טענת "סיכון כפול" לפי סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 - אין להעמיד אדם לדין פלילי יותר מפעם אחת בגין אותו עניין. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא טענת סיכון כפול: 1. בפניי בקשת המבקשים לביטול כתב אישום שהוגש בתיק זה כנגד הנאשמים. 2. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות זיהום מים לפי סעיפים 20ב(א) ו-20כא לחוק המים, התשי"ט-1959 ,ולנאשם-עבירה לפי סעיף 20כב לחוק זה; הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בדין לפי סעיפים 10א ו-14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), יחד עם סעיפים 2(1), 2(2), 2(7) ו-2(8) לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת) התשנ"ח-1998 (להלן: "התקנות"), ולנאשם -גם עבירה לפי סעיף 15 לחוק; אי נקיטת אמצעים דרושים למניעת בעירה וכיבוי בעירה וגרימת זיהום אויר וריח בלתי סבירים לפי סעיפים 4 ו-11(א)(3) לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, יחד עם סעיפים 2-5 ו-12 לתקנות מניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת) התש"ן-1990, ולנאשם- גם עבירה לפי סעיף 11ג לחוק מניעת מפגעים. לנאשם בלבד מיוחסת עבירה נוספת של הפרעה לבעל סמכות לפי סעיף 29 לחוק רישוי עסקים (שתי עבירות). על פי המפורט בכתב האישום, נאשמת 1 הינה חברה פרטית הרשומה בישראל כדין, ונאשם 2 היה מנהלה הפעיל, בעל מניות העיקרי ובעל השליטה בה במועדים הרלוונטיים. בתקופה הרלוונטית הפעילה הנאשמת תחנת מעבר לא מאושרת ולא מוסדרת על פי דין לפינוי פסולת, בסמוך למושב נווה ימין, המשתרעת על שטח של 2-3 דונם, והנמצאת על אקוויפר החוף בתחום אגן הניקוז של נחל הירקון, כאשר במסוך אליה עוברת תעלת מים המתנקזת לאחד מיובליו של הירקון ובסביבתה נשאבים מים מעשרות קידוחים. במהלך התקופה הרלוונטית, הועברה אל התחנה פסולת מסוגים שונים, לרבות: פסולת בניין, תעשייה, פסדים ופסולת רפואית. התקנות מחייבות כי תחנת מעבר תיבנה בין היתר לפי הדרישות הבאות: שטחה יגודר גידור היקפי אטום, בגובה שני מטרים לפחות. בשער הכניסה יוצב שלט ובו יפורט שם המפעיל, מענו, מספר טלפון באמצעותו ניתן להשיגו במשך כל שעות היממה, שעות העבודה בתחנה ואיסור על הכנסת חומרים. תותקן מערכת לטיפול בתשטיפים, מצוידת במערכת סינון למוצקים בקוטר העולה על סנטימטר אחד. שטח תחנת המעבר יהיה אטום לחלחול ובנוי בשיפוע, כדי שתשטיפים יזרמו לתעלות ניקוז ודרכן -למתקן לטיפול בתשטיפים. סביב תחנת המעבר תיחפר תעלת ניקוז, עשויה בטון ומכוסה ברשת קשיחה, שתמנע חדירת נגר עילי מהסביבה אל שטח תחנת מעבר. במהלך סיור שנערך על ידי נציגי המאשימה ביום 14.11.02 נמצא כי תחנת המעבר נעדרת תשתיות איטום, ניקוז, גידור ושילוט כנדרש על פי דין, ונמצאו פסולת רפואית וכמות גדולה של פסולת בניין, ומאחת המכולות שבמקום נזלו תשטיפים בצבע כהה ועלה ריח חזק. במהלך סיור שנערך ע"י נציגי המאשימה ביום 12.2.03 נמצא כי תחנת המעבר נעדרת תשתיות איטום, ניקוז, גידור ושילוט על פי הדין, ובשטחה נמצאו פסולת רפואית וכמות גדולה של פסולת בניין ותעשייה, ובתחום התחנה ניקוו שלוליות מי גשם שבאו במגע עם הפסולת. במהלך סיור שנערך ביום 19.5.03 ע"י נציגי המאשימה נמצא כי תחנת המעבר נעדרת איטום, ניקוז, גידור ושילוט כנדרש על פי דין, ובשטחה נמצאו כמויות גדולות של פסולת בניין ותעשיה, שלוליות תשטיפים ונוזל שומני על גבי הקרקע החשופה. במהלך סיור שנערך ע"י נציגי המאשימה ביום 28.12.04 נמצא כי תחנת המעבר נעדרת תשתיות איטום, ניקוז, גידור ושילוט על פי דין, ובשטח נמצאה פסולת רבה על הקרקע החשופה ונקוו מי גשמים. במהלך סיור שנערך ע"י נציגי המאשימה ביום 20.5.04 נמצאה התחנה נעדרת תשתיות איטום, איסוף וטיפול בתשטיפים כנדרש על פי דין, וכן נמצאה פסולת רבה על הקרקע החשופה. במהלך סיור ביום 1.11.05 נמצא כי התחנה נעדרת תשתיות איטום, ניקוז ואיסוף תשטיפים, גידור ושילוט כנדרש על פי דין, וכן נמצאה היקוות תשטיפים שמוקרם בפעילות התחנה, ופסולת רפואית שמקורה במפעל "א.