מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חילוט רכב משועבד: האם זכותו של בעל חוב המובטחת באמצעות שעבוד כלי רכב מסוים גוברת על צו לחילוט תמורת המכירה של כלי הרכב לטובת אוצר המדינה שניתן בעקבות הרשעת החייב במשפט פלילי? זו תמצית השאלה המצויה על מדוכת הדיון בבקשה זו. הנסיבות כתב האישום וצווי החילוט ביום 4.5.07 הוגש כתב אישום בתפ"ח 1049/07 מ"י נ' יוסף (אסי) אבוטבול ו-23 אח' שבו יוחסו ליוסף אבוטבול (להלן: "אבוטבול") עבירות לפי חוק המאבק בארגוני פשיעה, איסור הלבנת הון ועוד (להלן: "כתב האישום"). ביום 21.10.09 הסתיים ההליך הפלילי בהרשעתו של אבוטבול ובגזירת עונשו, לצד הרשעתם וגזירת עונשם של יתר הנאשמים (להלן: "הכרעת הדין" ו"גזר הדין"). במהלך החקירה לקראת הגשת האישום האמור תפסה המשטרה רכוש שכלל, בין היתר, מספר כלי רכב. עובר להגשת כתב האישום ניתן מידי שופט של בית המשפט המחוזי צו ארעי בעניין הרכוש שנתפס. לאחר הגשת כתב האישום ניתן מידי צו שעשה את הצו הארעי לצו זמני. בכלל זה הוריתי ביום 4.11.07 שהמאשימה תמכור שני כלי רכב מתוך כלי הרכב שנתפסו כאמור [רכב BMW דגם 320i משנת ייצור 2007 שנרשם על שם קארין אביטל; רכב BMW דגם 320i משנת ייצור 2007 שנרשם על שם שירלי אביטל (להלן בהתאמה: "רכב קארין", "רכב שירלי" ו-"כלי הרכב")] ותשקיע את התמורה בהתאם לדרך ההשקעה המקובלת בידי האפוטרופוס הכללי עד לסיום ההליך הפלילי ועד לקבלת צו החלטי בעניין הרכוש. בצו הזמני כלולה קביעה עובדתית ששני כלי הרכב שייכים לאבוטבול (למרות שהם נרשמן על שם קארין אביטל ושירלי אביטל). ערעור נגד הצו, לרבות הקביעה העובדתית שבו, נדחה בידי בית המשפט העליון (בש"פ 10015/07 אביטל נ' מ"י) לאחר מכן הצו מומש. עם סיום ההליך הפלילי ביקשה המאשימה לחלט את הרכוש ובכלל זה את תמורת מכירת כלי הרכב לטובת אוצר המדינה. בעניין חילוט תמורת כלי הרכב הוגשה התנגדות מטעם חברת קמור רכב (1990) בע"מ (להלן: "קמור" או "הטוענת לזכות ברכוש"). קמור טוענת שלה זכויות קנייניות בכלי הרכב וזכויותיה עדיפות על פני זכותה של המדינה לחלט את הרכוש בהתאם לחוק איסור הלבנת הון וחוק המאבק בארגוני פשיעה. שאר המשיבים לא התנגדו לבקשה. הסדרי רכישת כלי הרכב רכב קארין נרכש מחברת קמור ב- 11.10.06. על מסמך ההזמנה חתם מטעם חברת קמור גולן אביב (שלימים היה אחד הנאשמים בכתב האישום. הוא הורשע בעבירה של סיוע לכליאת שווא. העברה נעברה על רקע עבודתו כמנהל מכירות בקמור). תמורת הרכב בסך 257,223 ש"ח שולמה על ידי העברת רכב ישן יותר בסחר המרה (trade in) ובתוספת 120,000 ש"ח בארבעה שיקים דחויים של חברת מיקרוטק התקנות ותקשורת ( להלן: "מיקרוטק") שנמסרו לקמור ביום 26.11.06. קמור טוענת ששני השיקים המאוחרים מתוך הארבעה (למועדים 17.7.07 ו- 17.9.07) לא נפרעו וכי נותר חוב בגין רכב קארין בהיקף של 60,000 ש"ח. השיקים של חברת מיקרוטק הם פרי סחיטה שנסחט הבעלים של החברה משה אלמוזלינו בידי אנשי ארגון הפשיעה .הרכב שהועבר בסחר המרה נרכש בידי קארין אביטל ותמורתו שולמה ע"י סחר המרה ברכב משנת 202 ו-שלושה שיקים דחויים, בסך 30,000 ש"ח כל אחד, של חברת גליקסמן שיווק ביצים בע"מ (להלן: "גליקסמן ביצים"). שיקים אלה נסחטו מגליקסמן בידי אנשי ארגון הפשיעה של אבוטבול . ביום 13.11.06 הוצא רישיון רכב שבו נרשמה קארין אביטל כבעלים וביום 20.11.06 נרשם משכון על רכב קארין לטובת קמור. רכב שירלי - נרכש ביום 11.10.06 מחברת קמור. על ההזמנה חתום גולן אביב מטעם קמור. תמורת הרכב בסך 257,223 ש"ח שולמה באמצעות העברת רכב BMW משנת ייצור 2006 (להלן: "רכב שירלי הקודם") ובתוספת שיק דחוי על סך 30,000 ש"ח של חברת מיקרוטק (מן השיקים שנסחטו בידי ארגון הפשיעה). השיק נפרע. רכב שירלי הקודם נרכש ביום 2.2.06 כנגד העברה של רכב קודם בסחר המרה ובצירוף שלושה שיקים מעותדים בסך 30,000 ש"ח כל אחד מחשבון מיקרוטק. גם שיקים אלה הם פרי סחיטה מצד חברי ארגון הפשיעה. השיקים הללו לא נפרעו. ביום 25.12.06 נרשם משכון על רכב שירלי לטובת קמור. המאשימה טוענת כי המשכון אינו מבטיח את החוב בגין רכב שירלי הקודם אלא רק את החוב חוב בגין רכב שירלי. קמור טוענת שהמשכון מבטיח את החוב בגין עסקת הרכב הקודם. הנה כי כן היקפו של הסכום שהטוענת לזכות טוענת שהיא זכאית לו שנוי במחלוקת. לטענת קמור הסכום עולה כדי 150,000 ש"ח (60,000 ש"ח בגין רכב קארין ו-90,000 ש"ח בגין רכב שירלי). לטענת המאשימה לא נותר כל חוב בגין רכב שירלי; לא הוכח שהשיקים בגין רכב קארין לא נפרעו ולכן אין גם חוב בגין רכב זה . לכל היותר טענת ההתנגדות היא ביחס ל-60,000 ש"ח בלבד. אציין כי בהקשר