סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 מגדיר את המונח "שעות עבודה" כ"זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20". סעיפים 20 (א) ו- (ג) לחוק שכותרתם "הפסקות" קובע כדלקמן: "(א) ביום עבודה של שש שעות ומעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות. (ג) בעת ההפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת ממקום העבודה בו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוק זמן הפסקה בעבודה: לפנינו תביעה של התובעת - עובדת לשעבר של הנתבעת 1, לתשלום תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת שכר ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות וכן תביעה שכנגד להחזר סכומים ששולמו לתובעת ביתר. המסגרת העובדתית ואלו העובדות הרלוונטיות העולות מחומר הראיות ומהעדויות: הנתבעת 1/התובעת שכנגד 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה העוסקת באספקת תשומות חקלאיות וכימיקלים. הנתבע 2/התובע שכנגד 2 (להלן: "הנתבע 2") הינו מנכ"ל הנתבעת. החל משנת 2004 - מצבה הכלכלי של הנתבעת קשה ובמועד שמיעת הראיות בתיק (5/2011) העיד הנתבע 2 כי הנתבעת בשלבי סגירה. התובעת/הנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") החלה העסקתה בנתבעת ביום 9.11.2003 כמזכירה (או כעוזרת מזכירה כגרסת הנתבעים) בהתאם לחוזה עבודה שעליו חתמו הצדדים עם תחילת עבודתה של התובעת. בחודשים הראשונים לעבודתה היה שכרה החודשי של התובעת - 5,000 ₪. בחודשים 1/2004 - 2/2004 היה שכרה החודשי - 5,500 ₪; בחודשים 3/2004 - 12/2004 - 5,225 ₪; בחודשים 1/2005 - 12/2006 - 6,000 ₪; בחודשים 1/2007 - 2/2007 - שכרה של התובעת שולם לה בהתאם לימי עבודתה בפועל; בחודשים 3/2007 - 10/2008 - שב שכרה להיות משולם כשכר חודשי ושיעורו היה 7,500 ₪. בחודש 11/2008, חודש עבודתה האחרון בנתבעת, שולם שכרה לפי שעות עבודה בפועל. בחודש 10/2006 החלה התובעת ללמוד באוניברסיטה אולם ייאמר כבר כעת כי איננו מקבלים את גרסת הנתבע 2 לפיה הסכם העבודה בין הצדדים היה בתוקף עד למועד שבו החלה התובעת לימודיה באוניברסיטה ושינתה את מסגרת העסקתה למסגרת עבודה לפי שעות. לגרסת התובעת, למרות שהחלה בלימודים באוניברסיטה, היא לא הגיעה למרבית השיעורים וממילא נדרשה על ידי הנתבעים להשלים משימות שונות ללא קשר לשעות העבודה. כך או כך, מתלושי השכר עולה כי ככלל היה שכרה של התובעת שכר חודשי, גם לאחר שהחלה את לימודיה באוניברסיטה. ביום 20.7.2008 פנתה התובעת בכתב אל הנתבע 2 כדלקמן: "הנדון: הרעת תנאי עבודה ופגיעה בזכויות עובד להלן מובאים הסעיפים המהווים הפרת משמעת חמורה והטעונים תיקון עיוותם: בבדיקה שערכתי מתברר שמזה למעלה משנה אינך מפריש כחוק את סכומי ההפרשות לקרן ההשתלמות, ביטוח מנהלים וקרן פיצוי הוני הרשומים על שם רוית לנגה וזאת למרות שחלקי בסך סכומי ההפרשות נוכה ומנוכה תדיר משכרי. תשלום שכר עבודתי הולן באופן כמעט רציף בשנים האחרונות להעסקתי, בניגוד לחוק. היום העשירי לכל חודש הינו יום התשלום לתשלום שכר העבודה לעובד. לאחרונה קיזזת משכר עבודתי רטרואקטיבית, סך ימי חופש בניגוד מוחלט לסיכום שהיה בינינו ובכל מקרה בניגוד מוחלט לחוק. מאז החלה תקופת עבודתי ועד עצם היום הזה לא פוציתי כלל בעבור שעות נוספות שעבדתי והמופיעים ברישומי שעות העבודה. לאור האמור לעיל, הנני דורשת מחברת לוגכים בע"מ ומנהלה, מר יוסף שפטר, לפעול מיידית ובתוך שלושים ימים לכל המאוחר מיום מכתבי זה לתיקון העיוותים המצוינים בסעיפים 1,2,3,4 שהובאו להלן, שאם לא כן, אאלץ להגיש לכם את התפטרותי ממקום העבודה, תוך שמירת זכויותי על פי חוק לתשלום פיצויי פיטורין, כמו גם תיקון העיוותים ומימושם על פי חוק, של זכויותי שנפגעו ולהלן הובאו!" עוד באותו יום השיב הנתבע 2 לתובעת בכתב כדלקמן: "הופתעתי לקבל את מכתבך מיום 20.7.08. נראה לי כי במכתך זה אינך רוצה להודות על כל הדברים והמעשים אשר נעשו ע"י לוגכים לטובתך ועבורך ואשר אותן אינני רוצה לפרט במכתב זה. ברצוני לציין מספר עובדות בסיס: לוגכים במצב פיננסי קשה משנת 2004 ולמרות זאת במהלך כל השנים קיבלת את משכורתך כדת וכדין (אינני מקבל את טענתך בדבר הלנת שכר). נושא ביטוח המנהלים - למרות שבתקופה האמורה עברת ממעמד של עובדת קבועה לעובדת עפ"י שעות (עקב לימודים וזאת עפ"י בקשתך להמשיך ולעבוד עבורנו ולו גם במשרה חלקית עפ"י שעות) דאגנו לשמר את זכויותייך. מאוחר יותר אחרי כשנה חזרת ובקשת לעבוד עבורנו במשרה מלאה עקב קשיים כלכליים שלך. התחייבת להשלים את שעות העבודה שבהן תלמדי בימי שישי ואחרי שעות הלימודים (התחייבות אותה לא