ש. אקולוגיה". מחוצה לה נמצאה פסולת שמקורה בתחנה. במהלך סיור שנערך ביום 17.11.05 נמצא כי התחנה נעדרת תשתיות איטום, ניקוז ואיסוף תשטיפים, גידור ושילוט כנדרש על פי דין, ובסמוך למשטח הבטון שנבנה בתחנה נראתה היקוות תשטיפים בצבע ירוק וכן נראו בתחום התחנה פסולת אורגנית רקבובית ומחוץ לתחנה- פסולה קלה שמקורה בתחנה. לאחר כל סיור ובעקבותיו, נשלחו לנאשם ע"י נציג המאשימה מכתבי התראה לפיו הממצאים בתחנת המעבר מהווים עבירה פלילית, לרבות עבירה על חוק המים בשל החשש לזיהום מים. בנוסף, ביום 5.12.05 נשלחו התראות לנאשמים ע"י סגן מנהל מחוז מרכז, מר גדעון מזור, התראות לפי החוק, וכן חוק המים והחוק למניעת מפגעים, לפיהן הובהר כי מצב התשתיות בתחנה מהווה סיכון חמור לזיהום מי התהום. במהלך סיור שנערך ביום 29.12.05 נמצא כי התחנה נעדרת תשתיות איטום (בחלקה הגדול), ניקוז, איסוף וטיפול בתשטיפים, שער, גידור ושילוט כנדרש על פי הדין, כמו כן נמצאה פסולת רפואית שמקורה במפעל "א.ש. אקולוגיה", ומחוץ לתחנה נראתה פסולת שמקורה בתחנה. במהלך סיור שנערך ביום 21.2.06 נמצא כי התחנה נעדרת בחלקה תשתיות איטום, ניקוז, איסוף וטיפול בתשטיפים, גידור (חלקי), ושילוט כנדרש על פי הדין. במהלך סיור שנערך ביום 9.5.06 נמצא כי התחנה נעדרת בחלקה תשתיות איטום, ניקוז, איסוף וטיפול בתשטיפים, גידור (חלקי), ושילוט כנדרש על פי הדין. דגימות שנלקחו מקרקע התחנה באותו מועד הצביעו על קיומם של מזהמים העלולים לגרום לזיהום מקורות המים, ובין היתר- על ריכוזים גבוהים של נחושת ופחממנים הידרו קרבוניים. אף בעקבות סיורים אלה נשלחו לנאשם ע"י נציגי המאשימה מכתבי התראה לפיהם הממצאים בתחנה מהווים עבירה פלילית, לרבות עבירה על חוק המים בשל החשש לזיהום מים. ביום 21.11.06 הבחינו נציגי המאשימה בעשן המיתמר מאזור התחנה ועל כן ערכו סיור, ביחד עם נציג משטרת ישראל, במהלכו נמצא כי במקום פרצה שריפה. עם הגעתם לתחנה, בשעות הבוקר, ראו נציגי המאשימה ערימת פסולת בוערת שממנה היתמר עשן שחור, ודרשו מבנו של הנאשם לכבות את הערימה. נציגי המאשימה עזבו, וכשחזרו סמוך לשעה 13:45 לצורך איסוף דגימות, הערימה לא בערה באש גלויה אך המשיכה להפיץ עשן. במהלך ניסיון לאסוף דגימות מהשטח הפריעו הנאשם ובנו לנציגי המאשימה למלא את תפקידם בהתאם לסמכותם בחוק, בכך שדרשו מהנוכחים, בקללות, צעקות ודחיפות של ממש לעזוב את המקום, ואף שברו צנצנות דגימה. לאור האמור, נאלצו נציגי המאשימה לעזוב את המקום ולשוב מאוחר יותר בליווי שוטרים בתחנת כפר סבא על מנת להשלים את נטילת הדיגומים. כשחזרו למקום בשעה 15:30 גילו נציגי המאשימה כי המקומות מהם ניסו ליטול דגימות מוקדם יותר- כוסו באדמה, דבר שהפריע להשלמת משימת הדיגום, ערימת הפסולת חזרה לבעור, והתחנה כולה הייתה אפופה עשן. הדגימות שניטלו מקרקע התחנה באותו מועד הצביעו על קיומם של מזהמים העלולים לגרום לזיהום מקורות מים, ובין היתר על ריכוזים גבוהים של נחושת, פחממנים הידרו קרבוניים ושמן מינראלי. בסיור שנערך באותו יום, נמצא כי התחנה נעדרת תשתיות איטום בחלקה, ניקוז, איסוף וטיפול בתשטיפים, גידור (חלקי) ושילוט כנדרש על פי הדין. במהלך סיור שנערך ביום 19.12.07 נמצא כי התחנה פעילה ובמקום נצפתה פסולת ויאה אופני ("שופל") אשר דחף את הפסולת, וכן נמצא כי התחנה נעדרת תשתיות איטום בחלקה, ניקוז, איסוף וטיפול בתשטיפים, גידור ושילוט כנדרש על פי הדין. בעקבות הסיורים נשלחו מכתבי התראה לנאשם. ביום 28.8.08 הגיעו מפקח המשטרה הירוקה, זיו שחר, ועמו ר"מ אלכסנדר פאלוש, לשטח התחנה על מנת למסור לנאשם הזמנה לחקירה. הנאשם סירב לחתום על ההזמנה ואמר לנוכחים: "אני שם זין על איכות הסביבה...אני לא בא לחקירה". ביום 5.11.08 הגיעו לתחנה השוטרים עמי ליברמן ובני יעקבי, אליהם התלווה המפקח זיו שחר, על מנת לבצע צו מעצר שהוצא כנגד הנאשם ביום 3.9.08 ע"י בימ"ש השלום בכפר סבא. השוטר יעקבי שוחח בטלפון עם הנאשם שהגיע למקום לאחר פרק זמן קצר, ומיד בסמוך להגעתו הטיח הנאשם במפקח שחר: "בפעם הבאה שאתה בא לכאן עם שוטרים אני שוחט אותך". במעשיו אלה הפריע הנאשם למפקח לבצע את תפקידו ולהשתמש במסכות שהוענקה לו בסעיף 29 לחוק. במהלך סיור שנערך ביום 23.9.08 מטעם המאשימה, נמצאו בשטח התחנה 2 מכולות שבתוכן פגרי תרנגולות מבלי שהמכולות נאטמו בכיסוי