לכל אחד מכלי הרכב הוגשו המסמכים הבאים: (1) מסמך רכישה (הזמנה); (2) מסמך קבלת רכב בסחר המרה; (3) העתקי המחאות מעותדות; (4) הודעת מישכון; (4) אישור רישום המשכון; (5) רישיון רכב ובו ציון שעבוד. השתלשלות עניינים דיונית ביום 17.6.08 קוים לפניי דיון בבקשה. בדיון יוצה קמור בידי עו"ד יהודה טלמון. במסגרת הדיון ביקשה באת כוח המאשימה לאפשר לה להציג ראיות לכך שהחובות, לכל הפחות בעניין רכב שירלי, נפרעו. כן בקשה להציג ראיות נוספות מתוך תיק המשפט הפלילי. עו"ד טלמון ביקש לעיין בראיות שכן לדבריו החובות בגין שני כלי הרכב שרירים וקיימים. עם זאת אמר שלעניין ראיות מתוך התיק הפלילי אין לו התנגדות לצירופם לסיכומים ["...ראיות לגבי נושא העברות הפליליות לא מעניינות אותי. אפשר לצרף אותן לסיכומים ...כבודו יורה על סיכומים בכתב ונגמור עם הפרשה הזו שנמשכת יותר משנה"]. בסיום הדיון קבעתי מנגנון להצגת סיכומי טענות. לא כללתי בהחלטה אמירה בעניין ראיות אך אני משוכנע שכיוונתי לכך שהמאשימה תוכל לצרף ראיות לסיכומים וקמור תוכל להגיב להן כפי הבנתה. ביום 1.7.08 הגישה קמור, באמצעות עו"ד טלמון, סיכומי טענות. ביום 10.9.08 הגישה המאשימה טיעון תגובה בכתב לסיכומי טענות קמור. ביום 30.10.08 פנתה קמור בבקשה להאריך את המועד להגשת תגובה לסיכומי המאשימה. הבקשה הוגשה בידי עו"ד דרור ארד-אילון שקיבל יפוי כוח להצטרף לייצוגה של קמור ולהוביל אותו. בבקשה ציין עו"ד ארד-אילון שעיון בתיק העלה שמתעוררות בו שאלות עקרוניות הן במישור הדיוני והן במישור המשפטי [צ"ל: מהותי]. הוא הוסיף כי סיכומי המאשימה נשענים על ראיות שהוספו בסיכומים. ביום 2.11.08 שלחה המאשימה הודעת התנגדות לבקשה להארכת מועד שהוגשה מטעם קמור. עיקר ההתנגדות מבוסס על כך שקמור כבר מיצתה את זכויותיה הדיוניות בגדרו של ההליך. על פי הצעת בא כוחה נקבע מנגנון הגשת סיכומים (לרבות הגש ראיות מסוימות בצירוף לסיכומים); קמור מימשה את הזכות והגישה סיכום טענות בכתב. אכן בית המשפט התיר לה להגיב לסיכומי טענות המאשימה אך לא הותר לה להגיש ראיות חדשות או להרחיב חזית או לפתוח דיון מחודש בבקשת החילוט. בהחלטה מיום 5.11.08 כתבתי כי נעניתי לבקשת עו"ד ארד-אילון להארכת מועד וכי אם טיעוניו ישקפו הרחבת חזית תינתן למאשימה זכות להגיב לכך. "מכל מקום" - הוספתי - "אין בדעתי לפתוח דיון ובירור עובדתי חדש". ביום 16.11.08 הגישה קמור, באמצעות עו"ד דרור ארד-אילון, בקשה למחיקת תגובת המאשימה לסיכומי קמור מטעם מרובע: (1) המאשימה צירפה שלא כדין ראיות לסיכומיה; (2) הראיות אינו קבילות; (3) הגשת הראיות יצרה הרחבת חזית שלא כדין; (4) הגשת הראיות פוגעת בהוגנת ההליך כלפי קמור ופוגעת בזכויותיה. המאשימה הגיבה ביום 16.12.2008 בבקשת מחיקה של בקשת המחיקה. המאשימה חזרה על טענתה שקמור מיצתה את המהלכים הדיוניים שלה ושכל שנעשה בידי המאשימה היה על דעת בא כוח קמור (עו"ד טלמון) ועל פי הצעתו. כדי למנוע "פינג -פונג" בלתי נגמר של טענות ומענות בכתב, החלטתי לקיים דיון שבמסגרתו יציג כל צד את טענותיו ובכך יתמצה המהלך הדיוני. דיון מסכם זה נערך ביום 25.3.09. על חטאיי עלי להודות. אחרי שהדיון קוים, נדחק העניין לקרן זוית בשל נסיבות אחרות. לפני זמן לא רב, הוגשה בקשה להחיש את מתן ההחלטה ומשניגשתי לבחון את הטענות מצאתי שפרוטוקול הדיון מיום 25.3.09 אינו מצוי בתיק בית המשפט. לפרוטוקול חשיבות מסוימת מפני שבו מוצגת באורח מלא השקפת קמור על פי המתוה שהעלה עו"ד אר-אילון. גם המענה של המאשימה מצוי בה, אלא שעיקיו מצויים גם במסמכים אחרים שבתיק בית המשפט. לא הצלחתי לאתר את הפרוטוקול בזיכרון הממוחשב ולפיכך פניתי בעניין זה לצדדים. המאשימה לא הגיבה לפנייתי. עו"ד ארד - אילון השיב שהפרוטוקול אינו מצוי אצלו אך הוא נכון לצרף עותק של המסמך ששימש בידו להצגת טיעוניו בדיון. בלית ברירה קיבלתי את המסמך. אגב חיפש הפרוטוקול שאבד הפנה עו"ד ארד - אילון את תשומת לבי להודעה בדבר הסדר שהתגבש בין המאשימה לבין אבוטבול בעניין הרכב של שירלי. ההסדר התגבש ביום 15.10.09 אגב הדיון בבקשות חילוט לאחר שניתן פסק הדין. ההסדר אומר שאם ייקבע בהחלטה בבקשה שלפניי שחברת קמור אינה זכאית להיפרע מתמורת כלי הרכב של שירלי תחולק התמורה לשניים; מחצית אחת תחולט לאוצר המדינה והמחצית השנייה תוחזר לשירלי. אם ייקבע שקמור זכאית להיפרע מתמורת כלי הרכב של שירלי תחולק היתרה שתיוותר לאחר פרעון החוב לקמור כך שמחצית ממנה תחולט ומחצית תימסר לשירלי )להלן: "ההסדר בעניין הרכב של שירלי") נוכח ההסדר האמור הגישה קמור תוספת לטיעוניה שבה מנותח ההסבר ומוצגת מסקנה שממנו ובו מתחייבת קביעה בדבר זכותה