מלאת). באותו מעמד הובהרו לך היטב הקשיים בתשלומי ביטוח המנהלים וקרן ההשתלמות ולמרות זאת בקשת לחזור למשרה מלאה. ברצוננו להדגיש כי אנו מפרישים ונפריש את כל התשלומים עפ"י חוק. אין תשלום בגין ימי עבודה או חלקי ימי עבודה שבהם אינך עובדת. גם כאן אנו נוהגים בך מנהג 'בית הלל' ולא 'בית שמאי', איננו מחייבים אותך במלוא חוסר השעות אלא רק בחלקן, ובנוסף במקום לנכות משכרך אנו מנכים מימי חופשה ומאפשרים לך להיות בחוסר בימי חופשה. לאור האמור לעיל אני דחה בכל מכל את מכתבך. באשר לזכויותיך עפ"י החוק, אין ספק שאנו נשמור עליהם כפי ששמרנו עד כה. 4. באם תחליטי לסיים את עבודתך בחברתנו נצטער על כך אך זוהי זכותך המלאה." ביום 2.11.2008 נמסר לתובעת מכתב פיטורים כדלקמן: "לרוית, לאור המצב הכלכלי של חברת לוגכים ובהמשך לשיחות שהיו בינינו, החלטתי על סיום עבודתך בחברה אשר ייכנס לתוקף באופן מיידי, קרי החל מה - 1/12/2008 תפסיקי את עבודתך בחברה.". באותו יום מסר הנתבע 2 מסמך נוסף לתובעת, כתוב בכתב ידו: "בהמשך לשיחתנו שבה הובהר מצבה של לוגכים מחד ומצבך מאידך גיסא לוח הזמנים שבו את לומדת והצעתנו כי תעברי לעבוד ע"פ שעות. ההסדר שהיה בינינו בשנה השניה של לימודיך איננו יכול להמשיך עקב לו"ז צפוף של לימודים. הוסכם בין הצדדים כי תפסיקי את עבודתך בחברה וכי אנו נוציא לך מכתב פיטורין ע"פ בקשתך." ביום 21.12.2008 פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה הקודם, אל הנתבע 2 בדרישה לתשלום זכויותיה וביום 7.1.2009 השיב לה הנתבע 2, הכחיש את טענותיה וטען כי היא שחייבת כספים לנתבעת. דיון והכרעה בפתח הדברים יצוין כי מקבלים אנו את טענת התובעת בסיכומי התשובה מטעמה, לפיה סעיפים רבים מסיכומי הנתבעים מהווים הרחבת חזית משנטענות בהם טענות עובדתיות חדשות ולפיכך לא מצאנו להתייחס לאותם סעיפים המהווים הרחבת חזית. תשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות לגרסת התובעת עבדה שעות נוספות רבות שבגינן לא שולם לה שכר. בהתאם לפירוט שעות עבודתה המפורטות בדוחות נוכחות שצירפה לתצהירה, תבעה התובעת תמורה כוללת בגין עבודה בשעות נוספות, בגין כל שעת עבודה מעבר ל - 8.6 שעות עבודה ביום, בסך כולל של 20,971 ₪. לטענת הנתבעים, מתחילת מועד העסקתה של התובעת בנתבעת הוסבר לה כי אין בחברה שעות נוכחות ובשל מערכת של יחסי אמון לא יבוצע מעקב אחר שעות עבודתה ומשהתברר כי היקף העבודה הנדרש מהתובעת גדול במקצת מזה אשר עליו סוכם, הוחלט על העלאת שכרה "באופן גלובלי" כך שחודש לאחר תחילת עבודתה עלה שכרה החודשי לסך של 5,225 ₪. כן טען הנתבע 2 כי דוחות הנוכחות של התובעת אינם חתומים על ידו ואינם מהימנים, בין השאר מאחר שנעדר לעיתים קרובות מהארץ ורק בחודש 4/2008 כשהתברר לו כי התובעת מנצלת את האמון שניתן בה ונעדרה רבות מעבודתה, החל לחתום על דוחות הנוכחות שלה. בתביעה שכנגד טענו הנתבעים כי בחלק מחודשי עבודתה החסירה התובעת שעות עבודה ועדיין שולם לה שכר חודשי מלא ובתחשיב כולל, התובעת היא שחייבת לנתבעת החזר שכר ששולם לה ביתר. בכתב התביעה שכנגד תבעו הנתבעים סך של 58,799 ₪ בגין חוסר בשעות עבודה ובסיכומיהם הפחיתו סכום זה לסך של 12,783 ₪. עיון בתלושי שכרה של התובעת מלמד כי במהלך רוב חודשי עבודתה היה שכרה החודשי קבוע, זאת למעט בחודשים 1/2007 ו - 2/2007 שבהם הופחת משכר עבודתה בגין היעדרויות (כשלגרסת התובעת באותם חודשיים לא היה שכרה שעתי אלא הופחת בשל ימים שבהם נעדרה והנתבעת העסיקה מזכירה נוספת) ובחודש 11/2008, החודש האחרון לעבודתה בנתבעת, שבו שולם שכרה בהתאם לשעות העבודה שביצעה בפועל. לטענת הנתבע 2, גם במהלך החודשים 11/2006 ו - 12/2006 לא שולם לתובעת שכר חודשי קבוע. לתצהירו המשלים מחודש 1/2011 צירף הנתבע 2 שני מזכרים, האחד נושא תאריך 10.12.06 הממוען לרואה החשבון של החברה כדלהלן: "בנושא רוית משכורת סוכם עם רוית העלאת משכורתה ב 10% לשלם לה משכורת מלאה. בפועל היא עובדת יומיים בשבוע שאר השבוע יחושב כחופשה שמגיעה לה עד גמר החופשה הצבורה שלה. עם גמר החופשה הצבורה היא תעבור לעבוד במשרה חלקית. ע"פ יומיים מלאות בשבוע. כולל כל הזכויות שלה קרי קרן השתלמות ביטוח מנהלים הפרשה לפיצויים דר ביטוח מנהלים." והשני, נושא תאריך 11.2.2007: "לצביקה שלום! הנדון: משכורת רוית ע"פ סיכום עם רוית המשכורת הקובעת האחרונה שלה תגדל ב - 10% ברוטו. המשכורת הזו תחושב ע"פ שעות עבודה של משרה מלאה משולם ע"פ שעות העבודה ו/או ימי העבודה בפועל אותם תעשה רווית." לגרסת התובעת, מסמכים אלו זויפו ומעולם לא נמסרו לעיונה וכאשר נשאל הנתבע 2 בחקירתו הנגדית האם נהג לפי המזכר האמור ושילם