כשלהו. בתצפית שנערכה ביום 2.2.10 ע"י ד"ר עמיר אידלמן, נצפו בשטח התחנה ערימת אשפה גדולה ומכולות לידה, טרקטור עבד המקום ומשאיות פרקו מכולות וכן שלוליות גשם ניקוו על אדמת התחנה. על פי כתב האישום- במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, במשך כ-8 שנים, הופעלה התחנה ע"י הנאשמת ללא אישור כדין וללא תשתיות כנדרש בתקנות. בעטיין של התשתיות הלקויות, לרבות אי נקיטה באמצעים למניעת החדירה של מי הנגר העילי, זיהום הקרקע, ואופן פעולת הנאשמת כמפורט לעיל, עלולים היו לחלחל המזהמים ותשטיפים מהפסולת לתת הקרקע, ונוצר חשש לזיהום מקורות המים של אקוויפר החוף ושל ערוצי מי טבעיים ממזהמים שמקורם בתחנה. לאור האמור, הרי שהנאשמים לא נמנעו מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן, הגם שנשלחו אליהם התראות אינספור לאורך כל התקופה. בעירות הפסולת שפורטו לעיל גרמו להיתמרות עשן שחור וסמיך, ליצירת מפגע ריח, לפליטת מזהמים שלא נשרפו עד תום, ולשריפת פלסטיק הגורמת לפליטת חומרים המהווים סכמה לבריאותו של אדם. השריפה התרחשה בתחנה שהייתה נתונה לשליטתם ולפיקוחם של הנאשמים, בלי הנאשמים נקטו בכל האמצעים הסבירים למניעתה של השריפה, ולא נקטו באופן מידי באמצעים יעילים ומתאימים לשם כיבויה. בכך, גרמו הנאשמים לשני מקרים לפחות של זיהום אויר חזק ובלתי סביר, הגורם ריח בלתי סביר. אחריותו של הנאשם למעשים ולמחדלים האמורים נובעת מתוקף היותו בעלים ונושא משרה בנאשמת, והעבירות נעברו בידיעתו ומבלי שנקט בכל האמצעים הסבירי כדי למנען או להפסיקן. 3. בבקשתם, עתרו ב"כ הנאשמים להורות על ביטול את כתב האישום בתיק זה, וזאת בשל שלושה טעמים כדלקמן: (א) ביטול בשל התיישנות העבירות טענת הנאשמים כי הינם מואשמים בעבירות מסוג "עוון", שברובן הגדול בוצע לכאורה עד לשנת 2005, כאשר לפי חוק העונשין , התשל"ז-1977, תקופה ההתיישנות בגינן הינה עד 5 שנים. מאחר ולא נעשתה כל פעולה חקירתית רלוונטית במשך 5 שנים מיום ביצוע העבירות הנטענות, וכתב האישום הוגש ביולי 2010, הרי שעבירות אלו התיישנו ודינם מחיקה מכתב האישום. בהתאם לסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, קובע הכלל הנוגע להתיישנות עבירות כי משחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק לעבירה, לא ניתן להעמיד לדין בגינה, ועל כן כתב האישום שהוגש בגינה- דינו בטלות. (ב) ביטול בשל "הגנה מן הצדק" טענה זו נחלקת לשני טיעונים מרכזיים: הראשון- טענת אכיפה בררנית והשני- שקילת שיקולים פסולים ומניעים זרים. אכיפה בררנית-הגשת כתב האישום נעשתה באופן המפלה בין הנאשמים לבין אחרים במצב דומה, שנגדם לא הוגשו כתבי אישום ולא ננקטו הליכים פליליים, באופן הנוגד את עיקרון השוויון, פוגע בשלטון החוק ומקומם מבחינת תחושת הצדק וההגינות כפי שנקבע בבג"ץ 6396/96 זקין נגד ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 308. מברור באתרים דומים באזור, העוסקים בפעילות דומה לזו בה עסקו הנאשמים, עלה כי רק נגד בודדים מהם מתנהל הליך פלילי לעניין עבירות הזיהום כפי שמתנהל נגד הנאשמים בכתב אישום זה. הנאשמים אף הגישו למאשימה, טרם הגשת כתב האישום, חוות דעת יסודית ומקיפה אשר ציינה מפורשות כי לא קיים זיהום בשטח האמור כלל. זאת ועוד, הנאשמים הקימו את עסקם על פני השטח הרלוונטי רק לאחר שנועצו מיוזמתם האישית עם המאשימה, והיא עודדה שימוש בקרקע האמורה להקמת עסק מן הסוג אותו הקימו הנאשמים. שיקולים פסולים ומניעים זרים- כתב האישום בתיק זה הוגש מתוך שיקולים פסולים וזרים. מחד, המאשימה שקלה שיקולים שאינם רלוונטיים, כגון רדיפתם האישית של הנאשמים, ומאידך- לא שקלה שיקולים רלוונטיים דוגמת: שיהוי בלתי סביר בהגשה, התיישנות העבירות, העובדה כי השטח אינו פעיל כיום, וכיו"ב. בנוסף, למאשימה היה ידוע בעת הגשת כתב האישום כי הנאשמים כבר עזבו את השטח הרלוונטי כתב האישום מרצונם עוד טרם הגשת כתב האישום, וכיום מתעתדים לפעול בשטח אחר לגמרי. על כן, האתר הרלוונטי לכתב האישום אינו מופעל עוד, כי אם נסגר. בעצם עמידת המאשימה על עבירות אלה חרף התיישנותן, היא פוגעת בתחושת הצדק וההגינות של ההליך הפלילי. בנוסף, כתב האישום מוגש ממניעים פסולים שעניינם ברדיפה אישית ובלתי עניינית של פקחי המאשימה כנגד הנאשמים, והעובדה לפיה הוגש כתב האישום 8 שנים לאחר המועד בו נטענו העבירות -רק מחזקת טענה זו. הגשת כתב האישום הוגש ע"י המאשימה שעה שהיה ידוע לה כי התחנה סגורה זה מכבר- מצביעה על מניעים פסולים כנקמה בנאשמים, או כוונה לגרום לסגירת עסקם. בהתנהלות זו נמנע מהנאשמים הליך הוגן, כאשר הכלל שנקבע בעניין זה קובע כי מקום בו ניטלת זכותם של נאשמים להליך הוגן- יורה בית המשפט על עיכוב ההליכים נגדם, קל וחומר מקום בו נטילת הזכות להליך הוגן נובעת מהתנהגות נפסדת של המאשימה. בנוסף, בת.