מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא השעיית מורה עקב אלימות: 1. הבקשה שבפני הוגשה ביום 6/1/13 ובה עתר המבקש לקבל סעד זמני כנגד החלטת נציב שירות המדינה (שייקרא להלן: "הנציב"), בדבר השעיית המבקש מעבודתו כעובד הוראה במשרד החינוך. ההחלטה האמורה של הנציב ניתנה ביום 2/1/13, והיא באה על רקע הגשת כתב אישום כנגד המבקש (כתב האישום הוגש לבית משפט השלום בטבריה בתיק 18087-11-12). 2. הדיון בבקשה נקבע ליום 8/1/13. במועד זה ניסיתי להביא את הצדדים להסכמה מהותית כלשהי, אך לא הצלחתי בכך. משכך - ניסיתי להביא את הצדדים להסכמה דיונית שתאפשר לחסוך את הצורך לקיים דיון בסעד הזמני בנפרד מהדיון בתיק העיקרי, אך גם בכך נכשלתי. 3. הצדדים טענו את טענותיהם, וכעת ניתנת החלטה זו. הרקע העובדתי לבקשה 4. בחלק זה של ההחלטה אפרט את העובדות העולות מהמסמכים שבפני. אף כי נראה שהעובדות עצמן אינן שנויות במחלוקת, ראוי להבהיר כי מדובר בקביעה לכאורית בלבד. אם יתקיים עדיין דיון בעתירה לסעד עיקרי - הרי שהמותב שידון בתיק העיקרי לא יהיה כבול לעובדות שיפורטו להלן. 5. המבקש הוא מורה והוא המפרנס היחיד במשפחתו. המבקש עובד במשרד החינוך מאז שנת 1982. מאז שנת 1987 מלמד המבקש בבית הספר היסודי (שייקרא להלן: "ביה"ס"). המבקש הוא גם מחנך כיתה. למבקש אין "עבר פלילי". 6. היחסים בין המבקש לבין מנהל ביה"ס אינם תקינים. המבקש התלונן על התנהגותו של מנהל ביה"ס. המבקש מונה לפני מספר שנים להיות סגן מנהל ביה"ס, אך כעבור זמן מה הודיע כי הוא מוותר על מינוי זה, וזאת - בשל תוכן תלונותיו על התנהגותו של מנהל ביה"ס. 7. מנהל ביה"ס, מר עומר X, הוא אחיה של גיסתו של המבקש, גב' זהרה X (שתיקרא להלן: "זהרה"), אשר נשואה לאחיו של המבקש מר חוסיין X (שייקרא להלן: "חוסיין"). גם היחסים שבין המבקש לבין אחיו וגיסתו - אינם תקינים. המבקש מייחס זאת להשפעתו של מנהל ביה"ס. 8. ביום 4/6/12 הגיע חוסיין ביחד עם בנו, אל בנו של המבקש. בנו של המבקש הבין מהם כי הם מאשימים את המבקש בעקירת שתלי במיה של חוסיין. למחרת, הגיע המבקש אל שטח מרעה בקר שבו שהו חוסיין וזהרה, בעת שחוסיין וזהרה היו שם. בין השלושה התפתח עימות שפרטיו שנויים במחלוקת ביניהם. במהלך העימות נפצע חוסיין מאבן שפגעה בראשו, ובשל כך הוא טופל טיפול רפואי ואושפז למשך יממה. לפי גרסת המבקש, הוא נרגם באבנים על ידי זהרה והותקף במכות על ידי חוסיין. אחת האבנים שזהרה התכוונה להשליך על המבקש, פגעה - לגרסתו - בחוסיין, אשר נפצע מכך. לפי גרסתם של חוסיין ושל זהרה, האבן שפגעה בחוסיין הושלכה על ידי המבקש. 9. המבקש הגיע למשטרת ישראל כדי להגיש תלונה כנגד חוסיין וזהרה, אך שם - נעצר על ידי משטרת ישראל, אשר פתחה נגדו בחקירה, בעקבות תלונתו של חוסיין שנגבתה בבית החולים. במהלך החקירה הציג המבקש בפני חוקר המשטרה את סימני החבלות שנחבל בגבו, לטענתו - בשל מכותיו של חוסיין, וכן את סימני הפגיעות במכוניתו, לטענתו - בשל האבנים שהושלכו לעברו. הסימנים האמורים צולמו והתצלומים מצויים בתיק המשטרה. 