נפילה בחניון ציבורי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה בחניון ציבורי:

רקע

מונחת בפניי תביעתו של מר עוזי אהרון יליד 1962, (להלן: "התובע") בגין נזקים שנגרמו לו עת הלך ביום 13.4.09 בחניון "גן האם חיפה" שהיה בחזקתו של מר אילן הרמן (להלן:
"הנתבע") נפל לתוך הפרשי גבהים מוסתר ומכוסה בצמחיה ונפגע (להלן: "התאונה"). עיריית חיפה (להלן: "הנתבעת") הינה רשות מקומית אשר בתחום הטריטוריאלי שלה ארעה התאונה והיא המחזיקה והמנהלת את גן החיות שליד החניון. איילון חברה לביטוח בע"מ הינה המבטחת של הנתבעת (להלן :"הנתבעת 3 ו\או איילון").
ד"ר יוחנן חורב, מומחה אורטופדי מטעם בית המשפט קבע כי לתובע נותרה כתוצאה מהתאונה נכות צמיתה בשיעור של 10%, ולאחר שהגישו הצדדים תחשיבי נזק מטעמם הצעתי ביום 13.6.2012 כי הצדדים ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. קיבלתי הודעה לפיה, הצעת בית המשפט לא התקבלה, לא היה מנוס מלקבוע את התיק להוכחות.
בישיבת ההוכחות מיום 4.2.13 העידו התובע, מר אהרון אליאס והנתבע והצדדים ביקשו להגיש את סיכומיהם בכתב. התובע הגיש את סיכומיו ביום 10.3.13, הנתבעת הגישה את סיכומיה ביום 24.3.13 והנתבע הגיש את סיכומיו ביום 11.4.13.

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומד טען כי ביום התאונה הגיע התובע יחד עם בני משפחתו לביקור בגן החיות, לאחר שהתובע ומשפחתו יצאו מן הרכב ופנו לכיוון הגן, נזכרו כי שכחו דבר מה במכונית. התובע פנה בחזרה לרכב ובעודו דורך על פני הקרקע בחניון, נפל לבור בעומק של כ-3 מטרים, שהיה מוסתר ומכוסה בצמחיה ונחבל. התובע זעק לעזרה ועובר אורח יחד עם הנתבע חילצו אותו מהבור. התובע הוחש לבית חולים "רמב"ם" והוא שוחרר בהנחיות למעקב רפואי. עוד באותו יום, ובשל כאבים, התובע פנה לקופת החולים אשר משם הוא הופנה לבית חולים "שיבא" ואובחן כסובל מחשד לקרע של הרצועה. לאחר ששוחרר התובע מבית חולים "שיבא", המשיך לקבל טיפולים שונים, לרבות בתחום הפיזיותרפיה. התובע טען כי הנתבע שהוא אחראי על תחזוקת המקום התרשל, בין היתר, באי השגחה ו\או פיקוח ו\או תיקון ו\או גידור ו\או שילוט המפגע ובכך הביא לפגיעתו של התובע.
עוד טען ב"כ התובע המלומד כי הנתבעת אחראית אף היא לנזקיו של התובע וזאת בשים לב כי הן החניון בו נפל התובע והן גן החיות נחשבים לגנים עירוניים, וכי הנתבעת מפנה את מבקרי גן החיות לחנות בחניון, וזאת בידיעה כי לנתבע אין רישיון עסק.
ב"כ התובע הוסיף וטען כי לאחר התאונה התובע שלח מכתב תלונה לנתבעת, והאחרונה ראתה לנכון לבדוק את תלונתו של התובע ואף להנחות את הנתבע בדבר הצורך בתיקון הליקוי. לטענת התובע, דבר זה לכשעצמו מעיד על אחריות הנתבעת.

