מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא עבירה מחוץ לתחום השיפוט של ישראל: 1. לפניי בקשת הנאשמים 4 ו-5 לבטל את כתב האישום שהוגש כנגדם, וזאת בשל חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה, לדון באישומים הכלולים בכתב האישום נגדם, מאחר שהעבירות שיוחסו להם באותם אישומים, נעברו מחוץ לשטח השיפוט של מדינת ישראל. 2. כתב האישום המדובר הוגש נגד שישה נאשמים ובהם הנאשם 4 מחמד געברי (להלן: "מחמד") והנאשם 5 אדריס געברי (להלן: "אדריס" שניהם יקראו להלן, לצורך החלטה זו, גם "הנאשמים"). בין היתר נטען בכתב האישום, כי נאשם 1 ונאשם 2, קשרו קשר במספר הזדמנויות עם הנאשמים, לסחר בלתי חוקי בנשק ובסמים מסוכנים, מהעיר חברון לשכונת סילוואן בירושלים, ובכיוון ההפוך. זאת, באמצעות נאשם 3 אשר העביר את הסחורה באמצעות רכבו. על פי הנטען, נאשמים 1 ו-2 קנו את הנשק האמור, במטרה לסחור בו ולהעבירו לאחרים. צוין, כי הנאשמים 1 ו-2 הם אחים אשר מתגוררים יחדיו בבית בסילוואן, ומחמד ואדריס, הם אחים אשר מתגוררים יחדיו בבית בחברון. 3. באישום השני לכתב האישום, נטען כי ביום 10.7.11 קשרו הנאשם 1 ומחמד, קשר לפיו ירכוש מחמד נשק מאדם בשם אברהים נמר ג'עברי מחברון, המכונה חאג' (להלן: "חאג'"), וימכור אותו לנאשם 1 ואילו נאשם 1 ימכור למחמד סם מסוכן מסוג אקסטזי. במסגרת הקשר סוכם, כי הנאשם 3 יעביר את הנשק והסמים מנאשם 1 למחמד ולהיפך. בהמשך אותו יום, הלך מחמד לחאג' ובחן את טיבו וסוגו של הנשק, דיווח על כך לנאשם 1 וביקש ממנו לשלוח לו מסילוואן שבירושלים אל חברון חמישים כדורי אקסטזי. בהמשך היום, אמר נאשם 1 למחמד כי הוא מתקשה להשיג את חמישים כדורי האקסטזי. הנאשם 1 ומחמד, סיכמו ביניהם, כי ביום 11.7.11 ישלח נאשם 1 למחמד חמישים כדורי אקסטזי ואילו מחמד ישלח לנאשם 1 נשק. 4. בהמשך האישום נטען, כי ביום 11.7.11, סמוך לאחר חצות, המשיך מחמד בדיווח לנאשם 1 על טיב, סוגו ומחירו של הנשק והשניים, התמקחו על התמורה בעסקה והאפשרויות להוצאתה אל הפועל. במהלך אותו יום, המשיכו הנאשם 1 ומחמד לשאת ולתת בנוגע לסוגי הנשק האפשריים מתוכם יבחר נאשם 1 את הנשק בו הוא מעוניין. בנוסף, דנו בדבר דרישתו של חאג' לקבל התמורה לנשק בסך של 16,800 ₪ במזומן וכן דנו באפשרויות המימון לביצוע העסקה, בין היתר על ידי חליפין של סם מסוכן מסוג אקסטזי במקום כסף. במסגרת המשא ומתן, סוכם בין הנאשם 1 לבין מחמד, כי הנאשם 1 יישלח למחמד חמישים כדורי אקסטזי מסילוואן לחברון, באמצעות נאשם 3. עוד נטען, כי בשעות הערב של אותו יום, סוכם בין הנאשם 1 למחמד, כי נאשם 1 ישלח כאמור את חמישים כדורי האקסטזי למחמד בבוקר יום ה-12.7.11. מחמד הציע לנאשם 1 נשק מסוג אחר. 5. בהמשך נטען, כי במהלך יום 12.7.11 נשאו ונתנו הנאשם 1 ומחמד ביניהם, לגבי סוג כדורי האקסטזי אשר יועברו בעסקה וכן סוכם ביניהם, כי מחמד ישלח את הנשק אל נאשם 1 באותו לילה. בשיחה שהתקיימה בהמשך אותו היום, דיווח נאשם 1 למחמד על סוג כדורי האקסטזי אותו הוא מעוניין לשלוח למחמד, ומחמד העביר לנאשם 1 את אדריס, אשר דן עם נאשם 1 בדבר סוג וטיב כדורי האקסטזי שהציע נאשם 1 ובדבר ההשפעות של האקסטזי המוצע. במהלך היום המשיכו הנאשם 1 ומחמד לדון בטיב האקסטזי המוצע, והאפשרויות לסחור בו. 6. בשעות הערב של יום 12.7.11, דיווח נאשם 1 למחמד כי יש ברשותו חמש מאות כדורי אקסטזי (להלן: "הסמים"). מחמד מצידו אמר לנאשם 1 כי יישלח אליו במהלך היום את הנשק מחברון לסילוואן וביקש מנאשם 1 כי ישלח אליו את הסמים מסילוואן לחברון. מחמד הציע לנאשם 1 נשק אחר תוצרת ארצות הברית בשווי של 16,500 ₪. מחמד ציין בפני נאשם 1 כי אין לו במה לסחור, ושב וביקש כי נאשם 1 ישלח לו את הסמים. נאשם 1 אמר למחמד להסיר דאגה מליבו וביקש ממחמד לגשת לחאג'. בהמשך הערב, סוכם בין השניים, כי נאשם 1 ישלח למחמד, באמצעות נאשם 3, חמישים כדורי אקסטזי וכי מחמד ישלח לנאשם 3 מאתיים ₪ עבור הנסיעה. באשר לנשק, ציין מחמד כי בתוך יומיים שלושה יעבירו את הנשק. בהמשך הערב, קרא אליו נאשם 1 את נאשם 3 והעביר לחזקתו חמישים כדורי האקסטזי על מנת שזה יעבירם מסילוואן אל מחמד שבחברון. נאשם 3 יצא מנאשם 1 בסילוואן, באמצעות הרכב והעביר את חמישים כדורי האקסטזי אל מחמד שבחברון בסביבות השעה 21:50. בעת ששהה נאשם 3 אצל מחמד, צילמו הנאשם 3 ומחמד את הנשק, אשר הוחזק בידו של מחמד, באמצעות הטלפונים הסלולאריים שלהם במטרה להראות לנאשם 1 את סוג הנשק המדובר. בסביבות השעה 21:51 דיווח נאשם 3 לנאשם 1, כי שב לסילוואן וכי קיבל את הכסף, וכן כי הוא רוצה להראות לנאשם 1 תמונה של הנשק. נאשם 1 מצידו אמר לנאשם 3 כי יגיע אליו בתוך חמש דקות. 7. ביום 13.7.11 המשיכו לשאת ולתת נאשם 1 ומחמד בדבר טיב וסוגי סמים מסוכנים מסוג חשיש ואקסטזי וכן על סוג הנשק, הכול על מנת למשש את מכירת הנשק. נאשם 1 אף הצהיר בפני מחמד על כוונתו למכור את הנשק המוצע לאדם אחר. בהמשך נטען, שבשיחה שנערכה ביום 14.7.11 שאל נאשם 1 את מחמד אודות הנשק שהבטיח למכור לו, ומחמד השיב כי יארגן לנאשם 1 את הנשק. נאשם 1 הוסיף ושאל את מחמד האם לחאג' יש כעת נשק ומחמד השיב כי אין לו, ונתן לו לשוחח עם חאג', שהיה עימו. נאשם 1 שאל את חאג' האם יש לו נשק וציין כי הוא מעוניין בנשק, וחאג' הבטיח לנאשם 1 שבעזרת השם יהיה טוב והעביר לנאשם 1 את מחמד. נאשם 1 שב ואמר לנאשם 1 כי הוא מעוניין בנשק אחד טוב ומחמד השיב בחיוב. גם בהמשך היום שבו ושוחחו הנאשם 1, מחמד וחאג' בדבר הנשק, טיבו וסוגו. 8. באישום השלישי לכתב האישום, נטען, כי ביום 16.7.11 קשר הנאשם 1 קשר עם מחמד ואידריס, לפיו ירכוש מהם אקדח (להלן: "הנשק"), אשר יירכש על ידי מחמד אידריס מחאג', ובתמורה לכך ימכור להם אקדח "ברטה" וסמים מסוג חשיש. נטען, כי לצורך ביצוע העסקה, ביום 17.7.11 בסילוואן שבירושלים, נתן נאשם 1 לנאשם 3 את אקדח הברטה ואת הסמים כדי שזה יעבירם אל חזקתם של מחמד ואידריס אשר בחברון, ויעביר אליו את הנשק שנמצא בחזקתם של מחמד ואידריס מחברון לסילוואן (להלן:"העסקה הראשונה"). באותו יום, נסע נאשם 3 מסילוואן לחברון, באמצעות הרכב, כאשר באמתחתו אקדח הברטה והסמים והעבירם אל מחמד ואידריס, אשר בחברון. בהמשך נטען, שלאחר שנאשם 3 העביר את אקדח הברטה והסמים אל מחמד ואידריס, נתנו מחמד ואדריס לנאשם 3 את הנשק כאשר הוא במצב מפורק לחלקיו על מנת שזה יעביר את הנשק אל נאשם 1. נאשם 3 לקח את הנשק מחברון והעבירו באמצעות הרכב אל סילוואן, לידי נאשם 1. 