של קמור להיפרע מתמורת מכירת כלי הרכב. על יסוד כל אלה אפנה עתה לבירור טענות הצדדים. עיקר טענות קמור קמור טוענת שזכותה להשבת חלק מתמורת המכירה של כלי הרכב (בהיקף של החוב המובטח במשכון בגין כלי הרכב) היא זכות קניינית שהיא בגדר זכות שמורה של צד ג' לא מעורב שמעיקרה אין למדינה זכות לחלטה. גם אם יש למדינה זכות חילוט עקרונית, זכות זו נסוגה מפני זכותה של קמור. טיבו ומהותו של שעבוד רכב להבטחת חוב בגין הרכב קמור טוענת שבאמצעות המשכון שנרשם על כל אחד מכלי הרכב שימרה בידה זכות קניינית בכלי הרכב. זכות זו מקנה לקמור כנושה עדיפות ביחס לנושים אחרים [י. ויסמן חוק המשכון תשכ"ז - 1967 פירוש לחוקי החוזים (ג. טדסקי - עורך) (תשל"ה) 14]. השעבוד שנרשם על כלי הרכב, הן ברשם המשכונות והן ברשות הרישוי, מקורו במתן אשראי לרכישת נכס ששימש בפועל לרכישת הנכס. על כן זה שעבוד ספציפי לרכישת נכס שיש לו עדיפות בסדר קדימויות של נושים (סעיף 169(ד) לפקודת החברות ). לכן במרחב המשפט הפרטי לקמור זכות קניינית מובטחת במשכון ספציפי וזכות זו עדיפה על זכות המדינה שהיא זכות אובליגטורית המבוססת על צו תפיסה שכמוהו כעיקול. היחס שבין זכות לחילוט לבין זכויות צד תמים הדין מכיר בעדיפותו של צד ג' שהוא בעל זכות תמים בנכס על פני זכותה של המדינה לחילוט בהליך פלילי [סעיף 40 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969] . שהרי תכליתו של החילוט היא עונשית ומיועדת לפגוע במשאבים ובמקורות הכספיים המשמשים קרקע צמיחה לפשיעה. אין היא מיועדת להעשרת קופת המדינה על חשבון נכסי הפרט שאינו צד לפעילות העבריינית ואינו מעורב בה (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל נ' מ"י פ"ד מח(3) 238). הוראות חוק איסור הלבנת הון וחוק המאבק בארגוני פשיעה אינן משנות את תכליתו של צו החילוט ואינן גורעות מזכויות צד תמים, לכל הפחות כאשר מדובר בזכות קניינית שיש לטוען לזכות בנכס מסוים [בש"פ 6817/07 סיטבון נ' מ"י (להלן: "פרשת סיטבון") ]. בית המשפט אינו רשאי לצוות על חילוט נכס אם נמצא טוען לזכות בנכס שהוכיח כי רכש את זכותו בנכס בתמורה ובתום לב או שהוכיח כי הנכס או הרכוש שימש בעבירה שלא בידיעתו או שלא בהסכמתו (סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים). קמור מתנהלת בעסקיה עם הלקוחות בכלל ועם הלקוחות הספציפיים הללו (שירלי וקארין) בפרט על פי עקרונות מסחר רגילים. מהלכים של סחר המרה (trade in) ושימוש בשיקים מעותדים בהקשר למכירת רכבי יוקרה הם מהלכים שגרתיים שלא ננקטו דווקא בעניין הלקוחות דנן. קמור אינה יכולה ואף אינה רשאית לבדוק בציציות לקוחותיה. אין לה כלים לבחון את עברו הפלילי של לקוח והיא אינה רשאית לסרב לקיים מסחר רגיל עם אדם המבקש לקנות רכב גם אם יש לו תדמית שלילית. קל וחומר בעניין הלקוחות דנן שהוכיחו בעבר שהם מכבדים את ההסכמים עם החברה ולא היה לחברה יסוד לחשוד בכוונותיהם. העובדה שעסקות המכירה של כלי הרכב בוצעו באמצעות נציג מכירות של קמור ( גולן אביב) שנמנה עם הנאשמים בכתב האישום שייחס לאבוטבול עמידה בראש ארגו פשיעה וכן העובדה שגולן הורשע באישום שיוחס לו, אינה מזהה את פעילותו עם החברה. גולן אינו אורגן של החברה. אורגן מוגדר בחוק החברות כ-"...כל מי שעל פי דין או מכוח התקנון רואים את פעולתו בעניין פלוני כפעולת החברה לאותו עניין" (סעיף 46 לחוק החברות). איש מכירות הוא עובד זוטר יחסית שעניינו העיקרי הוא בקידום הכנסתו מעמלות. אין הוא בעל "ראיית רוחב" של אינטרס החברה (בהבדל ממנהל השיווק או מנהל הכספים) ואין לזהותו עם החברה ולהטיל על החברה - מכוח "תורת האורגנים"- אחריות בגין פעולותיו וידיעותיו של עובד זה. טיעון דיוני הטיעון הדיוני הוא בן שלושה חלקים: א) הוכחת זכותה של קמור; ב) העדר זכות חילוט; ג)משמעות ההסדר בעניין הרכב של שירלי הוכחת זכותה של קמור כיון שרישומו של שעבוד כמשכון תקף כלפי הכל (סעיף 4(3) לחוק המשכון) כל שקמור צריכה לו הוא הוכחת עצם רישום השעבוד ואין צורך בהוכחת העסקה שיצרה את החוב שלשמו נרשם שעבוד על דרך משכון. בכל זאת קמור הוכיחה את החוב בגין כלי הרכב. הוצגו עותקי השקים המעותדים שהיו חלק מן התמורה בגין רכישת כלי הרכב ועליהם חותמות המעידות שהשקים לא נפרעו. צורף גם תצהיר של אבי חי מ"מ סמנכל הכספים של קמור שבדק את סוגיית פירעון השיקים הללו ומצא שהם לא נפרעו. הוא הוסיף כי מכתב ה של גב' של גב' צמח בטעות יסודו (למכתב צורפו שתי קבלות שמעידות על קבלת השיקים אך לא על פרעונם). זולת מכתבה של גב' צמח לא הביאה המאשימה כל ראיה להראות שהחוב לקמור אינו קיים או אינו קיים חלקית. ראיותיה של קמור הוגשו כדין