ב"כ הנתבע המלומד טען כי עדותו של התובע אינה עקבית והיא רווית סתירות. עוד טען ב"כ הנתבע כי ככל ותתקבל טענת התובע לפגיעה הנטענת, הרי שמדובר בתואנת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ז, 1975, ובמקרה כזה החבות בגין הפגיעה הנטענת חלה על מבטחת הרכב של התובע, ודין התביעה דנן להידחות.
עוד טען הנתבע כי התובע החנה את רכבו באופן בו הוא הצמיד את חלקו האחורי של רכבו לגדר המתכת שתחמה את החניון ובעת שהתובע נכנס ברווח שהיה בין תא המטען של רכבו לבין הגדר, הוא עלה ודרך ברגליו על גדר המתכת, וזאת חרף שילוט האזהרה שהיה במקום, ומשכך פני הדברים, אזי יש לחייב את התובע באשם תורם בשיעור מכריע שיש בו כדי לדחות את התביעה כנגד הנתבע.
עוד הוסיף ב"כ הנתבע כי האחריות לקרות האירוע רובצת על כתפי הנתבעת היות והאחריות לדאוג להסרת ליקויים ומכשולים בשטחים המשמשים את הציבור רובצת עליה.
ב"כ הנתבעת טען כי המדובר הוא בשטח פרטי, שאין לו זיקה ושייכות לעירייה, והעירייה אף לא אישרה את פתיחת העסק, ולא הנפיקה עבורו רישיון עסק, ואף התקיים הליך פלילי בנדון, שלבסוף הנתבע סגר את החניון.
בנוסף לכך, טען ב"כ הנתבעת כי האירוע אירע באור יום מלא, ועל התובע עצמו הייתה החובה להביט היכן הוא הולך והיכן הוא מניח את רגליו, ובשל כך טענה הנתבעת כי באם בית המשפט יקבל את טענת התובע, אזי יש לחייב את התובע באשם תורם מלא.

דיון והכרעה

שאלת החבות

ב"כ התובע המלומד טען כי עדותו של התובע לא נסתרה ואף נתמכה חלקה בדברי הנתבע. טענת התובע כי אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק ושאין האירוע עומד בהגדרה זו מקובלת עלי. התובע ניגש לתא המטען של האוטו לקחת חפצים לאחר שיצא וחזר אליו ולא היה כל סיכון תחבורתי הקשור לרכב.
התובע טען כי בנסיבות העניין מתקיים סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), המעביר את נטל הראיה לנתבעים, נטל אשר הנתבעים לא הצליחו להרים.

ב"כ הנתבעות המלומדים טענו כי לא הוכח שאכן היה מפגע וכי אם נפגע הוא אזי התובע נפגע כתוצאה ממעשיו וממחדליו ויש להושיט אשם תורם מלא על התובע.

בטרם אדון בשאלת חבות הנתבעים אקדים בעניין דרישת ב"כ התובע המלומד להפעלת חזקות 'הדבר מדבר בעד עצמו' (סעיף 41 לפקודת הנזיקין).

סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

שלושה תנאים להפעלתו של הכלל 'הדבר מדבר בעד עצמו' הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק. השני, כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. בהתקיים הכלל הקבוע בסעיף 41 מוטלת על הנתבע החובה להוכיח קיומן של עובדות השוללות את החזקה שנהג ברשלנות. (וראה ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539).

לתנאי הראשון להפעלת הכלל 'הדבר מדבר בעד עצמו' ניתנה פרשנות מקלה: "כאשר המעשה ידוע", אין תחולה לכלל. המועד הרלוונטי לבחינת ידיעתו של התובע מה היו הנסיבות שגרמו לאירוע הנזק, הוא מועד התרחשות מעשה הנזיקין. עם זאת, מופעל הכלל מקום שבו נותרו פרטי ההתרחשות המזיקה עלומים גם במהלך המשפט. במקרה דנן, לתובע לא הייתה ידיעה מה היו הנסיבות למקרה אשר הביאו לידי הנזק.

לתנאי השני להפעלת הכלל מטרה כפולה. הראשונה, זיהוי האחראי לתאונה. השנייה, עדות על כך שהסיבה להתרחשותה של התאונה נתונה בידיעתו המיוחדת של הנתבע, או כי מכל מקום היה לו יתרון בכל הקשור לבירור סיבת התאונה והוכחתה במשפט. די בשליטה אפקטיבית במועד הרלוונטי לאירוע התאונה.