9. עוד נטען, כי לאחר שהנשק הגיע ליעדו אצל נאשם 1, ולאחר שזה לא הצליח להרכיבו, יצר נאשם 1 קשר עם מחמד, שניסה להסביר לנאשם 1 כיצד להרכיבו. מחמד אף הפנה את נאשם 1 אל חאג', בשתי הזדמנויות, על מנת שחאג' יסביר לנאשם 1 בעצמו כיצד להרכיב את הנשק. נאשם 1 אישר מצידו כי יצור קשר עם חאג'. לאחר שניסיונותיו של נאשם 1 להרכיב את הנשק כשלו, יצר המחמד קשר עם נאשם 2, אשר היה יחד עם נאשם 1, והסביר לנאשם 2 כיצד להרכיב את הנשק, וזה הצליח להרכיבו על פי הסבריו של מחמד. נטען כי שווי אקדח הברטה נקבע בין נאשם 1 ומחמד במהלך העסקה על סך של 16,000 ₪. לאחר סיום העסקה הראשונה, קשר נאשם 1 קשר עם מחמד לפיו ירכוש ממנו נשק נוסף מאותו סוג שקנה ממחמד ואדריס בעסקה הראשונה, תמורת 25,000 ₪ וחמישים כדורי אקסטזי. 10. באישום החמישי לכתב האישום, נטען כי ביום 21.7.11 קשרו המחמד ואדריס קשר עם נאשם 1, לפיו ימכור להם נאשם 1 שתי פלטות "חשיש" וחמישים כדורי אקסטזי (להלן:"העסקה"). הנאשם 1, מחמד ואידריס ניהלו מיקום על סוג ה"חשיש" שייכלל בעסקה ולאחר שהגיעו להבנה, סוכם בין הנאשמים כי שליח מטעמו של נאשם 1, יבצע את המשלוח ויעביר שתי פלטות "חשיש" וחמישים כדורי "אקסטזי" מחזקתו של נאשם 1 בסילוואן, אל חזקתם של מחמד ואדריס בחברון. עוד סוכם בין הנאשם 1, לבין מחמד ואידריס, כי השניים ישלמו לשליח שלוש מאות ₪. 11. באישום השישי לכתב האישום, נטען כי ביום 25.7.11 או בסמוך לכך, קשר נאשם 1 קשר עם מחמד ועם חאג', לפיו ירכוש מחמד מחאג' נשק מסוג "CZ" וכן משתיק קול. על פי הקשר, מחמד ימכור את הנשק לנאשם 1 בתמורה לכ- 20,000 ₪ (להלן: "העסקה"), ויעביר את הנשק מחברון אל נאשם 1 שבסילוואן. בהמשך נטען, כי באותו יום, במסגרת הקשר ובמטרה לממשו, יצר נאשם 1 קשר עם חאג' והודיע לו כי הוא מעוניין בנשק. חאג' מסר לנאשם 1 פירוט אודות הרכבו המיוחד של הנשק. נאשם 1 אמר לחאג' כי ירכוש את הנשק במידה ומחירו יהיה עד 17,000 - 18,000 ₪. ביום 25.7.11, במסגרת הקשר ובמטרה לממשו, פעל מחמד, הכול בשותפות עם נאשם 1 ובידיעתו המלאה, והחל במשא ומתן עם חאג', בדק את הנשק ומסר תיאורים מפורטים של הרכבו של הנשק לנאשם 1. בהמשך, ועל מנת לממש את הקשר, פעלו הנאשם 1 ומחמד להשיג מימון כספי להשלמת העסקה באופן הבא: א. נאשם 1 פנה מספר פעמים לנאשם 2 בבקשה לקבל ממנו 5,000 ₪ כהלוואה, אך נענה בשלילה. משסירב נאשם 2 לבקשתו של נאשם 1, פנה נאשם 1 למחמד בבקשה לקבלת סיוע כספי לשם השלמת העסקה עם חאג' בסך של 5,000 ₪. ב. מחמד השיב בשלילה לבקשתו של נאשם 1 ושכנע את נאשם 1 לפנות שוב לנאשם 2 בבקשה לקבלת סיוע כספי בסך של 6,000-5,000 ₪ ולאחר שזה יצליח לגייס את הכסף, ישלח את הנשק מחברון אל נאשם 1 שבסילוואן. 12. עוד נטען, כי ביום 26.7.11 במסגרת הקשר ומתוך מטרה לממשו, שב נאשם 1 וביקש ממחמד את הנשק וזה אמר לו כי המשלוח יצא אל הפועל בתוך 15-10 ימים. ביום 27.7.11, במסגרת הקשר ובמטרה לממשו, שב נאשם 1 וביקש מחאג' כי ייארגן עבורו את הנשק וכי ייקח אותו בתוך יומיים שלושה. חאג' מצידו, אישר זאת. 13. באישום השביעי לכתב האישום, נטען, כי במועד שאינו ידע במדויק למאשימה ועובר ליום 26.7.11, קשרו הנאשם 1 ומחמד קשר, לפיו ימכור נאשם 1 למחמד סם מסוכן מסוג חשיש (להלן: "הסמים") ויעביר מסילוואן שבירושלים למחמד שבחברון. עוד נטען, כי ביום 27.7.11 סוכם בין הנאשם 1 למחמד, כי נאשם 3 יעביר את הסמים מנאשם 1 למחמד וכי מחמד ישלם לנאשם 3 סך של מאתיים עד שלוש מאות ₪ בעבור הנסיעה. בהמשך היום, סוכם בין הנאשם 1 למחמד על טיב החשיש ועל הכמות, שאינה ידועה במדויק למאשימה. באותו היום, בין השעות 13:43 ל- 15:00, העביר נאשם 1 את הסמים לנאשם 3, אשר העביר את הסמים, באמצעות הרכב, מנאשם 1 שבסילוואן למחמד שבחברון בסביבות השעה 15:30. 14. באישום התשיעי לכתב האישום, נטען, כי במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בתקופה שבין 28.7.11 ליום 1.8.11, מכר הנאשם 1 למחמד, סם מסוכן מסוג חשיש. נאשם 1 אף העביר למחמד את החשיש מסילוואן אל חזקתו של מחמד בחברון. כן נטען, כי ביום 1.8.11, קשרו הנאשם 1 ומחמד, קשר לפיו ימכור נאשם 1 למחמד מאה כדורי סם מסוכן מסוג "אקסטזי". בשיחות שניהלו הנאשם 1 ומחמד, סוכם ביניהם כי נאשם 1 ישלח למחמד את הסמים. כמו כן, סיכמו השניים על המחיר תמורת הסמים. 15. באישום העשירי לכתב האישום, נטען כי ביום 9.8.11 או בסמוך לכך, קשרו הנאשם 1 ומחמד קשר, לפיו נאשם 1 ירכוש נשק מתוצרת ארה"ב (להלן: "הנשק") ממחמד, אשר ירכוש בעצמו את הנשק מחאג', תמורת סכום של כ- 20,000 ש"ח, וימכור אותו לנאשם 1. על פי הקשר, נאשם 3 יעביר כסף מנאשם 1 שבסילוואן, אל מחמד שבחברון עבור הנשק. לאחר מכן, מחמד יעביר את הנשק לחזקת נאשם 3 על מנת שזה יעבירו מחברון אל הנאשם 1 שבסילוואן. מחמד רכש את האקדח מחאג'. בהמשך, ביום 9.8.11, בסביבות השעה 20:45 יצא נאשם 3 אל מחמד שבחברון, באמצעות הרכב, על מנת לממש את הקשר. בסביבות השעה 22:00, הגיע נאשם 3 לחאג', במקום שאינו ידוע במדויק למאשימה. מחמד וחאג' הסליקו בתוך הרכב, מאחורי לוח השועונים, אקדח מסוג "סמית' אנד ווטסון", מספר סידורי A249080 תוצרת ארה"ב (להלן: "אקדח"), על מנת שנאשם 3 יעבירו על פי הקשר אל נאשם 1 מחברון אל סילוואן. נאשם 3 דיווח טלפונית לנאשם 1 על מצבו של האקדח. לאחר מכן, נסע נאשם 3 באמצעות הרכב, כשבתוכו האקדח, לכיוון סילוואן שבירושלים, על מנת להעביר, על פי הקשר, את האקדח אל נאשם 1. 16. עוד נטען, כי כאשר הגיע נאשם 3 אל "מחסום המנהרות" שבפאתי ירושלים, נערכה עליו ביקורת ובחיפוש ברכב נמצא האקדח, כאשר הוא מוסלק מאחורי לוח השעונים וכן נמצאה חתיכת חשיש על הכיסא שעל יד הנהג ברכב. נאשם 1 ניסה להתקשר לנאשם 3 אולם, משזה לא ענה, שלח נאשם 1 את נאשם 2 אל מסלול הנסיעה של נאשם 3, על מנת לדווח לו האם קרה משהו לנאשם 3 בדרך. בהגיעו אל "מחסום המנהרות", דיווח נאשם 2 אל נאשם 1 כי נאשם 3 נעצר וכי המשטרה עורכת חיפוש קפדני ברכב ומפרקת חלקים ממנו. כמו כן ביקש נאשם 2 מנאשם 1 לסגור את הטלפון שלו והוסיף ש"חבל על הזמן". נטען, כי האקדח נגנב מבעליו החוקי, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה ולאחר חודש אפריל 1997. 