מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מוצר שלא עומד בתקן הישראלי: בפניי שתי בקשות לאישור הגשת תובענות ייצוגיות כנגד המשיבות בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "בקשות האישור"), שהדיון בהן אוחד (עיינו בהחלטה מיום 14.3.2012). על-פי הנטען בבקשות, המשיבה מס' 1, יוניליוור ישראל מזון בע"מ (להלן: "יוניליוור") והמשיבה מס' 2, אסם תעשיות מזון בע"מ (להלן: "אסם"), מייצרות, או משווקות, או מייבאות דגני בוקר שונים. דגני הבוקר של יוניליוור משווקים תחת המותגים "תלמה" ו"תלמה שפע", ודגני הבוקר של אסם משווקים תחת המוצג "נסטלה". ג. עוד נטען בבקשות, כי המבקש מס' 1 נוהג לצרוך דגני בוקר של יוניליוור, וכי המבקשת מס' 2 נוהגת לצרוך דגני בוקר של אסם. ד. על-פי הנטען בבקשות, בעת שהמבקשים ביקשו לרכוש דגני בוקר של המשיבות, הם התקשו להשוות את כדאיות הרכישה של סוג דגני בוקר מסוימים שהמשיבות משווקות, שכן דגני הבוקר של המשיבות היו ארוזים באריזות במשקלים שונים, שהינם שונים ממשקלן של אריזות דגני הבוקר של יצרנים אחרים. עוד נטען בבקשות, כי למבקשים ולבני משפחותיהם אין העדפה מפורשת באשר לאילו דגני בוקר הם צורכים, ולפיכך חשוב למבקשים לצרוך את דגני הבוקר שיספקו להם את התועלת המירבית ביחס שבין משקל המוצר לבין מחירו. לפיכך, נטען בבקשות האישור, שקיימת חשיבות מכרעת לאחידות בגדלים של המוצרים כפי שמחייב התקן. ה. בבקשות נטען, כי בשל כך שאריזות דגני הבוקר של המשיבות אינן במשקלים אחידים, כנדרש לפי תקן ישראלי 1118(11), שהוא תקן רשמי ומחייב, התקשו המבקשים להשוות בין מוצרי המשיבה לבין עצמם ולבין מוצרים מתחרים. המבקשים טוענים, כי תקן ישראלי 1118(11) קובע כי תכולתם המוצהרת של מוצרי גרעיני דגנים מעובדים תהיה: 100 גרם, 125 גרם, 250 גרם, 375 גרם, 500 גרם, 750 גרם, 1 ק"ג וכפולות של 1 ק"ג. לגבי פתיתי תירס מעובדים (קורנפלקס), פתיתי חיטה מעובדים, סובין מעובד, ודגנים מעובדים אחרים שאינם בתערובת, נקבע כי תכולתם המוצהרת תהיה: 125 גרם, 250 גרם, 375 גרם, 500 גרם, 750 גרם, 1 ק"ג וכפולות של 1 ק"ג. לגבי תערובת של דגנים וקטניות מעובדים לאכילה, נקבע כי תכולתם המוצהרת תהיה: 125 גרם, 250 גרם, 375 גרם, 400 גרם, 750 גרם וכפולות של ½ ק"ג. טענת המבקשים היא כי המשיבות מְפֵרוֹת את הוראות תקן 1118(11), בכך שהן משווקות דגנים שתכולתם המוצהרת אינה בהתאם להוראות התקן. ו. הקבוצה שאותה מעוניינים המבקשים לייצג בבקשות אלה, מוגדרת ככל צרכן שרכש ממוצריהן של המשיבות עליהם חל תקן ישראלי 1118 חלק 1 וחלק 11, ואשר אינם עומדים בתנאי תקן זה, ולא התאפשר לו עקב כך לערוך שיקול צרכני הולם לגבי טיב וכדאיות הקניה, או שלא התאפשר לו להשוות את טיבם וכדאיותם של מוצרים אלה כנגד מוצרים אחרים של המשיבות או של חברות אחרות, בתקופה של שבע השנים שקדמו להגשות בקשות האישור. ז. נטען בבקשות, כי למבקשים נגרם נזק ממוני בשל כך שלא ניתנה להם אפשרות בחירה ריאלית במוצר אחר שהתועלת הכלכלית בו גבוהה יותר. לטענת המבקשים, המשיבות שוללות מציבור הצרכנים את האוטונומיה וחופש הבחירה בין המוצרים, וכן הן שוללות מציבור הצרכנים את האפשרות להשוֹות בין המוצרים השונים ולכלכל את בחירתם בתבונה תוך מתן משקל לכל נתון רלוונטי. לטענת המבקשים, נזקם של חברי הקבוצה מתבטא בעוגמת נפש, פגיעה באוטונומיה ופגיעה בחופש הבחירה הצרכני המושכל. המבקשים מעריכים את נזקו האישי של כל חבר קבוצה בסכום של 500 ₪. ח. עוד טוענים המבקשים בבקשות האישור, כי תקנות הגנת הצרכן (מחיר ליחידת מידה), התשס"ח-2008, המחייבות עוסק להציג מחירים ליחידת מידה של 100 גרם או 1 ק"ג, אינן נותנות מענה הולם לצרכנים בחנויות ששטחן קטן מ-100 מ"ר, שכן התקנות אינן חלות במקרה זה. כמו כן, התקנות אינון חלות על הצעה ומכירה של טובין בעסקת מכר מרחוק. זאת ועוד, התקנות נכנסו לתוקפן רק ביום 1.1.2009, ולפיכך לפני כן לא היתה חובה על עוסק להציג את המחיר לפי יחידת מידה. ט. עילות התביעה אשר נטענו בבקשות האישור הן: הפרת החובה החקוקה הקבועה בתקן ישראלי 1118 (1) ו-(11) ובצו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), התשנ"ט-1998; הטעיה לפי סעיף 2 של חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; רשלנות - שכן לטענת המבקשים המשיבות היו מודעות לקיומו של התקן ולתחולתו על הדגנים אותם הן משווקות, אך הן לא הקפידו על עמידה בהוראות התקן ביחס לחלק ממוצריהן. י. הסעדים המבוקשים הם צו עשה אשר יורה למשיבות לפעול בהתאם לתקן מספר 1118 חלקים 1 ו-11, וכן סעד כספי, לפי נזק בסך 500 ₪ לכל צרכן. לגבי המשיבה מס' 1 הוערך גובה הסעד הכספי בסכום של 73,125,000 ₪ ואילו ביחס למשיבה מס' 2 הוערך גובה הסעד הכספי בסכום של 30,416,500 ₪. יא. יוניליוור הגישה תגובה מפורטת לבקשת האישור שהוגשה נגדה, כאשר טענותיה הן בתמצית אלה: 1. צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), תשנ"ט-1998 (להלן: "צו הגנת הצרכן"), קובע בסעיף 2(1) כי דרישות תקן מיוחד או קבוצתי תהינה מחייבות רק אם הן כלולות בצו זה, ואולם תקן ישראלי 1118(11) אינו נזכר בצו ולכן הוא אינו חל יותר ואינו מחייב את יוניליוור. לכן, מתן תוקף מחייב להוראות תקן ישראלי 1118(11) סותר את הוראות צו הגנת הצרכן. 2. מתן תוקף מחייב להוראות תקן ישראלי 1118(11), עומד בסתירה לא רק ללשון צו הגנת הצרכן, אלא גם לרציונל שעמד בבסיס הסרת רשמיותם של סעיפי המשקלים האחידים, לפיו אין בסעיפים אלה כדי להבטיח "תאימות או חלופיות של מוצרים" (סעיף 8(א)(5) של חוק התקנים, התשי"ג-1953). רציונל זה חל על כל המזונות, הן אלה שהותקן בעניינם תקן מיוחד והן אלה שלא, והם נזכרים בחלקיו השונים של תקן 1118, לרבות חלק 11. כפי שכיום אין חובה לייצר מזונות שעליהם חל תקן מזון מיוחד במשקלים אחידים, כך גם אין חובה לייצר מזונות שלא הותקן בעניינם תקן מזון מיוחד. 3. המחוקק החליט לבטל בשנת 1998 את חובת ייצור מזונות במשקלים אחדים, שהיו קיימים בלמעלה ממאה תקני מזון מיוחדים שהיו קיימים באותה עת, ולהשאיר את המשקל בו ייוצרו מזונות לשיקול דעתם של היצרנים, וזאת היות ותקני מזון שונים קבעו משקלים שונים לגבי מזונות שונים, כך שלא היה בייצור מזונות במשקלים האחידים הנקובים בתקנים בכדי לסייע לצרכן להשוות בין מחיריהם. אילו היו זוכים דגנים לתקן מיוחד, הרי שבשנת 1998, כאשר הוסרה הרשמיות מכלל סעיפי המשקלים האחידים בכלל תקני המזון המיוחדים, כך היה נעשה גם ביחס לתקן המזון המיוחד החל על דגנים. 4. המשיבה מעולם לא נדרשה על-ידי הרשויות העוסקות באכיפת הוראות חוק הגנת הצרכן, או חוק התקנים, לייצר דגנים במשקלים אחרים מאלה המיוצרים על-ידה כיום. הגם שמשקלם של הדגנים המיוצרים על-ידה הינה עובדה גלויה לעין, הרשויות לא אכפו את הוראות תקן 1118(11), ומכאן ניתן להסיק כי המשקלים האחידים הקבועים בתקן 1118(11) - אינם מחייבים. 