10. המשטרה ביקשה מבית משפט השלום בנצרת להאריך ב-5 ימים את מעצרו של המבקש (הבקשה נדונה בתיק 7929-06-12). הבקשה נדונה בפני סגנית נשיא בית המשפט, השופטת לילי יונג-גפר, אשר החליטה להאריך את המעצר ביום אחד בלבד. בהחלטתה, התייחסה השופטת יונג-גפר, לכך שגרסתו של המבקש הפוכה מגרסת חוסיין, והביעה תרעומת על כך שהמשטרה לא ניסתה לחקור את חוסיין או את זהרה. כך, בין השאר, נקבע בהחלטה האמורה: "בשלב זה, לא ניתן עדיין לקבוע מי משני הצדדים דובר אמת אך אוכל לומר כי מן החומר שבפניי אין בשלב זה כל יתרון לגרסת המתלונן על פני גרסת החשוד, ואולי דווקא להיפך. הארוע התרחש הבוקר ושני הצדדים הגישו תלונות בנפרד. תלונתו של האח נגבתה בחדר המיון בבי"ח פוריה לשם הגיע לשם טיפול בפציעתו ואילו החשוד עצמו הגיע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה נגד אחיו ושם נחקר ומסר את גרסתו ולאחר מכן נעצר. אחיו של החשוד וגם אשת האח שכלפיהם התלונן החשוד, לא נעצרו עד עתה ועל אף שחלפו כבר למעלה מ-5 שעות מאז מסר החשוד את גרסתו, לא נעשה בשלב זה דבר לצורך זימונם למשטרה לחקירה, שלא לומר מעצרם על אף, שכאמור, מבחינה ראייתית אין מצבם קל מזה של החשוד ואולי להיפך. ... רואה אני טעם לפגם בעובדה כי חרף הנסיבות שתיארתי לעיל נתון החשוד במעצר בעוד אחיו מתהלך חופשי וכך גם בת זוגו ואין כל ראיה כי המשטרה ממהרת לזמנם לחקירה, או לעצרם.". בסופו של דבר הוחלט להאריך את מעצרו של המבקש עד למחרת. החלטה זו לא נותרה על כנה, שכן בעקבות ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת (בתיק 8128-06-12) שוחרר המבקש למעצר בית. 11. המבקש סבר כי התנהגות משטרת ישראל כלפיו לא היתה הוגנת. המבקש ייחס זאת גם לכך שמנהל ביה"ס "מקושר" לשוטרים רבים בתחנת המשטרה בטבריה. ביום 10/6/12, שלח המבקש מכתב בעניינים אלה אל מפקד תחנת משטרת טבריה, אל מפכ"ל המשטרה ואל השר לבטחון פנים, אך כפי הנראה - לא זכה לתשובה על מכתבו. 12. ביום 17/6/12 הודיעה משטרת ישראל לנציבות שירות המדינה על פתיחת החקירה כנגד המבקש. בהודעה זו, נכתב כי החקירה היא לגבי עבירה של "תקיפה הגורמת חבלה של ממש" לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. משום מה, נציבות שירות המדינה טוענת כי ההודעה התקבלה אצלה רק בחודש יולי 2012. לטענת נציבות שירות המדינה, באותה עת החליט הנציב שלא להשעות את המבקש. לא הומצאו תימוכין לקיומה של החלטה פוזיטיווית כזו, ונראה כי ניתן לקבוע בלא לחשוש לאי-דיוק, כי באותה עת הנציב לא החליט להשעות את המבקש. 13. ביום 6/8/12, הוכן כתב אישום כנגד המבקש. כתב האישום מייחס למבקש שתי עבירות; עבירה של "איומים", לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ועבירה של "חבלה או פציעה כשהעבריין מזויין", לפי סעיף 335(1) לאותו חוק (הכוונה - כנראה - לסעיף 335(א)(1) לחוק העונשין). מסיבה שאינה ברורה לי (ונראה שהיא גם אינה ברורה לצדדים), כתב האישום הוגש לבית המשפט רק למעלה משלושה חודשים לאחר הכנתו. הוא הוגש לבית משפט השלום בטבריה, ביום 11/11/12 (תיק 18087-11-12, כאמור כבר לעיל). ישיבת ההקראה בתיק הפלילי קבועה ליום 7/2/13. 14. ביום 10/12/12, בעקבות הגשת כתב האישום, ניתנה לנציב חוות דעת מאת פרקליטות המדינה בענין העבירה המיוחסת לנאשם. מסיבה שלא עלה בידי להבין את פשרה, סבורה נציבות שירות המדינה כי חוות דעת זו, אמורה להיות חסויה מפני הנאשם. חוות הדעת לא הוגשה לתיק (ואף לא הוזכרה בתצהיר שהמשיבה הגישה בתמיכה לתגובתה לבקשה). 