17. באישום האחד עשר לכתב האישום, נטען, כי במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, טרם מעצרו של נאשם 3 ביום 9.8.11, אמר נאשם 1 לנאשם 3, כי במידה וייעצר על ידי המשטרה ויתגלה האקדח נשוא האישום השביעי, עליו למסור גרסה לפיה המשטרה שמה לו את האקדח במכונית (להלן: "הגרסה הכוזבת"). ביום 9.8.11, לאחר מעצרו של נאשם 3, שוחחו הנאשם 1 ומחמד טלפונית, על האפשרות שנאשם 3 יפליל אותם בחקירתו במשטרה. במסגרת שיחותיהם אמר מחמד לנאשם 1, לשלוח לנאשם 3 מסרון עם הוראות כי עליו למסור גרסה לפיה רכש את האקדח נשוא האישום החמישי ממישהו ממשפחת אלנטשה ושימסור פרטים מזהים נוספים אודות המשפחה. 18. עוד נטען, כי בחקירותיו במשטרה, מסר נאשם 3 באופן עקבי, את הגרסה הכוזבת. כמו כן, אמר מחמד לנאשם 1 לזרוק את כרטיס ה"סים" של הטלפון ממנו דיבר. 19. במסגרת כתב האישום, מואשם מחמד בעבירות הבאות: ארבע עבירות של סחר בסם מסוכן לפי סעיף 13 בצירוף סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973 (להלן: "הפקודה"), שתי עבירות של ניסיון לסחר בסם מסוכן לפי סעיפים 13 בצירוף 19א לפקודה וסעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"החוק"), שתי עבירות של ניסיון לסחור בנשק לפי סעיף 144(ב2), בצירוף סעיף 25 לחוק, עשר עבירות של קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, שלוש עבירות של סחר בנשק לפי סעיף 144 (ב2) לחוק, שלוש עבירות של נשיאה והובלת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק, החזקת רכוש החשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק, שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. 20. אדריס מואשם בעבירות הבאות: שתי עבירות של סחר בסם מסוכן לפי סעיף 13 בצירוף סעיף 19א לפקודה, שתי עבירות של קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, שתי עבירות של סחר בנשק לפי סעיף 144 (ב2) לחוק, שתי עבירות של נשיאה והובלת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק, עבירה של ניסיון לסחר בסם מסוכן לפי סעיפים 13 בצירוף 19א לפקודה וסעיף 25 לחוק. 21. בעת מתן המענה לכתב האישום, ביום 15.4.12, כפרו מחמד ואדריס בעבירות המיוחסות להם, אולם לחילופין טענו טענה של חוסר סמכות טריטוריאלית, וביקשו את מחיקת כתב האישום בשל כך. ב"כ הנאשמים טענו, כי החוק אינו חל בעניינם של הנאשמים, שכן מדובר, לכאורה, ב"עבירות חוץ" שבוצעו בשטחי הרשות הפלסטינית (להלן: "הרש"פ"), ואינן נופלות בגדר בסמכותו של בית המשפט דנן. בהמשך, טענו ב"כ הנאשמים טענות נוספות בהקשר לסמכות. 22. יצויין, כי בעניינו של חאג' הוגש כתב אישום נפרד, בת"פ 6421-12-11, המתנהל בפני מותב אחר, המייחס לו בשל העובדות המפורטות באישומים השני, השלישי, החמישי, השישי והעשירי שבענייננו, עבירות של סחר בנשק, נשיאה והובלת נשק, קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת רכוש החשוד כגנוב. בגין אותו כתב אישום, הוגשה כנגד חאג' בקשה למעצר עד תום ההליכים, בתיק מ"ת 6473-12-11. במסגרת הדיון בבקשה, טען סנגורו של חאג' טענה של חוסר סמכות טריטוריאלית, בשל היות העבירות המיוחסות לו עבירות חוץ, כמשמעותן בסעיף 7 לחוק, כאשר כתב האישום לא הוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו, ולפיכך דינו להימחק. בית המשפט שדן בהליך המעצר (כב' השופט א' רומנוב), דחה ביום 2.2.12 את הבקשה (להלן: "ההחלטה"). באותה החלטה, נקבע לעניין עבירות הנשק, כי די בידיעתו של חאג' על כך שהנשק מיועד להגיע לישראל, כדי להופכו לשותף לעבירה של ייבוא נשק, ועצם מכירת הנשק למחמד ולאדריס, מתוך ידיעה שבכוונתם להכניסו לישראל, הופכת אותו למי שבמעשיו גרם להבאת הנשק לישראל, ולפיכך, מדובר בעבירת פנים כמשמעות בסעיף 7(א) לחוק. בית המשפט קבע, כי מעובדות כתב האישום עולה, שמחמד ואדריס היו גורמי ביניים בעסקאות, שבמסגרתן הועברו, או היו אמורים להיות מועברים, כלי נשק מחאג' בחברון לנאשם 1 בישראל וחאג' היה מודע לכך היטב. לפיכך, מבחינת המשפט הפלילי הישראלי, חאג' הינו שותף לעבירה של סחר בנשק או לעסקה אחרת שיש עימה מסירת החזקה בנשק. בית המשפט הוסיף, כי עבירות של "סחר בנשק", "עסקה אחרת בנשק" וכן עבירה של "קשירת קשר" הן עבירות בילטראליות, המחייבות מעורבותם של שניים או יותר, ומתמצות בעצם ההתקשרות בין המעורבים. כאשר צד אחד מן המעורבים נמצא בישראל, והאחר בחברון, יש לומר כי המדובר ב"עבירת פנים". שכן, העבירה נעברה "כולה או מקצתה בשטח ישראל" ולחילופין, הקשר שנקשר ונעשה מחוץ לישראל, היה מכוון לביצוע העבירה ש"כולה או מקצתה" תתבצע בשטח ישראל. 23. באשר לעבירות הסמים קבע בית המשפט בהחלטה, כי לאור הוראת סעיף 38(ב) לפקודה, הרי שלאור המעשים המעשים המיוחסים לחאג', הדין הישראלי וסמכות השיפוט הישראלית חלים עליו. באשר לטענה, כי חלק מהאישומים שיוחסו לחאג', מהווים מעשה הכנה שלא הגיעו לכדי ניסיון, קבע בית המשפט, כי אין צורך להידרש לכך, במסגרת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, עם זאת ציין, כי עבירה של קשירת קשר, כמו גם עבירה של ביצוע עסקה אחרת בנשק מושלמות ברגע שבו נקשר ההסכם בין הקושרים ואין נפקא מינא, אם נעשה צעד נוסף כלשהו, למימוש השגת מטרת הקשר. 24. באשר לתחולת הוראות הסכם הביניים הישראלי פלסטיני מתאריך 28.9.95 (להלן: "הסכם הביניים") וחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק היישום"), קבע בית המשפט, כי קיימת סמכות מקבילה לרש"פ ולמדינת ישראל לדון באותן עבירות. יחד עם זאת, בהסכם או בחוק היישום, לא קיימת הוראה השוללת את סמכות ישראל לדון בעניין על פי הדין הפלילי שלה וכי, כדי לשלול את סמכותה של מדינת ישראל לדון בעבירת פנים שחלקה נעשה בשטחה, על הטוען להצביע על כך, שהחוק או ההסכם, שוללים את סמכותה לדון בעבירות אלו. פירטתי בהרחבה את שנקבע בהחלטה, בשל העובדה שאין חולק כי היא מכילה קביעות משפטיות עקרוניות, שיש להן השלכה ברורה על עניינם של מחמד ושל אדריס ולכך אדרש בהמשך. טענות הצדדים 25. הצדדים הגישו טיעונים כתובים שבהם פרשו את טענותיהם ובנוסף לכך, התקיים דיון משלים בעל פה, ביום 30.7.12. להלן יובאו בתמצית, טענות הצדדים: עיקר טענות ב"כ הנאשמים 26. במישור הראשון ביקשו ב"כ הנאשמים למחוק את כתב האישום בטענה של חוסר סמכות בינלאומית. לטענתם, חוק העונשין אינו חל בעניינם של הנאשמים. לדבריהם, בכל הנוגע לעבירות המיוחסות לנאשמים, מדובר בעבירות חוץ לפי סעיף 7(א) לחוק. לפי סעיף 9(4) לחוק, לא תהא העמדה לדין על עבירת חוץ, אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב, ובמקרה דנן לא התקיימו תנאים אלה. 27. ב"כ הנאשמים הוסיפו, כי כל העבירות המיוחסות לנאשמים לכאורה, בוצעו בשטחי הרש"פ - שטח A וכן, כי הנאשמים כאמור תושבי הרש"פ - שטח A. הם הדגישו את הנאמר, בסעיף 10 לאישום השני, שלפיו כל יסודות העבירה הנדונה בו, הניסיון למכירת הנשק והעברתו לחברון, בוצעו בחברון. 