לתובעת שכר לפי שעות העבודה בפועל השיב: "לא. זו בדיוק הבעיה, שרוה"ח לא התייחס לנקודה זו." ומעבר לכך, מיזכרים אלו אינם מתייחסים לחודשים 11/2006 ו - 12/2006. כך או כך, אין חולק כי סוכם בין הצדדים כי בחודש 3/2007 תשוב התובעת לעבוד במשרה מלאה וכי שכרה יעלה ויהיה בשיעור חודשי קבוע וכן אין חולק כי תלושי השכר של התובעת משקפים את השכר ששולם לתובעת בפועל ומהם עולה בבירור כי שכרה היה חודשי קבוע (למעט שלושה חודשים בלבד). על פי הפסיקה, אין מניעה כי מעביד יסכם עם עובד על תשלום גמול עבור עבודתו בשעות נוספות גלובאליות אולם בענייננו לא הוכח כל סיכום כאמור בין הצדדים. בסעיף 5 בחוזה העבודה בין הצדדים נכתב כי "העובד/ת תעבוד בימים א'- ה' בין השעות 8:30 - 17:00 וכפי שיידרש מעת לעת על פי צרכי העבודה" וגם בתלושי השכר של התובעת אין כל רכיב נפרד של תשלום גלובאלי בגין שעות נוספות. הנתבע 2 אף אישר בחקירתו הנגדית כי "כעקרון לא היה מקובל בחברה לשלם שעות נוספות". לפיכך איננו מקבלים את טענת הנתבעים לפיה יש בהעלאות השכר כדי ללמוד על תשלום גלובאלי בגין עבודה בשעות נוספות. בכל אופן דרך זו אינה מתיישבת בנסיבות הענין עם הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958. כאמור, לתצהירה צירפה התובעת דוחות נוכחות לרוב חודשי עבודתה שבהם מלאה, תחילה באופן ידני ובהמשך באמצעות הזנת נתונים למחשב, שעת התחלה ושעת סיום מדי יום. מדי חודש הועברו הדוחות לרואה החשבון של הנתבעת. הנתבע 2 טען כי דוחות אלו לא הועברו לעיונו. אולם, כעולה מאישור רואה החשבון של הנתבעת, תלושי השכר הופקו לאחר שקיבל את דיווחי העובדים על שעות העבודה, כפי שגם אישר הנתבע 2 בחקירתו הנגדית. עוד יאמר באשר למהימנות דוחות הנוכחות שמלאה התובעת, כי מאחר ששכרה היה חודשי קבוע, הרי שלא היה לה כל אינטרס של ממש "לנפח" את היקף שעות עבודתה בדוחות הנוכחות. מעבר לכך, לנתבע 2 היתה אפשרות לבדוק מדי חודש את דוחות הנוכחות וככל שלא עשה כאמור - אין לזקוף זאת לחובתה של התובעת. לפיכך אנו קובעים לא נסתרה מהימנות דוחות הנוכחות שצירפה התובעת לתצהירה וכי הם מעידים על שעות העבודה שביצעה בפועל. באשר לדוחות החסרים - אלו צורפו לתצהירו המשלים של הנתבע 2. בתצהירו טען הנתבע 2 כי "בכל הנוגע לעבודה בימי שישי אציין, כי לא ברורה לי מטרת בואה של התובעת לעבודה (אם וככל שכלל הגיעה אליה) שכן המשרד היה סגור וללא כל נוכחים אשר נדרשו לשירותיה...". מנגד טענה התובעת, כי כאשר הגיעה לעבודה בימי שישי ככל שהדבר נדרש על מנת לסיים את עבודתה - היה זה בידיעתו של הנתבע 2. איננו מקבלים את גרסתו של הנתבע 2 לפיה לא היתה התובעת יכולה לבצע עבודה בימי שישי. במכתבו לתובעת מיום 20.7.2008 שצוטט לעיל כמענה למכתבה מאותו יום, כתב לה בין היתר "התחייבת להשלים את שעות העבודה שבהן תלמדי בימי שישי ואחרי שעות הלימודים (התחייבות אותה לא מלאת)", ומכאן שהיה מקובל עליו כי התובעת תתייצב לעבודה בימי שישי. מעבר לכך, משקבענו כאמור כי דוחות הנוכחות של התובעת משקפים את שעות העבודה בפועל, וכי פתוחה היתה הדרך בפני הנתבע 2 לבדוק דוחות אלו בזמן אמת במהלך תקופת עבודתה של התובעת, אזי ככל שבאותם דוחות מפורטת עבודה בימי שישי - הרי שהתובעת זכאית לשכר בגין אותן שעות עבודה. מעבר לכך, בחישובי הנתבעים לקחו אף הם בחשבון את דיווחי התובעת באשר לשעות עבודתה בימי שישי. מעיון בדוחות הנוכחות למדים אנו כי אכן היו חודשים שבהם עבדה התובעת שעות נוספות ומנגד היו חודשים שבהם לא ביצעה את כל השעות הנדרשות למשרה מלאה לפי חוזה העבודה שנחתם עמה, וחרף זאת שולם לה שכר חודשי מלא. באשר לאופן חישוב מספר השעות הנוספות - יש לחשב את שכרה של התובעת על בסיס יומי ושבועי (כקבוע בחוק). בקצרה יצויין, כי לא הוכחה הסכמת הצדדים לשיטת עבודה לפי שעות גמישות. בכל מקרה "שיטה" זו לא הוסדרה בהסכם קולקטיבי כנדרש לפי סעיף 5 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951. לכל היותר, היתה התובעת חופשיה להחליט על השעות שבהן תעבוד בכל אחד מהימים. הפסקות - לטענת הנתבעים, לצורך חישוב מספר השעות שעבדה התובעת במהלך תקופת עבודתה, יש לקזז משעות העבודה הפסקה של מחצית השעה כשמנגד טענה התובעת כי לא יצאה להפסקות במהלך ימי העבודה. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים החלטנו לקבל את טענות הנתבעים ולהפחית משעות עבודתה של התובעת הפסקה בת חצי שעה ליום וכן את שעות החוסר בימים שבהם לא השלימה ימי עבודה מלאים, וזאת כמפורט להלן. סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 מגדיר את המונח "שעות עבודה" כ"זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20". סעיף 20 לחוק שכותרתו "הפסקות" קובע כדלקמן: "(א) ביום עבודה של שש שעות ומעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות. ... (ג) בעת ההפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת ממקום העבודה בו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה. ...". הגם שבכתב ההגנה והתביעה שכנגד נטען כי התובעת יצאה להפסקות אוכל באופן קבוע, בתצהירה לא התייחסה התובעת לסוגייה זו ורק בחקירתה הנגדית הכחישה התובעת כי יצאה להפסקות במהלך ימי עבודתה בנתבעת: "אף פעם לא היו לנו תלושים ולא אכלנו עם תלושים" וכאשר נשאלה האם העובדים נהגו לאכול יחד סלטים במטבח בזמן הפסקה השיבה: "היתה תקופה. זה לא היה תמיד. אם אתה חותר להפסקות הצהריים, רוב הפסקות הצהריים הייתי עושה מול המחשב שלי והייתי אוכלת שם." וכן הכחישה כי גם עד לסוף שנת 2005 יצאה לאכול בחוץ ארוחת צהריים. מנגד טען הנתבע 2 בעדותו כי התובעת יצאה להפסקה מדי יום עבודה: "היתה תקופה שהיא התחילה לעבוד בקיבוץ גליל ים שם היינו מזמינים אוכל כחברה והיו מורידים מהעובדים בסוף החודש מתלוש השכר. תקופה שניה ברח' הפנינה 8 שעברנו מגליל ים היתה מסעדה ואנו קנינו כל חודש תלושים והתשלומים היו אצל המזכירה וכל מי שרצה לאכול קיבל תלוש היו רושמים את זה ובסוף החודש היו מורידים מהשכר. התקופה השלישית עברנו לרח' הפנינה 2 ושם גבר הנושא של להכין סלטים ובנושא הזה התובעת, מנהלת החשבונות ואני ומידי פעם מישהו אחר היה הולך וקונה ומביאים מצרכים." בתלושי השכר הראשונים של התובעת אכן ישנם ניכויים בגין רכיב "כיבודים" - מה שעולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע 2 ולמעשה התובעת עצמה הודתה בחקירתה הנגדית כי "היתה תקופה" שבמהלכה יצאה להפסקת צהריים לאכילה משותפת של סלטים במטבח. אמנם בחקירתה הנגדית (לראשונה) ציינה התובעת כי "את רוב הפסקות הצהריים הייתי עושה מול המחשב שלי והייתי אוכלת שם". אולם לא טענה וממילא לא הוכיחה (את שנטען בסיכומיה) כי נוכחותה במקום העבודה היתה הכרחית וכי נדרשה לאכול מול המחשב. לפיכך, משהוכח כי היתה תקופה שבה נוכה מתלושי שכרה של התובעת רכיב "כיבודים" ומשאף התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי היתה תקופה שבה נהגה לאכול סלטים במטבח, הרי שהתובעת לא הצליחה לסתור את גרסת הנתבעים ל"מתכונת" לפיה יצאה התובעת מדי יום להפסקת הצהריים. קל וחומר משגרסתה של התובעת, לפיה לרוב לא יצאה להפסקות צהריים, לא נטענה בתצהירה אלא רק בחקירתה הנגדית. אשר על כן, אנו מקבלים את טענת הנתבעים לפיה יש להפחית חצי שעה מדי יום משעות עבודתה של התובעת. שעות החוסר - אמנם הנתבעת שילמה לתובעת שכר חודשי קבוע גם בגין חודשים שבהם החסירה שעות עבודה, אולם איננו סבורים כי יש לזקוף עובדה זו לחובת הנתבעת ואנו סבורים כי בהתחשבנות בין הצדדים כיום, רשאית הנתבעת לנכות סכומים ששולמו לתובעת ביתר. בפועל במהלך תקופת העבודה לא היתה התחשבנות בין הצדדים והם לא פעלו בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה ולפיכך לא מצאה לנכון הנתבעת להתחשבן עם התובעת ולהפחית משכר עבודתה בגין היעדרויות. עם זאת, משהתובעת החליטה להגיש תביעה ולדרוש תשלום בגין שעות עבודה נוספות, זכאית גם הנתבעת לדרוש החזר על כספים ששילמה לתובעת ביתר כאשר החסירה שעות עבודה, הינו מקום בו עומד צד אחד על חישוב על פי דין, הרי שהחישוב ייערך לשני "הכיוונים". לא נעלמו מעינינו פסקי הדין (מזרה ובנימיני) אליהם הפנתה התובעת בסיכומיה, התומכים לכאורה בעמדתה. אלא שלטעמנו, יש לאבחן את פסקי הדין מהמקרה שלפנינו. בעניין מזרה נדונה תביעתה של עובדת, מזכירה במקצועה, אשר כללה בין היתר רכיב של החזר סכומים שנוכו משכרה האחרון. המעסיק טען כי מדובר בניכויים של מועדי היעדרויות העובדת ממקום העבודה ואיחוריה. בית הדין הארצי אישר את קביעת בית הדין האזורי לפיה "מעביד אינו יכול, מחד לשלם לעובד שכר מלא גם אם הוא מאחר, ומאידך לשמור את הזכות לנכות, בשלב מאוחר יותר את האיחורים (פרט למקרים שהוא הודיע על כך במפורש בעת התשלום). ובהעדר הודעה כזאת, יש לראות את המעביד כמי שמוותר על הזכות לנכות בגין העדרות, בין אם מדובר באיחורים ובין אם מדובר חיסורים..." (ההדגשה הוספה - א.