15. מייד ביום קבלת חוות דעתה של הפרלקיטות, ובעקבות חוות דעת זו, הודיעה עו"ד חנאן יחיא מנציבות שירות המדינה במכתב למבקש, מיום 10/12/12, כי הנציב שוקל להשעות את המבקש מעבודתו. למבקש ניתנה הזדמנות להגיב בכתב על כוונת ההשעיה, עד יום 13/12/12. בתו של המבקש שלחה טיעונים מטעמה, ביום 11/12/12. לאחר מכן - ביום 23/12/12 - שלח גם בא כחו של המבקש מכתב עם טיעונים בענין ההשעיה. 16. הטיעונים האמורים הונחו בפני הנציב, אשר - כאמור כבר לעיל - החליט, ביום 2/1/13, להשעות את המבקש מעבודתו. 17. בהחלטתו של הנציב נאמר, בין השאר, כך: "ביום 11.11.2012 הוגש נגדך כתב אישום ... במעשים המיוחס[ים] לך טמון קלון, נוכח אופי המעשה ותפקידך החינוכי ובעניין זה ראה את הקריטריונים שנקבעו לעניין הקלון, בין היתר, בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניינו של מר שוקי ויטה ... מעשי האיומים והתקיפה המיוחסים לך חמורים לנוכח תפקידך כמורה, איש חינוך במדינת ישראל, אשר אמור לשמש אות ומופת לדור הצעיר וכן מודל חינוכי. ... המעשים המיוחסים לך פוגעים בתדמית משרד החינוך ובאמון הציבור, ציבור ההורים והתלמידים, במורים ובמערכת החינוך. בשים לב לתפקידך כמורה, ולנוכח כתב האישום שהוגש נגדך, נשקלה אפשרות השעייתך מתפקידך והתבקשת להעביר את טיעוניך ... בחנתי את כלל טיעוניך אשר הועברו ... באמצעות בא כוחך ואץ את מכתבה של בתך ... ... טיעוניך לגופן של הראיות ובכללם הכחשת המיוחס לך, מקומם להתברר במסגרת התיק הפלילי נגדך. ההחלטה לשעות עובד אינה כוללת בחובה הכרעה בשאלת חפותו. כמו כן, אין זה במסגרת תפקידי לבחון את חומר הראיות ולהעריכו ... ... במכלול השיקולים שנשקלו, לא נעלמו מעיניי גם נסיבותיך האישיות ... כמו כן ער אני להשלכות ההשעיה על העובד ולפגיעה הכלכלית הצפויה לו. אולם לא נמצא בהם בשלב זה, כדי לשנות מהאיזון הראוי בין ההגנה על האינטרס הציבורי ותדמית שירות המדינה לבין הפגיעה בעובד. לאחר בחינת טיעוניך והשיקולים לבחינת השעיה שנקבעו בנוהל ובפסיקה, ולאחר התייעצות עם בא כחוח היועץ המשפטי לממשלה, על פי הוראות סעיף 47 לחוק, החלטתי להורות על השעייתך מתפקידך, עד תום ההליכים הפלילים והמשמעתיים בעניינך. באשר למצבך הכלכלי הריני להפנותך לאפשרות הגשת בקשה לאב בית הדין למשמעת להגדלת שכרך בתקופת ההשעיה, לפי סעיף 49 לחוק. בטרם קבלת החלטה זו, שקלתי גם את אפשרות העברתך לתפקיד אחר ... אך לאור כתב האישום נגדך, תפקידך ונסיבות המקרה שפורטו לעיל, החלטתי, בשלב זה, שלא לנקוט בצעד זה. איני סבור שהעברתך לבית ספר אחר ולתפקיד אחר תקטין את הפגיעה בתדמית המשרד ובאמון הציבור במערכת החינוך. השעייתך תיבחן מעת לעת, בהתאם להתפתחויות בהליך הפלילי והמשמעתי נגדך.". השיקולים שאותם יש לשקול 18. כבכל בקשה לסעד זמני, השיקולים העיקריים שאותם יש לשקול הם בשני מישורים. המישור האחד, עוסק בשאלת מאזן הנוחות בין הצדדים. כלומר, האם הנזק למבקש, במקרה שלא יינתן לו הסעד הזמני המבוקש על ידיו ולאחר מכך יימצא שתביעתו העיקרית היתה מוצדקת, הוא רב יותר מאשר הנזק העלול להיגרם למשיבה במקרה שיינתן הסעד הזמני שהמבקש עותר לקבל, ולאחר מכן יתברר כי אין מקום לקבל את התביעה העיקרית. המישור השני, עוסק בשאלת סיכויי המבקש להצליח בתביעה העיקרית, לכשזו תוגש, אם בכלל. ככל שההערכה לגבי הסיכוי תהיה נמוכה יותר, כך תקטן הנטיה לתת למבקש סעד זמני כמבוקש על ידיו, ולהיפך. 