28. ב"כ הנאשמים טענו כי הם חולקים על הנאמר בהחלטה של כב' השופט רומנוב, לגבי עבירות הנשק שיוחסו לחאג'. לדידם, כב' השופט רומנוב קבע באופן מאולץ ומלאכותי, כי עבירת הנשק הופכת לעבירת פנים, מעצם העובדה שהצד הנמצא מחוץ לישראל, והמתקשר בעבירה, יודע שיעדו של הנשק הוא ישראל וטענו, כי קביעה זו אינה מעוגנת בפסיקה. עוד טענו, כי מאחר שמדובר בהחלטה של מותב אחר בבית המשפט המחוזי, היא אינה מחייבת מותב זה וכי לגבי הנאשמים, מדובר באופן ברור בעבירת חוץ. 29. באשר למישור השני, תחולתו של הסכם הביניים על העבירות הנדונות וקיומה של סמכות ייחודית לרש"פ לשפוט את הנאשמים בענייננו, הפנו ב"כ הנאשמים לכך, שבהחלטת כב' השופט רומנוב, נאמר בהקשר זה, כי הדיון בעניין זה לא מוצה, וכי הדיון הנוכחי בעניינם של הנאשמים, מאפשר למצות את אותה טענה. לטענתם, "נספח VI להסכם הביניים: פרוטוקול בנושא עניינים משפטיים" (להלן: "הפרוטוקול"), מקנה סמכות שיפוט בלעדית וייחודית בעבירות נשוא האישום, המבוצעות לכאורה על ידי פלסטינים בשטח פלסטיני, למועצה, קרי לרש"פ. סמכות השיפוט הישראלית, נקבעה לטענתם, בסעיף 2 לפרוטוקול, ואינה מתייחסת לעבירות כגון אלה המיוחסות לנאשמים. על כן לטענתם, על פני הדברים, מדובר בהסדר חקיקתי ספציפי לעניין הסמכות, אשר גובר על כל הוראת חוק אחרת. 30. ב"כ הנאשמים הוסיפו וטענו, כי גם אם יקבע שהמקרה בעייתי מבחינת הסמכות, הרי שאז יש צורך להביא את עניינם לדיון, בפני וועדה משפטית, לפי סעיף 4ב(2) לפרוטוקול. אך דיון כזה, לא התקיים בעניינם של הנאשמים. 31. במישור השלישי טענו ב"כ הנאשמים, כי גם אם יידחו טענותיהם לגבי שני המישורים הראשונים בבקשה, יש לקבוע כי על הנאשמים חלים הוראות הצו בדבר הוראות בטחון (נוסח משולב) יהודה ושומרון (מס' 1651), התש"ע 2009 (להלן: "הצו"), אשר מהווה דין מיוחד הגובר, לטענתם, על כל דין אחר גם מבחינת הסמכות, ולפיכך הסמכות לדון בעניינם של הנאשמים מסורה לבית המשפט הצבאי ביהודה ושומרון (להלן: "בית משפט צבאי"). ב"כ הנאשמים הפנו לסעיפים 10 ו-189 לצו, הכוללים התייחסות לעבירה שחלקה בוצע מחוץ לאזור ולגביה יש סמכות לבית משפט צבאי. ב"כ הנאשמים טענו, כי בית משפט צבאי מוסמך לדון, גם בעבירה שפגעה בביטחון האזור, וכן שבדבר שבשגרה עבירות נשק באזור A נידונות בבית משפט צבאי. הם הוסיפו וטענו, כי עצם העובדה שמעצרם של הנאשמים הוארך בהתאם לדין הצבאי ובבית משפט צבאי מלמדת על סמכותו, שכן ברור לפי גישת היחידה החוקרת, שהעבירות בוצעו בשטחי האזור. כמו כן טענו, כי לא ייתכן שמחד, נעצרו הנאשמים לפי הוראות הדין הצבאי ומאידך הם יישפטו לפי הוראות הדין הישראלי. 32. ב"כ הנאשמים טענו לחילופין, כי גם אם יחליט בית המשפט, שמדובר בעבירות פנים, עדיין קיימת סמכות מקבילה לבית המשפט דנן ולבית משפט צבאי. הם הוסיפו כי מאז שנת 1993 קיימת הנחיה של פרקליט המדינה לפיה, העמדתו לדין של תושב או אזרח ישראלי, שביצע עבירה או חלק מעבירה באזור, בבית דין צבאי או בבית משפט ישראלי, תהא בהתאם למבחן "מירב הזיקות". לדבריהם, הפסיקה שנתחה מלמדת כי לאור היות הנאשמים תושבי הרש"פ שלא נכנסו לשטח מדינת ישראל, ומאחר שלא ברור מי מהם יזם את שיחות הטלפון עם הנאשם 1 הרי שהזיקה העיקרית למעשיהם היא לתחומי הרש"פ ולכן הדיון צריך להתקיים בבית משפט צבאי. תמצית טענות ב"כ המאשימה 33. ב"כ המאשימה, מנגד, טען כי העבירות המיוחסות לנאשמים הינן "עבירות פנים", שלבית משפט זה סמכות עניינית לדון בהם. לדבריו, פרשנות תכליתית ראויה של סעיף 7(א) לחוק, מלמדת, כי המחוקק ביקש להקנות סמכות נרחבת לבית המשפט בישראל לדון בעבירות שיש להן זיקה לישראל. מכיוון שכך, הגדיר באופן רחב מהי "עבירת פנים" וכלל בתוך ההגדרה לא רק עבירה של קשירת קשר ועבירת ניסיון, אלא אף מעשה הכנה לעבור עבירה, שכולה או מקצתה הייתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל. 34. לדברי ב"כ המאשימה, בכל המועדים הרלוונטיים לכתב האישום, פעלו הנאשמים תוך שהם מודעים לכך ששותפיהם לדבר עבירה הינם ישראלים ושהנשק והסמים בהם סחרו, ביחד עם אותם ישראלים, מיועדים להישלח ונשלחו דה פקטו אל שטח ישראל מחברון ולהיפך. לדבריו, המדובר בעבירות שנעברו כולם או מקצתן בתוך שטח ישראל, ולמצער, עבירות הניסיון וקשירת הקשר לסחר בנשק, נעשו ביחס לעבירות שכולן או מקצתן היו אמורות להיעשות בתוך שטח ישראל. בנוסף טען, כי עבירות הניסיון וסחר בסם מסוכן, מלכתחילה מקורן בישראלים, שהתחילו לבצען בשטח ישראל. 35. באשר להחלטה של כב' השופט רומנוב, טען ב"כ המאשימה, כי חאג', שההחלטה ניתנה בעניינו, רחוק יותר בשרשרת העבריינית מן הנאשמים ביחס לצד הישראלי של העסקאות. יחד עם זאת, מאחר והוא סוחר בנשק וסיפק אותו כאשר היה מודע לכך שהנשק מיועד לישראלים בשטח ישראל, למרות שלא היה לו קשר ישיר עם ישראליים, נקבע כי העבירות המיוחסות לו הן בגדר עבירות פנים. ב"כ המאשימה הוסיף, כי הקביעות בהחלטה, חלות מקל וחומר, בענייננם של הנאשמים ועל אף שאותה החלטה לא התייחסה במישרין אליהן ראוי לאמצה גם לגביהם. 36. ב"כ המאשימה טען, כי הדיון בעניין תחולתן של הוראות הסכם הביניים וחוק היישום, אינו רלוונטי לענייננו, מאחר שנקודת המוצא שלו היא ההנחה שמדובר בעבירות חוץ ולא בעבירות פנים. בנוסף נטען, כי אין כל רלוונטיות לוועדה המשפטית לפי הסכם הביניים, מאחר שאין באותם הסכמים משום הסדר חקיקתי ספציפי החל על ענייננו. 