5. תקן 1118(11) אינו חל על הדגנים נשוא הבקשה כאן, שכן הבקשה עוסקת במוצרים המהווים דגנים "מיוחדים", דהיינו, מוצרים שאינם פתיתי דגנים גרידא, אלא כוללים רכיבים נוספים, כגון פירות יבשים, אגוזים, שקדים וכדומה. תקן 1118(11) אינו מזכיר מוצרי דגנים המצויים בתערובת עם רכיבים נוספים, כמו המוצרים נשוא בקשת האישור. 6. הסעד הנטען על-ידי המבקש אינו מגיע לו, שכן הצרכן לא משווה בין מוצרים "שונים", אלא בין מוצרים "חלופיים" או "תואמים", ורק ביחס אליהם יש לבחון אם יש במשקלים השונים כדי לשלול את יכולתו של הצרכן להשוות בין מחיריהם. המבקש לא טען, וממילא לא הוכיח, שמצבו של הצרכן היה טוב יותר, אילו המוצרים החלופיים היו מיוצרים באחד מן המשקלים הנזכרים בתקן 1118(11), ולא במשקלים בהם יוצרו בפועל. 7. התובענה אינה מתאימה להיות נדונה כתובענה ייצוגית, שכן קיימת שונות מהותית בין חברי הקבוצה, דהיינו, בין צרכנים שרכשו את המוצר אצל עוסק המחויב בהצגת המחיר ליחידת מידה, לבין צרכנים שרכשו את המוצר אצל עוסק שאינו מחויב בכך. הבקשה גם אינה מציעה מנגנון סביר, כנדרש בהלכה הפסוקה, על-פיו יהא ניתן לקבוע אילו צרכנים נפגעו מההפרה המיוחסת ליוניליוור. 8. לתגובתה של יוניליוור צורפה חוות דעתה של גב' ריבה גור אריה-שרון, המשמשת כיועצת בנושאי מזון, לפיה בהתחשב במטרת ההודעה על הסרת הרשמיות מלמעלה ממאה תקני מזון מיוחדים שהיו קיימים עד שנת 1998, ובהתחשב בכך שצו הגנת הצרכן לא החזיר לתוקף את הוראות המשקלים האחידים בתקנים המיוחדים, סבורה גב' גור אריה-שרון, כי נדרש היה לבטל את רשמיותם של יתר חלקי תקן ישראלי 1118, והעובדה כי הדבר לא נעשה, נובעת, ככל הנראה, בשל טעות. עוד כותבת גב' ריבה גור אריה-שרון בחוות דעתה, כי תקן ישראלי 1118(11) אינו חל על דגנים מיוחדים כמו אלה נשוא בקשות האישור, המכילים בנוסף לדגנים המעובדים גם רכיבים נוספים כגון: נוגט, שקדים, פירות יבשים, דבש, שוקולד וקינמון. יב. גם אסם הגישה תגובה מפורטת לבקשת האישור שהוגשה נגדה, כאשר טענותיה הן בתמצית אלה: 1. תקן ישראלי 1118(11) אינו חל על דגני הבוקר של חברת נסטלה אותם מייבאת אסם, הנזכרים בבקשת האישור, שהם תערובות של דגנים שונים, אלא על מוצרים אחרים, שאסם אינה משווקת כלל ואף לא שיווקה מעולם. 2. המחוקק נקט בשנת 1998 במהלך שמטרתו להסיר חסמי כניסה ליבוא מוצרי מזון מחו"ל, וזאת מתוך מטרה לפתוח את השוק הישראלי לרכישת מוצרי מזון באריזות כפי שיוצרו בארץ ייצורן, את המהלך זה הוביל משרד התעשיה והמסחר (כיום: משרד התמ"ת) שהוא הממונה, בין היתר, על הגנת הצרכן. פתיחת השוק הישראלי לייבוא מותגי מזון בינלאומיים באריזותיהם המקוריות, יצרה תועלת ניכרת וגלויה לצרכן הישראלי. הדבר נעשה מטעמים של פתיחת שוק המזון הישראלי לייבוא והגברת התחלופיות של המוצרים, וגרר הסרת רשמיות מן ההוראות בדבר המשקלים האחידים, שהיו קבועות במאות תקני מזון מיוחדים. במקביל פורסם צו הגנת הצרכן מיום 26.11.1998, המהווה את המקור החוקי המחייב לעניין סימון מזון ארוז מראש. מכיוון שהצו מאזכר את תקן ישראלי 1118(1) בלבד, ולא את תקן 1118(11), המסקנה היא שהמחוקק התכוון ליתן רשמיות לחלק זה בלבד. המבקשת, כך לטענת אסם, עותרת להחזיר את הגלגל לאחור, ולסגור מחדש את נגישותו של הצרכן הישראלי למותגי מזון בינלאומיים המשווקים באריזות כפי שיוצרו בחו"ל, וזאת בניגוד לעמדת הרגולטור וכוונת המחוקק עצמו. 3. הטענה כאילו ביקש המחוקק הישראלי להכריח את יצרני המזון בחו"ל לארוז דגני בוקר ומוצרים אחרים, אם הם נמכרים בשוק הישראלי, בתכולות הישראליות - אינה מתיישבת עם מגמת החקיקה הכללית, שהינה להסיר חסמי יבוא שהיו קיימים עד אז בדמות תקנים המחייבים משקלים אחידים לאריזות המוצרים. 4. ביום 24.1.1999, נשלח מכתב מהיועצת המשפטית של משרד התעשיה והמסחר לרכז ועדות תקינה בתחום המזון במרכז התקנים הישראלי, במסגרתו התייחסה היועצת המשפטית לתקן 1118(1) בלבד כתקן מחייב ולא לתקן 1118(11). 5. המחוקק הישראלי סבר, כי המתכונת הנכונה לאפשר לצרכן, ככל שיש בכך חשיבות צרכנית, להשוות בין אריזות בגדלים שונים של מוצרים זהים, ככל שהם זהים, היא על דרך הטלת חובה על הקמעונאי לסמן בנקודת המכירה את המחיר של מוצרים ליחידת מידה. יג. הצדדים בשתי בקשות האישור וויתרו על חקירתם של המצהירים וכן על חקירתה של המומחית מטעם יוניליוור, והגישו השלמת טיעון בכתב. יד. בהשלמת הטיעון מטעם המבקשים, נטען כי המחוקק הותיר עד היום את תקן ישראלי 1118(11) כתקן רשמי ומחייב. זאת ועוד, תקן ישראלי 1118(11) נבחן ואושר מחדש בשנת 1999, לאחר רפורמת התקנים בתחום המזון משנת 1998, והמשיך להופיע גם בשנת 2012 ברשימת התקנים הרשמיים של מכון התקנים ומשרד התמ"ת. בנוסף, לפניית ב"כ המבקשים מחודש מרץ 2012, השיבה המהנדסת האחראית על תקינה בתחום המזון במכון התקנים, כי אין כוונה לערוך רביזיה בתקן 1118(11), או ביתר חלקי תקן 1118. עוד נטען, כי תקן 1118(11) קובע מפורשות כי הוא חל על דגני בוקר עם תוספות ובלעדיהן, ולפיכך התקן חל על דגני בוקר עם תוספות כגון פתיתי שוקולד, פירות יבשים וכדומה. זאת ועוד, טבלת התכולות האפשריות בתקן 1118(11) מתייחסת הן לדגני בוקר שאינם בתערובת (סעיף 3.3 בטבלה) והן לדגני בוקר בתערובת (סעיף 3.5 בטבלה). בנוסף, טוענים המבקשים, כי תקן 1118(11) מטיל את חובת קיום התקן בראש ובראשונה על המשווק, ולפיכך אין מקום לטעון כי החובה חלה על הקמעונאים. לטענת המבקשים, הנזק שנגרם למבקשים ולחברי הקבוצה הוא מסוג פגיעה באוטונומיה, לא מן הסוג של "תחושת גועל", אלא מן הסוג של שלילת חופש הבחירה הצרכני ושלילת אפשרותו של הצרכן לקבל לידיו את כל המידע הדרוש לו לשם ביצוע בחירה מושכלת. המשיבות נוטלות מן הצרכן את היכולת להשוות כראוי בין מוצרי דגני בוקר שונים, ובכך הן אינן מאפשרות לצרכן לדעת מהי הרכישה המשתלמת עבורו. על-פי הפסיקה, מקום בו הופרה חובה חקוקה, כגון הפרת תקן רשמי, הרי שמתקיימת באופן "כמעט אוטומטי" עוולה מסוג הטעיה צרכנית. טו. בהשלמת הטיעון מטעם יוניליוור נטען כי המבקשים טוענים שהנזק שנגרם הוא מסוג פגיעה באוטונומיה ולא בשל "תחושת גועל", על-ידי שלילת חופש הבחירה הצרכני, ואולם בהלכת "תנובה" (ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל (לא פורסם, 4.12.2011)) נקבע כי אין מקום לפצל את הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה מן הפיצוי בגין עוגמת נפש ותחושות שליליות שנגרמו לנפגע. הואיל והמבקשים לא טענו לנזק נוסף מעבר לשלילת חופש הבחירה, הרי אין בפגיעה בחופש הבחירה הצרכני כדי לזכותם בסעד כלשהו. מטעם זה נקבע בעניין "תנובה", כי רק אותם צרכנים שהפגיעה בחופש הבחירה גרמה להם לנזק תוצאתי סובייקטיבי - זכאים לפיצוי. לפיכך, דין בקשות האישור להידחות בהיעדר נזק. יוניליוור חזרה בהשלמת הטיעון מטעמה על כך שתקן ישראלי 1118(11) אינו חל על הדגנים נשוא בקשת האישור שהוגשה כנגדה, שכן נכתב בו בסעיף 3.3. כי הוא חל על "דגנים מעובדים אחרים שאינם בתערובת". עוד טוענת יוניליוור, כי השאלה על איזה סוגי מזונות חל תקן מזון מסוים, היא עניין מקצועי המסור לגורמים מקצועיים, ובהיעדר ביסוס מקצועי כלשהו לטענת המבקשים כי התקן חל על הדגנים נשוא בקשת האישור - דין הבקשה להידחות, וודאי מקום בו יוניליוור הגישה חוות דעת מטעמה שלא נסתרה. טז. בתשובת המבקש להשלמת הטיעון מטעם יוניליוור, נטען כי אם תתקבל פרשנות המשיבות, לפיה תקן ישראלי 1118(11) אינו מחייב, הרי שתקן ישראלי 1118(1), שאין חולק כי נותר מחייב לפי צו הגנת הצרכן, יישאר חסר תוכן, בשעה שאין מפורטים בו המוצרים עליהם הוא חל. לטענת המבקש, ברי שתקן 1118(1) אינו בא לבדו, אלא יש לקוראו ביחד עם סדרת התקנים שלו, לרבות תקן 1118(11). עוד טוען המבקש בתשובתו, כי חוות דעתה של גב' ריבה גור אריה-שרון, היא למעשה חוות דעת משפטית, האסורה בהגשה לבית המשפט. יז. בהשלמת הטיעון מטעם אסם, נטען כי פרט 3.3 לטבלה בתקן ישראלי 1118(11), קובע כי הוא אינו חל על דגני הבוקר המוזכרים בבקשה, שכן הם מיוצרים מתערובות של דגנים מסוגים שונים. בהשלמת הטיעון, טוענת המבקשת כי פרט 3.5 הוא הרלוונטי לבקשתה, אך זאת בניגוד לנטען בבקשת האישור, שם טענה כי הפרט הרלוונטי הוא פרט 3.3, ולכן המדובר בשינוי חזית אסור. זאת ועוד, פרט 3.5 מתייחס לתערובת של דגנים וקטניות, בעוד מוצריה של אסם מיוצרים מתערובות של דגנים מסוגים שונים. המצהיר מטעם אסם, ד"ר גרופר, שהוא מומחה להנדסת מזון, כתב בתצהירו כי דגני הבוקר המוזכרים בבקשת האישור מיוצרים מתערובת של דגנים מסוגים שונים, ולפיכך אינם חוסים תחת פרט 3.3 לטבלה, וכן לא תחת פרט אחר בטבלה שבתקן ישראלי 1118(11). משוויתרה המבקשת על חקירתו, והיא לא הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, אין היא יכולה לטעון כי הדגנים נשוא בקשת האישור נגד אסם, חוסים תחת פרט 3.5 לטבלה. זאת ועוד, גם אילו פרט 3.3 לטבלה היה חל על דגני הבוקר המוזכרים בבקשה, הרי שתקן 1118(11) אינו עוד בעל תוקף מחייב, משעה שהוא לא נזכר בצו הגנת הצרכן, שהוא המקור החוקי והמחייב לעניין סימון ואריזת מזון ארוז מראש. עוד טוענת אסם, כי קבלת בקשת האישור, משמעה החזרת גלגל החקיקה לאחור, בניגוד למטרות החקיקה. אין חולק כי קביעת משקלים אחידים למוצרי מזון מיובאים מחו"ל, תהווה חסם משמעותי, שיוביל לעליית מחירי מוצרי המזון בישראל, או לחלופין, להפסקת ייבוא מוצרי מזון אלה. מכאן ברי, שאילו היה נותר תקן ישראלי 1118(11) בתוקף, הרי הוא לא היה בא למנוע ייבוא מוצרי מזון באריזות המקוריות, כפי שיוצרו בחו"ל. עוד טוענת אסם, כי לתגובתה צורף מכתב היועצת המשפטית של משרד התעשיה והמסחר, ממנו עולה כי עמדת המדינה היא שיש להחיל כלל אחיד, לפיו אין חובה לייצר מוצרי מזון ארוזים מראש בתכולות אחידות. יש לדחות את טענת ההטעיה כנגד אסם, מחמת היעדר היכולת להשוות מחירים, שכן חובת סימון המחיר ליחידת המידה מוטלת כיום מכוח הדין על הקמעונאי, ולא על המשווק או היבואן. יח. בתשובת המבקשת לטיעוני אסם, נטען כי אין המדובר בשינוי חזית, שכן בבקשת האישור עילת התביעה נרשמה כהפרת תקן 1118(1) + 1118(11), מבלי להתייחס לפרט זה או אחר בטבלה, אלא לתקן בכללותו. כמו כן, השלמת הטיעון הותרה על-ידי בית המשפט, שהורה על מתן טיעונים נוספים מעבר לאלה שכבר נטענו. יט. לאחר שעיינתי בשתי בקשות האישור על נספחיהן, בתגובות המשיבות על נספחיהן ובהשלמת הטיעונים מטעם הצדדים, סבורני כי דין בקשות האישור להתקבל בחלקן, כפי שאפרט להלן. כ. סעיף 3(א) של חוק תובענות ייצוגיות, המפנה לתוספת השניה של החוק, קובע רשימה סגורה של עניינים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית. סעיף 1 לתוספת השניה קובע כי ניתן, בין היתר, להגיש תובענה ייצוגית כנגד ”עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בהקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו“. בענייננו, אין חולק כי המבקשים עונים להגדרת "צרכן" וכי המשיבות עונה להגדרת "עוסק". כא. התנאים לאישורה של תובענה כתובענה ייצוגית מנויים בסעיפים 4 ו-8 של חוק תובענות ייצוגיות. סעיף 4(א) של חוק תובענות ייצוגיות, קובע כי על התובע הייצוגי להיות בעל עילת תביעה אישית: ”אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה; ...“ כמו כן, קובע סעיף 4(ב) לחוק: ”לענין סעיף זה, כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק - (1) בבקשה לאישור שהוגשה בידי אדם כאמור בסעיף קטן (א)(1) - די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק; ...“ דהיינו, על המבקש את אישורה של תובענה כתובענה ייצוגית להראות שרשאי הוא להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי הוראות סעיף 4 של חוק תובענות ייצוגיות, וכן שנגרם לו לכאורה נזק, וזאת במידה שאחד מיסודות העילה הוא נזק. כב. בסוגיית דרישת קיומה של עילת תביעה אישית, אני מפנה לדברים שכתב כב' השופט א. רובינשטיין בע"א 3955/04 עו"ד רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, בפיסקה ו(2) (לא פורסם, 4.7.2005): ”כאמור, כדי לפסוע אל תוך עולמן של התובענות הייצוגיות, תנאי בסיסי הוא קיומה של עילת תביעה אישית. בהעדרה של עילה כזו, דין התובענה להימחק או להידחות על הסף, וממילא לא ניתן לאשרה כתובענה ייצוגית. על התובע המבקש להיות תובע ייצוגי, לשכנע את בית המשפט - במישור הראייתי ולא רק במישור הטיעוני - במידת הסבירות הראויה, שקמה לו לכאורה עילת תביעה (ע"א 2967/95 מגן וקשת נ' טמפו, פ"ד נא(2) 312, 330-329, השופטת שטרסברג-כהן). הדברים מדברים בעדם: תביעה ייצוגית היא מנוף הטעון בסיס ארכימדי, שאם לא כן תלויה התביעה הייצוגית על בלימה.“ לכן, יש לבחון האם למבקשים עומדת עילת תביעה אישית, והאם המבקשים עמדו בנטל להראות כי נגרם להם לכאורה נזק. כג. בנוסף, לתנאים הנ"ל הקבועים בסעיף 4 של חוק תובענות ייצוגיות, נדרשים המבקשים לעמוד בארבעת התנאים המצטברים המנויים בסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות: ”בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) על תכליתם של תנאים אלה, הנדרשים ממי שמבקשים לייצג את הרבים במסגרת תובענה ייצוגית, עמדה כב' השופטת (בדימוס) ט. שטרסברג-כהן ברע"א 4474/97 טצת נ' זילברשץ, פ"ד נד(2) 577, בעמ' 586 (2000): ”לאור החשיבות הציבורית הכללית של התובענה הייצוגית וההשפעה שנודעת לה על חוג רחב של תובעים, ובשל הפוטנציאל הבעייתי והסכנות השונות הטמונות במכשיר רב עוצמה זה, ראה המחוקק להנהיג מידה רבה של פיקוח על השלבים השונים של ההליך המשפטי ולהציב בלמים בדמות דרישות שונות, שעל התובע לעמוד בהן בטרם יקבל את האישור להיכנס להיכלה של התובענה הייצוגית. ראשיתו של פיקוח זה בהליך הטרומי של אישור הבקשה להגשת תובענה ייצוגית. כאן נדרש התובע לעמוד ברף גבוה יותר של דרישות בטרם יורשה לייצג את הרבים. רף זה בא לידי ביטוי בנטל ובמידת ההוכחה הנדרשים לצורך מילוי התנאים המקדמיים לאישורה של התובענה כייצוגית. בפרשת מגן וקשת [1] נקבע, כי התובע המבקש לבוא בשעריה של התובענה הייצוגית נדרש לעמוד במבחן מחמיר יותר בהשוואה לתובע בתביעה רגילה המבקש למנוע את סילוקה על הסף. בהליך אישורה של תובענה ייצוגית אין להסתפק בכך שהעובדות הנטענות בכתב-התביעה מקימות עילת תביעה, ויש להוכיח את העובדות הנטענות באופן לכאורי.