מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא סעיף 86 לחסד''פ: נגד הנאשמים (להלן: "נאשם 1", "נאשם 2", "נאשם 3" בהתאמה, וביחד: "הנאשמים") הוגש כתב אישום ביום 18.10.12 (להלן: "כתב האישום המקורי") המייחס להם שני אישומים. טרם התשובה לאישום, העלה ב"כ נאשם 2 שלוש טענות מקדמיות שונות, שלאחת מהן הצטרף ב"כ נאשם 3, כדלהלן. ראשית, טען כי האישום השני המיוחס למרשו, כלל אינו מגלה עבירה, טענה לפי סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ"). בתגובת המאשימה לטענה זו, ביום 5.12.12, הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: "כתב האישום המתוקן"). שנית, טען כי צירוף האישומים בכתב האישום נעשה שלא כדין, והפנה לסעיף 86 לחסד"פ. שלישית טען, כי לא נערך שימוע לנאשם 2, כנדרש בסעיף 60א לחסד"פ. ב"כ נאשם 3 הצטרף לטענה זו. לאחר תגובת ב"כ המאשימה, מיום 5.12.12, חזר בו ב"כ נאשם 2 מטענה מקדמית זו, אולם לא התקבלה הודעה דומה, מטעם נאשם 3. בכל הנוגע לנאשם 2, אין צורך להידרש לטענה ובאשר לנאשם 3, אתייחס לטענה האמורה בסיומה של החלטה זו. כתב האישום באישום הראשון לכתב האישום המקורי והמתוקן נטען, כי לנאשם 1 אין ומעולם לא היה, רישיון נהיגה. בהמשך נטען, כי ביום 9.10.12 בסביבות השעה 2.15 לפנות בוקר, נסעו נ.א (להלן: "המתלונן") ואוראל דדון (להלן: "אוראל") ברכבו של המתלונן, מסוג קאיה (להלן: "הרכב") בשכונת בר אילן שבעיר בית שמש. המתלונן נהג ברכב ואוראל ישב במושב שליד הנהג. בקרבת מקום מגוריו, בשדרות בן זאב, עצר המתלונן את רכבו. באותה עת, נסע נאשם 1 ברכב מסוג מיציבושי (להלן: "המיציבושי"), בה נהג נאשם 3. נטען, כי נאשם 1, שהבחין במתלונן, הורה לנאשם 3 לעצור את המיציבושי בסמוך לרכבו של המתלונן ויצא מן הרכב. נאשם 1 ניגש לרכבו של המתלונן כשהוא אוחז סכין בידו, נשען על חלון הנהג של הרכב, הצמיד את הסכין לצווארו של המתלונן, והורה לו לעבור למושב שליד הנהג. בהמשך, הורה נאשם 1 לאוראל לעבור למושב האחורי, וכעבור מספר שניות הורה לו לצאת מהרכב ולעבור למיציבושי. נאשם 1 החל לנהוג ברכב לכיוון המושב ישעי, כשנאשם 3 נוסע אחריו. משעלה אוראל למיציבושי, ביקש מנאשם 3 לרדת מהרכב. נאשם 3 סרב, ואמר לאוראל כי נאשם 1 אסר עליו להורידו מהרכב והציע כי הוא ייסע לאט, אוראל יקפוץ מהמיציבושי והוא יאמר לנאשם 1 כי אוראל ברח. נאשם 3 האט את מהירות נסיעתו ואוראל קפץ מהמיציבושי. נאשם 1 עצר את הרכב כעבור זמן קצר והכה את המתלונן באגרוף באפו. כתוצאה מן האגרוף דימם המתלונן דימום כבד מאפו ומאוזניו. המתלונן התחנן על נפשו וביקש מנאשם 1 שישחרר אותו. נאשם 1 המשיך בנסיעה לכיוון המושב ישעי, עצר בצד הדרך, הוציא סכין גדול משרוולו ודקר את המתלונן באוזנו. נאשם 1 נסע ברחוב שדרות בן זאב לכיוון שדרות הדקל, שם עצר את הרכב, הוציא את המפתחות מהסוויץ' וזרק אותם בצד