בשלב שבו לראשונה הייתה לה אפשרות להגישם. העדר זכות חילוט חוק המאבק בארגוני פשיעה תשס"ג - 2003 (להלן: "חוק המאבק") מבחין בין שני טיפוסי רכוש שיש לחלטו בעקבות הרשעה בעבירות מסוימות לפי חוק המאבק. הטיפוס האחד הוא "רכוש הקשור לעברה..." (סעיף 5(1) לחוק המאבק). הטיפוס השני הוא "רכוש של הנידון שהוא שווה ערך לרכוש הקשור לעברה" (סעיף 5(2) לחוק המאבק). ענייננו סב, בבירור, על רכוש מן הטיפוס השני (שהרי אין טענה שכלי הרכב שימשו לביצוע עבירה או היו קשורים בעברה). לעניין רכוש שלא נקשר בעבירה מורה חוק המאבק שהרכוש לא יחולט אם הטוען לזכות ברכוש הוכיח את זכותו ברכוש (סעיף 18(א)(1) לחוק המאבק). די בהוכחת הזכות ברכוש (לענייננו הוכח השעבוד של הרכב הרשום כמשכון) ואין דרישה להוכחת תום לב. כלומר גם בהנחה שקמור הכירה (על דרך המודעות של נציג המכירות מטעמה) את מעלליו של אבוטבול, משעה שברור שכלי הרכב נעדרי זיקה לעברה, קמור תהא נפטרת מעולו של החילוט, אם הוכיחה את זכותה ברכוש. זה בהבדל מן ההוראה ביחס לרכוש שנקשר בעבירה. לעניין רכוש מטיפוס אחרון זה לא יינתן צו חילוט אם הטוען לזכות הוכיח כי רכש את הזכות לפני שבוצעה העברה (שבה נקשר הרכוש) מבלי לדעת ובלי להסכים לכך שהרכוש ישמש למטרת עברה. וכן לא יינתן צו חילוט גם בהקשר לזכות שנרכשה לאחר ביצוע עברה אם רכישת הזכות הייתה בתמורה בתום לב. אם יטען הטוען שענייננו ברכוש שנקשר בעברה, אף בא כוח קמור ישיב שלא קמה זכות לחילוט מפני שהזכות מתקיימת כלפי רוכש זכות ברכוש שאינו תם לב ולא כלפי מוכר זכות ברכוש. קמור מכרה זכויות ברכב ולא רכשה זכויות ברכב. משמעות ההסדר בעניין הרכב של שירלי כאמור למעלה מכאן הושג הסדר בין המדינה לאבוטבול בעניין הרכב של שירלי. ההסדר אומר שאם ייקבע שקמור אינה זכאית להיפרע על פי המשכון תוותר המדינה על מחצית סכום התמורה של מכירת הרכב ואם ייקבע שקמור זכאית להיפרע על פי המשכון כי אז תוותר המדינה על מחצית מן היתרה שלאחר ההשבה לקמור. מכאן מתבקש, לטענת בא כוח קמור, מוסרית, משפטית והגיונית שהמדינה אינה יכולה לעקוף את זכותה של קמור ביחס לכל נתח שהוא מן החוב. בהיבט מוסרי , אין להסכין עם העובדה שהמדינה מוכנה לוותר לעבריין שהורשע על מחצית הסכום שיש לחלטו והיא גורסת סנקציה חריפה יותר כלפי צד ג' בלתי מעורב. בהיבט משפטי יש כאן מהלך של העדפת נושה. המדינה מעדיפה ויתור לבעל זכות אחד ברכב (העבריין) על פני בעלת זכות עדיפה המובטחת במשכון. בהיבט לוגי, הויתור על מחצית כספי החילוט (בהנחה שתהיה קביעה שהמשכון נסוג מפני הוראת החילוט) משמעותו שהמדינה מעמידה את מחצית הסכום לרשות אבוטבול. אין היא יכולה לעשות כן כיון שברור שזכות קמור קודמת לזכותו של אבוטבול. וכך צריך קודם כל להשתמש במחצית הסכום הזאת לפירעון החוב לקמור. בכך לא סגי. שכן אם מחצית הסכום לא תספיק לפירעון החוב לקמור ייכנס לתקפו המנגנון הנוסף שבהסדר לאמור שהמדינה מוותרת לאבוטבול על מחצית מהיתרה. אלא שגם ביחס למחצית הנותרת (רבע) קיימת הסכמת ויתור על מחצית וכך הלאה עד אפס. עיקרי הטיעון של המאשימה טענות המאשימה נשענות על חצובה תלת רגלית: (א) מערכת הנסיבות שלעניין; (ב) מהות ההליך ונטל השכנוע המגולם בו; (ג) הפועל היוצא המתבקש ממערכת הנסיבות, מהות ההליך ומערך נטלי השכנוע. הנסיבות שלעניין המאשימה נדרשת לארבע נסיבות של עובדה ששלוש מתוכן, הלכה למעשה, אינן שנויות במחלוקת. אלה הן: כלי הרכב נרכשו על ידי אבוטבול. שירלי (אחותו של אבוטבול) וקארין (אשתו של אבוטבול) הן הבעלים הרשום של כלי הרכב אך הבעלות המהותית היא של אבוטבול. נסיבה זו נקבעה כעובדה בהליך של הצו הזמני ואושרה בהליך הערעור לפני בית המשפט העליון. קמור אינה משיגה על כך; השקים המתעתדים, ששימשו לרכישת כלי הרכב (שיקים של חברת מיקרוטק או של גליקסמן ביצים) הם פרי מעשי סחיטה שבוצעו בידי אבוטבול ושליחיו במסגרת פעילות ארגון הפשיעה שנדונה בכתב האישום. גם זו קביעה במסגרת הליך הצו הזמני שקמור אינה משיגה עליה; גולן אביב, נציג מכירות של קמור, עובד בכיר בחברה כפוף לרוני וייס אחד הבעלים של קמור, מוסמך למכור כלי רכב יקרי ערך, לחתום בשם קמור על התקשרויות עם רוכשים ולסכם עמם את תנאי הרכישה. גולן ביצע, בשם קמור ועל דעתה את מכירת כלי הרכב דנן בתנאים שבהם נמכרו כלי הרכב, חתם בשם קמור על המסמכים הרלוונטיים ועל תנאי הרכישה (קבלת כלי רכב בסחר המרה וקבלת שקים מתעתדים). גולן מסר בהודעה במשטרה כי הבעלים של קמור (רוני וייס) מינו אותו לטפל בעניינים שונים מטעם קמור מול לקוחות מסוג מסוים , לקוחות שהם "חבורות פשע" דוגמת אבוטבול. גולן עמד לדין כאחד הנאשמים במשפט והורשע