זכאי אלמוני (והשוו ת"צ (מרכז) 5731-08-07 קיכל נ' בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פיסקה 23 (ניתן ב- 7.3.2010)). נניח, למשל, שקיימים עשרה זכאים שהוטלו ביחס אליהם עיקולים, וכי ביחס לתשעה מהם הקפאת החיוב היא לזמן קצר מאד, באופן שעלות הטיפול בעיקול מבחינת חברת הביטוח גבוהה מהתועלת שבהקפאת החיוב, בעוד שביחס לזכאי העשירי הקפאת החיוב היא לזמן ממושך, באופן שטובת ההנאה מהקפאת החיוב גבוהה משמעותית מעלות הטיפול בעיקול. אני מתקשה לראות כיצד האפשרות שביחס לתשעת הזכאים חברת הביטוח לא הרוויחה דבר מהטלת העיקול, משמשת הצדקה להתעשרותה על חשבון הזכאי העשירי. שנית, עלות הטיפול של חברות הביטוח במערכת העיקולים מתייחסת רק בחלקה לעיקולים שהוטלו בגין זכאים לתגמולי ביטוח, ובמקרים רבים היא נובעת מהצורך לטפל בהודעות עיקול הנוגעות לחייבים שאינם זכאים כלל לתגמולי ביטוח ולחייבים שאינם נמנים כלל על ציבור לקוחותיה. ממילא קשה לראות מה ההצדקה לאפשר לחברת הביטוח לזקוף כנגד ההתעשרות שהיא מפיקה על חשבון הזכאים מהקפאת החיובים, עלויות שמוטלות עליה בגין חייבים שאינם נמנים כלל על קבוצת הזכאים. שלישית, וכנראה כנגזרת של שני הנימוקים הקודמים, המחוקק שהיה ער לעלות שעלולה להיות מוטלת על גופים גדולים כגון בנקים וחברות ביטוח כתוצאה מהטלת עיקולים אצל צד שלישי, קבע בסעיף 49א. לחוק ההוצאה לפועל, ובתקנות שהוצאו לצורך יישומו, מנגנון שמטרתו לשפות את הגופים הללו על עלות קיום המנגנון לטיפול בעיקולים. אינני יודע אם שיפוי זה הוא בסכום המכסה את עלות מערך העיקולים (חברות הביטוח טוענות שאיננו מספק), ואולם אף אם אינו הולם (ואינני מביע כמובן כל עמדה בעניין זה), תרופתן של חברות הביטוח היא בפניה לגורמים המופקדים על הנושא בבקשה להגדלת האגרה המשולמת מכוח ההסדר הסטטוטורי. בין כך ובין כך, לא עומדת לחברות הביטוח הזכות לנכות את יתרת העלויות בגין קיומו של מנגנון העיקולים כנגד טובות הנאה שהן מפיקות על חשבונם של זכאים מהקפאת החיובים בתקופת העיכוב בשל העיקול. ואכן, המעיין בהלכת ביתרומעץ לא ימצא בה כל סייג לפיו החייב (דהיינו, המדינה באותו עניין) יכול לטעון כי אינו חייב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט אם יוכיח כי עלות קיום מערך הטיפול בעיקולים גבוהה מהתועלת הכוללת שהוא מפיק מהקפאת החיובים - ולא בכדי. הטענה לעניין כימות טובת ההנאה מספר טענות שהעלו באי כוח חברות הביטוח נוגעות לשאלת כימות טובת ההנאה. ראשית, נטען כי המבקשים לא הצליחו להצביע על קיומה של טובת הנאה אצל חברות הביטוח מהקפאת חיוב לתקופה העיכוב עקב העיקול, לא כל שכן שלא הביאו ראיות לגובה טובת ההנאה האמורה (המבקשים אומנם צרפו חוות דעת מומחה מטעמם, אך באי כוח חברת הביטוח טוענים כי חוות דעת זו אינה יכולה לשמש בסיס לכימות טובת ההנאה, ולעניין זה, דעתי כדעתם). שנית, נטען כי מאחר שעל חברות הביטוח לשמור יתרות נזילות כנגד הכספים המעוקלים, הרי שהתועלת שיכלו חברות הביטוח להפיק מהכספים הללו הייתה קטנה, ובתקופת מסוימות אפילו שלילית; שלישית, נטען כי הערכת גובה ההתעשרות תהיה שונה מזכאי לזכאי, שכן יש לבחון מה הייתה התשואה שהופקה מהקפאת חובו של כל זכאי באופן פרטני; רביעית נטען כי יש מקום לבחון שימוש אפשרי של בית המשפט בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, המאפשר לבית המשפט להפחית את ההשבה משיקולי צדק. טענות אלו ודומותיהן אינן יכולות להצדיק דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, וכבר מטעם זה ראוי לדחותן. כפי שציין הנשיא ברק בהלכת ביתרומעץ, קיימת חזקה לפיה דחיית מועד קיומו של חיוב היא דבר המועיל לחייב (בענייננו לחברות הביטוח). חזקה זו, שהגיונה הכלכלי ברור, לא נסתרה בראיות שהובאו לפני, ובכך די על מנת לשכנע כי המבקשים עומדים בנטל הוכיח את עילתן ברמה הדרושה לשלב אישור