הדרך. בהמשך קילל נאשם 1 את המתלונן, איים עליו פן יספר לאיש את שארע ואמר לו כי אם יפנה למשטרה, ימצא את הדרך "לתת לו כדור בראש". בהמשך, נכנס נאשם 1 למיציבושי בה נהג נאשם 3, אשר כל אותה עת נסעה אחרי הרכב, ונסע מן המקום. באישום השני לכתב האישום המקורי נטען, כי ביום 3.9.12, בשעות הערב, בשעה שאינה ידועה במדויק למאשימה, בנסיבות שאינן ידועות במלואן למאשימה, חטפו נאשמים 1 ו-2 את ד.כ (להלן: "המתלונן") במטרה לסחוט את אחיו, ע.כ., כדי שיעביר לרשותם דבר מה. נטען, כי נאשמים 1 ו- 2 החזיקו במתלונן בניגוד לרצונו החופשי, בדירה במושב בר גיורא. בהמשך נטען, כי לאחר משא ומתן בין הנאשמים לבין גורמים שלישיים, שוחרר המתלונן ביום 5.9.12 בשעות הצהריים. באישום השני לכתב האישום המתוקן, שכאמור הגישה ב"כ המאשימה ביום 5.12.12, בתגובה לטענה המקדמית של ב"כ נאשם 2, נטען, כי עובר לאירועים המתוארים באישום זה, קשרו הנאשמים 1 ו-2 עם אחרים, לחטוף את המתלונן, יליד 1994 במטרה לסחוט את אחיו, ע.כ, כדי שיעביר לרשותם דבר מה. נטען, כי ביום 3.9.12, בשעות הערב, שהה המתלונן בביתו. בשעה שאינה ידועה במדויק למאשימה, התקשר אל המתלונן אדם המוכר לו וביקש ממנו לרדת מביתו אל הרחוב, על מנת לפגוש בו. המתלונן ירד מביתו אל הרחוב, שם המתינו לו שלושה צעירים, אשר זהותם אינה ידועה למאשימה (להלן: "הצעירים"), השתלטו על המתלונן באיומי סכין והורו לו להיכנס לרכבם, בו נהג אדם נוסף, שזהותו אינה ידועה למאשימה (להלן: "הנהג"). הצעירים והנהג הסיעו את המתלונן נגד רצונו, למושב גיורא. עוד נטען, כי מעת חטיפתו ולמשך כארבעים ושתיים שעות הוחזק המתלונן, בניגוד לרצונו החופשי, על ידי נאשמים 1 ו-2 בדירה במושב גיורא. המתלונן חשש לחייו ופחד כי נאשמים 1 ו-2 יוכלו לשוב ולאתרו, ולכן נמנע מלחמוק מחזקתם. בהמשך נטען, כי לאחר משא ומתן בין נאשמים 1 ו-2 לבין אחיו של המתלונן, ע.כ, וגורמים שלישיים, שוחרר המתלונן ביום 5.9.12 בשעות הצהריים. האישום הראשון לכתב האישום המקורי והמתוקן, מיוחס לנאשמים 1 ו-3 בלבד. במסגרת האישום הראשון, מיוחסות לנאשם 1 בין היתר, עבירה של חטיפה, לפי סעיף 372 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"); וכן עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק; החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק; נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) בצירוף סעיף 86 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 ונהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970. במסגרת האישום הראשון לכתב האישום המקורי והמתוקן, מיוחסות לנאשם 3, עבירה של סיוע לחטיפה, לפי סעיף 372 בצירוף סעיף 31 לחוק וכן עבירות של סיוע לפציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 לחוק, בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק, בצירוף