בביצוע עברה במסגרת ארגון הפשיעה של אבוטבול. הוא, אם כן, מודע מלגו ארגון הפשיעה לטיב פעולותיו של הארגון ולמיקומו ותפקידו של אבוטבול בארגון. קמור אינה משיגה על ממצאי הכרעת הדין ביחס לגולן אביב ואינה חולקת על העובדה שהוא ביצע את ההתקשרויות עם רוכשי כלי הרכב. היא חולקת רק על כך שגולן פעל כאורגן פורמאלי של קמור. נסיבה שנויה במחלוקת נוגעת לשאלה האם קיים חוב מובטח בשעבוד על הרכב של קארין. כלי רכב זה נרכש באמצעות סחר המרה בכלי רכב קודם (שנרכש תשעה חודשים קודם לכן) ובתוספת שיק מעותד על סך 30,000 ש"ח. בגין הרכב הקודם נותר חוב של 90,000 ש"ח ועל כן נמסרו , במעמד רכישת הרכב של שירלי 3 שיקים מעותדים להשלמת התמורה בגין הרכב הקודם. בעקבות העסקה נרשם שעבוד על הרכב של שירלי ברשם המשכונות. אין מחלוקת שהשיק שהוסף בגין רכישת הרכב של שירלי נפרע. על כן המאשימה גורסת שלא קיים חוב מובטח במשכון בגין רכב זה. המשכון אינו כולל תניה המראה זיקה לחוב בגין הרכב הקודם וחוב זה אינו מובטח במשכון. ראיה לכך נעוצה במכתב חשבת קמור ליאחב"ל האומר שלא רובץ חוב על הרכב של שירלי. מהות ההליך ונטל השכנוע הליך החילוט דנן מעוגן בהוראות חוק המאבק בארגוני פשיעה ובחוק איסור הלבנת הון תש"ס - 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנה"). הוראות החילוט המקיפות הכלולות בחקיקה זו נועדו לשמש מכשיר ללחימה בפשיעה המאורגנת וסיכול יכולות הפעולה שלה על ידי פגיעה במשאבים הכלכליים המשמשים את את ארגוני הפשיעה. פגיעה במקורות ההון של ארגוני הפשיעה כמוה כהידוק עניבת חנק על אפשרויות הפעולה שלהם. כלי החילוט שהדין העמיד לרשות הלוחמים בפשיעה המאורגנת הם אמצעים יוצאי דופן המאפשרים השתלטות על נכסים, זכויות קנייניות וכספים ששיכותם לפרט מסוים אינה שנויה במחלוקת. תכליתם המיוחדת של חוקי החילוט הללו מציבה את המדינה, כבעלת הזכות לקבל לידיה את הרכוש המחולט במישור שונה לחלוטין מזה שבו מצויים נושים המתמודדים על סדר קדימה בנשיה כלפי החייב שהוא הבעלים של הרכוש המחולט. כפועל יוצא המדינה אינה צריכה להתמודד על מיקומה בסדר הקדימות של נושים. זכות החילוט קודמת לזכויות נשייה אחרות, אפילו הן זכויות מובטחות (בש"פ 6817/07 מ"י נ' סיטבון"; פש"ר (ת"א) 2408/04 חורש נ' מ"י) . אכן דיני החילוט העונשי מסייגים את זכות החילוט כך שהיא לא תחול, בתנאים מסוימים על צד ג' תמים. זכותה של המדינה לקבל את הרכוש המחולט תוסג לאחור אם הטוען לזכות, אותו צד ג' תמים יעמוד בנטל השכנוע הרובץ לפתחו. בקשת החילוט דנן נשענת הן על הוראות חוק המאבק והן על הוראות חוק איסור הלבנה. בחינת ענייננו לפי הוראותיו של חוק אחרון זה תראה שזכויותיה של קמור אינן מסיגות לאחור את זכות המדינה לחילוט תמורת כלי הרכב. חוק איסור הלבנה מורה שיש לחלט רכושו של אדם שהורשע בעבירה לפי החוק. בגדרו של רכוש הנתון לחילוט מצוי רכוש שהושג במישרין או בעקיפין כשכר עבירה או כתוצאה מביצוע עבירה (סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנה). חוק איסור הלבנה מחיל על הליכי חילוט לפי החוק את הוראות החילוט שבסעיפים 36ג - 36י לפקודת הסמים (סעיף 23 לחוק איסור הלבנה). פקודת הסמים קובעת שבית המשפט לא יורה על חילוט רכוש אם הוכיח הטוען לזכות ברכוש שהרכוש שימש בעברה ללא ידיעתו או הסכמתו או שהזכות ברכוש נרכשה בתמורה ובתום לב בלי שהטוען לזכות ברכוש ידע או יכול היה לדעתכי הרכוש שימש או הושג בעבירה. גבי דידן קמור לא תצא ידי חובתה בהוכחת עצם קיומה של זכות בכלי הרכב הקנויה לה. רובץ לפתחה נטל שכנוע להוכיח כי רכשה את זכותה בכלי הרכב בתמורה ובתום לב; היינו שלא ידעה ולא הייתה יכולה לדעת שכלי הרכב הללו "הושגו" (נרכשו) במישרין או בעקיפין כתוצאה מביצוע עבירה. יישום הדין על העובדות בנקודת המוצא משמשות שלוש הנסיבות שהן בחזקת עובדה פסוקה ומוגמרת . ראשית, אבוטבול הוא הבעלים של כלי הרכב; שנית, כלי הרכב נרכשו בין היתר באמצעות סכומי כסף (שיקים מעותדים) שהושגו בידי אבוטבול בעברה (עברה לפי סעיף 3 או 4 לחוק איסור הלבנה); שלישית, המבצע והמתקשר מטעם קמור בעסקות כלי הרכב הוא גולן אביב שמצד אחד מהווה גורם מורשה מטעם החברה לפעול בשמה ומצד שני הוא גם חלק מארגון הפשיעה של אבוטבול וככזה מחזיק בידיעה על אופי הפעילות של הארגון. גולן נקבע בידי החברה לשמש כנציגה לטיפול בלקוחות שהם בגדר "חבורות פשע" המבקשים לרכוש כלי רכב יקרים. גולן פעל במסגרת סמכותו על פי ההנחיות שקיבל מן החברה. כיון שלפי פרשנות הדין זכות החילוט שביד המדינה אינה כפופה לסדר קדימויות המתקיים לפי המשפט הפרטי בין נושים ובעלי זכויות קנייניות שונים (פרשת סיטבון), זכות