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) בנוסף אני מפנה בעניין זה לדבריה של כב' השופטת ע. ארבל בעע"ם 980/08 עופר מנירב - רו"ח נ' משרד האוצר, בפיסקה 13 (לא פורסם, 6.9.2011): ”בעוד שבבקשה לדחיית תביעה רגילה על הסף נטל ההוכחה רובץ על מבקש הסילוק להראות לבית המשפט שגם אם יוכיח התובע את כל העובדות שבכתב תביעתו לא יזכה הוא בסעד המבוקש, הרי שבבקשה לאישור התובענה הייצוגית הנטל מוטל על התובע להראות את סיכויי תביעתו. בעוד שבית המשפט ינהג במשורה וביד קמוצה בקבלת בקשות דחייה על הסף על מנת לא לפגוע בזכות הגישה לערכאות, הרי שבהליך בקשה לאישור תובענה ייצוגית יידרש רף גבוה יותר של שכנוע בסבירות סיכויי התביעה על מנת להצליח בבקשה... וכך סוכמו הדברים על ידי השופטת שטרסברג-כהן: "...ראוי להבהיר, כי הבקשה להרשות הגשת תביעה ייצוגית היא אמנם הפרוזדור שבאמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין ואין להופכו לטרקלין עצמו ולברר בו את כל השאלות שבירורן יפה במהלך בירור התביעה עצמה (רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ ואח'). אולם, ראוי לעבור פרוזדור זה בזהירות מרובה וליתן את הרשות רק במקרים המתאימים העונים על כל התנאים הדרושים, לבל תתבררנה תביעות סרק ייצוגיות שאינן ראויות להתברר ככאלה, על כל המורכבות והבעייתיות הכרוכות בהן" (עניין בזק, בעמ' 720).“ (ההדגשה שלי - י.ג.) כד. בענייננו, טוענים המבקשים כי המשיבות הפרו את הוראות תקן ישראלי 1118(1) + 1118(11), דבר המהווה הפרת חובה חקוקה, ובשל כך נשללה האוטונומיה מן המבקשים ונמנעה מהם היכולת להשוות בין מוצרים שונים חלופיים ולכלכל את בחירתם בתבונה. כה. על מנת לבסס את העוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 של פקודת הנזיקין, יש לבחון את התקיימותם של התנאים המצטברים הבאים: 1. קיומה של חובה על-פי חיקוק. 2. החובה על-פי החיקוק - הופרה על-ידי המזיק. 3. החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק. 4. הפרת החיקוק על-ידי המזיק גרמה לניזוק נזק מן הסוג אליו התכוון אותו חיקוק. בענייננו, כאמור, נטען כי הופרו החובות לפי הוראות תקן ישראלי 1118, חלקים 1 ו-11, שנטען כי הם הוכרזו כרשמיים ועל כן מחייבים את המשיבות. דבר החקיקה, לפיו ניתן ליתן תוקף מחייב להוראת תקן ישראלי, הוא סעיף 8(א) של חוק התקנים, התשי"ג-1953: ”השר (שר התעשיה והמסחר [עיינו בסעיף 1 של החוק]- י.ג.) רשאי, לאחר התייעצות עם נציגי היצרנים והצרכנים, להכריז בהכרזה שפורסמה ברשומות על תקן מסוים, כולו או חלקו, כעל תקן ישראלי רשמי (להלן - תקן רשמי), אם נוכח כי הדבר דרוש להשגת אחת המטרות האלה: (1) שמירה על בריאות הציבור; (2) שמירה על בטיחות הציבור; (3) הגנה על איכות הסביבה; (4) הספקת מידע, כאשר לא קיים מידע או מנגנון חלופי העשוי להקנות הגנה לצרכן; תקן שיוכרז לפי פסקה זו, לרבות הוראה בו, יהיה תקן להספקת מידע בלבד; (5) הבטחת תאימות או חלופיות של מוצרים; (6) מניעת נזק כלכלי משמעותי העלול להיגרם לצרכן כתוצאה משימוש במערכות, בחומרים או במוצרים המשמשים בבניה (להלן - חומרי בניה), הגלויים לעין, וכן מניעת נזק כלכלי העלול להיגרם לצרכן כתוצאה משימוש בחומרי בניה שאינם גלויים לעין.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) סעיף 9(א) של חוק התקנים, קובע: ”לא ייצר אדם מצרך, שמיפרט שלו נקבע כתקן רשמי, ולא ימכרנו, ולא ייבאו ולא ייצאו, ולא ישתמש בו בכל עבודה שהיא, ולא יבצע עבודה שהכללים הטכניים של תהליכה נקבעו כתקן רשמי, אלא אם התאימו המצרך או תהליך העבודה לדרישות התקן הרשמי, או אם נקבעה הוראה אחרת באכרזה שבה הוכרז התקן כתקן רשמי.“ דהיינו, מקום בו הכריז שר התעשיה והמסחר על תקן ישראלי כתקן רשמי, התקן מחייב הן את היצרן, והן את המשווק לנהוג לפי הוראות התקן. כו. התקן המדובר בענייננו הוא תקן ישראלי 1118. חלק 1 של התקן הוכרז כרשמי ביום 2.9.1982, וחלק 11 של התקן הוכרז כרשמי ביום 28.4.1983 (ילקוט הפרסומים 2915). ההכרזה על תקנים אלה כרשמיים לא בוטלה עד היום, והן תקן 1118(1) והן תקן 1118(11) מופיעים ב"רשימת התקנים הרשמיים בתחום המזון" שמפרסם משרד התמ"ת, המעודכנת ליום 1.10.2012. ברשימה זו נכתב, בין היתר (הרשימה מפורסמת באתר משרד התמ"ת בכתובת: ): מספר התקן שם התקן הסעיפים הרשמיים בתקן ...ת"י 1118 חלק 11 ...תכולה אחידה של מוצרי מזון ארוזים מראש: מוצרי מזון יבשים - דגנים מעובדים, קטניות מעובדות וחטיפים עשויים תפוחי אדמה, דגנים וקטניות (מאי 1991) ...כל הסעיפים כז. טענת המשיבות היא כי בשנת 1998 בוצעה רפורמה, במסגרתה בוטלו סעיפי המשקלים האחידים בלמעלה ממאה תקני מזון מיוחדים (העתק ההודעה על הסרת הרשמיות מאותם תקנים צורפה כנספח ג' של תגובת יוניליוור [הודעה על פקיעת תוקף של תקנים (תקני מזון) כתקנים רשמיים לפי חוק התקנים, התשי"ג-1953 (ילקוט הפרסומים 4694, 3.11.1998)]). לטענת יוניליוור, רק מפאת שגגה גרידא לא הוסרה הרשמיות מתקן 1118 (סעיף 65 של תגובתה). במסגרת אותה רפורמה, הוחק גם צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), תשנ"ט-1998. לטענת המשיבות, סעיף 2(א) של צו הגנת הצרכן קובע כי דרישות תקן מיוחד או קבוצתה תחייב רק אם הן כלולות בצו זה, ואולם הוראת תקן 1118(11), אינה כלולה בצו, כי אם רק הוראת תקן 1118(1). מכאן, לטענת המשיבות שהוראות תקן 1118(11) אינן מחייבות. כח. אולם, אין בידי לקבל את פרשנותן של המשיבות. סעיף 2(א) של צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), תשנ"ט-1998, קובע: ”סימון מוצר מזון ארוז מראש יהיה כמפורט בתקן ישראלי ת"י 1145 - סימון מזון ארוז מראש - מתמוז תשמ"ב (נובמבר 1981) - כפי שתוקן בגליונות תיקון מס' 1 מתמוז תשמ"ב (יולי 1982), בגליון תיקון מס' 2 מאלול תשמ"ט (ספטמבר 1989), בגליון תיקון מס' 3 מאב תשנ"ה (יולי 1995) ובגליון תיקון מס' 4 מתמוז תשמ"ו (יוני 1996) (בצו זה - התקן), ואולם - (1) דרישות תקן מיוחד או קבוצתי תהיינה מחייבות כאמור בסעיף 1 לתקן רק אם הן כלולות בצו זה; ...“ סעיף 2(א) הנ"ל עוסק בסימון מוצר מזון, כשבעניין זה עוסק תקן ישראלי 1145. סימון מזון כולל את: שם המזון, שם היצרן, היבואן, המשווק והאורז, ארץ היצור, התכולה (במובן זה שיש לציין על אריזת המוצר את כמות המוצר בלא האריזה, המבוטאת ביחידות משקל או ביחידות נפח), רכיבים, תאריך, סימן תזונתי, כשרות וכדומה. חלק זה אינו עוסק באופן של פירוט תכולת המוצר. כט. בנוסף, צו הגנת הצרכן מייחד סעיף נפרד לעניין התכולה. סעיף זה הוא סעיף 4 של הצו: ”האריזה של מוצר מזון ארוז מראש תהיה כמפורט בת"י 1118 חלק 1 - תכולה אחידה של מוצרי מזון ארוזים מראש - כסלו תשמ"ב (נובמבר 1981) - כפי שתוקן בגליון תיקון מס' 1 מאדר תשמ"ד (מרס 1984), גליון תיקון מס' 2 מטבת תשמ"ח (דצמבר 1987) וגליון תיקון מס' 3 מתמוז תשנ"ח (מרס 1998).“ תקן 1118(1) קובע בסעיף 1 רישא: ”תקן זה הוא הראשון בסדרת תקנים הקובעת את תכולתם המוצהרת של מוצרי מזון שונים ארוזים מראש ומיועדים לשיווק לצרכן.