בקשה להכרה בתובענה כייצוגית. השאלות הקשורות בכימות טובת ההנאה יבחנו, מטבע הדברים, בשלב הדיון בתובענה גופה, וניתן יהיה להתמודד עימן באמצעות הכלים הדיונים שעומדים לרשות בית המשפט. כך, למשל, ניתן במסגרת הדיון בתובענה למנות מומחה מטעם בית המשפט, אשר יבחן את דרך ההתנהלות הכספית של חברות הביטוח, ויחווה דעתו ביחס לרווח שהן מפיקות מהקפאת חיובים. מומחה זה יוכל גם להתייחס לטענות שונות בדבר הצורך להחזיק יתרות נזילות, פערים אפשריים בין חברות ביטוח, שינוי בתשואה על פני זמן, הבחנות התלויות במשך תקופת העיכוב בשל העיקול וכיו"ב. ברור איפוא כי בעיות הכימות אינן צריכות להכשיל את הבקשה. בהקשר זה, ברצוני להוסיף מספר הערות משלימות: ראשית, עם כל הכבוד, הניסיון לטעון כי לחברת ביטוח אין כל תועלת מהקפאת תשלום תגמולי הביטוח לתקופת העיכוב בשל העיקול אינו יכול להתקבל כטיעון רציני. לחברת ביטוח, כמו לכל חייב, יש במקרה הרגיל עניין לדחות את מועד התשלום. המחוקק היה ער לעובדה זו, וקבע בשל כך הסדרים שמטרתם לחייב את חברות הביטוח לשלם במועד (ראו סעיפים 28 ו- 28א. לחוק חוזה הביטוח). ודוק, אין טוען כי בענייננו העיכוב הוא באשמת חברת הביטוח, ואולם מכאן לא נובע שחברת הביטוח לא מפיקה טובת הנאה מהקפאת החיוב. למעשה, עיון בתצהירים שצורפו מטעם המשיבות מעלה כי המצהירים (אשר לא נחקרו על תצהיריהם) אינם טוענים כי לחברות הביטוח אין רווחים מעצם הקפאת החיוב, אלא טוענים כי רווחים אלו נמוכים ואינם בטוחים (בשל הצורך להחזיק את הכספים נזילים) וכי הם מתאיינים אם מביאים בחשבון את העלויות של הפעלת מערך הטיפול בעיקולים. כאמור, עלויות הפעלת מערך הטיפול בעיקולים הם נושא לגביו זוכות חברות הביטוח לשיפוי ממקור אחר, ואילו השאלה מהו גובה טובת ההנאה שצומחת לחברות הביטוח טעונה בחינה במסגרת התובענה גופה. שנית, דיני עשיית עושר ולא במשפט אינם בוחנים את הנזק שנגרם למזכה (הזכאי בענייננו), אלא את התועלת שהפיק הזוכה (חברת הביטוח בענייננו). השוו לעניין זה לע"א 19/83 שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה ליצור בע"מ, פ"ד לט (4) 522 (1983). לפיכך, דווקא התביעה שלפני מאפשרת, לכאורה, קביעת תשלום על פי מדדים אחידים לכלל הקבוצה, שהרי "לכסף אין ריח", ועל כן טובת ההנאה שהופקה מהקפאת שני חיובים באותו מועד היא זהה. ודוק, יתכן שוני בגובה טובת ההנאה בתלות במשתנים כגון: זהות חברת ביטוח, משך זמן ההקפאה והמועד בו התרחשה. ואולם הבדלים אלו אינם מונעים גיבוש נוסחה אחידה לכלל הקבוצה, תוך התחשבות בהבדלים בין חברות הביטוח ובתשואותיהן לאורך זמן. לפיכך, דווקא מהיבט זה נראה כי הבקשה שלפני מתאימה במיוחד לניהול בהליך של תובענה ייצוגית. שלישית, בשים לב לאמור בפסקה ‏14 לעיל, פתרון אפשרי לבעיית הכימות היא אימוץ הפרשנות שמציע בא הכוח המייצג לסעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח. כידוע, קביעת שיעורי ריבית המותאמים פרטנית למצבו הכלכלי של הנושה (בתביעה בעלת אופי נזיקי) או של החייב (בתביעה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט) אשר ניצב לפני בית המשפט מעוררת קושי לא מבוטל (וזאת בין אם מדובר בתביעה אישית ובין אם בתביעה ייצוגית). על כן קיימת נטייה במערכת המשפט להעדיף שימוש בקריטריונים אובייקטיביים, כדוגמת "הריבית המשפטית" הקבועה בחוק פסיקת ריבית. אם כך, הרי שיתכן ויש בסיס לטענה שסעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח הוא בגדר מדד לרווח שיש להניח שחברת הביטוח מפיקה מעיכוב, ולא לנזק שנגרם למבוטח מהעיכוב. פרשנות כזו תהווה למעשה קביעה כי סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח מהווה שלוחה של דיני עשיית עושר ולא במשפט, ובלשונו הציורית של השופט משאל חשין אחד מאותם "נציגים ושגרירי-רצון-טוב" אשר הדוקטרינה של עשיית עושר ולא במשפט שולחת "אל