37. באשר לעבירות הסמים והעבירות הנגזרות מהן המיוחסות לנאשמים, הרי שגם אם מדובר בעבירת חוץ, לפי הוראת סעיף 38(ב) לפקודה, יש לבית המשפט סמכות עניינית לדון בעניינם של הנאשמים. עוד הוסיף, כי אין יסוד לטענה שהדין באיזור מהווה דין מיוחד הגובר על הדין בישראל. לדבריו, המדובר בשתי מערכות דינים נפרדות לחלוטין שאין ביניהן יחסי כפיפות בדומה למערכות דינים בשתי מדינות שונות, כגון ישראל ואנגליה. 38. ב"כ המאשימה אישר, כי מקום מגוריהם של הנאשמים וגם של חאג', הינו שטח H2 והוסיף, כי המאשימה לא מתכחשת לכך שיש בעניינם סמכות גם לבית המשפט הצבאי. אולם, לדבריו, אותה סמכות היא סמכות עניינית מקבילה ולא ייחודית. עוד טען, כי הבחירה בעניין מקום ההעמדה לדין, מסורה בידי רשויות התביעה. לטענתו, תקיפת סבירות החלטת רשויות התביעה היא שאלה מינהלית הנתונה לכללי הביקורת השיפוטית בעניינים אלה ומקומה בבג"ץ. הוא הוסיף וטען, כי בית המשפט מתערב בהחלטות מעין אלו, רק בנסיבות קיצונית, שאינן מתקיימות בענייננו. 39. ב"כ המאשימה הוסיף, כי בענייננו, הופעל שיקול דעת ענייני וסביר בהחלטה להעמיד לדין את הנאשמים בבית המשפט בישראל. לטענתו, "מירב הזיקות", במקרה הנדון, הן דווקא לבית המשפט הישראלי. בהקשר זה, נשקלה בין היתר העובדה, שהנאשמים הם חלק מפרשיה רחבה בה מעורבים ארבעה נאשמים ישראלים אחרים. מכאן ששיקולי יעילות, העדת עדי תביעה רבים פעם אחת וניהול התיק על ידי רשות תביעה אחת, ובפני ערכאה שיפוטית אחת, מחייבים את העמדתם לדין של כל המעורבים בפרשה בישראל. עוד היפנה לסעיף 2 להסכם הביניים ולהגדרת סעיף 2א להסכם, שעניינו סמכות שיפוט פלילית, והוא מתייחס ל"עבירות המבוצעות מחוץ לשטח", לדבריו, בגדר אותן עבירות נמנות גם העבירות נשוא ענייננו, שכן חלקן בוצע בישראל. דיון והכרעה 40. אין מחלוקת, וכך גם צוין בחלק הכללי של כתב האישום, כי הנאשמים אחים, תושבי חברון אשר מתגוררים יחדיו בבית בחברון, באזור 2H הנמצא בשליטה ביטחונית ואזרחית של כוחות צה"ל. 41. המחלוקת בין הצדדים בתיק זה, מתנקזת לשלוש שאלות מרכזיות: האחת, שאלת הסמכות הטריטוריאלית שבמסגרתה יש להכריע, האם העבירות המיוחסות לנאשמים בתיק זה הן עבירות פנים, או עבירות חוץ. שאין לבית משפט זה סמכות לדון בהן. באשר לעבירת הסמים, ככל שיוגדרו כעבירות חוץ, יש לבחון האם חל לגביהם סעיף 38(ד) המצריך קבלת אישור מאת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד אדם לדין לפיהם אישור שאין חולק כי לא ניתן בעניננו. השנייה, שאלת תחולת הוראות הסכם הביניים בעניינם של הנאשמים. השלישית, האם קיימת סמכות ייחודית לבית המשפט הצבאי באזור, לדון באישומים, או שמא הסמכות היא סמכות מקבילה לבית משפט זה ולבית המשפט הצבאי. אדון בשאלות אלו, כסדרן: הסמכות הטריטוריאלית 42. כלל המוצא הינו שסמכותו של בית המשפט בישראל מצומצמת לדיון בעבירות שבוצעו בתחום הטריטוריאלי של המדינה. לכלל זה, קיימים חריגים המתייחסים לעבירות שבוצעו כולן או מקצתן מחוץ לתחום הטריטוריאלי של המדינה, בין על ידי אזרחי ותושבי ישראל ובין על ידי תושבי חוץ. החוק מבחין בהקשר זה, בין עבירות המוגדרות "עבירות פנים" שלגביהן העמדה לדין בבית משפט בישראל היא הכלל לבין עבירות המוגדרות "עבירות חוץ" שלגביהן העמדה בישראל היא חריג לכלל המותנה בהתקיימות תנאים ודרישות דווקניות (ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני כרך א' 1265-1267 (מהדורה מעודכנת תשס"ט, 2009)). 43. "עבירת פנים" מוגדרת בסעיף 7(א) לחוק, כדלקמן: "(1) עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל; (2) מעשה הכנה לעבור עבירה, נסיון, נסיון לשדל אחר, או קשירת קשר לעבור עבירה, שנעשו מחוץ לשטח ישראל, ובלבד שהעבירה, כולה או מקצתה, היתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל". עבירת חוץ מוגדרת בהגדרה שיורית, בסעיף 7(ב) לחוק, כ"עבירה שאיננה עבירת-פנים". 44. בכתיבה המשפטית האקדמית, קיים דיון נרחב בסוגיית סיווגן של עבירות כ"עבירות פנים" או כ"עבירות חוץ" לצורך תחולתה של הסמכות הטריטוריאלית. בספרו של גבריאל הלוי תורת דיני העונשין, כרך א' 393-396 (2009) נאמר בעניין זה , בין היתר: "אירוע פנים הוא אירוע עובדתי שהתרחש בתחומיה הטריטוריאליים של הריבונות המקומית, מנקודת מבטו של הריבון המקומי. הכלל הוא, כי תחום הריבונות מתפשט טריטוריאלית יחד עם הרחבות שאינן טריטוריאליות...אירוע חוץ הוא אירוע עובדתי שהתרחש מחוץ לתחומיה הטריטוריאליים של הריבונות המקומית, מנקודת מבטו של הריבון...טרמינולוגית, השימוש הנכון הוא במונחים "אירוע פנים" ו"אירוע חוץ"....עם זאת, המחוקק הישראלי העדיף את השימוש במונחים "עבירת פנים" ו"עבירת חוץ"...". 45. באשר ליישומו של עקרון הטריטוריאליות בפועל, מציין המחבר כי "בכל מקרה, בו רכיב מרכיבי היסוד העובדתי בעבירה ספציפית או בנגזרותיה השונות התרחש בתחום הטריטוריאלי של הריבונות המקומית, ייחשב האירוע כולו לאירוע פנים. במקביל, ניתן לסכם את יישום הטריטוריאליות בכוח לעניין זה בקביעה, כי בכל מקרה, בו נגזרת של עבירה פלילית ספציפית היתה מיועדת לצורך ביצוע עבירה פלילית ספציפית בתחום הריבונות המקומית, תיחשב הנגזרת כאירוע פנים, בין אם הוגשם יעד הביצוע (העבירה הפלילית הספציפית) בתחום הריבונות המקומית, בין אם הוגשם מחוץ לתחום זה בין אם לא הוגשם כלל יעד הביצוע. הפועל היוצא מקביעות אלה הוא, כי כדי שאירוע עובדתי ספציפי לא ייחשב לאירוע פנים, עליו להתרחש מחוץ לתחום הטריטוריאלי של הריבונות המקומית, ובכלל זאת כל רכיבי היסוד העובדתי, על נגזרותיהם השונות בכל מישורי הגזירה" (שם, עמ' 424-431) (הדגשות שלי - מ.ה.). 46. בע"פ 4391/03 ריא נ' מדינת ישראל פ"ד ס (3) 520, 535-536 (2005) (להלן: "פרשת ריא"), סוכמה ההלכה הפסוקה בעניין הבחנה בין עבירת פנים לעבירת חוץ. באותו מקרה, דובר בשני מערערים שהועמדו לדין, בנפרד, כשותפים לעבירות הקשורות בעיקרן לעסקת סם עם תושב ירדני ולניסיון חטיפתו. שם נקבע, בין היתר, כי: "...