פ. 2995/92 מדינת ישראל נגד אסולין, קבע בית המשפט כי די באיחור בלתי סביר בהגשת כתב אישום כדי להוות עילה לקבלת טענה מן הצדק. לאור האמור - נוטה כף המאזניים באופן מובהק לטובת הזכות להליך משפטי הוגן, באופן הגובר על כל אינטרס ציבורי, הגם שממילא אין כל אינטרס כזה בהגשת כתב האישום בתיק זה. (ג) טענת "סיכון כפול" לפי סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 - אין להעמיד אדם לדין פלילי יותר מפעם אחת בגין אותו עניין. במקרה זה, כבר ביום 22.11.01 ניתן בתיק עמ"ק 5039/01 גזר דין במסגרתו הורשעו הנאשמים בעבירות על פי חוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968, והוטל עליהם קנס כספי וצו סיגרה לעסק. בעמ"ק (כ"ס) 20092/04 - טענו הנאשמים כי הוגשו כנגדם שלושה כתבי אישום המתייחסים לאותן עובדות ולאותם מועדים. בת"פ (פ"ת) 1382/04 -נדונה אותה מערכת עובדתית ושם -זוכו הנאשמים. חרף העובדה שהנאשמים כבר נשפטו בעבר בגין עבירות לפי חוק רישוי עסקים, טוענת המאשימה בשנית בכתב האישום לעבירות לפי אותו חוק. 4. בתשובתה, דוחה המאשימה את טענות הנאשמים, בציינה כי אלו טעונות בירור עובדתי והוכחה בבית המשפט, ואף אינן מקימות לכשעצמן עילה לביטול כתב האישום. הטענה לפיה המאשימה קידמה ועודדה את הקמת תחנת המעבר לפסולת ע"י הנאשמים (סעיף 1.8 לבקשה) סותרת את החלטת בית המשפט בעמ"ק (כ"ס) 20092/04 בעניינם של הנאשמים, בה נקבע כי פרט לתמיכה ראשונית ומותנית של המאשימה, לא תמכה בהקמת תחנת המעבר לפסולת במקרקעין, ואף התנגדה לה. גם הטענות המועלות בסעיפים 1.9-1.16 לבקשה עניינן בשאלות עובדתיות שעל הנאשמים להוכיח בבית המשפט. כך גם הטענה כי לא הוכח זיהום מים בתחנה (סעיף 1.13 לבקשה), הטעונה בירור והוכחה בבית המשפט, אינה רלוונטית הואיל ומסעיף 20ב(א) לחוק המים עולה כי די בביצוע פעולה העלולה לגרום לזיהום מים, ואין צורך בהוכחת גרימת זיהום ממשי. בנוגע לטענת ההתיישנות - אין לטענה על מה לסמוך, הואיל ומרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום ביצוע העבירה ונמשך עד לסיום התקופה, אלא אם הופסק על ידי "אירוע מנתק", שהינו עריכת חקירה, הגשת כתב אישום או קיום הליך משפטי, שאז- מתחיל מרוץ ההתיישנות מחדש ממועד זה ואילך. בנסיבות אלה, בוצעו העבירות הראשונות המנויות בכתב האישום ביום 14.11.02, כאשר ביום 1.11.07 ו-5.11.08 נחקר הנאשם אודות העבירות המיוחסות לו, לגביהן נטענה טענת ההתיישנות, וביום 25.7.10 הוגש כתב האישום. לאור האמור, טרם חלפו חמש שנים ממועד ביצוע העבירה הראשונה עד ל"אירוע המנתק", וכן ממנו- עד למועד הגשת כתב האישום, ועל כן לא חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה לעבירות נשוא כתב האישום. בנוסף, מאפייניה והגדרתה של ה"עבירה הנמשכת" מתאימות לעבירות שעניינן הפעלת תחנת מעבר ללא תשתיות, ועל כן העבירה אינה מתיישנת עד למועד הגשת כתב האישום או קרות אירוע מנתק אחר (רע"פ 849/07 בן אשר נגד מדינת ישראל). הואיל ומדובר בעבירות נמשכות, שבוצעו ברציפות לפחות עד לחודש דצמבר 2007, יחול מועד ההתיישנות ממילא רק כעבור חמש שנים מהמועד האחרון. לאור האמור, הרי שדין הטענה בדבר התיישנות -להידחות. בנוגע לטענת ההגנה מן הצדק - מוכחשת הטענה בדבר אכיפה בררנית, והיא אף טעונה הוכחה בבית המשפט על דרך הפנייתם של הנאשמים למקרים דומים אחרים, על מנת שניתן יהיה לבחון האם התנהלות המאשימה בעניינם חורגת מהמדיניות הכללית. כך, טענות בדבר מניעים פסולים הינן טענות בעלמא המוכחשות מכל וכל, ואף הן טעונות בירור עובדתי. הטענה בדבר הגשת חוות