כל פינות המשפט, להשליט צדק ומשפט בין אנשים ניצים" (ע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים, פ"ד נב (4) 289, 330 (1998); כן ראו עניין שחר, עמודים 334 - 335). הטענה כי החבות המהותית לשלם קמה רק במועד הסרת העיקול מוסיפים באי כוח חברות הביטוח, וטוענים כי ביחס לחברות ביטוח יש הוראת חוק מיוחדת, סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, הקובעת את המועד בו קמה החבות לשלם את תגמולי הביטוח. מכוח הוראה זו החבות של חברת הביטוח נוצרת רק תוך 30 ימים מהיום בו יש ביד המבטח "המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו". לשיטת באי כוח חברת הביטוח המידע בו מדובר כולל גם את השאלה כלפי מי קיימת החבות, ולפיכך כל עוד לא קיבלה חברת הביטוח הודעה למי עליה לשלם (לזכאי או למוציא לפועל) לא הבשילו התנאים להיווצרות חבותה בתשלום תגמולי הביטוח. סבורני כי טענה זו מגלה פנים בחוק שלא כהלכה. הטלת עיקול איננה משנה את זהות הנושה הזכאי לכספים, וממילא אין בה כדי לשנות את זהותו של הזכאי לכספים מבחינת חברת הביטוח. העיקול פועל אך ורק במישור הטכני של הסדרת דרך ביצוע החיוב (דהיינו האם יש לבצע את החיוב באמצעות תשלום לנושה או למי שיורה, או שיש לבצעו באמצעות תשלום לידי המוציא לפועל או לפי הוראותיו), ואינו פועל במישור המהותי של קביעת זהות הנושה לו קמה הזכות לתגמולי הביטוח כלפי חברת הביטוח (שהיה ונותר הזכאי). המידע שהעברתו מקימה את חבות חברת הביטוח בתשלום, לפי סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, הוא "המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו", ולא המידע הנחוץ לחברת הביטוח על מנת לבצע באופן טכני את התשלום. מכאן, שאי הוודאות הנוצרת בעקבות הטלת העיקול אינה מהסוג הדוחה את מועד היווצרות החבות של חברת הביטוח לפי סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, אלא הוא רק מהסוג המונע מחברת הביטוח מלממש את חבותה מטעמים התלויים בנושה (עניין המוסדר, כאמור, באופן כללי, ביחס לכל סוגי החיובים, בהוראת סעיף 43(א)(1) לחוק החוזים. ראו פסקה ‏3(ז) לעיל). המסקנה המתבקשת היא שאין לעניין זה הבדל בין חברות ביטוח לכל חייב אחר המקבל צו עיקול בידי צד שלישי, וממילא הלכת ביתרומעץ חלה גם עליהן. על מנת שלא אמצא חסר, אציין כי באי כוח חברות הביטוח הפנו גם להוראת סעיף 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961 כאינדיקציה לכך שאין להטיל עליהם חובה לשאת בתשלומי הצמדה וריבית (וזאת על בסיס הטענה כי יש לראות בהם כמי שהציעו תשלום). התביעה שלפני אינה תביעה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, אלא מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, וממילא אין הוראה זו רלוואנטית לענייננו. הניתוח שהוצג עד כה משמיע לנו שמתקיימים בענייננו התנאים המנויים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות: התובענה מעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה (מהי טובת ההנאה שכל אחת מהמשיבות מפיקה מהקפאת חיובים בתקופת העיכוב בשל העיקול, והאם עליהן להשיב טובת הנאה זו לזכאים?); יש אפשרות סבירה שההכרעה בשאלות אלו תהיה לטובת הקבוצה (לאור הלכת ביתרומעץ); תובענה ייצוגית היא דרך יעילה והוגנת להכריע בעניינים אלו (בשים לב לכך שמדובר בתביעות רבות לסכומים קטנים יחסית, ושהסעד נבחן לפי התעשרות חברת הביטוח ולא לפי הנזק הפרטני לכל זכאי וזכאי); ולבסוף, קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב (ובעניין זה לא מצאתי שיש ממש בטענות שהעלו המשיבות ביחס לתום ליבם של חלק מהמבקשים). לאור מסקנה זו, נותר לבחון שתי שאלות משנה: ראשית, האם יש להגביל את גודל הקבוצה, בשים לב לטענות שונות שנטענו בעניין זה על ידי באי כוח המשיבות; שנית, האם יש פגם בעילת התביעה האישית של מי מהמבקשים, באופן