19. בענין מאזו הנוחות, ברור שאם המבקש לא יקבל את הסעד הזמני המבוקש, ובהמשך יתברר כי נכון יהיה לקבל את תביעתו ולמנוע את ההשעיה כלל, לא יהיה ניתן, בדיעבד, לתקן את הנזק שנגרם למבקש באופן של השבתו לעבודה בדיעבד. אולם, יהיה ניתן לפצות אותו בכסף על הפגיעה בו. מנגד - פיצוי כספי אינו מעשי כתרופה לנזק שעלול להיגרם לשירות המדינה אם יתברר שנכון היה להשעות את המבקש מעבודתו, אך יינתן צו זמני כנגד השעייתו, בטרם בירור התביעה לגופה. 20. ככלל, דווקא בענייני השעיה, מאחר שקשה להשוות בין האינטרס הציבורי שאמור להביא בחשבון את אמון הציבור בשרות המדינה ושיקולים דומים נוספים, לבין האינטרס הפרטי של העובד המושעה, להמשיך בעבודתו כל עוד אין ידיעה שהוא יורשע בעבירה משמעתית או פלילית, נכון יותר שלא להפריד בין הדיון בסעד הזמני לבין הדיון בסעד העיקרי. גם בשל כך, ניסיתי בעת הדיון להביא את הצדדים להסכמה דיונית בענין זה, אך - כאמור - לא הושגה הסכמה והדיון התקיים רק לגבי הסעד הזמני. כשאני מנסה להתגבר על אותו קושי השוואתי בין האינטרסים השונים, נראה לי כי בעניינו של המבקש נכון לקבוע כי בענין מאזן הנוחות - השיקולים נוטים במידת מה לטובתו של המבקש. אמנם, כפי שצויין על ידי לעיל, עקרונית נזקו של המבקש עשוי להירפא באופן של פיצוי כספי, בניגוד לפגיעה שעלולה להיגרם לאמון בשירות המדינה, אלא שכששוקלים את השיקולים האישיים של המבקש, תוך שמביאים בחשבון את הסיכוי הקלוש במציאת עבודה אחרת לזמן ההשעיה, תוך שמביאים בחשבון את העובדה שהדיון בתיק הפלילי יתחיל עוד שבועות ספורים בלבד, תוך שמביאים בחשבון את השאלה אם בתום התקופה יוכל המבקש לחזור ללמד את תלמידיו כמקודם, נראה שהפגיעה הצפויה במבקש, במקרה שלא יינתן צו זמני לטובתו אך בהמשך יתברר שלא היה מקום להשעותו - היא קשה אף יותר מהפגיעה האפשרית בשירות המדינה מכך שבמשך זמן מסויים ימשיך המבקש בעבודתו אף שהוא נאשם בהליך פלילי, כשהוא המשיך בעבודה כבר תקופה לא מעטה מאז תחילת החקירה כנגדו. על כן, אילו השיקול היחיד היה השיקול של מאזן הנוחות, אני סבור שהיה נכון לקבל את הבקשה. אלא, שכאמור לעיל, אין מדובר בשיקול היחיד, אלא יש מישור נוסף של שיקולים שעלי לשקול, המישור העוסק בסיכויי המבקש להצליח בתביעה שתוגש (אם תוגש) לגבי הסעד העיקרי. בכך - אעסוק להלן. השעיית עובד מדינה 21. הסמכות להשעות עובד מדינה נתונה לנציב שירות המדינה, על פי הוראות סעיפים 47 ו-48 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (שייקרא להלן: "חוק המשמעת"). סעיף 48 לחוק המשמעת עוסק בהשעיה דחופה, ואינו רלוונטי לעניינו של המבקש.   22. אביא כאן את הוראות סעיף 47 לחוק המשמעת: "(א) עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 32, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה; התחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד בעבירה שלדעת נציב השירות יש עמה קלון, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו. (א1) (1) עובד אשר במסגרת עבודתו אחראי על קטין או חסר ישע, והוגש נגדו כתב אישום בחשד לביצוע עבירת מין או אלימות חמורה בקטין או בחסר ישע אשר עליו הוא אחראי או היה אחראי במסגרת עבודתו, ישעה אותו נציב השירות ממשרתו בשירות המדינה, אלא אם כן שוכנע כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים שלא להשעותו ובכללם האפשרות להעבירו לעבודה אחרת כאמור בסעיף קטן (ד), וכי לא ייגרם נזק לקטין או לחסר ישע שעליו הוא אחראי במסגרת עבודתו, לרבות במסגרת עבודה אחרת שאליה הועבר, בשל אי-השעייתו. (2) החלטת נציב השירות שלא להשעות עובד או להפסיק את השעייתו, תינתן בכתב תוך פירוט האמור בפסקה (1); החלטה על השעיית עובד, אי-השעייתו או הפסקת השעייתו לפי סעיף קטן זה טעונה התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו. (3) אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מהסמכות להשעות עובד לפי סעיף קטן (א) ולפי סעיף 48. (4) הוראות סעיף זה יחולו גם על השעיה לפי סעיף קטן זה, לרבות ההוראות לעניין מתן הזדמנות לעובד להביא את טענותיו ולעניין הסמכות להעביר זמנית עובד לעבודה אחרת. (5) בסעיף קטן זה - 'אחראי על קטין או חסר ישע' ו'חסר ישע' - כהגדרתם בסעיף 368א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה - חוק העונשין); 'עבירת מין או אלימות חמורה' - עבירה לפי סעיפים 203ב, 298, 300, 305, 329, 333, 335, 345, 346, 347, 347א, 348, 351, 368ב, 368ג ו-377א לחוק העונשין. (ב) נציב השירות לא ישעה עובד אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לענין ההשעיה תוך תקופה שיקצוב לו לפני נציב השירות או לפני מי שנציב השירות הסמיך לכך דרך קבע או לענין פלוני ואולם אם העובד כבר הביא טענותיו לענין השעיה דחופה בהתאם לסעיף 48, רשאי נציב השירות להשעותו אף בטרם ניתנה לו הזדמנות כאמור, ובלבד שיתן לו הזדמנות סמוך לאחר מכן להביא טענותיו להפסקת ההשעיה; והוא הדין לענין העברתו הזמנית לעבודה אחרת לפי סעיף קטן (ד). (ג) היה העובד מועסק במספר משרות בשירות המדינה, רשאי נציב השירות להשעותו כאמור בכולן או בחלק מהן. ד) בכל מקום שנציב השירות רשאי להשעות עובד לפי סעיף זה, רשאי הוא, במקום להשעותו, להעבירו זמנית לעבודה אחרת במשרה שאחת מדרגותיה אינה נמוכה מדרגת משרתו של העובד, ובלבד שדרגת העובד במשרה שאליה הוא מועבר לא תהיה נמוכה מדרגתו ערב העברתו, או, בהסכמת העובד, לעבודה במשרה שדרגתה נמוכה מדרגת משרתו. (ה) הושעה עובד, תימשך ההשעיה עד שיחליט המוסמך לכך שלא להעמידו לדין פלילי או משמעתי, ואם הועמד לדין פלילי או משמעתי - עד למתן פסק הדין הסופי באותם הליכים; ואולם רשאי נציב השירות להורות על הפסקת ההשעיה במועד מוקדם יותר. (ה1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ה), נציב השירות, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ישקול בתום שישה חודשים מיום מתן החלטה על השעיית עובד המדינה לפי סעיף זה, את האפשרות להפסיק את ההשעיה באותו מועד; החליט נציב השירות שלא להפסיק את ההשעיה במועד כאמור, ישקול מחדש, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, אחת לתשעה חודשים החל במועד ההחלטה לפי סעיף קטן זה, את האפשרות להפסיק את ההשעיה.".   23. סמכותו של נציב שירות המדינה לפי סעיף 47 לחוק המשמעת, כפופה לביקורת שיפוטית של בית הדין לעבודה. כבכל ביקורת שיפוטית, בית הדין איננו יכול לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של הנציב, אך בית הדין אמור לבחון אם הפעלת סמכותו של הנציב נעשתה כדין או אם נפלו פגמים בהליך, מבחינת התנאים להשעיה או מבחינת הדרך שבה הופעלה סמכות ההשעיה (ראו בענין זה: דב"ע נד/3-120 שבח - ראש עיריית תל-אביב ואח', פד"ע כו 395, 400 ופסקי הדין שאוזכרו שם).   24. מכאן, שבעת הדיון בתיק העיקרי, יהיה צורך לבחון - בהיבט של המשפט המנהלי - אם נפלו פגמים בהשעייתו של המבקש, ואם כן - לראות אם פגמים אלה עשויים להצדיק את ביטול ההחלטה בדבר ההשעיה.   בחינה לכאורית של השעיית המבקש   25. בחינת החלטתו של נציב שירות המדינה בדבר השעיית המבקש, לכשהיא תידון בתיק העיקרי (אם תידון), תהיה אמורה להיעשות בשלושה שלבים. בשלב הראשון - בחינה האם התקיימו התנאים להשעיה, בשלב השני - בחינה האם מבחינה פורמאלית התקיימו ההליכים הדרושים ובשלב השלישי - בחינת ההחלטה לגופה. התנאים להשעיה 26. כמצוטט לעיל, לפי סעיף 47(א) לחוק המשמעת, ניתן להשעות עובד על פי אותו סעיף, כאשר מוגשת קובלנה לפי סעיף 32 לחוק המשמעת או כאשר משטרת ישראל פותחת בחקירה פלילית כנגד העובד, בעבירה שלדעת נציב שירות המדינה - יש עמה קלון. בעניינו של המבקש - משטרת ישראל פתחה בחקירה פלילית כנגד המבקש. משהחלה חקירת משטרה - קמה לנציב הסמכות להשעות את המבקש בשל החשדות הפליליים כנגדו, וזאת - בתנאי שמדובר בעבירות שיש עמן קלון. 27. בענין הקלון - מקובלת עלי טענת ב"כ המבקש שלפיה לשם שקילת קיומו של ה"קלון" אין די בבחינה טכנית של מהות העבירה שכתב האישום מייחס למבקש, אלא יש צורך בשקילת מכלול הנסיבות שבהן נעברו העבירות המיוחסות למבקש. מקובלת עלי גם טענת ב"כ המבקש שהיה מקום לאפשר למבקש להעלות את טיעוניו לא רק לענין העבירות המיוחסות עצמן, אלא גם לענין הקלון. בחינת טיעוניו של המבקש, כפי שהועלו בפני הנציב, מעלה כי עיקר הטיעונים שהתייחסו לעבירות, היו טיעונים שבאים לשכנע כי המבקש כלל לא עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. (אכן, אם גרסתו של המבקש נכונה - הרי שהוא לא עבר את העבירות). הטיעונים שהועלו - לא באו להסביר מדוע אין לראות את נסיבות ביצוע העבירה כממיטות קלון על המבקש, במקרה שהמבקש יורשע בדין. משכך, איני סבור שהיה על הנציב לבקש מהמבקש או מבא כחו להשלים את טיעוניהם גם לענין זה. הנציב היה אמור לשקול את שאלת הקלון על פי החומר שהיה בפניו. ככלל, כאשר מדובר במחנך ומיוחסת לו עבירה של אלימות פיזית באמצעות נשק קר, קשה להגיע לקביעה שאם אותו מחנך יורשע בדין - לא יהיה בכך קלון. קשה עוד יותר לקבוע כי ההנחה של הנציב שאכן מדובר בנסיבות הכוללות גם קלון של מי שעבר את העבירות - אינה הנחה סבירה. לפיכך, נראה לי שאין סיכוי ממשי שבעת הדיון בתיק העיקרי ייקבע כי יש להתערב בהחלטת הנציב לראות את העבירות המיוחסות למבקש ככאלה שבמקרה שהוא יורשע בהן - ימיטו על המבקש קלון. 28. טענה נוספת של ב"כ המבקש בענין קיומם של התנאים להשעיה - נסבה על עצם סמכותו של הנציב להחליט על השעיה זמן כה רב לאחר תחילת החקירה, ורק בשל כך שהוגש כתב אישום, כאשר סעיף 47(א) לחוק המשמעת - עוסק בתחילת החקירה. לדעתי, גם טענה זו, אם יהיה צריך לדון בה במסגרת התביעה העיקרית - אינה בעלת סיכוי ממשי להתקבל. . אכן נכון שהגשת כתב אישום, לכשעצמה, אינה עילה להשעיה, על פי האמור בסעיף 47(א) לחוק המשמעת. אולם, סמכות הנציב להשעות עובד בשל כך שהחלה חקירה פלילית כנגד העובד, אינה נפסקת כאשר החקירה נמשכת ואף אינה נפסקת כאשר החקירה מסתיימת ומוגש כתב אישום. העובדה שסעיף 47(א) לחוק המשמעת מקנה לנציב את הסמכות להשעות בעת שהחלה חקירה פלילית, משמעה שהסמכות קמה כבר בשלב המוקדם של תחילת החקירה ואין הנציב חייב להמתין לסיום החקירה או להגשת כתב האישום. אין משמעה שהסמכות קיימת רק בשלב תחילת החקירה וכי, כביכול, היא פגה לאחר מכן. 29. לפיכך, העובדה שהנציב לא הפעיל את סמכותו ולא החליט על השעיית המבקש עם תחילת החקירה (או - אולי - אף משהוא הפעיל את סמכותו והחליט פוזיטיווית שלא להשעות את המבקש עם תחילת החקירה), אין משמעה שהמבקש קנה לעצמו חסינות מפני השעיה עתידית, עם ההתפתחויות בהליכים הפליליים נגדו. אמנם, אני סבור שהנציב היה מיטיב לעשות אילו היה מודיע למבקש, כבר עם החלטתו הראשונית שלא להשעות את המבקש עם תחילת החקירה (כפי שהמשיבה טוענת שהנציב אכן החליט), אלא שהעובדה שהנציב לא עשה כך, אינה אמורה למנוע ממנו להמשיך להפעיל את שיקול דעתו על פי הנסיבות שמתקיימות בהליך הפלילי. אדרבא; לדעתי הנציב היה חייב להמשיך להפעיל את שיקול דעתו ולבחון - עם ההתפתחויות בהליך הפלילי - האם יש לשנות את המצב ולנקוט גם הליך של השעיה, כשם שהוא יהיה חייב גם לאחר ההשעיה, להפעיל את שיקול דעתו ולבחון אם לשנות שוב את המצב ולהפסיק את ההשעיה. 30. ראוי גם להזכיר שכתב האישום מייחס למבקש שתי עבירות שונות מהעבירה שעליה דווח בהודעה הראשונית של המשטרה מיום 17/6/12. האישומים המיוחסים למבקש הם בענייני איומים וחבלה באמצעות נשק (קר), לפי סעיפים 192 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בעוד שהאישום שעליו דווח בהודעה הראשונית היה בקשר לתקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לאותו חוק. עצם השינוי באישומים המיוחסים למבקש לעומת העבירה שבה הוא נחשד מלכתחילה, עשוי להצדיק בחינה מחודשת של אפשרות ההשעיה. 31. מעבר לאמור לעיל, ברור שגם עצם התגבשות חומר החקירה לכזה שאינו מצדיק חשד בלבד, אלא נבחן בחינה משפטית ונמצא כמצדיק הגשת כתב אישום - מהווה נסיבה חדשה שנכון שהנציב ישקול אותה, גם לענין ההשעיה. משהוגש כתב האישום כנגד המבקש, היה על הנציב לשקול מחדש האם להשעות את המבקש, אף שחלף זמן רב מאז תחילת החקירה, וכך אכן עשה. בענין זה, אצטט מפסק דינו הותיק של בית הדין הארצי לעבודה, אשר שני הצדדים הזכירוהו - דב"ע לג/3-32 יכין - מדינת ישראל, פד"ע ד 428, 435: "למעשה בא עם הגשת כתב האישום מצב חדש, לעניין סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת). לעניין המשך עבודתו של עובד מדינה, לא הרי החשוד בעבירה או מי שנגדו מתנהלת חקירה משטרתית, כהרי מי שנגדו הוגש כתב אישום. עם הגשת כתב האישום ברור, כי פרקליט המחוז ראה מחומר החקירה שהועבר אליו 'שהראיות מספיקות לאישום' ... (בכך לא נאמר, כמובן דבר לעניין אשמתו של הנאשם והוא ממשיך להיות בבחינת זכאי); וידוע לכל שאותו עובד מדינה הנו לא רק חשוד בעבירה, אלא שמקומו על ספסל נאשמים. להבדל זה משמעות רבה לעניין יחסו של הציבור לשירות ולעניין מוסר-העבודה והמשמעת בעבודה.". 