דעת לגבי זיהום בשטח התחנה נוגעת לשאלת האחריות הפלילית, שמקומה להתברר בהליך הוכחות, ולא כטענת הגנה מן הצדק. כמו כן, הטענה לפיה הקימו את העסק בשטח הרלוונטי לאחר התייעצות עם המאשימה, שעודדה כביכול שימוש בקרקע להקמת עסק כגון דא, הינה בעלמא - ללא פירוט במי נועצו ומתי, וללא צירוף תכתובות ומסמכים רלוונטיים שיש בהם כדי לתמוך בטענה זו. הטענה לפיה השיהוי בהגשת כתב האישום במשך כ-8 שנים- יש בו כדי להעיד על רדיפה אישית מטעם המאשימה כלפי הנאשמים, ושימוש במניעים פסולים בעניינם, אינה נכונה כלל ועיקר. אדרבא, המאשימה המתינה במהלך שנים אלה ולא מיצתה הליכים עם הנאשמים מתוך תקווה כי ישנו דרכם ויחדלו מביצוע העבירות המנויות בכתב האישום. העובדה לפיה מדובר בנסיבות אלה בעבירות נמשכות, מרוקנת מתוכן את טענת השיהוי. הטענה בדבר סיכון כפול - הנאשמים לא צירפו לבקשה את כתבי האישום בגינם הורשעו/זוכו לפי הטענה בפסקי הדין בעניינם, בגין העבירות המיוחסות להם בכתב אישום זה. על כן, לא ניתן לקבוע האם מדובר באותן עבירות המיוחסות להם כיום, אם לאו. מגזרי הדין שצורפו לבקשה ניתן לקבוע בוודאות כי גם טענה זו - דינה להידחות, למעט אפשרות של קיצור מינורי של תקופת ניהול העסק ללא רישיון (לאחר שיומצאו כתבי האישום כאמור), זאת לאור הנימוקים הבאים: עמ"ק 5039/01- אינו רלוונטי, הואיל ומדובר בעבירות משנת 2001 בעוד כתב אישום זה דן בעבירות משנת 2002 ואילך. עמ"ק 20092/04 (אליו צורף ת"פ 2108/04)- פסק דין זה עסק בעבירות של שימוש במקרקעין, ניהול עסק ללא רישיון והפרת צו שיפוטי (שעניינו צו סגירה שניתן לעסק בעמ"ק 5039/01). תיק זה עוסק, ככל הנראה, בעבירות עד לשנת 2004 (בהעדר כתב אישום) ואילו מרבית העבירות בכתב האישום בתיק זה בוצעו לאחר מכן, ולגביהן וודאי אין טענה בדבר "סיכון כפול" יכולה לעמוד. ככל שקיימת חפיפה בין עבירות ספציפיות עד לשנת 2004, יפנו הנאשמים את המאשימה לאלה, והמאשימה תפעל לגביהן בהתאם לדין. בנוסף, סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי חל במקרה בו קיימת חפיפה הן בעובדות והן בהוראות החיקוק. לכן עצם הרשעתם של הנאשמים בשימוש במקרקעין ללא היתר, אינה מונעת ייחוס עבירות אחרות שבוצעו באותה תקופה, הואיל ולגביהן אין הנאשמים יכולים לטעון כי "כבר הורשעו" או "כבר זוכו". הבקשה הרחיבה את היריעה בכל הנוגע לעברם הפלילי של הנאשמים בעבירות האמורות, ומחזקת את הטענה כי מדובר באלו המפרים את החוק ללא מורא דין עליהם, באופן המרוקן מתוכן כל טענה בדבר רדיפה, אפליה או התעמרות מצד המאשימה. 5. הכרעה לאחר שנדרשתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ברובה, למעט בנוגע לטענת הסיכון הכפול, כפי שיפורט להלן. ייאמר מיד, כי כעולה מתגובת המאשימה - טענותיהם של הנאשמים טעונות בירור עובדתי ומשפטי בהליך הוכחות, במובן זה שאין להיעתר לבקשה בשלב זה. לגופו של עניין, אף בבחינה מהותית של טענות הנאשמים לכשעצמן - אין מקום לביטול כתב האישום בשלב זה. התיישנות טעמיה המשפטיים והחברתיים של סוגיית ההתיישנות נמנו באריכות על ידי כב' הש' גולדברג בבג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נגד היועמ"ש מיכאל בן יאיר ובכלל זה טעמי השכחה והמחילה, הזכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו, החשש מפני טשטוש ועיוות האמת, והטעם התועלתני בהמרצת הרשויות לזירוז החקירה. מאידך, בבג"ץ 6972/96 האמור לעיל, מסייגת כב' הש' שטרסברג טעמים אלה ומפרטת את האינטרס הציבורי העומד מולם- "אל מול אלה... עומדת זכותה וחובתה של החברה להגן על עצמה ועל יחידיה מפני מעשים הפוגעים באורח חייהם, בביטחונם, בשלומם וברווחתם ומפני פגיעה במרקם העדין של התשתית הערכית והנורמטיבית ההכרחית לקיומה של חברה חופשית ונאורה; עומד הצורך להרתיע עבריינים בכוח ולהבהיר לכול כי שיני הזמן אינן נוגסות בנקל באפשרות להעמיד עבריינים לדין..." במסגרת איזון האינטרסים שבין ההתיישנות להרתעתם של עבריינים והגנה על החברה, נודעה הארכה של תקופת ההתיישנות מקום בו מדובר בעבירה נמשכת. פרופ' פלר הגדיר בספרו מהי "עבירה נמשכת" (ההדגשות שלי-נ.ב) - "...