“ תקן 1118(1) אינו עומד בפני עצמו ואינו קובע את אופן סימון התכולה, נושא אשר נקבע בתקנים 1118(2) עד 1118(16). כלומר, ההפניה בצו הגנת הצרכן לסעיף 1118(1) - מצביעה על כך שלא היה בכוונת המחוקק לבטל את הוראות תקן 1118(11), שכן בלעדי תקני המשנה 1118(2) עד 1118(16), תקן 1118(1), הכולל כללים והגדרות לעניין יישום התקנים הספציפיים - הינו ריק מתוכן. בנוסף נכתב בתקן 1118(1): ”4. התכולה המוצהרת המסומנת של המוצרים התכולה המוצהרת בסימון של המוצרים השונים תהיה כנקוב בתקן המיוחד החל על המוצר הנדון. בהעדר תקן מיוחד תהיה התכולה המוצהרת כנקוב בחלקים של סדרת תקנים זו. משווקים את המוצר רק באריזות שהתכולה המוצהרת בהן היא כאמור לעיל. למרות האמור לעיל, מותר לשווק מוצרים שלגביהם נקבעו תכולות אחידות בתקנים הנזכרים לעיל, גם באריזות שהתכולה המוצהרת בהן אינה נקובה בתקנים אלה, אם נוסף על סימון התכולה מסומן גם המחיר ליחידת מידה. סימון המחיר ליחידת מידה יהיה על גבי האריזה, אולם מותר לחלופין לסמן סימון זה במקום בולט לעין במקום המכירה, ליד המוצר, באופן שיאפשר לצרכן לקבל בבירור מידע זה.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) תקן 1118(1), אשר לית מאן דפליג שהוא עדיין תקן מחייב, קובע כי "בהעדר תקן מיוחד תהיה התכולה המוצהרת כנקוב בחלקים של סדרת תקנים זו", כלומר שתקן 1118(1) מפנה, בין היתר, להוראות חלק 11 של תקן 1118, שהיא חלק מסדרת תקנים זו. אין זה מתקבל על הדעת כי תקן 1118(1), הכולל כללים והגדרות, ייוותר בתוקף, ואילו החלקים האחרים של תקן 1118, שהם היישום הספציפי לגבי מוצרים שונים, לא ייוותרו בתוקף. ל. זאת ועוד, סעיף 8(ו) של חוק התקנים, קובע: ”תקנים או חלקים מתקנים שההכרזה עליהם כתקנים רשמיים פורסמה ברשומות לפני יום ב' בטבת תשנ"ח (31 בדצמבר 1997), ושהעילה להכרזתם אינה עולה בקנה אחד עם המטרות שנקבעו בסעיף קטן (א), הכרזתם כתקנים רשמיים תמשיך לעמוד בתוקפה עד יום י"א בחשון תשנ"ט (31 באוקטובר 1998); הממונה יפרסם ברשומות את רשימת התקנים או ההוראות שבהם, אשר תוקף הכרזתם פקע, לפי הוראות סעיף קטן זה, ביום י"ב בחשון תשנ"ט (1 בנובמבר 1998).“ דהיינו, במידה ואכן היתה כוונה לבטל את הכרזתו של תקן 1118(11) כתקן רשמי, בוודאי היה הדבר מתפרסם ברשומות על-ידי הממונה, ואולם לא היה פרסום מעין זה. לא. אשר על כן, הפרשנות המתקבלת היא זו שמיישבת את אי-ביטולו של תקן 1118(11) כתקן רשמי עם הוראות תקן 1118(1) ועם הוראות צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), התשנ"ט-1998, דבר המתקבל יותר על הדעת, מה עוד שהרשמיות מתקן 1118(11) לא הוסרה באכרזה מתאימה, ותקן זה עדיין מופיע ברשימת התקנים הרשמיים בתחום המזון באתר משרד התמ"ת. אשר על כן, המסקנה היא כי הוראות תקן 1118(11) הינן בתוקף ומחייבות. לב. אסם הפנתה בטיעוניה למכתב אשר נשלח מהיועצת המשפטית של משרד התעשיה והמסחר לרכז ועדות תקינה בתחום המזון במרכז התקנים הישראלי, הנושא תאריך 24.1.1999. לטענת אסם, עולה מן המכתב כי הכוונה היתה ליתן תוקף מחייב רק לחלק הראשון של תקן 1118 ולא לחלק 11. בסעיף 6 של המכתב הנ"ל, נכתב: ”אשר לסעיף 4 בצו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), תשנ"ט-1998, הקובע שאריזת מזון ארוז מראש תהיה כמפורט בת"י 1118 חלק 1: מטרתו של הסעיף היא להקנות תוקף מחייב להוראות ת"י 1118 חלק 1, במקביל לתוקפו המחייב מכוח ההכרזה עליו כעל תקן רשמי. אין בסעיף משום שינוי כלשהו בהסדר המהותי הגלום בת"י 1118, שאת משמעותו פרטתי לעיל.“ טענת אסם היא כי במכתב נאמר שמטרת סעיף 4 של צו הגנת הצרכן היא להעניק תוקף מחייב לתקן 1118(1), אולם במכתב לא מוזכר תקן 1118(11), ומכאן, כך לטענת אסם, שגם היועצת המשפטית של משרד המסחר והתעשיה, שהוא הרגולטור בסוגיה זו, סבורה שתקן 1118(11) אינו מחייב עוד. אין בידי לקבל טיעון זה. ראשית, היועצת המשפטית כותבת כי מטרת סעיף 4 של צו הגנת הצרכן היא להקנות תוקף לתקן 1118(1), וזאת במקביל לתוקפו המחייב מכוח ההכרזה עליו כתקן רשמי, כאשר גם תקן 1118(11) הוכרז כרשמי, והכרזת הרשמיות הן לגבי תקן 1118(1) והן לגבי תקן 1118(11) - לא בוטלה. שנית, היועצת המשפטית כותבת, כי אין בסעיף 4 של צו הגנת הצרכן "משום שינוי כלשהו בהסדר המהותי הגלום בת"י 1118", דהיינו, ההסדר הגלום בתקן 1118 על כל חלקיו, שהוכרזו כתקנים רשמיים, לא שוּנה עם התקנת צו הגנת הצרכן. המסקנה העולה היא, שלמעשה, אין בדברים שכותבת היועצת המשפטית בכדי לסייע לעמדתה של אסם. לג. המשיבות טוענות כי מתן תוקף להוראות תקן 1118(11) חוטא למטרות הרפורמה בתקני המזון משנת 1998, שנועדה לפתוח את השוק ליבוא ולהגביר את התחרותיות לטובת הצרכן. ייתכן ויש ממש בטענות המשיבות, כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 8(א) של חוק התקנים (הצעות חוק 2650, 27.10.1997), כפי שהוא תוקן בדיעבד בשנת 1998, שם נכתב: ”מוצע כי השר (שר המסחר והתעשיה - י.ג.) יהיה רשאי להכריז על תקנים רשמיים רק לצורך שמירה על בריאות הציבור, בטיחותו, הגנה על איכות הסביבה, הספקת מידע או הבטחת תאימות או חלופיות של מוצרים. הגבלת המטרות כמוצע, תסיר חסמי יבוא הקיימים היום, תגביר את התחרות ותביא להוזלת העלויות ולשיפור רמת השירות.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) ואולם, עניין הסרת הרשמיות מתקן זה או אחר שהוכרז כרשמי נתונה לסמכותו של שר התעשיה והמסחר, וזאת כפי שכתב כב' השופט (בדימוס) א. מצא בבג"ץ 1934/95 תה ויסוצקי (ישראל) בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד מט(5) 625, 639 (1996): ”הסמכות להסיר מעל תקן את חותם הרשמיות נתונה בידי שר התעשייה והמסחר. כך מתחייב מסעיף 15 לחוק הפרשנות: משהוסמך להכריז על תקן כתקן רשמי, מוסמך השר אף לתקן, לשנות, להתלות או לבטל את הכרזתו. אכן, כשם שעשוי להתעורר צורך בביטול תקן או בשינוי תוכנו, כך גם עשוי להתעורר צורך בשינוי מעמדו הנורמאטיבי, ועניין זה נתון לסמכותו של שר התעשייה והמסחר. סמכות זו עליו להפעיל באותה דרך שבה פעל לקראת גיבוש החלטתו להכריז על התקן כתקן רשמי. בכלל זה מוטלת על השר חובה להיוועץ בנציגי היצרנים והצרכנים, ולפי הצורך גם בגורמים נוספים, ככל שעשה (או היה חייב לעשות) לקראת ההכרזה על התקן כתקן רשמי.“ כל עוד ששר התעשיה והמסחר לא הכריז על הסרת הרשמיות, הרי שהתקן הינו כהוראת דין והינו מחייב. במידה ואכן אי-הסרת הרשמיות מתקן 1118(11) נבעה משגגה, אזי על שר המסחר והתעשיה לשקול את הדבר, במסגרת סמכותו לפי חוק התקנים. אין זה מתפקידו של בית המשפט הדן בבקשה לאישור תובענה כייצוגית להתערב בשיקול דעתו של השר. לד. אם לסכם את הדברים עד כה, הרי שהמבקשים עמדו בנטל להוכיח קיומה של חובה על-פי חיקוק. אולם, אין די בכך, ועדיין מוטל עליהם הנטל להוכיח את שלושת התנאים המצטברים הנוספים הקבועים בסעיף 63 של פקודת הנזיקין לגב הפרת חובה חקוקה. על כן, יש עתה לבחון האם החובה על-פי החיקוק - אכן הופרה על-ידי המשיבות. לה. סעיף 3 של תקן 1118(11), קובע: ”תכולתם המוצהרת של המוצרים המפורטים בטבלה 1 תהיה כנקוב בטבלה זו. נוסף על כך תהיה התכולה המוצהרת באריזה חד-מנתית כפולה של 5 ג', אך לכל הפחות 10 ג' ולכל היותר 50 ג'.