המונע את מינויו לתובע ייצוגי. לשאלות אלו אפנה עתה. טענות לעניין הגבלת גודל הקבוצה באי כוח המשיבות העלו טענות שונות, שמשמען כי גם אם תאושר הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית, יש לצמצם את גודל הקבוצה מטעמים שונים. להלן אתייחס לטענות אלו, לפי סדר חשיבותן. טענות ההתיישנות הקצרה באי כוח חברות הביטוח טענו כי ככל שתאושר הבקשה יש לכלול בקבוצה אך ורק את אותם זכאים שטרם חלפו 3 שנים מהמועד בו קרה מקרה הביטוח, וזאת לאור הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, הקובעת כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". הטענה כי את תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד קרות מקרה הביטוח, אינה יכולה להתקבל. עסקינן במצבים בהם חברת הביטוח מקבלת דרישה לתשלום, ומודה בחבותה (בין השאר בהודעה בכתב שהיא מוסרת למעקל). במצב דברים זה, מתחילה תקופת ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות להימנות מהמועד בו חברת הביטוח מכירה בחבות, ולא ממועד התרחשות מקרה הביטוח (והשוו סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958). זאת ועוד, במצבים בהם מוטל עיקול, וחברת הביטוח מודה בחבותה, נראה כי ההתיישנות צריכה להתחיל להימנות רק מהמועד בו חברת הביטוח נדרשת לבצע את התשלום (דהיינו, משהוסר העיקול או התקבלה הוראה כיצד לנהוג בכספים), ומסרבת לעשות כן (או לחילופין, מודיעה במהלך תקופת העיקול כי היא חוזרת בה מהודאתה בחבות). פרשנות אחרת מובילה לתוצאה אבסורדית. טלו, למשל, מצב בו העיקול נותר בתוקף למשך 4 שנים ממועד קרות מקרה הביטוח - היעלה על הדעת שחברת ביטוח תוכל להעלות טענת התיישנות נגד התשלום? האין זה ברור שבמצב דברים זה תקופת ההתיישנות תימנה רק מאותו מועד בו חברת הביטוח מסרבת לשלם, וחוזרת בה, הלכה למעשה, מהודאתה בחבות? לעומת זאת, יש ממש בטענת באי כוח חברות הביטוח לפיה התביעה לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על סכום הקרן הינה חלק מהתביעה לתגמולי ביטוח, ולפיכך נדרש להחיל עליה את תקופת ההתיישנות הקצרה בת שלוש השנים הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. כך בוודאי כשעסקינן בתביעה לפי סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח, ונראה כי גם אם התביעה מבוססת על עקרונות של עשיית עושר ולא במשפט, ראוי להחיל עליה את תקופת ההתיישנות האמורה. נחזור ונעיין בדוגמא שנזכרה בסעיף 29 לעיל - התביעה לתגמולי ביטוח תתיישן בחלוף שלוש שנים ממועד ביטול העיקול. האם מתקבל על הדעת כי התביעה לתשלום הפרשי הצמדה וריבית ביחס לסכום התביעה תתיישן כעבור תקופה ארוכה יותר, באופן שיחייב את חברת הביטוח לשלמם גם כשהתביעה לתגמולי הביטוח כבר התיישנה? סבורני כי זו תוצאה שקשה לקבל, ולפיכך יש להעדיף את המסקנה שהפרשי ההצמדה והריבית, ללא קשר לבסיס העיוני לפסיקתם, הם מרכיב נלווה המצטרף לתגמולי הביטוח, ולפיכך דין ההתיישנות החל על תגמולי הביטוח חל גם עליהם. המסקנה מהאמור לעיל היא שיש לקבל את טענת באי כוח חברת הביטוח במובן זה שהתביעה תוכר רק ביחס לזכאים אשר המועד בו שולמו להם כספי הביטוח לא יאוחר משלוש שנים קודם להגשת התביעה, דהיינו לאחר מיום 1.6.2008 ואילך. הטענה לעניין תביעת הניזוקים הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית במקרה שלפני הוגשה מכוח הפריט השני בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: "הפריט השני"), המאפשר הגשת הקשה לאישור תובענה כייצוגית ביחס ל- "תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לענין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". הבקשה כוללת בין חברי הקבוצה גם לזכאים שהם בגדר ניזוק הזכאי לתבוע את חברת הביטוח לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח. טענת באי כוח חברות הביטוח