עבירה המצריכה לשם השלמתה התחילית התמדה במשך זמן מסוים ברכיב ההתנהגותי שבו היא מותנית, וכל התמדה נוספת בו דוחה, עד להפסקתו, את ההשלמה הסופית של העבירה, בעבירה אחת ויחידה מאז תחילתה; והכל, כאשר התמדה, כאמור, היא מעניינו של הטבע האובייקטיבי של הרכיב ההתנהגותי של היסוד העובדתי שבעבירה" (ש.ז. פלר יסודות בדיני עונשין תשנ"ב, כרך ג', 186) בבר"ע 122/82 עלפי נגד מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 330-331, 326 אימץ בית המשפט העליון דוקטרינה זו, בנוגע לעבירות מס, וכך נקבע מפי כב' הש' לוין (כתוארו אז) (ההדגשות שלי-נ.ב)- "...הדוקטרינה של העבירה ה"נמשכת" מתייחסת לעבירה, המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת... לאחר שבסיסה ה"איכותי" הושלם, היא הולכת ותופחת מבחינה "כמותית", ככל שחולף הזמן, והעבריין לא מילא את החובה המוטלת עליו, והיא "מבשילה", כאשר אירע מאורע, המנתק את רציפותה, או כאשר מוגש כתב אישום. אך היא אינה חדלה להיות עבירה אינטגראלית ויחידה שבגדרה לא ניתן לגזור את דינו של הנאשם אלא פעם אחת. דוקטרינה זו מונעת את התוצאה הבלתי רצויה של פיצולה של מערכת עובדתית אחת באופן מלאכותי לעבירות נפרדות." בחינת עובדות כתב האישום לפי המתווה הנ"ל, מעלה כי בענייננו מדובר בעבירות נמשכות מובהקות, מקום בו התגבשו העבירות לכאורה במהלך פרק זמן מסוים, שלאחריו- המשיכו ובוצעו עד להשלמתן הסופית, ובמהלך הזמן שחלף לא חדלה כל עבירה בנפרד מלהוות עבירה אינטגרלית לכשעצמה (למעט העבירה בדבר הפרעה לבעל סמכות, שהינה נקודתית- אך זו ארעה בסוף שנת 2006 כך שלגביה ממילא טענת ההתיישנות אינה רלוונטית). אבחנה זו מתחדדת נוכח הגדרתו של כב' הש' קדמי בספרו את ה"עבירה הנמשכת" כמבטאת אי קיום חובה במועד נתון, ובכלל זה אי קיום צו הריסה, אי קיום חובת הגשת דו"ח למס הכנסה וכיו"ב (י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר ראשון) עמ' 1308). בנסיבות אלה, מדובר לכאורה באי עמידה של תחנת המעבר בתנאים שקבע המחוקק בחוק ובתקנות, ובאי תיקון הליקויים וההפרות לכאורה, חרף התראות חוזרות ונשנות מטעם המאשימה. גם פרופ' פלר מגדיר עבירות נמשכות ככאלה המתבטאות באי קיום חובה במועד שנקבע, כאשר בשלב ראשון מתגבשת העבירה, ולאחר מכן- ההתמדה בה מהווה את "עיבויה" מבחינה כמותית- "..לאחר ההתגבשות המושגית של העבירה , תהליך ההתמדה הוא ״כמותי״ בלבד . העבירה , עם היוולדה , הולכת ותופחת מבחינת היקפה , ככל שההתמדה ברכיב ההתנהגותי נמשכת בזמן , עד להתערבות גורם המנתק את רציפותו , וכך מגיעה העבירה למומנט השלמתה הסופית... גם בעבירה כגון אלה שמתבטאות באי־ קיום חובה במועד שנקבע , וזו לא קוימה עד למועד זה , כלול שלב שבו מתרחש התהליך האמור . הרי המועד למילוי החובה נקבע מראש , כך שאי־ מילויה ברווח הזמן הסביר הסמוך לאותו מועד , הוא זה שנותן ביטוי לתהליך המזערי הקודם של גיבוש מושגי של התנהגות מי שעליו הוטלה החובה...בעבירה נמשכת עסקינן, כאשר כל האינטרס הוא שהחובה תבוא על מילויה, אף באיחור..." (ש.ז. פלר יסודות בדיני עונשין תשנ"ב, כרך ג', 185) זאת ועוד, בע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נגד מדינת ישראל נב(3) 766, קובע בימ"ש העליון כי למעשה רוב טעמיה של ההתיישנות אינם מתקיימים מקום בו מדובר בעבירה נמשכת, ומכאן הרציונל שבהארכת תקופת ההתיישנות בעניינן. וכך נקבע- "...נמצאנו למדים כי רוב טעמי ההתיישנות אינם מתקיימים בעבירה נמשכת. אם נבדוק את הטעמים להתיישנות במרבית העבירות הנחשבות לעבירות נמשכות (אם לא אצל כולן), נראה שככל שהזמן חולף הוא אינו נע לכיוון "הסליחה והמחילה", אלא נע לכיוון החמרה נוספת של מעשה העבירה ואף זכותו של הנאשם להסרת חרב האישום מעל ראשו אינה קיימת, כשהוא מחזיק בעבירה. אין גם להעניק משקל לאינטרס של העבריין לסיום מהיר של ההליכים הפליליים נגדו, בעוד הוא לא סיים לבצע את העבירה. אמור מעתה: התחלת מירוץ ההתיישנות לפני תום ביצוע העבירה אינה תואמת את מטרות ההתיישנות." לאור האמור, והואיל ומכתב האישום עולה כי העבירות הנמשכות המיוחסות לנאשמים בוצעו לכאורה, רובן ככולן, עד לשנת 2008 (וכן תצפית נוספת שנערכה בשנת 2010), הרי שדין הטענה בדבר התיישנות- להידחות. יצוין עוד - כי בתגובתה ציינה המאשימה גם פעולות חקירתיות שבוצעו, ושיש בהן להוות אירוע מנתק, כנ"ל. ההגנה מן הצדק דוקטרינת ההגנה מן הצדק שהוכרה תחילה ע"י הפסיקה (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נגד מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221; בג"ץ 1563/96 עו"ד מרדכי כץ נגד היועמ"ש, פ"ד נה(1) 529), משמשת כיום כטענת הגנה מקדמית שקיבלה עיגון מפורש לאור תיקון 51 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982. על פי הלכה זו- אין די בפגם בהליך הפלילי או בהתנהלות הרשות על מנת להביא לביטול כתב האישום נגדו (או לזיכויו). הגנה מן הצדק תשמש כחריג, במקרים יוצאי דופן, בהם הוכיח הנאשם התנהלות נפסדת של הרשות וקשר סיבתי בין התנהלות זו לפגיעה קשה וממשית בזכויותיו. בעניין זה הרחיב בית המשפט העליון בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6) 766, וקבע כי לא כל מעשה נפסד של הרשות החוקרת או המאשימה, יוביל לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, אלא זו תיבחן בזיהוי הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ועוצמתם, ובבחינה אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים שבו, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות תוך איזון בין האינטרסים. וכך נקבע (ההדגשות שלי-נ.ב)- "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן... מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב ... תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות... ברם לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה ...יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין ... מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו..." כאמור, על מנת שתתקבל טענת הגנה מן הצדק, על הפגיעה להיות קשה וממשית בזכות להליך הוגן. על כך עמד בימ"ש העליון ברע"פ 7953/11 חברת פ.מ.מ מתכות בע"מ נגד מדינת ישראל- רשות המיסים בישראל (טרם פורסם), בו נדחתה בקשה להחלת ההגנה מן הצדק וביטול כתב אישום בשל אי-העברת חומר חקירה לנאשמים, ונקבע כי גם אם חומר חקירה הועבר לנאשמים באיחור, הם עדיין לא הצביעו על פגיעה ממשית בזכותם להליך הוגן בשל כך. וכך נקבע- "...בית משפט זה ציין לא פעם, כי אין די בקיומו של פגם בהליך הפלילי כדי להביא לזיכוי נאשם או ביטול הרשעתו; נדרש, כי הנאשם יצביע על פגיעה ממשית בזכותו להליך הוגן כתוצאה מאותו הפגם ... הדברים נאמרים מבלי להקל ראש בחובת התביעה למסירת חומר חקירה כדין, ומבלי להניח כי לא יהיו מקרים שבהם תתקבל טענת הגנה מן הצדק בהקשר לכך, בהגיע מים עד נפש ומחדלים עד זעקה. אך לא כן בנידון דידן, מבחינת הפגם ועוצמתו." לפיכך - בנסיבות שבפני, מקום בו טרם נשמעו בפניי הראיות בתיק, וטענותיהם העובדתיות של הנאשמים נטענו בעלמא, מבלי שהוכחו, ומבלי שצורפו מסמכים מהותיים או ראיות רלוונטיות לחיזוק טענות אלו, הרי שהדברים - ככל שהם נוגעים לטענות בדבר אכיפה בררנית ו/או התעמרות ואפליית הרשות כלפיהם - טעונים בירור עובדתי של ממש בהליך הוכחות- ודינן להידחות בשלב זה. מעיון בגזר הדין בתיק עמ"ק (כ"ס) 20094/04 , כמו גם בהכרעת הדין שניתנה נגדם בת"פ (כ"ס) 2108/04 (אשר צורפו באופן חלקי לבקשה ע"י הנאשמים), עולה כי טענת ההגנה מן הצדק בשל עידוד המאשימה את הקמת התחנה במקום, כבר נדונה שם- ונדחתה ע"י בית המשפט (ראה גם: ת"פ 2108/04 עמ' 2-3 לגזר הדין). וכך קבע בית המשפט בעמ"ק (כ"ס) 20092/04 הנ"ל לעניין זה- "הוכח כי פרט לתמיכה הראשונית והמותנית של היחידה האזורית לאיה"ס, לא תמך המשרד לאיכות הסביבה מחוז מרכז, בהקמת תחנת המעבר לפסולת במקרקעין, ואף התנגד לה" (שם, עמ' 9 להכרעת הדין ש' 16-18) זאת ועוד, אפילו הייתה מוכחת אכיפה בררנית (אשר טרם הוכחה), הרי שנקבע בפסיקה כי לא כל אכיפה חלקית היא פסולה, אלא רק אכיפה סלקטיבית הנובעת ממניעים פסולים. הווה אומר: מקום בו אחרים לא הועמדו לדין בגין אותן עבירות מתוך שיקולים זרים, החלטה שרירותית, או מניעים פסולים (בג"ץ 6396/96 סימונה זקין נגד ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289). טרם שוכנעתי בשלב זה כי קיימת רדיפה אישית או שקילת שיקולים זרים בעניינם של הנאשמים, וטענות כאלה אף אינן עולות בקנה אחד עם העובדה לפיה כתב האישום הוגש רק כעבור 8 שנים, במהלכן שלחה המאשימה מכתבי התראה רבים לנאשמים בגין הפרות וליקויים שנמצאו לכאורה בתצפיותיה, תוך מתן הזדמנויות רבות מספור לנאשמים לתקן את הדרוש תיקון. לאור האמור, הרי שבשלב זה לא השתכנעתי כי יש מקום לבטל את כתב האישום מחמת טענה של הגנה מן הצדק. טענת "סיכון כפול" האיסור בדבר העמדה לדין של אדם לאחר שנשפט בגין אותו מעשה, נעוץ בחובתה המוסרית של החברה להגן על נאשם שלא ישוב ויוטרד בהליך נוסף בגין אותו מעשה שבגינו כבר נשפט (ע"פ 8010/07 יניב חזיזה נגד מדינת ישראל (טרם פורסם)). הנאשמים נמנעו מהבאת מלוא כתבי הטענות הנדרשים לצורך ביסוס טענה זו, הואיל ועל מנת שיוכלו לחסות תחת כנפיה - על הנאשמים להוכיח כי קיימת זהות בין המעשים בגינם הוגש כתב האישום, ועל כן אין די בפס"ד מרשיע או מזכה. לא זאת אף זאת, אלא שהנאשמים "הגדילו לעשות" ואף את גזר הדין והכרעת הדין שצורפו לבקשה- צורפו באופן חלקי בלבד. אין ספק כי בין התיקים יש מן המשותף, מקום בו בשניהם עומדת בלב הדיון המשפטי תחנת המעבר, אולם בכך לא די- ובבחינת המעשים הזהים יש לבחון כי אלו כוללים את כל רכיבי העבירה העובדתיים. במקרה זה, מדובר במעשים שונים בעלי יסודות עובדתיים שונים וכן בעבירות שונות: בעמ"ק (כ"ס) 20092/04 ובת"פ (כ"ס) 2108/04 הואשמו הנאשמים בעבירות לפי סעיפים 4 ו-18 לחוק רישוי עסקים (רישיון והיתר זמני, ואי קיום צו בימ"ש -בהתאמה), ובעבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר לפי סעיפים 204 ו-208 לחוק התכנון והבניה (שימוש במקרקעין ללא התר). בהליך שבפני לא מואשמים הנאשמים כלל בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, ולגבי העבירות הנוגעות לחוק רישוי עסקים- מדובר בסעיפים 10א , 14 ו-15 לחוק זה (תקנות איכות הסביבה, עונשים על עיסוק ללא רישיון או היתר זמני ואי קיום תקנות ותנאים, ואחריות של תאגיד-בהתאמה) וכן בסעיפים לפי תקנות רישוי עסקים. בעמ"ק 5039/01 הורשעו הנאשמים בהפעלת עסק ללא רישוי, וניתן כלפיהם צו סגירה. עם זאת, בהעדר כתבי האישום בתיק עמ"ק 5039/01 וכן בת"פ 2108/04 לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי מהי טיבה של אותה הפעלת עסק ללא רישיון, עובר לשנת 2001 בה הוגש כתב האישום הראשון כנגד הנאשמים, והאם מדובר בנסיבות הפעלת תחנת המעבר כפי שמיוחס להם בכתב אישום זה, אם לאו. בספרו, מתייחס כב' הש' קדמי לטענת הסיכון הכפול בהקשר של עבירות נמשכות. וכך נאמר- "עבירה נמשכת...שהתגבשה והושלמה במועד נתון, אך ממשיכה "להתקיים" בתור שכזאת, עד ל"סיומה"...שהמדובר בעבירה שהתגבשה במועד נתון והיא "קיימת" עד לסיום ביצועה, ועל כן- ניתן להעמיד לדין בגינה בשל ביצועה לאורך "תקופה"" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר ראשון), תשס"ט-2009, 1309) הכלל הוא כי בגין עבירה נמשכת ניתן להעמיד לדין פעם אחת בלבד, גם אם נמשכת לאחר ההעמדה לדין הראשונה (קדמי, שם, עמ' 1309), ועל כן אם הורשעו הנאשמים בהפעלה ללא רישוי של התחנה בגין יסוד עובדתי הזהה לתיק זה, הרי שיש לקבל טענה זו -בנוגע לרכיב זה בלבד. בשולי הדברים, ולמען הסר ספק יובהר כי גם אם ימצא ממש בעניין זה, וודאי אין בכך כדי להצדיק ביטולו של כתב האישום כולו בתיק זה, שהרי לצד עבירה זו מיוחסות לנאשמים עבירות נוספות, ואף ממועדים מאוחרים יותר. בכל הנוגע לת"פ (פ"ת) 1382/04, שאוזכר בבקשה אך לא צורף אליה כלל, הרי שבימ"ש כבר נדרש לטענת הסיכון הכפול בנוגע לתיק האמור, ואף דחה אותה בעמ"ק 20092/04, כשקבע לעניין זה כי- "כתב האישום בת.פ. (פ"ת) 1382/04 הוגש לגבי אירוע ספציפי של משאית בבעלות הנאשמים שהובילה והשליכה פסולת באתר פיראטי באזור כפר קאסם, ולא נגע כלל בהפעלת תחנת המעבר לפסולת בנוה ימין" (עמ"ק 20092/04 עמ' 9 להכרעת הדין ש' 27-29) 6. נוכח המקובץ - אין לקבל טענה זו בלא שהנאשמים יעבירו לידי המאשימה את כתבי האישום בתיקים עמ"ק 5039/01, בת"פ 2108/04 ועמ"ק 20092/04, וזו תבדוק האם חלה חפיפה בעניין זה, ותפעל בהתאם - ככל שתמצא חפיפה כזו. משפט פליליטענת הסיכון הכפול