“ בטבלה 1 מפורטים התכולות המוצהרות של המוצרים השונים עליהם חל התקן. בין היתר, נקבע בטבלה 1: תיאור המוצר התכולה המוצהרת 3.2 - גרעיני דגנים (למעט גרעיני תירס) תפוחים 100 ג', 125 ג', 250 ג', 375 ג', 500 ג', 750 ג', 1 ק"ג וכפולות של 1 ק"ג 3.3 - פתיתי תירס מעובדים (קורנפלקס).פתיתי חיטה מעובדים, סובין מעובד, דגנים מעובדים אחרים שאינם בתערובת 125 ג', 250 ג', 375 ג', 500 ג', 750 ג',1 ק"ג וכפולות של 1 ק"ג 3.4 - סובין לא מעובד 200 ג', 400 ג' 3.5 - תערובות של דגנים וקטניות מעובדים לאכילה 125 ג', 250 ג', 375 ג', 400 ג', 500 ג', 750 ג' וכפולות של ½ ק"ג בנוסף, בחלק 11 של תקן 1118, תחת הכותבת "חלות התקן", נכתב: ”1.1 חלות התקן תקן זה קובע את התכולות המוצהרות של המוצרים שלהלן עם תוספות או בלעדיהן: דגנים מעובדים, קטניות מעובדות וחטיפים עשויים תפוחי-אדמה, דגנים או קטניות. 1.2 חלות ת"י 1118 חלק 1 נוסף על דרישות תקן זה, יחולו על המוצר גם דרישות התקן הישראלי ת"י 1118 חלק 1 והגדרותיו.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) דהיינו, התקן חל על דגנים מעובדים עם תוספות או בלעדיהן. לו. לטענת המשיבות, המוצרים אותן הן משווקות והמוזכרים בבקשות האישור, מהווים דגנים "מיוחדים", כלומר, מוצרים שאינם פתיתי דגנים גרידא, אלא כוללים רכיבים נוספים, כגון פירות יבשים, אגוזים, שקדים וכדומה, ולכן הן סבורות כי התקן אינו חל על דגנים אלה. אולם, אין בידי לקבל פרשנות זו, שכן התקן קובע מפורשות כי הוא בא לקבוע "את התכולות המוצהרות של המוצרים שלהלן עם תוספות או בלעדיהן", וסבורני כי גם דגנים בתוספת פירות יבשים, אגוזים, שקדים וכדומה, עדיין נקראים "דגנים", ויש ללכת אחר העיקר ולא אחר הנלווה לאותם דגנים. לז. אינני סבור שיש לקבל את הפרשנות למונח "תוספות", המופיעה בחוות דעתה של גב' ריבה גור אריה-שרון, משעה שפרשנותם של התקנים, שהם תקנים רשמיים וכמוהם כדבר חקיקה, אינה עניין שבמומחיות, אלא עניין משפטי המסור לבית המשפט. זאת ועוד, המונח "תוספות" המוגדר בתקן 1145, שאליו מפנה גב' גור אריה-שרון בחוות דעתה (פיסקה 21 של חוות הדעת), מתייחס לנושאים שונים (תקן 1145 [בעמ' 11 של התקן] מונה רשימה של רכיבים המוגדרים כ"תוספות": חומרים מונעי קצף, חומרים מונעי גושים, חומרים מעכבי חמצון, חומרי הלבנה, צבע מאכל וכדומה). עולה מן האמור, שמטרות תקן 1118 ותקן 1145 הינן שונות, ולפיכך איני סבור שיש ליתן משמעות זהה למילה "תוספות" בשני התקנים. זאת ועוד, בתקן 1145 (עמ' 1 של התקן), נכתב "הגדרות אלה כוחן יפה בתקן זה", דבר המחזק את המסקנה שאין לפרש את המונח "תוספות" שבתקן 1118(11), כפי שהוא מוגדר בתקן 1145. לח. מוצריהן של המשיבות הנזכרים בבקשות האישור, תואמים לאי אלו מן המוצרים המפורטים בסעיפים 3.2, 3.3 ו-3.5 של טבלה 1, כמפורט לעיל. לפיכך, משהמשיבות ייצרו או שווקו מוצרים שאינם בהתאם להוראות תקן ישראלי 1118 חלק 11, הרי שהן הפרו את הוראות התקן. לט. כעת יש לבחון האם החיקוק שהופר נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק. בהקדמה לתקן ישראלי 1118, נכתב: ”מטרת תקן זה היא לצמצם את מגוון גודלי יחידות האריזה של מוצרי מזון ארוזים מראש ולקבוע סידרת ערכי תכולה מעוגלים אחידים, כגון: 100 ג', 200 ג', 300 ג'. תקן זה עשוי להביא לחיסכון כספי ניכר ליצרנים בארגון מערכות הייצור והשיווק, ולהקל על הצרכנים בהשוואת מחירים.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) כמו כן, קובע סעיף 8(א) של חוק התקנים: ”השר (שר התעשיה והמסחר [עיינו בסעיף 1 של החוק]- י.ג.) רשאי, לאחר התייעצות עם נציגי היצרנים והצרכנים, להכריז בהכרזה שפורסמה ברשומות על תקן מסוים, כולו או חלקו, כעל תקן ישראלי רשמי (להלן - תקן רשמי), אם נוכח כי הדבר דרוש להשגת אחת המטרות האלה: ... (5) הבטחת תאימות או חלופיות של מוצרים; ...“ (ההדגשה שלי - י.ג.) דהיינו, מטרת התקן היא, בין היתר, להקל על הצרכן להשוות בין מוצרים חלופיים. בעניין זה כתב כב' השופט א. קיסרי בת"א (מחוזי חיפה) 1169/07 הראל נ' שטראוס מחלבות בע"מ (לא פורסם, 20.10.2010) [להלן: "עניין הראל"]: "יכולתו של הצרכן להשוות מחירים היא נשמת אפה של צרכנות, וכל הגבלה או מניעה של יכולת זו כמוה כפגיעה ביכולתו לקבל החלטות צרכניות מושכלות". לפיכך, הוכח כי הוראת תקן 1118(11), שהופרה, נועדה לטובתם של המבקשים. מ. כעת, נותר לבחון האם הפרת החיקוק על-ידי המשיבות גרמה למבקשים נזק מהסוג אליו התכוון החיקוק. לטענת המבקשים, נגרם להם נזק ממוני בשל כך שלא ניתנה להם אפשרות בחירה ריאלית במוצר אחר שהתועלת הכלכלית בו גבוהה יותר. לטענת המבקשים, המשיבות שוללות מציבור הצרכנים את האוטונומיה וחופש הבחירה בין המוצרים, וכן הן שוללות מציבור הצרכנים את האפשרות להשוֹות בין המוצרים השונים ולכלכל את בחירתם בתבונה תוך מתן משקל לכל נתון רלוונטי. מא. אינני סבור כי במקרה זה הנזק הינו מסוג פגיעה באוטונומיה. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט פרופ' ע. גרוסקופף בת"צ (מחוזי מרכז) 5567-06-08‏ ‏ תמי בר נ' עטרת תעשיות 1996 בע"מ, בפיסקה 57 (לא פורסם, 20.12.2010): ”ראשית, לצורך הגדרת הנזק שנגרם לציבור הלקוחות הסתמכו המבקשות במקרה שלפני על אב הנזק של פגיעה באוטונומיה של הצרכן. טענה זו נשענת על אב הנזק של "פגיעה באוטונומיה", שהוכר על ידי בתי המשפט בתביעות נזיקין בגין רשלנות רפואית (לסקירה ודיון ביקורתי ראו אסף יעקב "גילוי נאות והסכמה מדעת", עיוני משפט לא 609 (2009)) והורחבה לתחום הגנת הצרכן בפסק הדין המנחה של השופטת מרים נאור בעניין ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673 (2003) (להלן: "עניין תנובה"). אב נזק זה אומנם מאפשר, במקרים מתאימים, להתגבר על הקושי שבהוכחת הקשר הסיבתי בין ההטעיה לבין הפגיעה ביחידי קבוצת הצרכנים, ואולם יש לזכור כי לא ניתן להחילו ביחס לכל סוג של הטעיה צרכנית. כפי שציינה השופטת נאור בעניין תנובה גופו, "אין להבין מדבריי שכל מקרה של סטייה מהוראות תקן או דיווח לא נכון על תכולתו של מזון יצדיקו תביעה. עשויים להיות מקרים לא מעטים שבהם סטייה קלה מהוראות תקן זה או אחר, גם כשהדברים נוגעים למזון, לא יהיה בה כדי להצדיק לא תביעה אישית וממילא גם לא תביעה ייצוגית. אין הצדקה לתביעה כאשר הפגיעה היא בגדר de minimis" (שם, בעמוד 684).“ מב. עם זאת, אני סבור כי אכן נגרם למבקשים נזק. פקודת הנזיקין (נוסח חדש) מכירה גם בנזק של "חוסר נוחות", כפי שנקבע בסעיף 2 של הפקודה: ”'נזק' - אובדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה;“ (ההדגשה שלי - י.