אשר לתנאי השלישי, את הקביעה כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה יותר מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה, צריך בית-המשפט לגזור רק לאחר שבאו הראיות כולן בפניו. בדיקת קיומו של התנאי השלישי נעשית לאור הנסיבות הכלליות בלי שפונה בית-המשפט לפרטי המקרה. המסקנה אינה נסמכת על הוכחת מעשה רשלני מסוים. התנאי השלישי דורש הוכחת הסתברות כללית לקיום רשלנות, להבדיל מהצבעה על הסתברותה של אפשרות מסוימת כגורם לנזק.

לדידי, לאחר שמיעת עדויות הצדדים ועיון בתיק בית המשפט ולאור המובא לעיל, סבורני כי התקיימו תנאי הפעלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין במקרה דנן כנגד הנתבע.
התובע לא ידע מה הסיבה ומה הן הנסיבות שהביאו לתאונה, כל מה שהוא ידע, זה שהקרקע נשמטה מתחתיו, הבור היה מכוסה בצמחיה.
החניון הוא חפץ ש"בחזקתו" או "בשליטתו" של הנתבע, שכן הנתבע הינו הבעלים של החניון ומחזיק בו.
משכך פני הדברים, אני מקבל את טענת ב"כ התובע בדבר העברת נטל השכנוע לשכם הנתבע, וכי הנתבע לא הרים את המוטל על כתפיו, ולא שכנעיני כי הוא נקט זהירות סבירה יותר מאשר התרשל.

הנתבע לא ראה לנכון להזהיר את התובע בדבר הבור, ומה עוד שהנתבע כאמור, מנהל עסק ללא רישיון עסק כדין, דבר שאומר דרשיני.
יתירה מזו, מבחינת גרסאות הצדדים לגבי קיום גדר היקפית והתמונות שהוגשו לי, עדיפה גרסת התביעה לפיה אותה גדר שההגנה ניסתה לשכנעני שהיתה קיימת, נבנתה לאחר התאונה, שכן אין כל אחיזה במציאות לקיום גדר כזה למול הנזק שנגרם ונסיבות הנפילה כפי שתוארו בפני.
אי לכך, אני קובע את אחריותו של הנתבע לנזקים שנגרמו לתובע.

באשר לנתבעת, סבורני כי במקרה דנן לאור עדויות העדים ולאור כל המסמכים המצורפים לתיק בית משפט הוכחה עילת התביעה כלפי הנתבעת, כפי שאפרט להלן:
השאלה הראשונה עליה יש לתת מענה בבחינת קיומה של רשלנות הנתבעת היא האם קיימת חובת זהירות מושגית? קיומה נבחן על פי מבחן הצפיות: האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק?
קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (Ought to) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.

במסגרת השיקולים להם נזקק ביהמ"ש כעניין של מדיניות שיפוטית עליו לאזן בין האינטרסים השונים ובהם הצורך להבטיח חופש פעולה מזה והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. יש אף להתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. ואת השפעת ההכרעה על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. כמו כן יש לשקול את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות הטלתה או אי הטלתה של האחריות. (ראה למשל את העקרונות שבכלכלה ומשפט שהותוו על ידי השופט הנד במשפט האמריקאי).
הנתבעת אחראית לשלום הציבור ולמניעת מפגעים גם במרחב הפרטי, המשמש את הציבור, ובמיוחד שהוא נושק למרחק הציבורי כמו כאן, במיוחד כשבפרסומיה ובאינטרנט העירייה מפנה את ציבור המבקרים בגן החיות לחנות בחניון של הנתבע.
עיריית חיפה אחראית מכוח החוק סעיף 235 לפקודת העיריות על חניוני ורחובות העיר לבל יהיו בהם מפגעים המסכנים את שלום ההולכים ושבים.
הפקודה מחייבות את העיריה להפעיל את סמכותה ולהסיר ולמנוע מפגעים גם בשטח הפרטי כאשר עלולים הם לשמש מפגע לציבורי בכללותו.
הגדרת רחוב על פי פקודת הפרשנות כוללת כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו.
אמנם הפקודה בוטלה ברובה על פי חוק הפרשנות תשמ"א – 1981, אך על פי ס' 1 שבחוק הרי שההגדרות אשר ניתנו בפקודת הפרשנות כוחן יפה ותקפן שרירי וקיים (רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פד"י מח(1) בע"מ 705 (1994), עמ' 709, שם כתב הנשיא מ. שמגר כי:

"המחוקק הבחין אפוא בין חובות העירייה באשר "רחוב" כמונח כללי החובק כל סוגי הרחובות לבין רחוב שאינו רכוש הפרט מושג אליו הצמיד מילים המגדירות אותו ככזה. המחוקק קבע חובות החלות על כל רחוב, בין שהוא רכוש הפרט ובין שאינו רכוש הפרט. לשון אחר, מן השימוש בתיבה "רחוב" ללא תוספת תיאורית ומן השימוש הכי זמני במונח "רחוב שאינו רכוש הפרט" קובע, שיכול שרחוב יהיה רכוש הפרט ויכול שלא יהא רכוש הפרט".

וכאשר המחוקק נקט לשון: "הציבור... נוהג לעבור... בו" הוא בוחן דבריו לתיאור שבעובדה ללא היזקקות לשאלת הבעלות במקרקעין, ומה גם שהוסיף חלופה נפרדת "הציבור רשאי להיכנס אליו".
מכל המקובץ המסקנה היא כי מכיוון שהחניון בו נפל התובע מהווה מקום פתוח בו עובר הציבור בכללותו, ואשר הנתבעת עצמה מפנה את הציבור הרחב לחנות שם (תוך ידיעה כי אין הנתבע מחזיק ברישיון עסק), והוא נמצא בתחום אחריותה של העירייה וגם עליה החובה לדאוג כי יהיה מתוחזק כראוי ולא יהיו בו מפגעים.
אין צורך לומר שהבור שנוצר מהפרשי הגבהים מהווה מפגע וסכנה למשתמשים בו (כפי שאף צויין מפורשות בתמונות שצולמו לאחר התאונה).
עדות של נציג העירייה כי מדובר בשטח פרטי ולכן אין העירייה מתחזקת אותו אין בה כדי להועיל לנתבעת אלא לגרוע. מוטב כי תפנים העירייה כי גם במקומות כגון אלו אין היא פטורה מלדאוג להסרת מפגעים, מה עוד שלאחר שהתובע שלח מכתב תלונה לנתבעת, היא טיפלה בעניין.
עד כאן באשר לחובת הזהירות המושגית.
ומכאן לשאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית? האם עיריית חיפה יכולה או צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כמתואר לעיל? גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות וכפי שנכתב בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש:

"השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות – בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) עמוד 72 כתב לעניין זה כב' השופט ד' לוין: "הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית".

בעוד ששאלת חובת הזהירות המושגית נבחנת במנותק מעובדותיו של המקרה, הרי ששאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. המבחן לקיומה של חובת זהירות הינו מבחן הצפיות. לדידי, התשובה לשאלה זו היא חיובית ומתבקשת.