היא שניזוק כזה אינו בגדר "לקוח, לרבות מבוטח או עמית", ולפיכך אין הוא יכול להגיש תובענה ייצוגית על פי הפריט השני. אין בידי לקבל טענה זו. את הפריט השני ראוי לפרש באופן תכליתי, בצורה שתגשים את תכלית חוק תובענות ייצוגיות. כוונת המחוקק הייתה לאפשר לנזקקים לשירותי חברת הביטוח להגיש תובענות ייצוגיות. מטעם זה יש לפרש את המונח "לקוח" בפריט השני בצורה מרחיבה, המתייחס לכל מי שמקבל שירותים מחברת ביטוח, ולא רק על מי שקשור (או יכול היה להיות קשור) בחוזה ביטוח עימה. הכרת המחוקק בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח בכך שניזוק הוא בעל זכות תביעה ישירה כלפי חברת הביטוח, כמו גם הכרתו בסעיף 12 לחוק חוזה הביטוח כי מוטב שאינו המבוטח זכאי לתגמולי הביטוח, הופכת אותם לסוג של מקבלי שירותים מחברת הביטוח, וככאלה ללקוחות של חברת הביטוח. ודוק, הפריט השני על פי לשונו אינו מוגבל לתביעות מצד מבוטח, ועל כורחך אתה אומר שכוונת המחוקק הייתה לאפשר הגשת תובענה ייצוגית גם מטעם צדדים שלישיים הזכאים מכוח החוק לקבל שירותים ישירות מחברות הביטוח, דהיינו מוטב שאינו המבוטח וניזוק. יצוין כי באות כוח המשיבה 5 הפנו לפסיקה שקבעה כי מעקל שהטיל עיקול אצל חברת ביטוח איננו יכול להיכנס לגדר "לקוח" של חברת הביטוח, לצורך הפריט השני (ראו החלטתה של השופטת ד"ר דרורה פלפל בבש"א (מחוזי ת"א) 13624/06 מדינת ישראל, אגף ההוצאה לפועל נ' שפירא (ניתן ב- 10.2.2008) (להלן: "עניין שפירא")). מבלי להביע עמדה ביחס לזכותו של מעקל לתבוע על פי הפריט השני, אינני סבור שניתן ללמוד גזרה שווה מההכרעה שניתנה לגבי מעמדו בעניין שפירא למעמדם של ניזוק ושל מוטב שאינו המבוטח. לעניין זה די אם אציין כי מעמדם של הניזוק והמוטב שאינו המבוטח נובע מחוזה הביטוח, ומחוק חוזה הביטוח, וכי הם יוצרים מערכת יחסים משפטית, במסגרתה נדרשת חברת הביטוח להעניק לניזוק ולמוטב שאינו המבוטח שירות המהווה חלק אינטגראלי מההסדר הביטוחי שעשתה עם המבוטח. לדעה דומה ראו פסק דינו של השופט עמירם בנימיני בבש"א 12916/08 (מחוזי ת"א) איי. אי. ג'י. ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' בלסטרה (ניתן ב- 26.8.2008). עוד אעיר כי באות כוח המבקשת 5 הפנו להחלטת הנשיא אשר גרוניס מיום 21.8.2008, מכוחה נמחקו חברות הביטוח מבקשת רשות הערעור שהוגשה על ההחלטה בעניין שפירא, כראיה לכך שהחלטת השופטת פלפל זכתה לאישור בית המשפט העליון. לא ניתן לקבל פרשנות זו להחלטת הנשיא גרוניס. עיון בהחלטה האמורה מלמד כי מחיקת חברות הביטוח מבקשת הערעור באותו עניין נעשתה מטעמים דיוניים, ופשיטא כי החלטה דיונית אינה מהווה בסיס להסקת מסקנות ביחס לעמדת בית המשפט בנוגע לפרשנות הדין המהותי. טענת מעשה בית דין המשיבות 3 - 9 היו צד להסדר פשרה, שקיבל את אישור בית המשפט, במסגרת 12 תובענות ייצוגיות שהדיון בהן אוחד, והתקיים לפני השופטת דרורה פלפל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"צ 1350/08, 1351/08, 1409/08, 1425/08, 1439/08, 1440/08, 1441/08, 1649/08, 1650/08, 1661/08, 1780/08, 1781/08 מסיקה ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (הסדר הפשרה אושר ביום 23.3.2010. להלן: "עניין מסיקה"). בעניין מסיקה נידונה טענה של המבקשים לפיה לא שולמו להם הפרשי הצמדה וריבית בגין תגמולי ביטוח בשל נזק לרכב פרטי בתוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 27 לחוק חוזה הביטוח. בהסדר הפשרה נקבע כי הוא ממצה כל טענה או דרישה או זכות או עילה הנוגעת לטענות שהועלו בבקשות באותו עניין, וכן תביעות לפי סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח. עיון בבקשות לאישור התובענה כייצוגית שהוגשו בעניין מסיקה מלמד כי הן כללו גם תביעה המבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו, למשל, סעיף 32 בת"צ 1781/08, שהיא הבקשה