מניסוחו של סעיף 7 מתבקשות שתי מסקנות: האחת כי עבירה תיחשב עבירת פנים גם מקום שמקצתה נעברה בתוך שטח ישראל; השנייה - כי עבירת ניסיון, גם אם נעשתה מחוץ לשטח ישראל, תיחשב עבירת פנים כאשר העבירה המושלמת הייתה אמורה להיעשות כולה או מקצתה בשטח ישראל. יוצא אפוא כי גם כאשר למקצת העבירה זיקה לישראל, תחול עליה הנורמה הפלילית של המדינה. כדי שתתקיים דרישת התחולה הטריטוריאלית של הנורמה הפלילית על "מקצת העבירה", כלל הוא כי "מקצת" זה צריך להיות חלק מן היסוד העובדתי של אותה עבירה (פלר בספרו הנ"ל [25], בעמ' 260). רכיב התנהגותי נכלל ביסוד העובדתי של העבירה, ואם הוא נעשה בישראל, באה על סיפוקה דרישת "מקצת העבירה". מקום שהתגבשות העבירה מותנית בגרימת תוצאה מזיקה, ורק התוצאה התרחשה בשטח המדינה, מתקיים תנאי "מקצת העבירה" גם אם כל הרכיב ההתנהגותי שגרם לתוצאה האמורה אירע מחוץ לגבולות המדינה (שם, בעמ' 265). כך הדבר גם אם הרכיב התוצאתי של העבירה לא התרחש בפועל, אף שהיה מכוון להתרחש בתוך שטח המדינה, והעבירה נותרה בגדר ניסיון שלא הושלם, אשר נעשה כולו מחוץ לישראל (השווה לעניין רוזנשטיין [8], בעמ' 387-385)" (הדגשות שלי - מ.ה.). 47. לאור האמור, לצורך בחינת השאלה אם העבירות המיוחסות לנאשמים, על פי עובדותיהן, הן עבירות חוץ או עבירות פנים יש לנתח את אותן עבירות, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה. בענייננו מדובר בשתי סוגי עבירות עיקריים: עבירות של סחר בסם מסוכן ועבירות של סחר בנשק וכן נגזרות של אותן עבירות. 48. עבירת הסחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודה מוגדרת כך: "לא ייצא אדם סם מסוכן, לא ייבא אותו, לא יקל על ייצואו או ייבואו, לא יסחר בו, לא יעשה בו שום עסקה אחרת ולא יספקנו בשום דרך בין בתמורה ובין שלא בתמורה, אלא אם הותר הדבר בפקודה זו או בתקנות לפיה או ברישיון מאת המנהל" (הדגשות שלי- מ.ה.). העבירה האמורה היא עבירה התנהגותית, כאשר היסוד העובדתי הנדרש הוא, לחילופין, יצוא, יבוא, הקלה על יצוא או על יבוא, סחר, עשיית עסקה אחרת או הספקה. הרכיב הנסיבתי של העבירה הינו היות הסם "סם מסוכן" והיות העושה "אדם". 49. עבירת הסחר בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק מוגדרת כך: "המייצר, מייבא או מייצא נשק או הסוחר בו או עושה בו כל עסקה אחרת שיש עמה מסירת החזקה בנשק לזולתו בין בתמורה ובין שלא בתמורה, בלא רשות על פי דין לעשות פעולה כאמור, דינו - מאסר חמש עשרה שנים" (הדגשות שלי - מ.ה.). גם עבירה זו, היא עבירה התנהגותית, שבין רכיבי היסוד העובדתי נכללים, המעשה, שהוא לחילופין ייצור, יבוא, יצוא, סחר או עשיית עסקה אחרת והנסיבות, שהן "האדם" ו"הנשק". 50. באשר לרכיב הסחר, הגדרתו המילונית הינה: "1. מסחר, מקח-וממכר.. 2. סחורה, דברים שסוחרים בהם..." ושל המילה "מסחר": "משא-ומתן כלכלי בין אנשים, קניה ומכירה של סחורות..." (אבן שושן המילון החדש כרך רביעי 1409, 1783 (1977). על מנת לסחור באותו סם מסוכן וכן בנשק, ניהלו הנאשמים, שישבו בחברון, מו"מ טלפוני מפורט, עם הנאשמים 1 ו-2 שהיו בירושלים, לגבי סוגי הסמים והנשק, אפיוניהם ומחירם וכן דרכי העברתם מצד לצד. 51. בנוסף, התבצעו פעולות מעשיות לצורך יישום ההסכמות בין הנאשמים, כך באישום השני נאמר, כי "...קרא אליו נאשם 1 את נאשם 3 והעביר לחזקתו את חמישים כדורי האקסטזי על-מנת שזה יעבירם מסילוואן אל מחמד שבחברון...נאשם 3 יצא מנאשם 1 שבסילוואן...והעביר את חמישים כדורי האקסטזי אל מחמד שבחברון...". ובאישום השלישי נטען, כי ביום 16.7.11 קשר הנאשם 1 קשר עם מחמד ואידריס, לפיו ירכוש מהם אקדח, אשר יירכש על ידי מחמד אידריס מחאג', ובתמורה לכך ימכור להם אקדח "ברטה" וסמים מסוג חשיש, וכן כי "..לצורך ביצוע העסקה... בסילוואן שבירושלים, נתן נאשם 1 לנאשם 3 את אקדח הברטה ואת הסמים כדי שזה יעבירם אל חזקתם של מחמד ואדריס אשר בחברון... נסע נאשם 3 מסילוואן לחברון... והעבירם אל נאשמים 4 ו-5 אשר בחברון..." (הדגשות שלי - מ.ה.). 52. אמנם, שכלולו המלא של רכיב הסחר בעבירה של סחר בסמים, מחייב ביצועה בעין של העסקה (ראו יעקב קדמי על פקודת הסמים המסוכנים 185-186 (מהדורת 2007)). לגישתי, יפים הדברים גם לגבי שכלולה של עבירת סחר בנשק. יחד עם זאת, חלק מהרכיב העובדתי של הסחר, בין בעסקת סחר בסם ובין בעסקת סחר בנשק, מכיל רכיב של מו"מ, המתקיים בין הצדדים שבו מסוכמים תנאי העסקה. להבנתי, כאשר מתקיים מו"מ בין בכתב ובין בעל-פה, בין במישרין ובין בעקיפין, לקיים עסקת סחר בין בסמים ובין בנשק, בין צד היושב בישראל לבין צד היושב מחוצה לה, הרי שעצם קיומו של מו"מ כזה, כשצד אחד יושב בישראל , מספק את הדרישה לקיום "מקצת העבירה" בתחומי ישראל, לצורך הגדרתה כ"עבירת פנים". כך למשל, ברע"פ 1178/97 כהנא נ' מדינת ישראל נא (3) 266 (1997), שבו נדונה עבירת איומים שבוצעה על ידי המערער מחוץ לישראל, טלפונית, כלפי המתלונן שהיה בתחומי ישראל, נפסק כי "... מאחר שהאיומים נקלטו על-ידי המתלונן בישראל, הרי שהעבירה הושלמה בישראל, ומכאן שהמדובר ב"עבירת-פנים", ויש תחולה מקומית טריטוריאלית לחוק העונשין....קליטת דברי האיום מהווה חלק מן היסוד העובדתי המוגדר בעבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין... הרי שקליטת דברי האיום אירעה בישראל והשלימה את ביצוע העבירה בישראל. יוצא אפוא, כי "מקצת העבירה" נעברה בישראל, העבירה היא "עבירת-פנים" ויש תחולה מקומית לחוק העונשין מכוח הזיקה הטריטוריאלית" (הדגשות שלי - מ.ה.) 53. להבנתי, לצורך הגדרתה של עבירה שחלקה או עיקרה בוצעה מחוץ לישראל כ"עבירת פנים", יש חשיבות גם למהות האינטרס הציבורי המצדיק את הגדרת אותה עבירה כ"עבירת פנים". כך למשל: בע"פ 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 21.5.07), הורשעו המערערים בקשירת קשר לפשע, יבוא סם מסוכן לישראל והחזקת סם שלא לשימוש עצמי. על פי עובדות המקרה המעשים המיוחסים למערערים בוצעו כולם מחוץ לתחומי ישראל והם נעצרו כשהסם בחזקתם, בעת עלייתם למטוס בבריסל בדרכם לישראל. המערערים טענו כי לאור עובדות אלו המדובר בעבירת חוץ, ולפיכך היה על התביעה להציג אישור היועץ המשפטי לממשלה להעמדתם לדין מכח סעיף 38(ד) לפקודה. בית המשפט העליון דחה את הטענה וקבע כי המדובר ב"עבירת פנים" שאינה מצריכה הצגת אישור כאמור. וקבע: "משמעות הזיקה הטריטוריאלית הנדרשת כתנאי לסמכותו של בית משפט בישראל לדון בעבירת פנים, נועדה לקדם את תכליתם של דיני העונשין להבטיח את הסדר הציבורי בתוך השטח הריבוני של המדינה, ולהגן על הערכים הבסיסיים והנורמות של החברה בישראל. לפיכך, הנורמה הפלילית, כפי שהיא משתקפת בדיני העונשין, חלה על מעשה המוגדר כעבירה פלילית, המתבצע בתחום גבולותיה של המדינה, בגדרו של השטח שבריבונותה... ייבוא סמים לישראל עומד בניגוד גמור להבטחת הסדר הציבורי בישראל ומנוגד לערכיה הבסיסיים של המדינה ועל כן יש אינטרס עקרוני בהחלת הנורמות הפליליות הרלבנטיות על המערערים. לטעמנו, אין מקום לספק כי מדובר ב"עבירות פנים" באשר יבוא הסם נושא פניו אל שטח מדינת ישראל..." (הדגשות שלי - מ.