מה משמעותה של הנוכחות הפיזית בזירת העבירה ? הלכה היא כי "נוכחותו של אדם במקום ביצועה של עבירה, כשהיא לעצמה, הרי היא עובדה נייטראלית. (על התביעה להוכיח) שנוכחותו נועדה לסייע למבצע העבירה באחת מדרכי הסיוע... אך אם הנוכחות, כעולה מן הנסיבות האופפות אותה, איננה מקרית, יש בה- בנוכחות גופה- כדי להוות הוכחה לכאורה, שהיא אכן נועדה לסייע למבצע העבירה באיזו מדרכי הסיוע המוכרות... ובמקרה אשר כזה מוטל על הנאשם לסתור את ההנחה הלכאורית, המסתברת מן הנסיבות, ושעל פי ההיגיון וניסיון החיים מעידה היא עליו, שנוכחותו במקום ביצוע העבירה נבעה משותפותו לעבירתו של המבצע. משנוצרה ההנחה האמורה, הנאשם "רשאי להביא ראיות, או ליתן הסברים, שיש בהם כדי להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר, או כי עוצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי" (ע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת ישראל, פד"י מג(1) 693, 698, פסקה 8). חזקה זו הינה בעלת משקל אף כאשר דנים במעצרם של נאשמים עד תום הליכים (ראו למשלך בש"פ 8205/02 איסאקוב נ' מדינת ישראל, בש"פ 7986/01 מדינת ישראל נ' ביטון, בש"פ 6084/01 אלהוזייל נ' מדינת ישראל, בש"פ 5852/01 רואה נ' מדינת ישראל, בש"פ 2649/02 בקייב נ' מדינת ישראל). משפט פליליפשע