נגד הפניקס; סעיף 31 בת"צ 1425/08, שהיא הבקשה נגד מגדל). אינני רואה צורך להרחיב ביחס לטענה זו, מאחר שעל פי הסכם הפשרה שהושג בעניין מסיקה, הוא מתייחס לזכאים אשר קיבלו מהמשיבות 3 - 9 תגמולי ביטוח בגין נזק לרכב פרטי במהלך 7 השנים שקדמו להגשת התביעות באותו עניין, דהיינו קודם ל- 8.4.2008. לעומת זאת, כפי שהובהר בפסקה 31 לעיל, התובענה שלפני מתייחסת לזכאים שקיבלו תגמולי ביטוח מיום 1.6.2008 ואילך. ממילא אין חפיפה בין חברי הקבוצות, ומטעם זה אין לטענת מעשה בית דין, אף אם היא מבוססת כעניין משפטי, כל נפקות ביחס לאישור הבקשה שלפני. הטענה בדבר קיום מנגנון מובנה המעניק תשואה בתקופת העיכוב בשל העיקול טענה זו היא בגדר התפרצות לדלת פתוחה. פשיטא, כי כאשר הכספים המוקפאים בתקופת העיכוב בשל העיקול נושאים פירות המועברים במלואם לזכאי, ולא לחברת הביטוח, הרי שאין למבקשים כל טענה כלפי חברות הביטוח. במצב דברים זה אין לומר על חברת הביטוח כי היא מפיקה רווח כלשהו מעיכוב הכספים, ולפיכך לפנינו "יוצא מן הכלל המעיד על הכלל". לפיכך הגדרת הקבוצה לא תכלול את אותם זכאים אשר תגמולי הביטוח שולמו להם כשהם כוללים את מלוא הפירות שצמחו על הקרן בתקופת העיכוב בשל העיקול. לאור האמור לעיל ניתן, אם כך, להגדיר את הקבוצה לגביה תאושר התובענה כייצוגית ככוללת את כל אותם זכאים אשר תגמולי הביטוח שולמו להם לאחר ה- 1.6.2008, ואשר זכותם לתשלום עוכבה בגין עיקול שהוטל על הנכס, ובלבד שהפירות שצמחו מהכספים בתקופת העיכוב בשל העיקול לא הועברו במלואם לזכאי. טענות הנוגעות לעילת התביעה האישית חלק לא מבוטל מהטענות שהעלו חברות הביטוח נוגעות לעילת התביעה האישית של המבקשים השונים. יצוין כבר בראשית הדיון בטענות אלו, כי לאור מסקנותיי ביחס לקיומה של עילת תביעה לקבוצה, הרי שלקביעות בעניין זה משמעות מוגבלת: כוחן יפה כדי למנוע ממבקש כזה או אחר לשמש כתובע מייצג, אך אין בהן כדי להצדיק את דחיית התביעה. סעיף 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, קובע עקרון זה, שכן הוא מורה שכאשר מצא בית המשפט כי התקיימו כל התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות לאישור תובענה כייצוגית, "ואולם לא מתקיימים לגבי המבקש התנאים שבסעיף 4(א)(1) עד (3) [התנאים המגדירים מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית], לפי הענין, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג". טענת העדר הסמכות לדון בעילה האישית כל המבקשים בתובענה שלפני הם זכאים אשר קיבלו פסק דין נגד אחת מחברת הביטוח המשיבות, ואולם תשלום החוב הפסוק התעכב בשל עיקול שהטילו נושי המבקשים אצל חברות הביטוח (עניין זה אינו מאפיין את מרבית חברי הקבוצה, אלא יש לתלותו, מן הסתם, בכך שלבא הכוח המייצג הייתה נגישות גבוהה יותר לזכאים שנוהלו בעניינם הליכים משפטיים). לפיכך טוענים באי כוח חברות הביטוח כי תרופתם של המבקשים במקרה שלא שולמו להם הפרשי הצמדה וריבית היא בהליכים לפני רשויות ההוצאה לפועל ולא בתביעה בבית משפט אזרחי. טענה זו ראוי לדחות מכל וכל. אכן, כאשר ניתן פסק דין בהליך אזרחי, והחייב על פיו אינו מקיימו באופן מלא או חלקי, נדרש הזכאי על פי פסק הדין, במקרה הרגיל, לפנות להליכי הוצאה לפועל, ולא להגיש תביעה נוספת בבית משפט אזרחי (ראו בר"ע 135/81 ענבר נ' ענבר, פ"ד לו(1) 169 (1982)). ואולם, כאשר בעקבות פסק הדין מתרחש אירוע חדש, המביא לכך שנוצרת מערכת נסיבות חדשה, היוצרת מחלוקת שכלל לא נידונה בפסק הדין, ממילא אין אפשרות שההכרעה במחלוקת חדשה זו תעשה על ידי רשויות ההוצאה לפועל. ממילא אין במצבים אלו מנוס מפניה לערכאות אזרחיות בתביעה חדשה. זהו מצב הדברים בעניינם של המבקשים שלפני. פסקי הדין שניתנו לטובתם פסקו להם סכומי כסף מסוימים כתגמולי ביטוח. סכומים אלה באפשרותם לגבות באמצעות הליכי הוצאה לפועל, ובמסגרת הליכים אלו