ה.). להבנתי, ייבוא או ייצוא של סמים מתחומי ישראל ואליה, וכן סחר בלתי מורשה בנשק מתחומי ישראל ואליה, מנוגד לערכיה הבסיסיים של המדינה ועל כן קיים אינטרס עקרוני בהחלת הנורמות הפליליות הרלוונטיות גם על הנאשמים שבפנינו, על אף שהמדובר בתושבי חוץ שנמצאו מחוץ לישראל, אך עשו את העסקאות המדוברות עם תושבי ישראל הנמצאים בישראל. 54. בהקשר זה, יש להתייחס לטענת הנאשמים, בכל הנוגע לעבירות הסמים, כי בעניינם התחייבה הגשת אישור מטעם היועץ המשפטי לממשלה להעמדתם לדין לפי סעיף 38(ד) לפקודה, מאחר שהמדובר בעבירת חוץ. בעניין זה, מפנים הנאשמים להוראת סעיף 38(ב) לפקודה, שכותרתו "עבירת חוץ" והמורה כי: "מי שאינו אזרח ישראלי או תושב ישראל העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו היה נעשה בישראל היה עבירה לפי הוראות סעיף 6 או סימן ב' של פרק ג' או עבירה של החזקת סם מסוכן לפי סעיף 7 רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל". אין חולק כי העבירות המיוחסות לנאשמים נופלות בגדרו של אותו סעיף. דא עקא, שכפי שבואר לעיל, מאחר שעבירות הסמים המיוחסות לנאשמים הן "עבירות פנים", הרי שאין תחולה לאותו סעיף בענייננו. לעניין היחס שבין סעיף 7 לחוק לבין סעיף 38 לפקודת הסמים, ראו פרשת ריא, לעיל. 55. לסיכום שאלת הסמכות הטריטוריאלית, העבירות המיוחסות לנאשמים הן עבירות פנים שלבית משפט זה הסמכות לדון בהן. לאור האמור, טענות הנאשמים בעניין זה נדחות. הסכם הביניים 56. משקבעתי כי מדובר ב"עבירות פנים", מתייתר הצורך לדון בשאלה השנייה, שאלת תחולתו של הסכם הביניים בעניינם של הנאשמים. אולם, למעלה מן הצורך, ומאחר וב"כ הנאשמים הדגישו את חשיבות מיצוי טענה זו, אבהיר את עמדתי. 57. הסכם הביניים בין ישראל לבין הרש"פ, מיום 28.9.95, קובע בפרוטוקול את סמכות השיפוט הפלילית של הרש"פ, על עבירות שבשטחי המועצה. כאמור בסעיף I 1.א. לנספח IV : "סמכות השיפוט הפלילית של המועצה חלה על כל העבירות המתבצעות על ידי פלסטינים ו/או מי שאינם ישראלים בשטח, בכפוף להוראות סעיף זה. למטרות נספח זה, "שטח" משמעותו שטח גדה מערבית למעט איזור C..." (הדגשות שלי - מ.ה). 58. כידוע, במסגרת הסכמי אוסלו, חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלושה חלקים: שטחי A- אשר בשליטה אזרחית וביטחונית של הרש"פ, שטחי B - אשר בשליטה אזרחית של הרש"פ וביטחונית של ישראל ושטחי C - אשר בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל. "השטח" כפי שהוא מוגדר בסעיף I 1.א. להסכם, אינו כולל את אזור C. 59. באשר לעיר חברון, על פי נספח I - "פרוטוקול בנושא היערכות מחדש והסדרי ביטחון" - נקבעה הערכות מחדש והתוויית קווים מנחים לאזור חברון. בקצירת האומר ייאמר, כי באותו הסכם חולקה העיר חברון לאזורים H1 ו-H2 . במקור נקבע, כי לגבי שטח H2, שבו נמצא גם היישוב היהודי בחברון, יועברו הכוחות והאחריות האזרחיים לרש"פ, למעט אלו הנוגעים לישראליים ולרכושם, ואלה משיכו להיות מופעלים על ידי הממשל הצבאי הישראלי (סעיף 4ב). ואולם, אותו חלק של הפרוטוקול לא יושם והיה שנוי במחלוקת בין הצדדים. ביום 17.1.1997, נעשה הסדר בין ישראל לבין הרש"פ לגבי העיר חברון, והידוע גם כ"הסכם וואי". על פי אותו הסכם נקבע בסעיף 2.a.1, כי המשטרה הפלסטינית תקבל אחריות באזור H1 בדומה לאחריותה בערים האחרות בגדה המערבית, ואולם, בסעיף 2.a.2 נקבע כי ישראל תשמור, לגבי אזור H2, על כל הכוחות והאחריות לביטחון הפנים ולסדר הציבורי, ובנוסף תמשיך ישראל לבצע את אחריותה על הביטחון הכולל של הישראלים. 60. הנה כי כן, "הסכם וואי" השווה את מעמדו של אזור H2 למעמדו של אזור C על פי הסכם הביניים, שעליו לא חלה סמכות השיפוט הפלילית של הרש"פ לפי הפרוטוקול. מאחר שאין מחלוקת, כי הנאשמים הם תושבי שכונת ג'עברי המצויה באזור H2 שבחברון, אין תחולה לפרוטוקול המשפטי לגביהם, ולפיכך טענתם, כי סמכות השיפוט לגבי העבירות המיוחסות להם היא בידי הרש"פ, כולל הטענה בדבר אי קיומו של דיון בפני הוועדה המשפטית שהוקמה לפי הפרוטוקול, דינה להידחות. בהקשר זה יצוין, כי גם המאשימה אינה חולקת כי לגבי עבירות המבוצעות על ידי תושבי אזור C, וכן, כפי שבואר לעיל, על תושבי אזור H2 קיימת סמכות שיפוט פלילית לבתי המשפט הצבאיים באזור ועניין זה יידון להלן. בית המשפט הצבאי 61. בנוגע לסמכות בית המשפט הצבאי, טענו ב"כ הנאשמים תחילה, כי על הנאשמים חלים סעיפים 10 ו- 189 לצו, וכי הצו מהווה דין מיוחד הגובר, על כל דין אחר מבחינת הסמכות ומקנה לבתי המשפט הצבאיים סמכות ייחודית בעניינם. בהמשך טענו, לחילופין, כי הסמכות בעניינם של הנאשמים היא סמכות מקבילה לבית המשפט הצבאי ולבית משפט בישראל, אולם, מבחן "מירב הזיקות", שלפיו יש לפעול, הכף נוטה לכך שהדיון בעניינם של הנאשמים יתקיים בבית משפט צבאי. 62. הסעיף הרלוונטי לענייננו, הוא סעיף 189 לפרק ו' לצו - הקובע את כללי האחריות לעבירה, שאומר: "ניתן לשפוט ולהעניש אדם, העושה באזור חלק ממעשה אשר היה נחשב לעבירה, אילו נעשה כולו בתוך האזור, והוא נעשה מקצתו בתוך תחומי האזור ומקצתו מחוץ לתחומי האזור, כאילו נעשה המעשה בתוך תחומי האזור". סעיף זה בצירוף קביעתי לעיל, כי לקצת מהעבירות זיקה לישראל, מצביע על סמכות מקבילה. שכן, כאמור בסעיף - "ניתן לשפוט", אך אין חובה ובוודאי שסמכות בית המשפט הצבאי, אינה ייחודית ואינה גוברת על דין אחר. 63. גם סעיף 2 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (צו מס' 225), התשכ"ח-1968 קובע לגבי עבירות שנעשו מקצתן בתוך האזור ומקצתן מחוץ לאזור: "כל מעשה אשר היה נחשב לעבירה, אילו נעשה כולו בתוך האזור, והוא נעשה מקצתו בתוך תחומי האזור ומקצתו מחוץ לתחומי האזור, הרי כל אדם העושה בתוך תחומי האזור כל חלק ממעשה כזה אפשר לשפוטו ולהענישו, כאילו נעשה המעשה כולו בתוך תחומי האזור", היינו "אפשר לשופטו" - ולא "חובה לשופטו". 