ג.) דהיינו, גם חוסר נוחות הוא בגדר נזק. במקרה דנן, חוסר הנוחות מתבטא בכך ששיווקן של אריזות דגני הבוקר שלא בהתאם להוראות תקן ישראלי 1118(11), הביא לכך שהמבקשים התקשו בהשוואה בין מוצרים חלופיים ובבחינת כדאיותה של הרכישה (עיינו: סעיף 5(ג) לתצהירו של המבקש מס' 1 וסעיפים 7-6 לתצהירה של המבקשת מס' 2). אמנם, עדיין היה באפשרות המבקשים להשוות בין מחירי המוצרים גם במקומות שאינם מחויבים בסימון מחיר ליחידת מידה, וזאת על-ידי שימוש במחשבון (הזמין, למשל, גם בטלפונים סלולאריים), ואולם הדבר דורש מן הצרכן מאמץ שהתקן בא לחסוך אותו ולהקל עליו להשוות בין מוצרים חלופיים ולבצע בחירה מושכלת של הקניה הכדאית. זאת ועוד, בעניין הראל הכיר כב' השופט א. קיסרי בנזק שעניינו הגבלה או מניעה של יכולת הצרכן להשוות בין מחירי מוצרים דומים או חלופיים במטרה לקבל החלטה צרכנית מושכלת. מג. אם לסכם את הנכתב עד כאן, המסקנה העולה היא כי אכן המשיבות הפרו את הוראות תקן 1118(11). מד. אמנם, מיום 1.1.2009 נכנסו לתוקף תקנות הגנת הצרכן (מחיר ליחידת מידה), התשס"ח-2008 (עיינו סעיף 7 של התקנות). המחייבות את העוסק לסמן את המחיר ליחידת מידה, כשעל-פי סעיף 2(א) של אותן תקנות: ”עוסק המציע טובין כמפורט להלן לצרכן, מציגם או מוכרם, יציג את מחירם ליחידת מידה: (1) טובין הנמכרים בתפזורת. (2) טובין ארוזים מראש, שלפי חיקוק או תקן רשמי חובה לציין על גביהם את כמותם.“ סעיף 6(א) של תקנות אלה, קובע: ”תקנות אלה יחולו על הצעה של טובין, הצגתם או מכירתם, בחנות אשר שטח הרצפה שלה, למעט שטח מופרד ותחום המשמש להחסנה בלבד, גדול מ-100 מטרים מרובעים וכן על הצעה של טובין, הצגתם או מכירתם בעסקת מכר מרחוק, כהגדרתה בסעיף 14ג(ו) לחוק “ (ההדגשה שלי - י.ג.) אולם, חוסר הנוחות של המבקשים וחברי הקבוצה עדיין קיים לגבי המוצרים נשוא בקשות האישור ששווקו עד 1.1.2009 בתחום שבע השנים שקדמו להגשת בקשות האישור, וכן לגבי מוצרים הנמכרים לאחר 1.1.2009 אצל עוסק ששטח חנותו קטן מ-100 מטרים, ואשר לגביו אין תחולה לתקנות אלה. מה. סעיף 8(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות דורש כי המבקש להגיש תובענה ייצוגית יצביע על כך ש"התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה". משעה שהמסקנה היא כי המשיבות הפרו את הוראות תקן 1118(1) ברי שמתקיים תנאי זה. מו. תנאי נוסף שקיומו נדרש לצורך אישורה של תובענה כתובענה ייצוגית, מנוי בסעיף 8(א)(2) של חוק תובענות ייצוגיות. תנאי זה מטיל על המבקשים לאשר תובענה כתובענה ייצוגית את הנטל להוכיח שהתובענה הייצוגית היא "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". בענין תנאי זה כתב המלומד פרופ' א.קלמנט במאמרו (א. קלמנט, "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט(1) 131 (2006), בעמ' 141): ”על בית המשפט לבחון אם היתרון בניהול תובענה ייצוגית בשאלות המשותפות, עולה על החיסרון הנובע מהשונות בין התובעים בשאלות אחרות. שאלה זו צריכה להיות מוכרעת במסגרת התנאי שהתובענה תהיה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת הנדונה...“ ובהמשך, בעמ' 145: ”התנאי השלישי, שלפיו צריכה התובענה להיות הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, הנו תנאי סל הדומה לזה שהופיע במקצת מחוקי התובענות הייצוגיות. התנאי מאפשר לבית המשפט, לאחר שבחן את יתר התנאים לאישור התובענה, לשקול את היתרונות והחסרונות באישור התובענה כייצוגית, בהשוואה לחלופות הקיימות בסדרי הדין - ניהול תובענות נפרדות וצירוף תובעים בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי. כמו כן, יכול בית המשפט להשוות בין התובענה הייצוגית לבין חלופות אחרות הקיימות למשל בדין הפלילי והמנהלי, שיכולות להשיג אותן המטרות של התובענה הייצוגית באופן טוב יותר. השימוש בתנאי זה צריך להיעשות בזהירות רבה, אולם הוא יכול לתת מענה לבעיות אשר אינן נפתרות במסגרת התנאים האחרים לאישור.“ מז. בענייננו, בו המדובר באי-אכיפת הוראות תקן ישראלי 1118(11), כשהרגולטור אינו אוכף את הוראות התקן, ומשעה שנזקו של כל אחד מחברי הקבוצה הינו קטן, כשהמבקשים מעריכים נזק זה בסכום של 500 ₪ לכל אחד מחברי הקבוצה, ברי שלכל אחד מחברי הקבוצה בפני עצמו, אין תמריץ להגיש תביעה אישית בעניין, שכן ניהולו של הליך תביעה נפרדת על-ידי כל אחד מחברי הקבוצה איננו כדאי מבחינה כלכלית. במצב דברים זה אישורה של התובענה כתובענה ייצוגית, יביא למימוש זכות הגישה לערכאות של כל אחד מחברי הקבוצה. כמו כן יפים לענייננו, דברים שכתב כב' השופט א. קיסרי בעניין הראל [ת"א (מחוזי חיפה) 1169/07 הראל נ' שטראוס מחלבות בע"מ (לא פורסם, 20.10.2010)]: ”תכליתה של התובענה הייצוגית היא להתגבר על הכשל הנוצר בשל תופעת תת האכיפה ( ראו: רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (2003)), ואין כמו נסיבות המקרה שבפנינו כדי להמחיש את הצורך בתביעה לאכיפת הדין ולהרתעה מפני הפרתו.“ מח. סבורני שאין בשוֹני שקיים בין חברי הקבוצה השונים, התלוי, בין היתר, במועד הרכישה, העדפות אישיות של אותם הצרכנים, רכישה בחנות בה מסומן המחיר ליחידת מידה אם לאו, כדי להוביל למסקנה שהתובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת במקרה שבפנינו. ראשית, על-פי סעיף 10(ג) של חוק תובענות ייצוגיות, ניתן להגדיר תת-קבוצה וזאת "אם מצא שלגבי חלק מחברי הקבוצה מתעוררות שאלות של עובדה או משפט, אשר אינן משותפות לכלל חברי הקבוצה". כך, שניתן להגדיר תת-קבוצה אשר תכלול את הצרכנים שרכשו את הדגנים בחנויות שעליהן לא חלות תקנות הגנת הצרכן (מחיר ליחידת מידה), התשס"ח-2008, החל מיום 1.1.2009 (מועד כניסת תקנות אלה לתוקף) ועד למועד הגשת בקשות האישור. כמו כן, ניתן יהיה להגדיר תת-קבוצה נוספת, שתכלול את הצרכנים שרכשו את הדגנים בכלל החנויות, החל משבע שנים עובר להגשת בקשות האישור ועד ליום 31.12.2008 (ערב כניסתן של התקנות לתוקף). שנית, סעיף 20(א) לחוק, נותן לבית המשפט כלים להתמודדות עם מצב מעין זה, בקובעו הנחיות בסוגיית הוכחת הזכאות לסעד ותשלום הפיצוי הכספי (עיינו בדבריה של כב' השופטת ע.ברון בבש"א (מחוזי ת"א) 23305/06 עומרי רוטשילד נ' פרטנר תקשורת בע"מ, בפיסקה 23 (לא פורסם, 16.3.2009)). שלישית, בסוגיית הקושי באיתור חברי הקבוצה, עסק המלומד פרופ' א. קלמנט במאמרו (א. קלמנט, "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט(1) 131 (2006)), שם הוא כותב בעמ' 141: ”... השאלה מי הם החברים בקבוצה שטוענת כי נעשתה כלפיה עוולה, אינה צריכה להיפתר בשלב האישור. ניתן להגדיר את הקבוצה ככוללת את כל מי שפעלו בדרך של התניית שירות בשירות כלפיו, ולהשאיר את זיהוים המדויק של חברי הקבוצה לשלב שלאחר ההכרעה בשאלות המשותפות בתובענה הייצוגית. יתרה מכך, גם אם לאחר מתן הכרעה כאמור לא ניתן לזהות את חברי הקבוצה, יכול בית המשפט להורות על מתן כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה או לטובת הציבור, כאמור בסעיף 20(ג) לחוק. מכאן שבעיית הזיהוי אינה שוללת את אישורה של התובענה כייצוגית.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) ייתכן ונוכח הקושי באיתור חברי הקבוצה, יהא נכון להורות כי הסעד בתובענה יהא סעד לטובת הציבור כפי שמאפשר סעיף 20(ג) של חוק תובענות ייצוגיות. אולם אין צורך להכריע בעניין בשלב זה, אלא יש להותיר נושא זה לשלב ניהולה של התובענה הייצוגית. לפיכך, גם התנאי המנוי בסעיף 8(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות - מתקיים בענייננו. מט. שני התנאים הנוספים לאישורה של תובענה כייצוגית, המנויים בסעיף 8(א)(3) ובסעיף 8(א)(4) של חוק תובענות ייצוגיות, דורשים כי המבקשים יצביעו על כך ש"קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת" וכן ש"קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". בעניין תנאים אלה, כתב פרופ' א. קלמנט במאמרו (שם, בעמ' 148-147): ”ייצוג הולם: עורכת הדין נדרשת להראות שיש לה הכישורים הנדרשים לניהול התובענה הייצוגית באופן שישרת נאמנה את עניינם של חברי הקבוצה המיוצגת. עם זאת, יש להדגיש שבית המשפט צריך לוודא שעורכת הדין המבקשת לייצג את הקבוצה עומדת בתנאי הסף הנדרשים, ואין הוא צריך לפסול אותה מלייצג רק משום שיש עורכי דין טובים או מנוסים ממנה. אף שבית המשפט יכול להחליף את עורכת הדין באחרת, עליו להיזהר מלפסול ביד קלה מדי עורכי דין אשר טורחים ומגישים את התובענה הייצוגית. ניסיון עבר בניהול תובענות בהיקף דומה ותוצאותיהן של תביעות אלו, יכולים ודאי להילקח בחשבון כאשר נבחנת דרישת הייצוג ההולם, אולם אין לקבוע שניסיון כאמור הנו תנאי הכרחי לייצוג ושהיעדרו פוסל את עורכת הדין מלייצג בתובענה... דרישה שעורכת הדין תוכיח ניסיון קודם בניהול תובענות ייצוגיות, תביא לפגיעה בתחרות ובתמריצי היזמות לעורכי הדין בתחום זה, ולריכוז מספר גדול של תובענות ייצוגיות בידי מספר קטן של משרדי עורכי דין. גם תוצאה זו אינה רצויה, שכן היא עלולה לגרום לכך שאותם משרדים ישקלו שיקולים ארוכי טווח שנוגעים ליחסיהם עם השחקנים החוזרים בצד שמנגד - עורכי הדין והנתבעים - וזאת על חשבון הקבוצה המיוצגת בתביעה. “ לא שוכנעתי מטענות המשיבות כי אין בידיהם של המבקשים ובאי כוחם לייצג ולנהל את התובענה בדרך הולמת. זאת ועוד, פרופ' א. קלמנט הביע עמדה במאמרו כי הנטל להוכיח טענה בדבר חוסר תום ליבו של המבקש את אישורה של תובענה כייצוגית מוטל על המשיב ולא על המבקש (שם, בעמ' 150-149): ”יש להדגיש שנטל ההוכחה לטענה מסוג זה רובץ על הטוען אותה, בניגוד לתנאים לאישור התובענה כייצוגית ,שהנטל להוכיחם מוטל, ככלל, על המבקש. לפיכך כאשר טוען הנתבע שמניעיו של התובע מעידים על חוסר תום לב, עליו מוטל לשכנע את בית המשפט בטענה זו ולהצביע על כך שמן הראוי לפסול את אותו התובע מלייצג את הקבוצה בתובענה הייצוגית מטעם זה.“ נ. לפיכך, המבקשים עמדו בנטל להוכיח כי מתקיימים בענייננו התנאים המצטברים המנויים בסעיף 8 (א) של חוק תובענות ייצוגיות. נא. אציין כי המבקשים העלו בבקשות האישור שתי עילות תביעה נוספות. האחת היא הטעיה לפי סעיף 2(א) של חוק הגנת הצרכן, והשניה היא רשלנות. סעיף 2(א) של חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, אשר עניינו הטעיית הצרכן, קובע: ”לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה: (1) הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות; (2) המידה, המשקל, הצורה והמרכיבים של הנכס; ...“ (ההדגשה שלי - י.ג.) אולם, לא הוכח שהמשיבות הטעו את הצרכנים לעניין משקל תכולת האריזה, שכן המבקשים כלל לא טענו כי המשקל המצוין על גבי האריזה אינו המשקל הנכון, כי אם שהמשקל אינו בהתאם להוראת התקן. לא הוכח שהצרכן שבא לרכוש את המוצר הוטעה לחשוב כי משקל המוצר הוא שונה מזה שנקוב על גבי האריזה. לפיכך, לא מתקיימת כאן הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן. זאת ועוד, הטעיה באשר להתאמתו של מוצר לתקן, משמעה הצגה כאילו המוצר תואם לתקן מסוים, אולם במקרה דנן המשיבה לא טענה כי הדגנים תואמים לתקן 1118(11), זאת בניגוד למצב שנדון בבש"א (מחוזי ת"א) 1895/05 אמיר שהי שאול נ' תדיראן מוצרי צריכה בע"מ (לא פורסם, 14.2.2008), שם היה מדובר במזגנים שהוצגו על-ידי המשיבה כנושאים תו תקן. נב. הטיעון של המבקשים לעניין תחולתה של עוולת הרשלנות בענייננו הינו כללי ועמום, ואיני סבור שדי בו כדי לבסס אישור תובענה ייצוגית בעילה של רשלנות. נג. סיכומו של דבר, המבקשים עמדו בתנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לעניין אישורן של התובענות אותן הגישו כנגד המשיבות כתובענות ייצוגיות בעילה של הפרת החובה החקוקה הקבועה בתקן ישראלי 1118(11) שהוא תקן רשמי. נד. הקבוצה התובעת תכלול את הצרכנים אשר רכשו החל משבע שנים טרם הגשת בקשות האישור ועד ליום 31.12.2008, דגני בוקר, שמייצרות או משווקות המשיבות, ואשר משקלם אינו תואם את דרישות התקן הישראלי 1118(11). כמו כן, תכלול הקבוצה את הצרכנים שרכשו מיום 1.1.2009 ועד למועד הגשת בקשות האישור (יום 28.4.2011 - לגבי הבקשה כנגד יוניליוור - ת"צ 38449-04-11; יום 8.11.2011 - לגבי הבקשה כנגד אסם - ת"צ 14266-11-11), דגני בוקר, שמייצרות או משווקות המשיבות, ואשר משקלם אינו תואם את דרישות התקן הישראלי 1118(11), אצל עוסקים שהוראת סעיף 2 של תקנות הגנת הצרכן (מחיר ליחידת מידה), התשס"ח-2008 אינה חלה עליהם (דהיינו, ששטח חנותם של אותם עוסקים הוא 100 מטרים מרובעים או קטן מכך). התובעים המייצגים הם: מר שטיין טל וגב' אבישר חלי. באי הכוח המייצגים הם: עו"ד רונן קינן ועו"ד ערן גורן. עילת התובענה הייצוגית היא הפרת החובה החקוקה הקבועה בתקן ישראלי 1118(11), שהינו תקן רשמי. השאלה העיקרית המשותפת לחברי הקבוצה התובעת היא: האם עקב הפרת הוראות תקן ישראלי 1118(11) התקשה חבר הקבוצה בעריכת השוואת כדאיות הרכישה בין דגני בוקר שמייצרות או משווקות המשיבות, לבין דגני בוקר חלופיים אחרים, בין שמיוצרים או משווקים על-ידי המשיבות ובין שמיוצרים או משווקים על-ידי יצרנים/משווקים אחרים. הסעד הנתבע הוא: פיצוי כספי לכל אחד מחבר הקבוצה, או לחלופין פיצוי לטובת הציבור. נה. בהתאם להוראת תקנה 6 של תקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010, הואיל והתובענות אושרו בשינויים, על ב"כ המבקשים להגיש כתב תביעה מתוקן אחד באשר לשתי התובענות בהתאם לנקבע בהחלטה זו, וזאת בתוך 15 ימים ממועד המצאת החלטה זו. המשיבות תגשנה כתבי הגנה מטעמן בתוך 45 ימים מן המועד שיומצא להן כתב התביעה המתוקן. נו. בהתאם להוראת סעיף 25 של חוק תובענות ייצוגיות, על ב"כ המבקשים להגיש לאישור בית המשפט, בתוך 15 ימים ממועד המצאת החלטה זו, את נוסח ההודעה בדבר אישור הגשת התובענה הייצוגית (עם העתק ישירות לב"כ המשיבות). ההודעה תכלול את הפרטים המנויים בסעיף 14(א) לחוק. ההודעה תפורסם, לאחר אישורה, בשני עיתונים יומיים, כאשר בהוצאות פרסום ההודעה יישאו המשיבות בחלקים שווים. בהתאם להוראת סעיף 25(ז) לחוק, עותק מן ההודעה, לאחר שנוסחה יאושר, יישלח על-ידי ב"כ המבקשים למנהל בתי המשפט לשם רישום ההודעה בפנקס תובענות ייצוגיות. נז. אני קובע את קדם המשפט בתובענה לתאריך 24.3.2013 שעה 10:30. נח. הוצאות הדיון בהליך עד עתה ייקבעו בתום הדיון בתובענה הייצוגית. מוצרתקן (מכון התקנים)