באפשרותם לתבוע גם הפרשי הצמדה וריבית בגין חוב פסוק, כאשר החייב אינו משלם את החוב הפסוק במועד. ואולם, אין חולק כי הזכאים שלפני אינם יכולים לתבוע בהליכי הוצאה לפועל תשלום הפרשי הצמדה וריבית על חוב פסוק שלא שולם במועדו, וזאת מהטעם הפשוט שהעיקול מקים לחייב (קרי, לחברות הביטוח) הגנה מפני חבות שכזו (במקרה של חוב פסוק יש להחיל את סעיף 43(א)1() לחוק החוזים על חיוב שאינו חוזי מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים). במצב דברים זה לא עומדת לזכאים עילה שביכולתם למממש בהליכי הוצאה לפועל. העילה שכן עומדת להם, כפי שהובהר לעיל, היא עילה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט, ובמקרה של מחלוקת אין להם דרך לממשה, אלא באמצעות הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי המוסמך. בדין פנו איפוא המבקשים לבית המשפט האזרחי בבקשם סעד המבוסס על התעשרות חברות הביטוח שלא על פי זכות שבדין מהקפאת ביצועו של החוב הפסוק בעקבות העיקול. מכאן שלבית המשפט האזרחי יש עילה לדון בתביעתם האישית של המבקשים, ולבית משפט זה יש סמכות, לאור נושא התובענה וסכומה המשוער, לדון בבקשתם להכרה בתובענה כייצוגית. טענת הוויתור על העילה האישית כאמור, זכותם של כל המבקשים שלפני קמה מכוח פסק דין: במיעוטם של המקרים, המדובר בפסק דין שניתן לגופו של הסכסוך בין המבקש לבין חברות הביטוח; במרבית המקרים המדובר בפסק דין בהסכמה. בכל אותם מקרים בהם הוכרה הזכות בפסק דין בהסכמה, חתם הזכאי על כתב ויתור בנוסח המקובל אצל חברת הביטוח, כחלק מתנאי הסדר הפשרה. טענת חברות הביטוח ביחס למבקשים אלו (קרי, המבקשים 1, 3, 4, 6, 7 ו- 9), היא שבחתימתם על כתב הוויתור ויתרו גם על הזכות לתבוע הפרשי הצמדה וריבית מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט בגין תקופת העיכוב בשל העיקול. גם טענה זו דינה להידחות. כתבי הוויתור בהם עסקינן עניינם בהסדרת הסכסוך בין המבקש לבין חברת הביטוח ביחס לזכותו של המבוטח לתגמולי הביטוח בגין מקרה הביטוח. לעומת זאת, עניינה של התובענה שלפני בהשלכות שיש לאירוע מאוחר לחתימה על כתבי הוויתור (הטלת העיקול), על מערכת היחסים שבין הצדדים. לפיכך נראה כי יש לפרש את כתבי הוויתור באופן שאינו מחיל אותם ביחס לאירוע מסוג זה (השוו, למשל, ע"א 769/86 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ,ד מב(3) 581, 584 - 586, 591 (1988)). כך, בוודאי כשעסקינן בכתבי ויתור שנוסחו על ידי חברת הביטוח, ואשר חל לגביהם כלל הפרשנות נגד הנסח (ראו, כיום, סעיף 25(ב1) לחוק החוזים, ובעבר ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד מח(1) 221 (1993)). זאת ועוד, גם אם נניח כי חברת ביטוח פלונית ביקשה לכלול בכתב הוויתור עניין זה, הרי שיש סיכוי של ממש כי הדבר יראה כתניה מקפחת בחוזה אחיד (וראו החזקות הקבועות בסעיפים 4(1) ו- 4(6) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982. כן השוו ע"א 261/01 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(6) 769, 789 (2003)). בין כך ובין כך, אין בכתבי הוויתור אליהם הפנו המשיבות כדי להוות בסיס מספיק לקבוע, בשלב המקדמי של הדיון, כי למי מהמבקשים אין עילת תביעה אישית כלפי חברת הביטוח מולה קמה לו הזכות לתגמולי ביטוח. יצוין כי בין באי כוח המשיבות היו שטענו כי סוגיית כתבי הוויתור צריכה לשמש להגבלת גודל הקבוצה, דהיינו שיש להוציא מהקבוצה את אותם זכאים שחתמו על כתב וויתור. בפני לא הוצגו כתבי ויתור אחרים מאלו עליהם חתמו המבקשים, וממילא, מהטעמים שצוינו בפסקה 45 לעיל, לא ניתן לקבל טענה זו בשלב הנוכחי (וזאת מבלי לגרוע מזכותן של חברות הביטוח להביא ראיות לעניין זה במסגרת הדיון בתובענה גופה). עוללות באי כוח חברות הביטוח העלו טענות נוספות נגד המבקשים השונים, ובכללם טענות כגון מניעות והשתק, חוסר תום לב וכיו"ב, שהעלו