א.). מכאן, שניתן לשלול את זכותו של המעסיק לנכות בדיעבד בגין היעדרויות ואיחורים מקום בו שילם לעובד שכר מלא ולא יידע אותו במועד התשלום כי הוא שומר על זכותו לנכות את שעות החוסר במועד מאוחר יותר. במקרה שבפנינו אמנם הנתבעת שילמה לתובעת שכר מלא גם כשלא השלימה את מלוא שעות העבודה ע"פ חוק, אולם הדבר נבע כתוצאה מהסכמתם ההדדית, בהתנהגות, של שני הצדדים בדבר האופן בו תתנהל מערכת היחסים ביניהם. משהצדדים לא ניהלו בזמן אמת חשבון "עובר ושב" של השעות ומשהגישה התובעת תביעה לתשלום עבור שעות נוספות - קרי, לדקדוק בצד האחד של החשבון, אין מקום למנוע מהנתבעת ל"דקדק" בצד האחר של החשבון ולשלול את ניכוי שעות החוסר. גם קביעת בית הדין בעניין בנימיני אינה יכולה לחול בענייננו. באותו עניין נדונה תביעה של עובדת, שעיסוקה היה בהדרכת לקוחות המעביד, לתשלום זכויות שונות וביניהן תשלום הפרשי שכר. בית הדין האזורי קבע באותו מקרה כי "...אין המדובר במקרה הנדון בתשלום עקב 'טעות' שהמעביד לא היה מודע לה, שכן על פי הנטען הנתבעת היתה מודעת לכך שיש בעיה בדיווחי התובעת... אין לקבל מצב בו מעביד משלם על פי דו"חות שמגיש לו העובד, כאשר הוא מודע לליקויים בדו"ח, והוא שומר לעצמו את הזכות לבדק אותם במועד כלשהו בעתיד, ולהעלות טענות כנגדם בעתיד" (ההדגשה הוספה - א.א.). נסיבות המקרה שבפנינו שונות וכאמור משהחליטה התובעת לתבוע שכר בגין שעות שביצעה ביתר, יש לבצע התחשבנות מלאה ולשני הכיוונים. אשר על כן אנו קובעים כי בהתחשבנות בין הצדדים רשאית הנתבעת לקחת בחשבון כל יום ושעת היעדרות של התובעת. כך למשל אין חולק כי בתקופה 12.7.2004 - 27.7.2004 היתה התובעת באוסטרליה כשבאותה תקופה שולם לה שכר מלא ללא ניכוי ימי חופשה. שוויה של שעת עבודה "רגילה" - משאין חולק כי תלושי השכר משקפים את השכר ששולם בפועל לתובעת, הרי שאנו קובעים כי השכר המפורט בתלושי השכר הוא גובה השכר שעליו סיכמו הצדדים ואיננו מקבלים את גרסת הנתבע 2 כי כאשר שולם לה שכר חודשי בסך 5,500 ₪ - מדובר היה בטעות. באשר לערכה של כל שעת עבודה, במסגרת חישוביה, לקחה התובעת בחשבון חודש עבודה של פחות מ - 186 שעות ולפי חישובי הנתבעים, ערכה של שעת עבודה "רגילה" של התובעת, בתקופה שבה היה שכרה החודשי 5,000 ₪, עמדה על 25.51 ₪ ובתקופה שבה היה שכרה החודשי של התובעת 7,500 ₪ - 37.88 ₪, מכאן שהנתבעת התבססה על חילוק השכר החודשי ב - 196 או 198 שעות. אנו קובעים כי יש לבצע את חישוב שווי שעת עבודה של התובעת על החוק - חלוקת שכרה החודשי, כמפורט בתלושי השכר, ב - 186 שעות, התואם שבוע עבודה בן 43 שעות כמתחייב מצו ההרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה במשק. סיכום אופן חישוב גמול השעות הנוספות - מן המקובץ עולה כי העקרונות על פיהם יש לערוך את החישוב של התשלום לו זכאית התובעת עבור עבודתה בשעות נוספות, ולחלופין - התשלום לו זכאית הנתבעת בגין שכר ששולם לתובעת ביתר, הן: א. חישוב הגמול עבור העבודה בשעות הנוספות יערך על פי תחשיב יומי או שבועי, כקבוע בחוק, ובהתאם לשעות העבודה המפורטות בדוחות הנוכחות שצירפה התובעת לתצהירה והנתבע 2 לתצהירו המשלים. ב. השעות הנוספות היומיות יחושבו רק לאחר השלמת מכסת שעות העבודה היומיות (בניכוי ½ שעה הפסקה), ובהתאמה רק לאחר השלמת 43 שעות עבודה רגילות בשבוע (קרי, ללא ההפסקה וללא שעות עבודה שהן עצמן שעות נוספות). ג. ערך שעת העבודה יהא חלוקת השכר החודשי המפורט בתלוש השכר ב - 186. עבור השעתיים הנוספות הראשונות - 125% ומעבר לכך - 150%. ד. יש לקזז את שעות החוסר בעבודה. התובעת תגיש תחשיב מתוקן, נתמך בתצהיר, בהתאם לעקרונות דלעיל, וזאת בתוך 30 ימים ממועד קבלת ההחלטה. הנתבעים יהיו רשאים להגיש תחשיב מטעמם, נתמך בתצהיר, בתוך 30 ימים נוספים. ככל שיהיו חילוקי דעות תחשיביים יינתנו הוראות לגבי בירורן, לרבות בדרך של מינוי מומחה. פיצויי הלנת שכר לגרסת התובעת: "הנתבע 2 לא אחת נתן לי את הצ'ק עד ליום ה - 10 לחודש אולם דרש ממני להפקידו לחשבון הבנק שלי במועד מאוחר יותר מחמת העובדה כי התשלום לא יפרע אם אפקיד אותו במועד הנקוב בצ'ק." מנגד טען הנתבע 2, כי פעם אחת בלבד ביקש מהתובעת להמתין מספר ימים בטרם תפקיד את ההמחאה שנמסרה לה, ומעבר לכך לעיתים הפקידה התובעת את ההמחאות שניתנו לה באיחור של ימים או שבועות (מבחירה שלה) - דבר שיצר בעיות בתזרים המזומנים של הנתבעת. לתצהירה צירפה התובעת מסמכים המחזקים את טענתה כי לעיתים שולם לה שכרה באיחור: דפי פירוט תנועות בחשבון הבנק שבו מצוינות הפקדות "משכורות" בהעברה בנקאית בתאריכים 16.3.2008 ו - 15.6.2008 והמחאה נושאת תאריך 12.11.2008 שהופקדה ביום 17.11.2008. סך הכל הוכיחה התובעת כי הולן שכרה שלוש פעמים ולמשך כמה ימים. התיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר מוסדרת בסעיף 17א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, שזו לשונו: "(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן - בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות. (ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)." התובעת הציגה ראיות לכך ששלוש פעמים שכרה שולם באיחור. לפיכך לא חלה התיישנות לתביעת פיצויי הלנת שכר בגין חודשים אלה. בשני מקרים ההלנה היתה למשך של עד 3 שבועות ובמקרה אחד למשך של עד שבועיים. לפיכך, בשני מקרים פיצויי ההלנה הם בשיעור של 25% משכר הנטו של אותו חודש ובמקרה השלישי בשיעור של 15% משכר הנטו של אותו חודש. מעבר לקשיים הכלכליים, לא ניתן הסבר לתשלום באיחור בתשלום השכר. קשיים כלכליים אינה עילה לביטול פיצויי ההלנה פיצויי הלנה. בנסיבות הענין החלטתנו להפחיתם לסך של 1,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. פדיון חופשה, פדיון הבראה ודמי מחלה בפתח דיון ההוכחות הודיע ב"כ התובע כי התובעת חוזרת בה מהתביעה לדמי מחלה. בכתב התביעה תבעה התובעת סך של 13,708 ₪ כפדיון חופשה אולם בסיכומיה חזרה בה התובעת מתביעתה לפדיון חופשה משלטענתה, היא ניצלה 18.5 ימי חופשה ביתר (מבלי להביא בחשבון את הנסיעה לאוסטרליה), ומאחר ששכרה האחרון (שהיה אמור להיות בסך 3,780.4 ₪) ודמי ההבראה (בסך 1,158.5 ₪) שהגיעו לה בסיום עבודתה לא שולמו לה, הרי שקוזז מלוא חובה של התובעת בגין ימי חופשה ביתר. לטענת הנתבעים, אכן עם סיום תקופת עבודתה היתה התובעת ביתרה שלילית של 18.5 ימי חופשה ולפיכך חובה לנתבעת עמד על סך של 6,649 ₪. לפיכך לא שולם לה שכרה לחודש 11/2008 בסך 3498 ₪ (ששווה לטענת הנתבעים ל - 9.7 ימי עבודה) והיא חייבת לנתבעת בגין 8.7 ימי חופשה סך של 3,132 ₪. הנתבעים לא לקחו בחשבון כי אף לא שילמו לתובעת את דמי ההבראה המפורטים בתלוש שכרה האחרון בסך 1,158 ₪ ואת דמי הנסיעות בסך 148 ₪. כאמור, אין חולק כי התובעת ניצלה 18.5 ימי חופשה ביתר. בתקופה האחרונה לעבודתה היה שכרה החודשי של התובעת בסך 7,500 ₪ ומכאן ששווים של 18.5 ימי חופשה - 6,307 ₪ (341 ₪ ליום חופשה X 18.5). השכר, דמי ההבראה ודמי הנסיעות כמפורט בתלוש שכר 11/2008 המסתכמים לסך של 4,805 ₪ לא שולמו לתובעת כנגד חובה לנתבעת בגין ניצול ימי חופשה ביתר, כך שהתובעת נותרה חייבת לנתבעת סך של 1,502 ₪ בגין שכר (דמי חופשה במהלך העבודה) ששולם לה ביתר. קרן השתלמות אין חולק כי עם תחילת עבודתה היתה התובעת זכאית להפרשות לקרן השתלמות - 2.5% הפרשות עובד ו - 7.5% הפרשות מעביד וכך אף בוצעו ההפרשות בפועל. מחודש 11/2006 ואילך (למעט החודשים 1/2007 ו - 2/2007) הפסיקה הנתבעת להפריש את חלקה בקרן ההשתלמות וחלק העובד שנוכה משכר התובעת לא הועבר ליעדו כפי שהעיד הנתבע 2 בחקירתו הנגדית: "הם לא הופרשו בפועל והם בחשבון הנתבעת". הסכומים שנוכו משכרה של התובעת ולא הועברו לקרן הוחזרו לה בחודש 1/2011. לטענת הנתבעים, חוזה העבודה בין הצדדים היה בתוקף רק עד לחודש 11/2006 שכן עם תחילת לימודיה של התובעת, הוחלט על הפסקת ביצוע ההפרשות לקרן השתלמות. התובעת הכחישה טענה זו וטענה כי מעולם לא הוסכם עמה על הפסקת ביצוע הפרשות לקרן השתלמות. גרסתו של הנתבע 2 לפיה "העלאת השכר כאמור לעיל (בחודש דצמבר 2006 ל- 6,600 ₪ ובחודש 3/2007 ל - 7,500 ₪) נעשתה בכפוף להסכמתה של גב' לנדה לעבוד בהיקף שעות המתאים למשרה מלאה ולא לקבל קרן השתלמות, כפי שהונהג עם שאר עובדי החברה" לא הוכחה בפנינו ואף עומדת בסתירה לראיות בתיק, שכן במיזכר מיום 10.12.2006 - נספח יד1 שצורף לתצהירו המשלים של התובע - כתב הנתבע 2 עצמו כי התובעת "תעבור לעבוד במשרה חלקית ע"פ יומיים מלאות בשבוע. כולל כל הזכויות שלה קרי קרן השתלמות ביטוח מנהלים הפרשה לפיצויים דרך ביטוח מנהלים." הנתבעים לא הציגו בפנינו כל מסמך או ראיה בכתב אשר יש בהם כדי לחזק את טענתם כי בשלב מסוים במהלך תקופת העבודה הוסכם על ידי הצדדים כי יופסקו ההפרשות לקרן השתלמות וגם במכתבי התשובה מטעם הנתבעים לטענות התובעת - מהתאריכים 20.7.2008 ו- 7.1.2009 לא העלה הנתבע 2 כל טענה לפיה בשלב מסוים החליטו הצדדים שיופסקו ההפרשות לקרן השתלמות. ומעבר לכך, כאמור, אין חולק כי הנתבעת המשיכה לנכות משכר התובעת את "חלק העובד" מבלי שכספים אלו הועברו לקופה. בהיעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעים - זכאית התובעת לפיצוי בסך 12,412.5 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות (חלק המעביד). באשר ל"חלק העובד" - הסכומים שנוכו משכרה של התובעת ושלא הועברו ליעדם הוחזרו לידי התובעת בחודש 1/2011, אולם בסיכומיה ביקשה התובעת כי יוטלו על הנתבעים הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שבו נוכו הסכומים (מדי חודש ולא ממועד סיום העבודה) ועד למועד שבו הושבו לידיה - חודש 1/2011. אכן