מכיוון שהנתבעת כלל לא חשבה שמתפקידה לבדוק את המקום ובוודאי לא בדקה אותו הרי הפרה גם חובת הזהירות הקונקרטית והיא גם אחראית לנזקיו של התובע.
יתירה מזו, אפילו אין מוטלת על רשות שלטונית כל חובה, וסמכותה היא רשות בלבד, עשויה אותה רשות לחוב חובת זהירות ברשלנות בשל אי-הפעלה רשלנית של סמכותה או בשל הפעלתה הרשלנית. (ראה ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר פ"ד לז(3) 757)
השאלה השנייה המתעוררת בכל תביעת נזיקין היא האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? לאור האמור לעיל ניתן ללמוד כי הנתבעת לא השכילה לנסות ולהקטין את הנזק על ידי הצבת שלט אזהרה על בור הפתוח על המדרכה ו/או לגדר את הבור.
על כן אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, במיוחד כי לאחר התאונה העניין הוסדר כראוי.
השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? סבורני שאילו נקטה הנתבעת באמצעי זהירות ראויים כגון תיחום המפגע והצבת שלט אזהרה או דרישה מיידית שהנתבע יעשה זאת, הסיכוי, כי הנזק היה נמנע גדול מן הסיכוי כי היה מתרחש. בנקודה זו אציין כי לו היה גדר מסביב, התאונה הייתה נמנעת שכן עוברי אורח ובכללם התובע דנן יכולים היו להבחין בבור אשר מסביבו יש גדר או שלט או מכוסה במכסה זמני שכן אל מול עיניהם היה מוצג שלט או גדר אך במקרה כזה שהבור מכוסה בצמחיה, היא הפרת חובת הזהירות. באשר לקשר הסיבתי המשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק הרי שהן על פי מבחן הסיכון הבוחן האם התוצאה המזיקה בתחום הסיכון שיצרה התנהגות הנתבעת הייתה שייכת לסוג הסכנות המסתברות ממנה ואשר בגללן יש לראותה כרשלנות סבורני כי מעשיה ומחדליה של הנתבעת נמצאים בתוך מתחם הסיכון שחובת הזהירות המוטלת על הנתבעת באה למנוע, והן במבחן השכל הישר, התנהגותה של הנתבעת ורשלנותה כאמור לעיל הם שתרמו לנזק, לדידי, במקרה דנן הפרתה של הנתבעת את חובת הזהירות היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעת התרשלה וכי התרשלותה היא שגרמה לפגיעתו של התובע.
בשקלול האחריות המוסרית והמשפטית של הנתבע מחד ושל הנתבעת מאידך, אני סבור שיש לייחס לכל אחד מהם 50% אחריות בגין התאונה.

אשם תורם
האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723). לענין זה יש לזכור תמיד, שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע מוטל על שכם הנתבע. (ראו ע"א 526,528/64 "זחליל" חברה לחריש, יישור וחפירות קרקעות בע"מ נ' פנחס, פ"ד יט(4) 455, 461; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424).

ב"כ הנתבע המלומד טען כי יש להשית על התובע אשם תורם שכן התובע חנה את רכבו באופן בו הוא הצמיד את חלקו האחורי של רכבו לגדר המתכת שתחמה את החניון, ובעת שהתובע נכנס לרווח שהיה בין תא המטען של רכבו לבין הגדר, הוא עלה ודרך ברגליו על גדר המתכת, וזאת חרף שילוט האזהרה שהיה במקום.
ואילו ב"כ הנתבעת טען כי יש להשית על התובע אשם תורם שכן התובע היה פעמיים במקום, הלך ולאחר זמן קצר חזר לאותו מקום, התואנה ארעה באור יום מלא, ועל התובע החובה להביט היכן הוא הולך והיכן הוא מניח את רגלו.
מבחינה עובדתית וכיוון שהשכל הישר מורה לי כן, אינני מקבל כלל את הטענה שהיתה קיימת גדר היקפית מאחורי המכונית. אם היתה קיימת כזו, התובע כלל לא יכל היה להיכנס לתחום שבין הגדר לבין תא המטען של המכונית ובוודאי של יכל ליפול בהפרשי הגובה. כל שהיה מאחורי המכונית היתה צמחיה עבה, שגדלה באופן פראי ונתנה תחושה של מקום יצוק כשבפועל מי שדרך בו עם משקל גוף גדול נפל בהפרשי הגובה הנדונים.
אינני סבור שקיימת שכיחות מצבים כאלה ובמיוחד כאשר הבור מכוסה בצמחיה. לדעתי אין מקום לדרוש מבעל רכב שהולך לפתוח תא מטען להדביק את עיניו כל העת ברצפה בכדי לבדוק קיום מפגע כזה. עם זאת עליו להיות זהיר כשנתקל בצמחייה סגורה מתחתיה אין לדעת מה מסתתר.
נחה דעתי כי הנזק לא ארע בשל התרשלות הנפגע, אלא בעיקר בשל התרשלותם של הנתבעים ואין מקום לייחס לתובע אשם תורם מעבר ל – 10% שהוא שיעור סביר. לטעמי, אין לחייב את הנפגע לצעוד בחניה כשעיניו נעוצות בקרקע תוך שהוא משנן לעצמו איפה יש בור ואיפה אין, מעבר לדריכה זהירה.