כלפי חלק מהמבקשים. לא מצאתי כי יש בטענות אלו ממש, ומכל מקום אינני סבור שהן מצדיקות החלפת מבקש כזה או אחר, פעולה שעלותה ברורה ותועלתה מוטלת בספק. עניינים אלו מן הראוי שיובאו בחשבון בעת פסיקת הגמול הראוי לכל אחד מהמבקשים, ולא בשלב הנוכחי של הדיון. סוף דבר עלי להודות כי התובענה שלפני נראית בעיני פשוטה, ובמידה רבה מתבקשת מהלכת ביתרומעץ. ההיגיון שמאחורי הלכת ביתרומעץ הוא שלמרות שחייב שביצוע חיובו הוקפא עקב עיקול איננו אשם בעיכוב התשלום, אין מקום לאפשר לו להפיק טובת הנאה מעיכוב התשלום, כדי שלא ימצא מתעשר מעניין לא לו. היגיון זה חל על כל חייב שביצוע חיובו עוכב עקב עיקול, ומקל וחומר על חייב שהוא גוף כלכלי גדול ומסודר, כדוגמת חברות הביטוח. ממילא היה מקום לצפות כי חברות הביטוח ידעו להתאים את נוהליהן להלכת ביתרומעץ, אשר נפסקה כבר ב- 16.2.2004, ולא יוסיפו לנהוג כאילו לא קרו דברים מעולם. ואולם מתברר שלא כך נהגו חברות הביטוח, ועל כך יש להצטער. משנמנעו חברות הביטוח מלהתאים את דרך פעולתן להלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, פשיטא כי יש הצדקה לאשר תובענה ייצוגית נגדן, במטרה להבטיח כי לא ירוויחו ממנהגן הנפסד, וישפרו דרכיהן מעתה ואילך. לאור כל האמור לעיל הריני לקבל את הבקשה לאישור התובענה שלפני כתובענה ייצוגית בהתאם לסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. אישור זה הוא בתנאים המפורטים להלן: חברי הקבוצה - חברי הקבוצה יוגדרו ככל אותם זכאים (קרי, מבוטחים וניזוקים) אשר תגמולי הביטוח שולמו להם על ידי אחת מחברות הביטוח המשיבות לאחר ה- 1.6.2008, ואשר זכותם לתשלום עוכבה בגין עיקול שהוטל על הנכס, ובלבד שהפירות שצמחו מהכספים בתקופת העיכוב בשל העיקול לא הועברו במלואם לזכאי. התובעים המייצגים יהיו כדלהלן: X בא הכוח המייצג יהיו עו"ד ד"ר שחר וולר ועו"ד תומר בר-נתן. עילות התביעה בגינן מאושרת התובענה הייצוגית היא זכותם של חברי הקבוצה לקבלת הפרשי הצמדה וריבית המייצגים את טובת ההנאה שהפיקו חברות הביטוח המשיבות בתקופת העיכוב בשל העיקול, וזאת בין אם מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, ובין אם מכוח סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח. הסעדים הנתבעים הם תשלום הפרשי הצמדה וריבית לחברי הקבוצה בשיעור המשקף את טובת ההנאה שהפיקו חברות הביטוח המשיבות בתקופה של העיכוב בשל העיקול. המשיבה 1, המגן חברה לביטוח בע"מ, חוסלה, ומוזגה לתוך המשיבה 4. כמו כן, המבקש בעניינה קיבל את תגמולי הביטוח לפני ה- 1.6.2008, ולפיכך תביעתו התיישנה. לאור זאת מתבקש בא הכוח המייצג להודיע עד ליום 8.1.2013 האם יש צורך בהמשך ההליכים נגדה. ככל שיוברר שיש צורך בהמשך ההליכים נגד המשיבה 1 יהיה צורך למצוא מבקש המשתייך לקבוצה על מנת שישמש כתובע ייצוגי. בהתאם לסמכותי לפי סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות הריני לפסוק לבא הכוח המייצג שכר טרחה בגין טיפולו בתובענה עד לשלב זה בסכומים המפורטים להלן: מהמשיבות 2, 3 , 7, 8 ו- 9 ביחד - 40 אלף ₪ (הסכום כולל מע"מ). מהמשיבות 4 ו-6 ביחד - 40 אלף ₪ (הסכום כולל מע"מ). מהמשיבה 5 - 40 אלף ₪ (הסכום כולל מע"מ). בא הכוח המייצג יפרסם הודעות בדבר אישור התובענה הייצוגית, כאמור בסעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות. הודעה זו תכלול את הפרטים הנדרשים על פי סעיף 14(א) לחוק, וכן הבהרה בדבר זכותו של כל חבר בקבוצה לצאת מהקבוצה לפי סעיף 11 לחוק תובענות ייצוגיות. גודל המודעה יתואם בין בא הכוח המייצג לבין באי כוח חברות הביטוח. ההודעה תפורסם בשני עיתונים יומיים ובעיתון כלכלי יומי אחד, לפי בחירתו של בא הכוח המייצג. נוסח ההודעה, גודלה והעיתונים בהם תפורסם יובאו על ידי בא הכוח המייצג לאישור בית המשפט בתוך 14 יום ממועד מתן החלטה זו. תביעה ייצוגיתעיקול