המדינה לחילוט גוברת על האינטרסים והזכויות של נושים אחרים. משפט הבכורה לזכותם של האחרונים יינתן רק אם הוכיחו שרכשו את זכותם בנכס המחולט בלי שידעו או יכלו לדעת על כך שהנכס הוא בר חילוט משום שמוצאו במישרין או בעקיפין בעברה. בעניין דידן ידיעתו של גולן אביב היא ידיעתה של קמור. לגולן אביב מודעות בפועל לקיומו של ארגון הפשיעה של אבוטבול ולטיב פעולותיו; מודעות בפועל לכך שאבוטבול הוא הלקוח (מימים ימיה) גם אם פורמאלית שירלי וקארין הן המתקשרת בעסקה ושלגביו מתקיימת הנחיית החברה להעניק תנאים מיוחדים כמי שנמנה עם טיפוסי לקוחות שמרבים לקנות ולשדרג רכבי יוקרה. לגולן גם מודעות בכוח (היכולת לדעת המתקיימת בדרגה גבוהה של הסתברות אצל גולן) לכך שהתמורה לכלי הרכב משולמת בכספים שהושגו בעבירה. כיון שידיעתו ומודעותו של גולן היא, בה בעת מודעות החברה, אין לומר שקמור הוכיחה שזכותה בכלי הרכב נרכשה בלי ידיעה, בפועל או בכוח, על כך שכלי הרכב שהיא טוענת לזכות בהם נרכשו ממנה באמצעות מימון כספי שהושג בעברה. לפיכך קמור לא הוכיחה שעניינה מצוי בגדר הסייג הקבוע בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים שבכוחו להסיג אחור את צו החילוט. דיון הפירוט הרחב יחסית של טיעוני הצדדים מאפשר להגיע להכרעה תוך קיצור אמרים יחסי. תשתית עובדתית בנקודת המוצא העובדתית של החלטה זו מצויות מספר נסיבות עובדתיות שנקבעו בהליכים שונים שמתקיימת זיקה ישירה בינם לבין החלטה זו. בהליך של צו החילוט הזמני נקבע שאבוטבול הוא הבעלים המהותי של כלי הרכב. אבוטבול הוא הלקוח של חברת קמור. החברה מודעת למיהות הלקוח. באותו הליך נקבע שלשם מימון רכישת כלי הרכב אבוטבול השתמש בשקים שנסחטו ממיקרוטק ומגליקסמן ביצים. לשון אחר כלי הרכב הם בחזקת "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין ...כתוצאה מביצוע העברה" (סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנה וסעיף 1 לחוק המאבק). ראיות שהציגה באת כוח המדינה, בהסכמת בא כחו קמור (עו"ד טלמון) מתוך התיק הפלילי מוכיחות בבירור רב את מעמדו ותפקידו של גולן אביב בחברת קמור, את קשריו ומעורבותו בפעילות ארגון הפשיעה של אבוטבול ואת מודעותו למהות הפעילות של הארגון ושל העומד בראשו שהוא הלקוח בעסקת כלי הרכב. הראיות הללו מכוונות גם לקשריו של רוני וייס עם אבוטבול ואנשיו ולכך שפעולותיו של גולן אביב הונחו ואושרו על ידי וייס. וייס אישר הטבות מפליגות לאבוטבול ואנשיו. אמנם הנסיבות הללו נקבעו בהליכים שקמור לא הייתה צד להם (או ששימשה כמשיב פורמאלי בלבד) אך בפועל לא נעשה מצדה, בהליך דנן, כל ניסיון להשיג על ממצאי העובדה האלה ולפיכך אני מציב אותם כתשתית עובדתית של החלטה זו. בשתי נקודות התעוררה מחלוקת בין הצדדים. העניין הראשון הוא של היקף טענתה של קמור לזכות ברכוש. לשון אחר המאשימה גורסת שבגין הרכב של שירלי למעשה כל חוב לקמור. זה בין בהסתמך על מכתבה של גב' צמח, חשבת קמור ובין משום שהמשכון שנרשם בהקשר לרישת הרכב של שירלי לא נועד להבטיח חובות עבר בגין רכישת כלי הרכב הקודם של שירלי. אינני מקבל את טענת המאשימה. קמור הוכיחה שהשיקים בסך 90,000 ש"ח שנמסרו כתמורה לרכישת הרכב הקודם של שירלי לא נפרעו. על כן קיים חוב של אבוטבול לקמור בגין השיקים הללו. ההוכחה הנגדית מטעם המאשימה אינה בת משקל מספיק מאחר שהובהר בתצהירו של אבי חי מטעם קמור שראיה זו מושתתת על טעות. אני סבור שהשקפת המאשימה שהמשכון שנרשם על הרכב של שירלי מבטיח רק את תשלום התמורה בגין הרכב של שירלי ואין לו כל זיקה לרכב הקודם, מחטיאה את מהות העסקה של רכישת הרכב של שירלי. אכן למשכון אין ולא כלום עם עסקת רכישת הרכב הקודם של שירלי, אלא שעסקה זו אינה שייכת לענייננו. ענייננו בעיסקת רכישת הרכב של שירלי. רכב זה נרכש באמצעות שלושה רכיבי תמורה. מרכיב אחד הוא הרכב הקודם של שירלי. לרכב זה שווי מסויים אולם כיון שתמורת הרכב הקודם לא נמסרה לקמור במלואה צירף הקונה, ביום רכישת הרכב של שירלי את המרכיב השני - שלושה שיקים שמהווים השלמה לשווי הרכב הקודם של שירלי. הרכיב השלישי הוא שיק נוסף המבטא את יותרת שוויו של הרכב החדש על הרכב הקודם. שלושה מרכיבים אלה הם התמורה לרכישת הרכב של שירלי וכיון שהמשכון מבטיח את תמורת הרכב של שירלי, אזי חילולם של שלושת השיקים שנועדו להשלמתשווי הרכב הקודם, הקים עילה למימוש המשכון. נקודת המחלוקת השנייה נוגעת למעמדו של גולן אביב כאורגן של קמור. בנקודה זו מקובלת עליי השקפת המאשימה. חוק החברות הציב אמת מבחן תפקידית - ארגונית ואמת מבחן תפקודית (פונקציונאלית) להגדרת גורמי החברה המהווים אורגן שלה. לפי אמת המבחן התפקודית יבוא בגדרו של אורגן כל מי ש "....מכוח התקנון רואים את פעולתו בעניין פלוני כפעולת החברה לאותו עניין" (סעיף 46 לחוק החברות). תקנונה של חברת קמור לא הוצג. אולם על פי תיאור התפקיד של גולן, היכולת שלו לסכם תנאי רכישת רכב יוצאי דופן בסכומים גבוהים , לחתום על עסקות המכירה ועסקות סחר ההמרה ולהעניק ללקוחות מועדפים שירותים שונים נוספים ולחייב בכל אלה את החברה, מתבקש לכאורה שלפעילות כזאת יש מקור עיגון תקנוני. המאשימה יצאה ידי חובתה בהצגת המציאות התפקודית של גולן. הפרכת ראיה לכאורה זו מוטלת על קמור (למשל על ידי הצגת התקנון) והיא לא עשתה בעניין זה דבר. מכאן , לפי תורת האורגנים, שחוק החברות אימץ אותה (סעיף 47 לחוק) ידיעתו וכוונתו של גולן כאורגן של קמור משוייכות גם לקמור. אפשר גם בדרך אחרת לקבוע שלקמור הייתה מודעות בפועל או לכל הפחות בכוח להתנהלותו של אבוטבול ואנשיו ולמקורות המימון הבאים בעבירה של רכישת כלי הרכב. הראיות שהציגה המאשימה מוכיחות שגולן הוצב לפעילות בשירות לקוחות שהם "חבורות פשיעה" בידי רוני וייס שהוגדר כאחד הבעלים וכמנהל בכיר בחברה. הראיות הללו מוכיחות את קשריו של וייס עם אבוטבול ואנשיו; וייס אישר הענקת הטבות רבות לאבוטבול ולאנשיו לרבות בתקופה שאבטובול היה במעצר בית. על רקע זה ניתן לומר שאם לא הייתה לוייס מודעות בפועל לטיב התנהלותו של הלקוח ולמעורבותו של זה בארגון הפשיעה, אזי היה עליו לדעת את זאת והוא עצם עיניו מראות ואוזניו משמוע. מודעות בכוח זו של וייס בוודאי ניתן לייחס לקמור. מהות ההליך ונטלי שכנוע מהותו של הליך החילוט מכוח חוק המאבק וחוק איסור הלבנה ומיקומה של זכות החילוט במישור נפרד ממישור סדר הקדימה בין נושים, נבחנו והובהרו בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת סיטבון (מפי כב' השופטת עדנה ארבל). האבחנות שנקבעו שם משליכות על ענייננו ואין צורך שאערוך בהן בחינה משל עצמי. אציין אך את זאת שלפי המבנה המשורטט בפסק הדין בפרשת סיטבון אמנם המדינה אינה משתתפת ב"תחרות" של נושים על סדר קדימה בנשייה, אך מקום שמנגד לזכות המדינה לחילוט ניצב טוען לזכות שהוא בעל אינטרס קנייני בנכס מסוים (בהבדל מנושה שנשען על זכות אובליגטורית גרידא), עשויה זכותו של הטוען לזכות לגבור על זכות החילוט אם מתקיימים הסייגים שחוקי החילוט הללו נקבו בהם. קמור טוענת לזכות קניינית בנכס מסוים (כלי הרכב). על כן עשויה זכות החילווט לסגת מפניה אם יתברר שעניינה של קמור בא בגדרם של הסייגים האמורים. מהם אותם סייגים ולפתחו של מי רובץ נטל השכנוע להוכחת התגבשות הסייג. חוק המאבק בארגוני פשיעה חוק המאבק מצווה - כעין אימפרטיב קטגורי - על חילוט רכוש של אדם שהורשע בעברה על פי החוק. רכוש הוא "רכוש הקשור לעברה" (סעיף 5 (1) לחוק המאבק). החוק מגדיר "רכוש הקשור לעבירה" בין היתר כרכוש ש"הושג במישרין או בעקיפין...כתוצאה מביצועה [של עבירה]". לפי שכלי הרכב הושגו על ידי תשלום בשיקים שנסחטו בכוח ובאיומים מבעלי השיקים הללו, ענייננו בא בגדרה של הוראת סעיף 5(1) לחוק המאבק (ולא - כסברת עו"ד ארד -אילון - בגדרה של הוראת סעיף 5(2) לחוק). לעניין חילוט רכוש לפי סעיף 5(1) לחוק המאבק קובע החוק סייג לאמור החילוט הקטגורי לא יחול אם "הטוען לזכות ברכוש הוכיח את זכותו ברכוש וכי רכש אותה לפני ביצוע העבירה שבקשר אליה התבקש החילוט וכן הביא ראיות שלא ידע או שלא הסכים לפי העניין לכך שהרכוש יהיה רכוש הקשור לעבירה....". ספק בעניין המודעות או ההסכמה יפעל לטובת הטוען לזכות ברכוש ( סעיף 18 (א) (2) (א) לחוק המאבק). סייג נוסף הוא שצו חילוט לא יינתן מקום שהטוען לזכות הוכיח את זכותו שנרכשה בידו לאחר ביצוע העבירה שבקשר אליה התבקש החילוט וכן הוכיח שרכש את הזכות בתמורה ובתום לב ( סעיף 18 (א) (2) (ב) לחוק המאבק). הנה כי כן לפתחו של הטוען לזכות רובץ נטל שכנוע כפול. ראשית עליו להוכיח את זכותו ברכוש; שנית - אם רכש את הזכות טרם ביצוע העבירה שבבסיס צו החילוט - עליו להוכיח העדר מודעות או הסכמה לזיקה שבין הרכוש לעבירה; ואם רכש את הזכות לאחר ביצוע העבירה עליו להוכיח מתן תמורה ותום לב. לענייננו שוקל הסייג של רכישת זכות לאחר ביצוע העבירה (שהרי בעת ביצוע העיסקה כבר נסחטו השיקים מבעליהם ופעולות סחיטה אלה נכללו בכתב האישום). עו"ד ארד- אילון טען שהוראת סעיף 18 (א) (2) (ב) לחוק המאבק כללאינה שייכת לעניין משום שהיא דנה ב"רכישת זכות" ואילו קמור "מכרה זכות" ולא רכשה זכות. אין לאיל ידי לקבל טיעון זה. קמור היא בגדר "טוענת לזכות", ממנה ובה מתבקש שהיא "רכשה זכות" שאם לא כן על מה היא משתיתתה את טענתה לזכות? אכן קמור מכרה כלי רכב אך בה בעת גם רכשה, לשיטתה, זכות קניינית בכלי הרכב המגולמת במשכון. קמור שילמה עבור הזכות באשראי שהעניקה לרוכש הרכב. חוק איסור הלבנת הון גם בחוק איסור הלבנה כלולה הוראה אימפרטיבית של חילוט שהמבנה שלה זהה לזה שבחוק המאבק (סעיף 21 לחוק איסור הלבנה). הבדל מסוים בין החוקים מתקיים לעניין הסייג. חוק איסור הלבנה אימץ את הסייג שבהסדרי החילוט שבפקודת הסמים לאמור: "בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש ....אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה" (סעיף 36ג לפקודת הסמים אליו מפנה סעיף 23 לחוק איסור הלבנה). ההבדל, לכאורה, בין שני החוקים הוא שבעוד שלפי חוק המאבק הטוען לזכות ייצא ידי חובתו אם הוכיח "תום לב" היינו חוסר מודעות לכך שהרכוש שהוא טוען לזכת בו הושג בעבירה, לפי חוק איסור הלבנה ופקודת הסמים מוטל נטל הוכחה כבד יותר המגולם בסתירת המודעות בכוח ("יכול היה לדעת") של הטוען לזכות לזיקת הרכוש לעבירה. אמרתי "הבדל לכאורה" משום שאני סבור שהביטוי "תום לב" שבחוק המאבק משקף העדר מודעות בפועל ובכוח גם יחד. התעלמות ממציאות המטילה חשד כבד בדבר זיקת הרכוש לעבירה ועצימת עיניים ביחס למציאות כזאת שקולים, לדעתי, למודעות. יישום הדין מן המקובץ עולה שקמור הוכיחה את זכותה בכלי הרכב. אולם בכך לא סגי. על קמור מוטל נטל הוכחה שעניינה בא בגדרו של סייג לחובת החילוט. לפי השקפתי היקפו של הנטל שווה בהקשר לשני "ערוצי" החילוט הכלולים בשני החוקים הנ"ל. מכל מקום המדינה רשאית לבחור באחד הערוצים הללו ולדרוש חילוט מכוחו. מן המקובץ עולה שקמור לא עמדה בנטלה. החלת תורת האורגנים על מודעותם בפועל או בכוח של גולן אביב או רוני וייס משמיעה את מודעותה בפועל או בכוח של קמור לזיקה שבין הרכוש שהיא טוענת לזכות בו לבין העבירה שבאמצעות פרי הבאושים שלה נרכשה הזכות. מסקנתי היא אם כן שצו החילוט אינו נסוג מפני זכותה של קמור והמאשימה אינה חייבת לקזז מן הסכום המחולט את החוב שחב רוכש כלי הרכב לקמור. השלכות ההסדר בעניין הרכב של שירלי קמור הציגה לעיוני את פרוטוקול הדיון בבית המשפט שבו נקבע הסדר בין המאשימה לבין שירלי אבוטבול לעניין הרכב של שירלי. ההסדר מותנה בתוכן ההחלטה בבקשה דנן. נוכח המסקנה שהגעתי אליה למעלה מכאן מתחייב על פי ההסדר שהמדינה תוותר לשירלי על מחצית הסכום המחולט. אינני יודע מהו הרקע להסדר. בלי לדעת את רקע ההסדר אינני יכול לקבוע שדבק בו פגם מוסרי או שמבחינה משפטית הוא מהווה העדפה של נושה. ההסדר קובע שני מנגנוני ויתור טנטטיביים שאינם קשורים אחד בשני. אני סבור שהקישור ה"לוליני" שביצע עו"ד ארד- אילון בין שני המנגנונים משולל יסוד ולכן אין לקבוע שההסדר לוקה במכשלה לוגית כעין "הפרדוקס של זנון". . אחרי כל זה אני סבור שלהסדר יש השלכה מסוימת על בקשתה של קמור. אבאר את הדבר. למעלה מכאן הצבתי מסקנה שקמור הוכיחה את זכותה ברכוש. כלומר קמור הוכיחה את קיומו של החוב ביחס לרכב של שירלי ושהחוב מובטח במשכון. המסקנות הבאות לאחר מכן אינן שוללות את עצם קיום החוב וזכותה של קמור להיפרע באמצעות המשכון או מתמורת מכירת הרכב הממושכן. זכות זו נסוגה רק מפני זכות החילוט. אולם אם זכות החילוט בטלה, כולה או מקצתה, מחמת ויתור של המדינה, מייד שבה זכותה של קמור ותופסת את מקומה, הראשון ב"תור" של הנושים ה"אזרחיים". ייתכן שבהתווית המנגנון הראשון בהסדר עם שירלי הניחה המדינה אפשרות שתתקבל טענתה שקמור לא הוכיחה שקיימת לה זכות כלשהיא. אולם משהוכחה זכותה של קמור, פשיטא שאין מניעה שתממש את זכותה אם החילוט או חלקו "יופשר". לפיכך יש לקבוע שעד שהמדינה מוסרת לשירלי את מחצית הסכום המחולט עליה לקזז מתוך הסכום הזה את החוב של שירלי כלפי קמור (90,000 ש"ח). אם מחצית הסכום המחולט ביחס לרכב של שירלי לא תספיק כדי פירעון החוב לקמור, לא חלה על המדינה כל חובה להשלים את החלק החסר מתוך המחצית המחולטת. אולם אם נוכח פסיקתי תחליט המדינה לוותר על חלק נוסף של הסכום המחולט, תחול עליה חובה לקזז ממנו את יתרת החוב לקמור ולמוסרו לקמור עד שנמסר סכום כלשהו לשירלי. סיכום ההחלטה זה סיכומה הקצר של ההחלטה: קמור הוכיחה את טענתה לזכות ברכוש או בתמורה הכספית שהתקבלה ממכירתו. למדינה זכות לממש את צו החילוט וזכותה זו אינה נסוגה מפני זכותה של קמור. הזכות של קמור מתקיימת רק כלפי החייבת ולא כלפי המדינה. סכום התמורה בגין מכירת הרכב של קארין יחולט במלואו לטובת אוצר המדינה סכום התמורה בגין מכירת הרכב של שירלי יחולט לטובת אוצר המדינה. אם המדינה תוותר על חלק כלשהו מסכום זה, תקום זכותה של קמור ביחס לחלק שעליו ויתרה המדינה והוא עד כדי גובה החוב כלפי קמור. שעבודחילוטרכב