הודעת צד ג'

כנגד הנתבעת הוגשה הודעת צד ג' מטעם הנתבע בטענה כי במידה ובית המשפט יקבע כי הייתה רשלנות, אזי במקרה כזה יש לחייב את הנתבעת בהחזר מלוא הסכומים בהם יחויבו הנתבע, שכן הנתבעת הינה עירייה הפועלת עפ"י דין ובהתאם לכל דין ולרבות פקודת העיריות ומי אשר בתחומה השיפוטי נמצא המקום בו נפגע התובע, לכן העיריה הינה האחראית על אכיפה ושמירה על בטחון המבקרים בשטחים הציבוריים בכלל והחניון בפרט ומי שהיתה אמורה לדאוג ולפקח על בעלי המקרקעין שהחניון הציבורי יהיה בטוח לשימוש המבקרים.

לדידי, משקבעתי כי הן הנתבע והן הנתבעת התרשלו, אזי אין לקבל את הודעת צד ג', ועל הנתבע והנתבעת לפצות את התובע בחלקים שווים כפי שציינתי לעיל.

נכות

עיקר טענות התביעה במישור הרפואי מתרכזות בפגיעותיו של התובע בברך שמאל.
התובע נבדק ע"י ד"ר בלומברג מומחה אורטופדי מטעם התובע , אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 28% בגין אי יציבות. כמו כן התובע נבדק ע"י ד"ר יוחנן חורב , מומחה אורטופדי מטעם בית המשפט, וכן ע"י ד"ר ישראל קליר, אשר שניהם קבעו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10 %.
אי לכך, מקובלת עליי חוות דעתו של מומחה בית המשפט, והנני קובע כי נכותו הרפואית של התובע תהיה בשיעור של 10 %.

באשר לנכותו התפקודית של התובע, התובע לא שכנע אותי שפגיעתו התפקודית עולה משיעור זה והנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שנכותו התפקודית נמוכה משיעור זה לפיכך ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה (ראה למשל ע"א גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב), אי לכך, הנני קובע נכות התפקודית של התובע תהא בגובה 10%.


הפסד שכר לעבר ולעתיד


ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש.
התובע שהינו עו"ד במקצועו, זמן קצר לפני התואנה הפך להיות עצמאי, טוען כי היו לו הפסדי שכר בעבר, אך לא הוכיח את זאת בראיות של ממש, טען כי בתקופה שבה הוא נפגע אושרה לו חופשת מחלה מיום התאונה עד ליום 31.5.09 ובמהלך תקופה זו הוא לא עבד בכלל, וכי במשך שלושה חודשים לאחר התאונה נזקק לשירותי נהג, אי לכך, ובשים לב שמומחה בית המשפט קבע לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% לתקופה של 4 חודשים, יש לפצות את התובע בראש נזק זה בסכום גלובאלי בסך של 60,000 ₪ .

לעתיד, אין לדעת מה ילד יום ולאור נכותו הרפואית של התובע, שאין לדעת כיצד תשפיע על עתידו התפקודי ולאור גילו ,סבורני כי יש מקום לפצות את התובע בסכום גלובלי הלוקח בחשבון את גילו, ואת ממוצע השכר במשק היום .משכך יש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, הגון וסביר בסך 120,000 ₪.

סבורני שגם התנאים הסוציאליים של התובע נפגעו, ומשכך, יש לחייב את הנתבע בסך של 12,000 ₪ בגין ראש נזק זה.


הוצאות רפואית ונסיעות לעבר ולעתיד

גם כאן עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ( ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל(3) 258,281; ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 809,800).
התובע הצהיר כי הוא נזקק לשירותי נהג תקופה של שלושה חודשים.

לדידי, סבורני כי יש לפצות את התובע בסכום גלובאלי אשר גם לוקח בחשבון את גילו של התובע ואת נכותו בסך של 20,000 ₪.


עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

מדובר בנזק אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ולא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובעת נזקקה לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580).
יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם בן משפחה שנפגע בתאונה כלשהי דוגמת התובע הם יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולו בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט העליון, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם (ראה ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3), 919 , 922 (1997). עם זאת כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצויים בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה.
אי לכך, סבורני כי לאור נכותו הרפואית הצמיתה, ולנכותו הזמנית, ולטיב פציעתו, יש מקום לפיצוי התובעת בסכום גלובלי, סביר והוגן לעתיד.
בענייננו אני מעריך את שווי העזרה לה נזקק התובע בסך 10,000 ₪ וזאת לעבר ולעתיד.

כאב וסבל

אין צורך לחזור על פרטי הפגיעה ממנה סבל התובע, ולשם כך די בכל הנתונים שהוזכרו בפסק הדין על מנת לעמוד על היקף הנזק הגופני שהיה ונותר אצל התובע. בשים לב לאמור לעיל, לשיעור הנכות המשוקללת 10% ובהתאם לגילו אני פוסק לתובע בראש נזק זה סכום בסך של 40,000 ₪.

סוף דבר

אי לכך ולאור כל האמור לעיל הנני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד כדלקמן :

הפסד השתכרות לעבור ולעתיד: 180,000 ₪
הפסד תנאים סוציאליים: 12,000 ₪
הוצאות רפואה ונסיעות: 20,000 ₪
עזרת הזולת: 10,000 ₪
כאב וסבל: 40,000 ₪
ס"כ נזקים: 262,000 ₪

ניכוי אשם תורם (10%): (24,200 ) ₪
סכום לפיצוי: 237,800 ₪

החיובים בין הנתבע לנתבעת יחולו לחוד, כך שכל אחד מהם יהיה חייב לשלם לתובע סך של 118,900 ₪ בגין נזקיו בעקבות התאונה.


כמו כן ישאו הנתבעים בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 15.2%.








לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מעידה ברחוב

  2. נפילה על המדרכה

  3. נפילה בשוק הכרמל

  4. נפילה ליד חנות

  5. נפילה בכביש - שבר ביד

  6. נפילה במדרכה בחיפה

  7. נפילה לתעלת ניקוז

  8. נפילה במדרכה ברחוב ברמלה

  9. נפילה ברחוב בנתניה

  10. נפילה על כיפת בטון

  11. נפילה ביציאה מחנות

  12. נפילה ברחוב - מכשול

  13. נפילה ברחוב בעפולה

  14. מעידה בגלל בור בכביש

  15. נפילה בחניון ציבורי

  16. נפילה ברחוב באבני חצץ

  17. נפילה בשביל - תביעת פיצויים

  18. נפילה בגלל תעלה שנחפרה בכביש

  19. מדרכה שבורה – נפילה - שבר ביד

  20. נפילה בגלל מכסה בור ביוב בולט

  21. נפילה על מדרכה ברחוב - תל אביב

  22. נפילה בגלל מרצפות מדרכה שבורות

  23. נפילה תוך כדי הליכה במדרכה ברחוב

  24. תביעה בשל נפילה לבור במדרכה

  25. נפילה על ברזל ברחוב – תביעת פיצויים

  26. נפילה ברחוב על מדרכה – רשלנות תורמת

  27. נפילה תוך כדי יציאה מהמכונית

  28. אחריות העירייה על נפילה ברחוב

  29. נפילה בשטח שנהרס ע"י עיריית ירושלים

  30. רגל נתפסה בגדר על מדרכה – נפילה על היד

  31. נפילה בגלל אשפה על הרצפה – תביעה נגד עירייה

  32. פיצוי כספי מהעירייה על נפילה במדרכה

  33. נפילה בטיילת בחוף הים - תביעת פיצויים ?

  34. נפילה לאחר חניית רכב בשלולית של חומר דביק

  35. נפילה תוך כדי חציית הכביש - הרגל נכנסה בשקע בכביש

  36. נפילה בגלל ערימת גזם גדולה מונחת על רוב שטח המדרכה

  37. נפילה ברחוב באשדוד בגלל מרצפות שקועות עם הפרשי גובה

  38. נחבלה לאחר "שרגלה השמאלית נכנסה לתוך בור שהיה בדרכה" והתעקמה

  39. נפילה על בסיס שמשיה מבטון, אליו לא חוברה שמשייה ואשר היה ממוקם על המדרכה

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון