זכות ההיוועצות בעורך דין: חירותו של מושא להליך הפלילי, על כל שלביו, היא שלא למסור את תשובותיו בחקירה קודם שנתאפשר לו לפגוש בעורך-דין, בכפוף לסייגים שנקבעו בדין. חירות זו עוגנה מפורשות, בכל הנוגע למי שהוחלט על מעצרו, בסעיף 34 לחוק סמכויות אכיפה - מעצרים. ברם, גם לחשוד שאינו עצור זוהי חירות יסודית. בפרשת יששכרוב, שהוזכרה ותוזכר עוד, לא קבע זאת בית-המשפט העליון כהלכה פסוקה. זאת, על אף שכידוע עסקה אותה פרשה במי שהודה, בלא שהוסברה לו זכותו לפגוש עורך-דין, עוד בטרם נעצר (ע"פ 5121/98 הנ"ל, בעמ' 484; 501). אלא, שדברים שנכתבו שם באשר ליסודותיו של ערך זה נושאים כוח גם באשר לנחקר שאינו עצור. אביאם, בהתאמה, להלן: "חשיבותה של זכות הפגישה וההיוועצות עם סניגור בשלב החקירה נובעת מכך שחקירה על ידי אנשי מרות מהווה, ככלל, סיטואציה מורכבת ולוחצת בעבור כל מי שנחקר... כשהוא ניצב לבדו אל מול חוקריו. הדעה המקובלת היא כי זכות הייצוג וההיוועצות בעורך דין מסייעת לשמירה על זכויותיהם של נחקרים, להבטחת הגינותם של הליכי החקירה ולמניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין [הנחקר] לאנשי המרות החוקרים אותו. בהקשר זה, ניתן להצביע על מספר טעמים המצדדים בזכותו של [נחקר] לייצוג משפטי בשלב החקירה: ראשית, היוועצות [הנחקר] בעורך דינו מסייעת לוודא כי [הוא] מודע למכלול זכויותיו, ובהן הזכות לחקירה הוגנת בלא שיופעלו עליו אמצעי חקירה פסולים, החיסיון מפני הפללה עצמית וכן זכות השתיקה. ההנחה היא כי עורך הדין יקפיד על מתן הסבר ל[נחקר] בדבר זכויותיו בחקירה בלשון מובנת ופשוטה, וכן יבאר לו את הנפקויות הנלוות לאי מסירת גרסה בחקירת המשטרה" (ע"פ 5121/98 הנ"ל, בעמ' 496. ראו עוד ע"פ 6613/99 סמירק הנ"ל, בעמ' 553)). אמת, בעוד שאפשר כי חקירה בתנאי מעצר אך מחדדת טעמים אלה, אין כוחם תש אף כשזו נערכת שלא כך. כפי ששב ונפסק באותו ענין, קשר רעיוני מצוי בין החופש להיוועץ בעורך-דין לבין שניים מן היסודות, ובם כבר דיברתי, היפים גם בענינו של חשוד אשר אינו מאחורי סורג-ובריח: החופש להימנע מהפללה עצמית; והבנתן של משמעויות היידוע בדבר חופש זה והשימוש בו. בזיקה מן הסוג הראשון הקדים ודיבר כבוד הנשיא שמעון אגרנט, בקביעתו הידועה כי "זכותו של המערער להיוועץ עם עורך-דינו בטרם יחליט ליתן את ההודאה המבוקשת איננה אלא אספקט אחר של זכות השתיקה" (ע"פ 96/66 טאו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(2) 539, 545 (1966)). "פגיעה באחת מהן", כתבה כבוד השופטת אסתר חיות במקרהו של המנוח יונתן אלזם, "גוררת כמעט בהכרח פגיעה גם באחרת ובעיני לא ניתן להשלים עם תוצאה זו" (ע"פ 1301/06 עזבון אלזם נ' מדינת ישראל, בפסקה השביעית לפסק-דינה (פורסם במאגרים, 22.6.09)). על קשר מן הסוג השני - חיוניותה של ההיוועצות בעורך-דין להבנת משמעותו של החופש להימנע מהפללה עצמית ומשמעות היידוע באשר לו - עמד השופט דנציגר בהטעימו כי "אחת ממטרותיה של זכות ההיוועצות היא העמדת החשוד על זכויותיו" (ע"פ 10049/08 אבו עצא הנ"ל, בפסקה 103 לפסק-דינו). והוסיף דברים, מפי אומרתם: "הטעימה דר' חגית לרנאו, במאמרה 'יישום מבחין - תיאוריה ומעשה בתחום סמכויות החקירה וזכויות חשודים' (עלי משפט ו 105, 128), כי: 'ספק רב אם אדם מן הישוב, ללא ידע במשפט הפלילי, יכול להבין את נוסח האזהרה ואת המשמעויות המשפטיות של שתיקתו. ההבנה קשה בייחוד כאשר האזהרה נקראת באוזניו של חשוד בשעה שהוא נסער מהחשדות נגדו, מצוי במצב רגשי של לחץ וחוסר ודאות וחושש מפני מעצר אפשרי והשלכותיו. מכאן החשיבות הרבה שיש למפגש בין החשוד לעורך-דין, אשר יבהיר לו את זכויותיו החוקיות ואת המשמעות המשפטית שלהן, יעזור לחשוד להבין את המצב שבו הוא מצוי וייעץ לו בדבר הדרך שבה כדאי לו לנהוג'" (שם, בפסקה 98). "לא תמיד מודע החשוד לזכויותיו הדיוניות והמהותיות", קבע גם השופט רובינשטיין. "הגנה משפטית יעילה תלויה לעיתים בשילוב בין הידע העובדתי של החשוד, לבין הידע המשפטי של עורך דינו" (בש"פ 1144/06 אבו חשיש נ' מדינת ישראל, בפסקה ה' להחלטתו (פורסמה במאגרים, 9.2.06)). בענין אבו עצא דיבר בית-המשפט העליון בתכלית נוספת, שלישית במספר, אשר ביסודו של עקרון זה. "הסנגור", כתב השופט דנציגר, "הוא 'המגן והחרב' של החשוד [במובן של] יכולתו לפקח בזמן אמת על הוגנות החקירה" (שם, בפסקה 104). כל אותן תכליות מתקיימות בחשוד העומד לחקירה, בין אם הוא עצור ובין אם לאו, בין אם החקירה נעשית במתקן משטרתי ובין אם לאו, בין אם העבירה שבקשר לה הוא נחקר קלה או שחמורה היא. וכפי שהוסיף ופסק בית-המשפט העליון במלים מפורשות, שיש בהן לקבוע הלכה בשאלה אשר בענין יששכרוב הותרה לשעתה: "ישנם מקרים בהם החשוד-הנחקר אינו עצור ולפיכך אינו מובא לפני הקצין הממונה וכן מקרים אחרים בהם הופך אדם במהלך גביית הודעה ממנו שלא תחת אזהרה לחשוד. במקרים מעין אלו, יהיה על החוקרים עצמם לתת לחשוד הודעה כדבעי בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין בטרם יתחילו או ימשיכו בגביית הודעתו, לפי העניין" (ע"פ 10049/08 אבו עצא הנ"ל, בפסקה 121). הנה כי כן, החופש לפגוש עורך-דין בטרם מסירת תשובות בחקירה מוכר כיום בענינו של כל נחקר, החשוד בביצוע עבירה. עיקר הוא בכך, כי אפילו אין חרב המעצר מונפת מעל לראשו, אפילו אין הוא נתון לחקירה בסביבה שאינו מורגל בה, אפילו אין החשד המיוחס לו קשה וחמור, עלול חשוד להיחשף לסיכוניו של ההליך הפלילי מעצם היותו נתון לחקירה. החופש, הניתן בידיו, נועד להבטיח את הגינותו של ההליך הזה. אותו חופש שולל את סמכותם של גורמי החקירה לחייב חשוד להיחקר בטרם פגש בעורך-דין (בכפוף לסייגים שבדין). בד בבד, מצמיח הוא לחוקרים צמד חובות: האחת - לאפשר לחשוד, ככל שהדבר בשליטתם ובלבד שאין טעם ראוי לנהוג אחרת, להיוועץ בעורך-הדין; השנייה - ליידע את החשוד בדבר חירותו זו. באלו נדרשים מפקחי העירייה לעמוד, כל אימת שחובשים הם לראשם את כובעו של גורם-חוקר, עוד קודם שרשמו דברים מפי חשוד. מִשְׁכָּן חלקי מוצאת לה החובה הראשונה בהוראתו של סעיף 257 לחוק התכנון והבנייה. שם הוסף ונקבע, כי מפקח מוסמך "לא ייכנס לבנין המשמש למעשה בית מגורים ללא הסכמת תופשו אלא בשעות היום ולאחר שמסר לו, ככל האפשר 24 שעות מראש, הודעה על כך בכתב". אורכה זו, שעליה ציווה המחוקק, ממילא מאפשרת לחשוד בחלק ניכר מן המקרים להיוועץ בעורך-דין, ואף לדאוג לנוכחותו במהלך הביקור. החובה השנייה היא עיקר לעניננו שכן, כאמור, יסודה הוא ביידועו של מי שאפשר כי לא יוכל לדעת זאת בדרך אחרת, על כוחו שלא להשיב לשאלות בטרם ייוועץ בעורך-דין. במהותו של היידוע בזכות ההיוועצות הוסף ודובר בפסיקה: "הודעה אפקטיבית על קיומה של זכות ההיועצות, חייבת לכלול גם הודעה בדבר אפשרות המינוי של סניגור ציבורי" (ע"פ 8974/07 לין נ' מדינת ישראל, בפסקה כ"ה לפסק-דינו של השופט רובינשטיין (פורסם במאגרים, 3.11.10). ההדגשה במקור). זאת, לפי הוראתו של סעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, המחייב "ממונה על החקירה" להודיע לחשוד, בהקדם האפשרי, כי באפשרותו לבקש מינוי סנגור ציבורי אם הוא זכאי לכך לפי אותו חוק. עורך דין