סעיף 31 לחוק; סיוע לאיומים, לפי סעיף 192 בצירוף סעיף 31 לחוק וסיוע להחזקת סכין, לפי סעיף 186(א) בצירוף סעיף 31 לחוק. האישום השני לכתב האישום המקורי והמתוקן, מיוחס לנאשמים 1 ו-2 בלבד. נאשמים 1 ו-2 מואשמים כל אחד, בעבירה של חטיפה, לפי סעיף 372 לחוק. עיקר טיעוני הצדדים בטענות המקדמיות טענות ב"כ נאשם 2 כאמור, ב"כ נאשם 2 טען, כי האישום השני המיוחס למרשו בכתב האישום המתוקן, אינו מגלה עבירה. ב"כ נאשם 2 טען, כי בנסיבות המתוארות, כתב האישום לוקה בחסר ואינו מפרט כיצד נאשם 2, ביצע עבירת חטיפה, להבדיל מעבירה אחרת, כגון "כליאת שווא" ו/או "סחיטה" ו/או "איומים". ב"כ נאשם 2 טען, כי כתב האישום אינו מציין כיצד נאשם 2 שותף לעצם "העברתו" של המתלונן מהמקום בו שהה, למושב גיורא, אם נטל חלק פעיל ב"העברת" המתלונן, או ביקש מאחרים לבצע את ההעברה. דא עקא, לטענתו, כתב האישום אינו מייחס לנאשם 2 מודעות לעצם העברתו של המתלונן ממקום למקום, כך שלא ניתן להגדירו כמי ש"הסתיר חטוף", בהתאם לסעיף 372 לחוק. ב"כ נאשם 2 ציין, כי מעורבותו של נאשם 2 בהתנהגות הפלילית, כפי שהיא מתוארת בכתב האישום, מסתכמת בהחזקת המתלונן בדירה במושב בר גיורא בניגוד לרצונו, ובניהול משא ומתן לשם שיחרורו. בנוסף כאמור, טען ב"כ נאשם 2 כי צירוף האישומים בכתב האישום, נעשה שלא כדין. לדידו לא מתקיים התנאי בסעיף 86 לחסד"פ, וכי בכל הקשור למרשו, האישום השני הוא הרלוונטי. לטענתו, נאשם 2, אינו קשור עובדתית לאישום הראשון וכלל אינו חלק מהפרשיה. ב"כ נאשם 2 טען, כי אין מחלוקת כי כתב האישום מגלה, על פניו, שני מעשי "חטיפה", כך שבמישור הלשוני, מדובר במעשים "בעלי מאפיינים דומים", אך טען, כי יש לתת פרשנות תכליתית לדרישת סעיף 86 לחסד"פ, כי שני המעשים יהיו קשורים זה לזה. זאת, לפי השקפתו האובייקטיבית של בית המשפט ולא לפי השקפתה הסובייקטיבית של המאשימה. לטענת ב"כ נאשם 2, גרירתו של נאשם 2 לפרשה בה מעורב נאשם אחר, בעל "דפוסי פעולה" שחוזרים על עצמם, כפי שטענה המאשימה, מעידה כשלעצמה, על הנזק שייגרם לנאשם 2 מצירופם של האישומים, שהרי מה"שיטה" הגלומה במעשיו המאוחרים של נאשם 1, תנסה המאשימה להוכיח כי המעשים המופיעים באישום השני, אכן מהווים "חטיפה" ולא עבירה אחרת, חמורה פחות. טענות ב"כ המאשימה כאמור, בעקבות העלאת הטענה ע"י ב"כ נאשם 2 כי כתב האישום אינו מגלה עבירה, הגישה ב"כ המאשימה כתב אישום מתוקן. ב"כ המאשימה טענה כי אכן, מחומר הראיות, לא ניתן לדעת במדויק, מה עשה כל אחד מהנאשמים באירוע החטיפה, אולם ללא ספק, הם מעורבים יחד במעשים, גם אם חלקו של כל אחד מהם לא התברר עד תומו. לדידה, כאשר מדובר בקשירת קשר לביצוע פשע, לא לכל אחד מהקושרים תפקיד מוגדר בביצועה המלא של העבירה וכי יתכן אחד העושה יותר ואחד העושה פחות, אך כולם ביחד משלימים את ביצוע העבירה המושלמת. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה, כי מעורבותו של נאשם 2 במעשים, כפי שהוא הודה בהם לראשונה בסעיף 3 לתגובתו מיום 9.12.12, לפיה "מעורבותו של נאשם 2 בהתנהגות הפלילית המתוארת בכתב האישום המתוקן מסתכמת בהחזקתו של המתלונן בדירה במושב בר גיורא בניגוד לרצונו ובניהול מו"מ לשם שחרורו", בהחלט מקיימת את יסודות עבירת החטיפה, בפרט כאשר מצטרפים אליהם מעשים נוספים להם שותף נאשם 2, מכוח ביצוע בצוותא. בנוגע לטענה לפי סעיף 86 לחסד"פ, לגבי אי חוקיות צירוף האישומים, טענה ב"כ המאשימה, כי האישום הראשון והאישום השני, מבוססים על עובדות דומות. לטענתה, לפי שני האישומים, החזיק נאשם 1 במתלוננים בניגוד לרצונם החופשי והטיל עליהם אימה, כך שיבצעו את הוראותיו. בנוסף טענה, כי בשני האישומים המתלוננים חששו לחייהם, בין היתר כיוון שאוימו באמצעות סכין ועל כן התנגדו למעשיו של נאשם 1, שהחזיקם בניגוד לרצונם. לדידה, שני האישומים מגלים עבירה של חטיפה והיא סבורה, כי מדובר בדפוס פעולה חוזר של נאשם 1 ובמעשים בעלי מאפיינים דומים אשר ראוי שידונו בכתב אישום אחד. ב"כ המאשימה הוסיפה וטענה, כי צירופם של סעיף 86 ו-87 לחסד"פ, מאפשר להגיש את שני האישומים במאוחד, אף שרק נאשם 1 מואשם בשני האישומים. דיון והכרעה המחלוקות העומדות בפני בירור, הן שתיים: האחת, האם נוסח האישום השני, המיוחס לנאשם 2 בכתב האישום המתוקן, מגלה על פניו עבירה של חטיפה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 372 לחוק. השנייה, האם צירוף האישומים, הראשון והשני בכתב האישום, כאשר הנאשם 2 הוא צד רק לאחד מהם, נעשה כדין. אדון בטענות אלו בנפרד, להלן: א- הטענה כי העובדות המתוארות בכתב האישום, אינן מהוות עבירה סעיף 149(4) לחסד"פ, קובע כי: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה". פרשת העובדות שבכתב האישום, חייבת ליתן ביטוי ברור לכל אחד מרכיביה של העבירה המיוחסת לנאשם. הן רכיבי היסוד הפיזי שבעבירה והן רכיבי היסוד הנפשי שבה. תמציתה של הטענה, לפי סעיף 149(4) לחסד"פ היא, שגם אם יודה הנאשם בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, לא יהיה בכך בסיס נאות להרשעתו בעבירה המיוחסת לו, או בעבירה אחרת מאותו "סוג". אשר על כן, אין טעם לקיים את הדיון על פי אותו כתב אישום, שהרי התביעה "מוגבלת" להוכחת העובדות המפורטות בו, בלבד (ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני כרך א' 1293 (מהדורה מעודכנת תשס"ט, 2009)). לנאשם 2 באישום השני לכתב האישום, מיוחסת עבירה של חטיפה לשם סחיטה, לפי סעיף 372 לחוק הקובע כי "החוטף אדם כדי לרצחו או כדי להעמידו בסכנת רצח, או חוטף אדם כדי לסחוט או לאיים, דינו - מאסר עשרים שנים". בע"פ 7365/00 פרחאת נ' מדינת ישראל נז (6), 151, נותחו יסודות עבירת החטיפה הבסיסית, בסעיף 369 לחוק: "הכופה אדם בכוח או באיומים או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה, ודינו - מאסר עשר שנים", שם נאמר: "...