64. ב"כ המאשימה לא שלל את הטענה, כי ביחס לנאשמים אכן קיימת סמכות עניינית מקבילה לבית המשפט בישראל ולבית המשפט הצבאי, אך טען, כי הבחירה בעניין מקום ההעמדה לדין מסורה בידי רשויות התביעה. 65. בבג"ץ 8609/05 מהלווס נ' הצבאית ביהודה (פורסם במאגרים, 22.9.05), נקבע: "...לגבי העבירות המיוחסות לעותר כמי שהיה מעורב בפיגוע ביפו, נתונה לבית המשפט הצבאי ולבית המשפט האזרחי סמכות מקבילה, בהתאם לסעיף 2 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (צו מס' 225), התשכ"ח-1968, הקובע כי די שמקצתו של מעשה עבירה בוצע בתחומי האזור, כפי שאירע בעניינו, על מנת שניתן יהיה לשפוט ולהעניש את מבצע העבירה כאילו נעשה המעשה כולו בתחומי האזור. ההחלטה באיזה בית משפט להעמיד לדין נאשמים, מקום שבו קיימת סמכות מקבילה כאמור, נתונה לשיקול דעתן המקצועי של רשויות התביעה ובכללן רשויות התביעה הצבאית. בית משפט זה אינו נוטה להתערב בשיקול דעתה המקצועי של התביעה הצבאית להוציא בנסיבות קיצוניות..." (הדגשות שלי - מ.ה.). 66. עיון בפסיקה מלמד, כי אכן המבחן הרלוונטי שיש להפעיל עת קובעים לאיזה בית משפט הסמכות, הוא מבחן "מירב הזיקות". כך בבג"ץ 3634/10 אגבאריה נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם במאגרים, 9.12.10) נקבע, כי "...הנחיות פרקליטות המדינה, שנקלטו גם כהנחיות התביעה הצבאית הראשית, מתייחסות למקרה בו נאשם עומד בתנאי שני החוקים המסדירים את סמכויות ההעמדה לדין, ומתקיימת לגביו סמכות כפולה - הן לבית המשפט הצבאי, הן לבית המשפט האזרחי. ההנחיות קובעות כי ברירת המחדל היא שאזרחי ישראל ותושביה יועמדו לדין בבתי המשפט בישראל. אולם, כאשר "מירב הזיקות" של העבריין ושל העבירה הן לאזור, ובפרט כאשר העבירה היא עבירה ביטחונית שבוצעה באזור - יש להעמיד את הנאשם לדין בבית משפט צבאי". 67. מבחן זה הוזכר גם לאחרונה בבג"ץ 4765/11 ג'רדאת נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם במאגרים, 30.8.11) שם נאמר כי : "...בבחינת מירב הזיקות יינתן משקל, בין היתר, לגורמים הבאים: מידת הזיקה לישראל (אזרחות או תושבות), מרכז חייו של הנאשם בפועל, טיב העבירה וחומרתה, מקום מושבם ומקום העמדתם לדין של שותפיו לביצוע העבירה, אם ישנם כאלה, וקיום עונש מאסר על תנאי שניתן באיזור". 68. בענייננו, אין מחלוקת כי הנאשמים הם תושבי האזור, ומרכז חייהם מצוי באזור H2 שבשליטה ביטחונית ואזרחית של צה"ל, ולא בתחומי מדינת ישראל. אולם, גורמים אלו, הם רק חלק מהזיקות שיש לתת להן משקל. מה גם, שכעולה מפסיקת בית המשפט העליון, הזיקות שפורטו בעניין ג'רדאת אינן בגדר רשימה סגורה וניתן לבחון זיקות נוספות הרלוונטיות לנסיבות המקרה. 69. בענייננו, יש לתת משקל מרכזי לטיב העבירות - עבירות סמים ונשק - שהיו קשורות בזיקה הדוקה לתחומי מדינת ישראל ובוצעו בשיתוף פעולה הדוק עם תושבי מדינת ישראל, עד כדי שהגיעו לדרגת "עבירות פנים", כפי שהובהר לעיל. בנוסף, ארבעת שותפיהם לעבירות של הנאשמים הם תושבי ישראל והועמדו לדין בבית משפט בישראל. בנוסף, יש לתת משקל של ממש לשיקול יעילות הדיון שבגינם בחרה התביעה להעמיד לדין את כל הנאשמים השותפים למסכת העבריינית יחדיו, כדי לחסוך זמן שיפוטי ולהימנע מכפל דיונים, כולל העדה חוזרת של העדים הרבים שבכתב האישום, בשני דיונים מקבילים. 70. מכל האמור לעיל עולה, שמבחן "מירב הזיקות" בעניינם של הנאשמים מטה את הכף לכיוון העמדתם לדין בבית משפט בישראל. 71. למעלה מן הצורך אעיר, כי אינני מקבל את טענת ב"כ המאשימה, שלבית משפט זה אין סמכות לדון בסבירות החלטתה של התביעה להעמיד את הנאשמים לדין בבית משפט אזרחי בישראל, ולא בבית משפט צבאי באזור. פסיקת בית המשפט העליון, כפי שהתפתחה בעשור האחרון, קובעת כי ככל שמדובר בהליך פלילי, מוסמך בית המשפט הפלילי הדן באותו הליך לבחון גם את סבירות שיקול דעתה של התביעה בהגשת כתב אישום במימדים שונים, ולהבנתי, גם החלטות הנוגעות להעמדה לדין בבית משפט בישראל אל מול בית משפט צבאי באזור. כך נאמר בבג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 6.2.06): "סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה מסמיך את בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לבחון את תקינות מעשיהן של גופי השלטון. אולם, לא מן הנמנע כי במסגרת הליך פלילי תידרש אף הערכאה הפלילית לבקר את חוקיות פעולותיהן של רשויות האכיפה בעת העמדה לדין פלילי. זאת, בפרט כאשר הנאשם עותר לביטולו של כתב האישום, בין אם בשל היעדר סמכות להגיש את כתב האישום, בין אם מחמת פגם שנפל בהליך החקירה או הגשת כתב האישום, בין אם בשל פסול בשיקול הדעת ובין אם משום שעומדת לו "הגנה מן הצדק"". בית המשפט ציין באותו עניין את היתרון שבהקניית סמכות כזו לערכאה הדיונית הפלילית, הן מטעמי יעילות וחיסכון במשאבים שיפוטיים, הן בשל הצורך לברר במסגרת השאלה המתעוררת באשר לסבירות וחוקיות ההחלטה, נתונים עובדתיים שאינם ניתנים לבירור בבג"ץ, והן משום יכולתו של בית המשפט הפלילי להשתמש בסעדים שאינם מגיעים כדי ביטולו של כתב האישום. כאמור, עמדתי היא כי התביעה הכללית פעלה בעניין זה בסבירות, בהסתמך על מבחן "מירב הזיקות" ואין מקום להתערב בהחלטתה זו. 72. באשר לטענת ב"כ הנאשמים, לגבי מעצרם הראשוני של הנאשמים על פי הצו ולא על פי חוק המעצרים בישראל, הרי שבניגוד לטענתם, מהלך זה אינו עומד בסתירה להעמדתם לדין בישראל. כידוע, רשויות התביעה במדינת ישראל פועלות אלו לצד אלו. כך למשל, פועלות רשויות האכיפה אלו לצד אלו. כך למשל, אין מניעה שחייל שייעצר על פי חוק השיפוט הצבאי, שכלליו לגבי חקירה ומעצר שונים מאלה שבחוק המעצרים ובחוק סדר הדין הפלילי, בגין ביצוע עבירה "אזרחית", אך יועבר בהמשך לחקירה משטרתית רגילה ויועמד לדין בבית משפט אזרחי. מעצר וחקירה במסגרת רשות אכיפה זו או אחרת, אינה פוסלת את חוקיות העמדה לדין בפני בית המשפט, למרות שאותה חקירה יכולה הייתה להסתיים גם בהעמדה לדין בפני טריבונל שיפוטי אחר. אשר על כן, גם טענה זו של ב"כ הנאשמים, דינה להידחות. סוף דבר 73. לאור כל האמור, טענתם של ב"כ הנאשמים בדבר חוסר סמכותו של בית משפט זה לדון באישומים שהוגשו בעניינם, על כל חלקיה, נדחית. משפט פליליעבירת חוץ