משנוכו סכומים משכרה של התובעת ולא הועברו לייעדם - על הנתבעת להשיבם לתובעת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הניכוי, מדי חודש, ועד למועד השבת הסכומים לתובעת בפועל בחודש 1/2011. לגרסת התובעת, הנתבע 2 סירב להעביר לידיה את הסכומים שהופרשו לקרן וביקשה כי ינתן סעד המורה על העברת הבעלות בפוליסה על שמה. אין לפנינו טעם שלא להיענות לבקשה ואנו מורים לנתבעת להמציא לתובעת ולקרן ההשתלמות, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, מכתב לשחרור קרן ההשתלמות לטובת התובעת. פיצויי פיטורים לגרסת התובעת, בחודש 10/2008 הודיע לה הנתבע 2 כי הנתבעת מצויה בקשיים כלכליים ולפיכך ברצונו להקטין את היקף משרתה, היא סירבה להצעה זו ולפיכך הודע לה על פיטוריה. לחלופין טענה התובעת, כי אם ייקבע כי התפטרה הרי שהתפטרה בשל הרעת תנאי עבודה (אי הפרשות לקרן השתלמות, ביטוח מנהלים ואי תשלום בגין שעות נוספות), וכן טענה כי בהתאם לפוליסת ביטוח המנהלים שלה, קיימת לה זכאות לתשלום פיצויי פיטורים גם במקרה של התפטרות והנתבע 2 אישר בחקירתו הנגדית "נכון, זה סעיף 14". גרסתו של הנתבע 2 באשר לנסיבות הפסקת עבודתה של התובעת לא היתה עקבית. בתצהירו טען הנתבע 2 כי "לאחר שובה של גב' לנגה מתאילנד היא הודיעה כי אין בכוונתה להמשיך את עבודתה בחברה", בסעיף 8 לתצהירו המשלים טען כי התובעת "התפטרה משום שמנהגה לקבל משכורת מלאה על עבודה חלקית התגלה והופסק", ובחקירתו הנגדית טען הנתבע 2 כי המסמך שכתב לה ביום 2.11.2008 - נספח יד' לתצהירה - נכתב לבקשתה והוסיף "לגבי אי יכולת התובעת לעבוד זה ברור לגמרי הכסף לא הספיק לה שעות העבודה לא איפשרו לה לעבוד במשרה מלאה ולכן היא התפטרה." טענות אלו שהעלה הנתבע 2 לא הוכחו ולא מצאנו להעדיפן על פני גרסת התובעת, לנוכח קיומו של מכתב הפיטורים. מעבר לכך, במסמך שכתב הנתבע 2 לתובעת באותו יום שבו נמסר לה מכתב הפיטורים כתב כי "הוסכם בין הצדדים כי תפסיקי את עבודתך בחברה וכי אנו נוציא לך מכתב פיטורין ע"פ בקשתך", ומכאן שיתכן שפיטוריה היו בהסכמה אולם גם במקרה כזה, זכאית התובעת לתשלום פיצויי פיטורים. מעבר לכך, בסיכומיהם טענו הנתבעים כי הנתבעת התכוונה לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בדרך של שחרור כספי הפיצויים בפוליסת המנהלים שהופרשה לזכות התובעת אולם כי הדבר לא התאפשר כפי שהסביר ב"כ הנתבעים בפתח ישיבת הראיות בתיק - כי יש צורך בהסכמת הנאמן בפשיטת רגל של בעל המניות השני לחתום על טופס 161. בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים לתובעת בהתאם להיקף המשרה שלה שהשתנה במהלך תקופת עבודתה. איננו מקבלים טענה זו. כאמור קבענו כי התובעת הועסקה במשרה מלאה בשכר חודשי קבוע, ולפיכך ככל שהחסירה שעות או עבדה בשעות נוספות - אין בכך כדי לקבוע כי עבדה בהיקף משרה חלקי. כן טענו הנתבעים כי ככל שזכאית התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, הרי שהיא זכאית רק לסכומים שהצטברו בביטוח המנהלים - סך של 37,533 ₪. בהסכם העבודה בין הצדדים לא נקבע דבר לעניין תחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים ולפיכך זכאית התובעת לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 38,125 ₪ כנתבע על ידה (תקופת עבודה של 61 חודשים ושכר קובע בסך 7,500 ₪). לטענת התובעת היא זכאית לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מאחר שלא התעוררה כל מחלוקת בין הצדדים באשר לזכאותה לתשלום פיצויי פיטורים - כעולה ממכתב הפיטורים שנמסר לידיה ומכוח תנאי פוליסת ביטוח המנהלים. הנתבעת טענה לטעות כנה ולמחלוקת של ממש. איננו מקבלים זאת. גם לא הוכח כי המניעה לשלם היתה נעוצה בנאמן לפשיטת הרגל של בעת המניות השני. ככל שבו היתה המניעה, לא הוצגה תכתובת בעניין. יחד עם זאת בשים לב לזמן שחלף, החלטתנו להפחית את פיצויי הלנת פיצוי פיטורים לסך של 38,125 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על קרן פיצויי הפיטורים מיום 1.12.08 ועד לתשלום בפועל. אין לפנינו טעם שלא להיענות לבקשת התובעת לשחרור ביטוח המנהלים לזכותה (ובכלל זה הנפקת טופס 161), ואנו מורים על הנתבעת להמציא לתובעת ולביטוח המנהלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, מכתב לשחרור ביטוח המנהלים לטובת התובעת. בתביעה שכנגד טענו הנתבעים כי על התובעת להשיב לה את ההפרשות לפיצויי פיטורים, תגמולים ואובדן כושר עבודה - 5,175 ₪. נוכח מסקנתנו דלעיל, דין תביעה זו להדחות. הרמת מסך לטענת התובעת, יש לחייב אישית את הנתבע 2 בחובות הנתבעת בשל העובדה שהנתבעת בקשיים כלכליים ובשלבי סגירה והעובדה שהנתבע 2 הלין את שכרה, לא שילם לה תמורה בגין עבודה בשעות נוספות וניכה ממנה סכומים שלא הועברו לקרן ההשתלמות. לטענתה, לנוכח חוסר תום לבו הבוטה של הנתבע 2 וניסיונותיו להתחמק מחבות אישית כלפי התובעת - יש לחייבו אישית בחובות הנתבעת. מנגד טען הנתבע 2, כי התובעת ערה למצבה הכלכלי הבעייתי של הנתבעת ויודעת שלא תוכל להיפרע ממנה אולם אין כל עילה לתביעה אישית נגדו. על מנת שתתקבל טענת התובעת להרמת מסך, עליה להוכיח כי התקיימו העילות לכך. כידוע, העילה המובהקת להרמת המסך הינה אותה "קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי מניות בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג 'שימוש לרעה' כולל מצבים אחדים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד". בענייננו לא הוכיחה התובעת כי מתקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך - היא לא הוכיחה כי הנתבע 2 עשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית של הנתבעת; הקים את הנתבעת למטרה פסולה; עירב את נכסיו האישיים בנכסי הנתבעת; הבריח נכסים של הנתבעת ללא תמורה מספקת; עשה מעשים אשר הינם בגדר תרמית. עם זאת, נקבע בפסיקת בית הדין הארצי כי אי העברת ניכויים משכר העובד לקופת גמל הינה עילה המצדיקה הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם ללא קיומן של עילות אחרות להרמת מסך. משאין חולק כי נוכו כספים משכרה של התובעת מבלי שהועברו לייעדם, הרי שעל פי הפסיקה יש להרים מסך ולחייב אישית את הנתבע 2. עם זאת, אנו קובעים כי את הרמת המסך יש להגביל רק בנוגע לרכיב קרן ההשתלמות, דהיינו לחיובים בעלי קשר סיבתי להתנהגות שבעטייה מבוצעת הרמת המסך. כאמור אין חולק כי סכומים אלו הוחזרו לתובעת בחודש 1/2011. עצם ההחזרה של הסכום אינה שוללת את הטעמים להרמת המסך, ולפיכך יש לחייב את הנתבע 2 אישית רק בהפרשי הריבית וההצמדה על הסכומים הנ"ל, מהמועד שבו בוצע הניכוי, מדי חודש, ועד ליום 1/2011. התביעה שכנגד להחזר הלוואה בתביעה שכנגד טענו הנתבעים כי על התובעת להשיב להם סך של 8,536 ₪ בגין כרטיס טיסה שרכשו עבור התובעת לאוסטרליה. לגרסת התובעת, הנתבעת הציעה לתובעת לרכוש עבורה את כרטיס הטיסה כ"הטבה" על עבודתה וחריצותה ולא כהלוואה. לא נחתם כל מסמך בכתב המצביע על כך כי הסכום בגין עלות כרטיס הטיסה ניתן לתובעת כהלוואה ובמהלך תקופת העבודה אף לא פנה הנתבע 2 אל התובעת בדרישה לקבלת החזר הסכום. מעבר לכך, בחקירתו הנגדית אישר הנתבע 2 כי הסכום לא ניתן לתובעת כהלוואה. לפיכך נדחית תביעת הנתבעים להחזר ההלוואה כאמור. סוף דבר בתוך 30 ימים מקבלת החלטה זו ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת הפרשי ריבית והצמדה כחוק על הסכומים שהושבו לתובעת בחודש 1/2011 בגין ניכויי חלק עובד לקרן ההשתלמות שבוצעו משכרה מדי חודש ולא הועברו לקרן עצמה. הפרשי הריבית וההצמדה כחוק יהיו, לגבי כל חודש בו בוצע הניכוי, החל מה- 1 לחודש שלאחר החודש בגינו שולם השכר בו בוצע הניכוי בו בוצע הניכוי ועד ליום 1.1.11. בתוך 30 ימים מקבלת החלטה זו תשלם הנתבעת 1 לתובעת את הסכומים הבאים: בגין אי ביצוע הפרשות חלק מעביד לקרן ההשתלמות פיצוי בסך 12,412.5 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום שבו היה צריכה להתבצע כל תשלום של המעביד, מדי חודש, לקרן ההשתלמות ועד למועד התשלום בפועל. פיצויי פיטורים בסך 38,125 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.12.2008 ועד למועד התשלום בפועל. פיצויי הלנת שכר בסך 1,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בגין ניצול עודף של ימי חופשה יקוזז מהסכומים המפורטים לעיל סך של 1,502 ₪, כערכם ביום 1.12.2008. בתוך 30 ימים מקבלת החלטה זו תמציא הנתבעת לתובעת וכן לקרן ההשתלמות ולביטוח המנהלים - לפי העניין, מכתב לשחרור קרן ההשתלמות ומכתב לשחרור ביטוח המנהלים, לטובת התובעת. באשר לשעות הנוספות - לאחר קבלת תחשיב התובעת כאמור בסעיפים 20 ו- 21 לעיל ותגובת הנתבעים תינתן החלטה בדבר הסכום לתשלום בגין רכיב זה ובקשר לתביעה לפיצויי ההלנה בגין שכר זה. בשלב זה איננו עושים צו להוצאות. עניין זה ייקבע בהחלטה המשלימה. לעיון ביום 19.12.2012. לעניין הערעור על החלטה זו - הכרעת בית הדין בנוגע לרכיב התשלום עבור שעות נוספות מהווה החלטה אחרת, וערעור עליה טעון רשות מבית הדין הארצי לעבודה. בקשה למתן רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 15 יום ממועד קבלת ההחלטה. הכרעת בית הדין ביתר הרכיבים מהווה פסק דין, כך שהמועד להגשת הודעת ערעור לבית הדין הארצי הוא בתוך 30 יום ממועד קבלת ההחלטה. הפסקות בעבודה