בית משפט יסרב ליתן רשות להתגונן רק כאשר ברור על פניו, ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. בית משפט הבוחן את בקשת הרשות להתגונן צריך לצאת מנקודת הנחה ולפיה העובדות הנטענות בתצהיר התומך בבקשה הן בבחינת אמת, כל עוד לא הסתבר כי מדובר בהגנת בדים. בשלב המקדמי של בקשת רשות להתגונן לא בוחנים את אמינות עדותו של המצהיר (וראה לעניין זה: ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ) ואף ניתן לטעון טענות בעל פה נגד מסמך בכתב. רק אם מתברר, לאחר חקירתו של הנתבע על תצהירו, כי הגנתו הינה "הגנת בדים" כלומר, משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא נותנים רשות להתגונן. יפים לעניין זה גם הדברים שנכתבו בע"א 518/87 פטלז'אן בנק איגוד לישראל בע"מ. "ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטעונת לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין (לא משפט, ואף לא קדם משפט). הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעורר כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע. כל זאת בסייג אחד: שהחומר שהובא לפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשה איננו מפריך על פניו (ו/או לאחר החקירה הנגדית, כשמתקיימת) את טענות המבקש. (ר' למשל: 102/83 ל.ג.ל. כרמיאל נ' בנק לאומי, פ"ד מא (1) 752, ע"א 105/89 קו אופ אבן יהודה נגד בנק הפועלים, פ"ד מה (3) 585, רע"א 39/86 גליק נ' גליק פ"ד מ (1) 51". בקשת רשות להתגונן