סעיפים 374-370 קובעים עבירות חמורות יותר, שבהן מתווסף ליסוד של הוצאת אדם מן המקום שבו הוא מצוי יסוד נוסף, מחמיר. סעיפים אלה ניתן לסווג לשתי קבוצות: קבוצה אחת כוללת את העבירות של הוצאה אל מעבר לגבולות המדינה (סעיף 370 לחוק) ושל הוצאת קטין ממשמורת (סעיף 373 לחוק). קבוצה שנייה כוללת את עבירות ה"חטיפה לשם" - חטיפה לשם כליאה (סעיף 371 לחוק), חטיפה לשם רצח, סחיטה או איום (סעיף 372 לחוק) וחטיפתה לשם חבלה חמורה או עבירות מין (סעיף 374 לחוק) ...מיתחם התפרסותו של סעיף 369 - על-פי לשונו - רחב עד מאוד. כל שנדרש, מבחינת היסוד העובדתי, הוא מעשה של כפייה (אילוץ) בכוח או באיומים או מעשה של פיתוי באמצעי תרמית, המופנה כלפי אדם, "ללכת מן המקום שהוא נמצא בו". אשר ליסוד הנפשי - בהיעדר דרישה מפורשת בעניין זה, מדובר בעבירה רגילה של מחשבה פלילית (ראו: סעיפים 20-19 לחוק העונשין; י' קדמי על הדין בפלילים (כרך ב) [22], בעמ' 682-681) ... ניתן אפוא לסכם ולומר כי היסוד המאבחן את עבירת החטיפה ממעשה שאינו עבירה ומעבירות אחרות, בא לכלל ביטוי בהנעתו של הקורבן ללכת ממקום הימצאו למקום אחר תוך כדי פגיעה בחירותו בדרך של תפיסה, עיכוב או כליאה..." עובדות כתב האישום המתוקן, מייחסות לנאשם 2 קשירת קשר עם נאשם 1 ועם אחרים, שזהותם אינה ידועה, לצורך חטיפת המתלונן, במטרה לסחוט את אחיו ע.כ, כדי שיעביר לרשותם דבר מה. בהמשך כתב האישום מתוארות עובדות חטיפתו של המתלונן, באמצעות שיחת טלפון שנעשתה על ידי אדם מוכר למתלונן, שזהותו אינה מפורטת בכתב האישום, שבהמשכה, ירד המתלונן לרחוב ושם השתלטו עליו "צעירים" "בלתי מזוהים" באיומים, להיכנס לרכב שהסיעו למושב בר גיורא. נטען, כי מעת חטיפתו, ולמשך כארבעים ושתיים שעות, הוחזק המתלונן, בניגוד לרצונו החופשי, על ידי הנאשמים 1 ו-2 בדירה במושב בר גיורא. מכאן, שמדובר במספר חוליות בשרשרת, שתחילתה על פי טענת ב"כ המאשימה, בקשירת הקשר, המשכה בחטיפת המתלונן על ידי הצעירים האמורים והבאת המתלונן למושב בר גיורא וסופה בהחזקת המתלונן על ידי הנאשמים 1 ו-2, למשך כארבעים ושתיים שעות, כאמור, בניגוד לרצונו. זאת, כאשר לאחר מכן התנהל משא ומתן בין הנאשמים 1 ו-2 לבין אחיו של המתלונן וגורמים שלישיים, שהביא בסופו של דבר לשחרורו. ב"כ המאשימה מבקשת לגזור את אחריותו של הנאשם 2 לחטיפה לשם סחיטה, הן מקשירת הקשר הנטען בעובדות כתב האישום והן מעובדת היותו, לשיטתה, מבצע בצוותא של העבירה. באשר לאחריות מכוח דיני הקשר, סעיף 499(א) לחוק מגדיר את עבירת הקשר, בחלופה הרלוונטית לענייננו, וקובע: "הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, או לעשות במקום שמחוץ לישראל מעשה שהיה בגדר פשע או עוון אילו נעשה בישראל והוא עבירה גם לפי דיני אותו מקום, דינו - (1) אם העבירה היא פשע - מאסר שבע שנים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר...". על פי ההלכה שנהגה עובר לתיקון 39 לחוק העונשין, התקיימה "אחריות סולידרית של קושרים", במובן זה שמשעה שנקשר קשר פלילי בין צדדים, הפך כל צד לקשר לאחראי לעבירות פליליות שבוצעו לצורך קידום הקשר, גם אם לא נטל בהן חלק בעצמו. כלל האחריות הסולידרית, שהוא מורשת המשפט המנדטורי, בוטל על ידי המחוקק הישראלי במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין והוחלף בדרישה כי קושר יישא באחריות פלילית לעבירה שהיא תולדה של הקשר, רק אם היה בעצמו צד לעשייתה של העבירה (סעיף 499(ב) לחוק וכן, יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון 346 (מהדורה מעודכנת תשס"ה, 2004)). בענייננו, על פי עובדות כתב האישום המתוקן, מתקיים נתק עובדתי בין מעשה החטיפה שבוצע על ידי אותה קבוצת צעירים אלמונים, לבין החזקתו של המתלונן על ידי הנאשמים 1 ו- 2 במושב בר גיורא והמשא ומתן לשחרורו, שהתנהל בהמשך. ודוק, לא נטען כי התקיים קשר כלשהו, בין הנאשמים הנ"ל לבין הצעירים החוטפים לפני ביצוע החטיפה או במהלכה, כי הנאשמים הנחו את אותם צעירים בדרך כלשהי כיצד לפעול או כי סיכמו עימם שימסרו פיזית את המתלונן לידיהם בבר גיורא. לא זו אף זו, אף לא נטען עובדתית, כי אותם צעירים אכן מסרו את המתלונן, לידיהם של הנאשמים 1 ו-2. גם אם ניתן להסיק עובדות אלו, כהשערה, אין הדבר בא לידי ביטוי במפורש בעובדות כתב האישום. מכאן, שלא מתקיים לכאורה על פי המתואר בכתב האישום, קשר עובדתי בין הנאשמים לבין מעשה החטיפה, ולו בדרך של תכנון וניהול של האירוע, וגם לא מתקיים לכאורה, קשר בין חטיפתו של המתלונן, לבין החזקתו, בהמשך על ידי הנאשמים 1 ו-2 בניגוד לרצונו. כאמור, עם שינויה של ההלכה, בעניין האחריות הסולידרית של קושרים, לא די בכך שהנאשמים 1 ו-2 היו שותפים לקשר לחטיפת המתלונן לשם סחיטה, כדי להפכם באופן אוטומטי, למבצעים בצוותא של החטיפה עצמה. כתב האישום המתוקן עדיין, אינו מבהיר במה התבטא חלקם של הנאשמים 1 ו-2 , ביסוד העובדתי של ביצוע החטיפה, כך שיוכלו להיחשב כ"צד לעבירה" לפי סעיף 29(א) לחוק. יוטעם, כי לפי סעיף 29(א) לחוק, "צד לעבירה" מוגדר "לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר". ומוסיף על כך סעיף 29(ב) לחוק, בקובעו: "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". בענייננו, אין טענה בפי המאשימה, כי מדובר ב"ביצוע באמצעות אחר", אלא נטען כי מדובר ב"ביצוע בצוותא". אומנם, לאור לשון החוק והפסיקה שפירשה אותו, על מנת להיחשב כמבצע בצוותא, די בכך שחלקו של המבצע בצוותא יתבטא בתכנון ובניהול הפעולה העבריינית, ואין צורך שייטול חלק בעשייה הפיזית של מעשה העבירה. (ע"פ 6084/02 שטוחין נ' מדינת ישראל (5.10.06)). אולם, בנסיבות ענייננו, לא נטען עובדתית, כלפי הנאשם 2 (וגם לא כלפי הנאשם 1), כי מעבר לקשירת הקשר, הם היו מעורבים בתכנון ובניהול החטיפה, כפי שבוצעה בפועל וכן, לא נטען כי מסירת המתלונן לידיהם הייתה מתוכננת ומוסכמת מראש. בנסיבות אלו, מתקבלת טענתו של ב"כ נאשם 2, כי העובדות המתוארות באישום השני בכתב האישום המתוקן, אינן מגלות כלפי מרשו עבירה של חטיפה לצורך סחיטה לפי סעיף 372 לחוק. יחד עם זאת, העובדות הכלולות באותו אישום, יש בהן, לכאורה, כדי לשכלל כלפי הנאשם 2 (וגם כלפי הנאשם 1) עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, כליאת שווא, וכן עבירה של סחיטה באיומים. ב- הטענה בדבר אי חוקיות צירוף האישומים ב"כ הנאשם 2 טען, כי צירוף האישומים הראשון והשני בכתב האישום, אינו עונה על דרישת סעיף 86 לחסד"פ, הקובע: "מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת; בצירוף אישומים כאמור מותר, על אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע". (לפרשנות הסעיף ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני כרך א' 938 (מהדורה מעודכנת תשס"ט, 2009)). ב"כ המאשימה טענה, כי העובדות בשני האישומים, עונות על ההגדרה של "עובדות דומות". עוד טענה, כי ניתן להכשיר את הצירוף, גם לפי הוראת סעיף 87 לחסד"פ, לפיו "מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים אם כל אחד מהם היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת...". לעניין הגדרת המונח "עובדות דומות" שבסעיף 86 לחסד"פ, נקבע בבג"צ 5283/98 חדר ני' הרכב השופטים י' צמח, מ' נאור, מ' ארד שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים נה(3) 721 בו פסק בית המשפט העליון, כי "... צירוף אישומים בשל "עובדות דומות" כאמור בסעיף זה אינו מחייב כי בין עובדות האישומים השונים לא יהיה כל הבדל. די בכך שאישומים מבוססים על עובדות שרובן או עיקרן דומות כדי להכשיר את צירופם כאישומים המבוססים על עובדות דומות". בהקשר זה, מקובלת עלי טענת ב"כ נאשם 2, כי עצם העובדה שמדובר בשתי עבירות חטיפה, איננה יכולה להוות בסיס למכנה משותף הנדרש לצורך קיומן של "עובדות דומות" כנדרש. לא ניתן להלום, שעצם העובדה שמדובר בשתי פרשות של חטיפה, אשר אינן דומות זו לזו מבחינת אופן ביצוען הנטען על ידי הנאשם 1 ואף לא נטענת זיקה בין החטופים או בין מטרות החטיפה בשתיהן , די בו כדי להכשיר את צירופן לכתב אישום אחד. בהקשר לשימוש בסעיף 87 לחסד"פ, אומנם לכאורה, מותר להאשים בכתב אישום אחד מספר נאשמים, גם כאשר אחד מהם היה צד לאחת מן העבירות שבכתב האישום, בין כשותף, ובין בדרך אחרת. אולם הנחה מקדמית בעניין זה, הינה שעצם צירוף האישומים זה לזה, היה כדין מכוח סעיף 86 לחסד"פ. בענייננו כפי שקבעתי, צירוף האישומים שבאישום הראשון והשני, לא נעשה כדין ולפיכך, שימוש בסעיף 87 לחסד"פ אינו יכול להועיל לתביעה או להכשיר את הצירוף, שהיה פסול מלכתחילה. לא זו אף זו, גם מנקודת המבט של גרימת עיוות דין לנאשם מחד ושל יעילות הדיון, מאידך, אין הצדקה לצירוף שני האישומים. מדובר כאמור, בשתי פרשיות שונות עם עדים שונים, כאשר אין ספק, שלנאשם 2 ייגרם עינוי דין ברור משום שנאשם זה נמצא במעצר, וניהול משפטו יחד עם זה של הנאשם 1, שאין לו קשר וזיכה לאישום הראשון, יביא להארכה שלא לצורך, של ההליך בעניינו. מעבר לכך, גם לא הוסבר על ידי המאשימה, כיצד שמיעה משותפת של הראיות בשני האישומים, תביא לייעול ההליך כאשר לגבי כל אחד מהאישומים, מדובר בעדים שונים ולא נגרם חיסכון בכפל העדה. אשר על כן, אני מקבל את טענתו של ב"כ נאשם 2, כי האישומים צורפו שלא כדין. ולפיכך, ראוי להפריד את האישום הראשון מן האישום השני, ולהגיש נגד הנאשמים 1 ו-2, כתב אישום נפרד בגין האישום השני. זאת, בכפוף לקביעתי בטענה הראשונה, כי כתב האישום אינו מגלה על פניו, עבירה של חטיפה לצורך סחיטה כלפי הנאשם 2 (וכן כלפי הנאשם 1). טענת ב"כ הנאשם 3 לגבי אי מתן יידוע ואי קיום שימוע למרשו טענת ב"כ נאשם 3, הינה כי לא נמסרה למרשו הודעת יידוע, בטרם הוגש כתב האישום, וכי כנגזרת לא התקיים לגביו שימוע, כנדרש בסעיף 60א לחסד"פ, ולפיכך יש לבטל את האישום נגד מרשו כדי לאפשר לו שימוע אובייקטיבי ונקי מפניות. טענה דומה נדונה והוכרעה בתפ"ח (ת"א) 1049/07 כהן נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 22.7.07). באותו עניין, טען הנאשם כי על אף שהיה משוחרר בעת הגשת כתב האישום, לא קויימה זכותו ליידוע ולשימוע, רק בשל האשמתו, בצוותא חדא, עם נאשמים אחרים שהיו במעצר במסגרת אותו תיק ורצונה של התביעה להגיש את כתב האישום נגדם במסגרת תקופת המעצר. בית המשפט קבע כי בנסיבות כאלה אי מתן יידוע לנאשם הוא מוצדק: "...שיקול הדעת שהעניק המחוקק לראשי התביעה, להחליט על אי יידוע בעקבות מניעה שנקרתה על דרך היידוע, הוא שיקול דעת רחב, המאפשר לכאורה לראשי התביעה להציב במסגרת שיקול הדעת המוקנה להם, גם שיקולים טכניים, בהם, הצורך בהכנה מהירה של כתב האישום כנגד חשודים גם אם אינם הנמצאים במעצר. סמכות זו, כולל, הוראת הפטור הסטטורית מיידוע, המעוגנת בסעיף 60א(ז) לחסד"פ לגבי חשודים עצורים, יש להבין על רקע הצורך בהתמודדות התביעה עם מגבלת הזמן שנקצב לה בהגשת כתב אישום בתנאים כאמור, כמו גם, הצורך לזרז את הליכי החקירה של חשוד עצור, שפרק הזמן של 30 הימים הנקובים בסעיף 60א(ד) לענין תגובה על הודעת יידוע, אינו רלוונטי לגביו..." (הדגש לא במקור-מ.ה.). לפיכך, ובשל הצורך שנוצר למאשימה להגיש את כתב האישום בעוד הנאשם 1 מצוי במעצר בתיק זה, הרי שבנסיבות העניין לא נמצא פגם בהחלטה שלא למסור לנאשם 3 הודעת יידוע. אשר על כן, אני דוחה את טענתו של ב"כ נאשם 3. סוף דבר דין טענותיו של ב"כ נאשם 2 להתקבל, כמפורט לעיל ובכפוף לאמור בפיסקה 39. דין טענתו של ב"כ נאשם 3, להידחות. סדר דין פלילי