32. על כן, כאמור כבר לעיל, אם עניינו של המבקש יידון בתיק העיקרי, ניתן להעריך כי קיים סיכוי רב שהמסקנה באותו דיון תהיה שהתקיימו התנאים הנדרשים לשם הפעלת סמכות ההשעיה. הצד השני של הערכה זו, היא שקיים סיכוי מועט בלבד לכך שיהיה ניתן לקבל באותו דיון את טענות המבקש כנגד קיומם של אותם תנאים.   ההליכים הדרושים מבחינה פורמאלית   33. הן על פי ההוראה המפורשת שבסעיף 47(ב) לחוק המשמעת, והן על פי ההלכה הפסוקה, היה על נציב שירות המדינה לאפשר למבקש להשמיע את טענותיו בטרם ההחלטה על ההשעיה.   34. המבקש אכן קיבל הזדמנות כזו והשמיע את טענותיו. בחינת החלטתו של הנציב, מיום 2/1/13, מעלה כי הנציב התייחס בהחלטתו הן לטענות ב"כ המבקש בטיעוניו, והן לטענות בתו של המבש במכתבה. מכאן, שהשימוע השיג את מטרתו; הנציב היה מודע לטענות המבקש נגד השעייתו, ולכאורה - הוא שקל את הטענות והחלטתו ניתנה לאחר מכן. 35. תנאי פורמאלי נוסף שהיה נחוץ לשם ההשעיה, הוא הליך ההתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או עם בא כחו. כאמור לעיל, נראה שתנאי זה קויים, בעת קבלת חוות דעת מפרקליטות המדינה ביום 10/12/12. אותה חוות דעת (שאיני מצליח להבין מכח מה סבורה המשיבה שהיא אמורה להיות חסויה מפני המבקש), היא בגדר היוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש בסעיף 47(א) לחוק המשמעת. 36. אם הבנתי נכון את טענתו של ב"כ המבקש, הרי שהוא טוען כי היה על הנציב להתייעץ שוב עם היועץ המשפטי לממשלה או עם בא כחו, לאחר קבלת טיעוני המבקש בענין ההשעיה. אני מעריך שאילו יהיה צורך לדון בתביעה עיקרית של המבקש, לא יהיה סיכוי משמעותי שטענה מעין זו תתקבל, מאחר שסעיף 47(א) לחוק המשמעת אינו מעלה דרישה כזו. הסמכות בענין ההשעיה היא של הנציב. גם הסמכות אם לראות את העבירה המיוחסת ככזו שנושאת עמה קלון - היא של הנציב. אמנם, הוא חייב להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה, בטרם הפעלת סמכות ההשעיה, ואמנם הוא חייב לאפשר לעובד זכות לטעון את טענותיו בטרם הפעלת סמכות ההשעיה, אך איני רואה סיבה לקבוע שחובת ההיוועצות עם היועמ"ש אמורה להיות דווקא לאחר שמיעת טיעוני העובד. ממבנה סעיף 47 לחוק המשמעת, ניתן להניח שאם יש חשיבות לסדר הדברים - הרי שסדר הדברים אמור דווקא להיות הפוך. 37. לפיכך, לכשתידון התביעה העיקרית של המבקש, אם היא תידון, אני מעריך שקיים סיכוי רב שייקבע שההליכים הפורמאליים הנחוצים לשם הפעלת סמכות השעייתו של המבקש, אכן התקיימו, ולכן אין מקום לראות את המבקש כמי שיש לו סיכוי ממשי להצליח בטענותיו על כך שהליכים אלה לא התקיימו. בחינת ההחלטה לגופה   38. כאמור כבר לעיל, גם בעת שיתקיים הדיון בתיק העיקרי, אם יתקיים, הרי שסמכותי בענין בחינת ההחלטה לגופה, מוגבלת לבחינתה בדרך שבה בוחנים כל אקט מנהלי; כלומר - יהיה צורך לבחון אם נפל בה פגם המצדיק את ביטולה, בשל חוסר סבירות, שיקולים זרים משוא פנים וכיו"ב. 39. התהייה העיקרית שאני רואה בענין זה, לגבי החלטתו של הנציב, היא התהייה אם הנציב היה צריך לייחס משקל רב יותר להערכת סיכויי המבקש לצאת זכאי בדינו, נוכח אמירתה המפורשת של סגנית הנשיא השופטת יונג-גפר, בהחלטתה מיום 5/6/12, בענין העולה מחומר הראיות שהיה בפניה, ונוכח האפשרות שמדובר בעלילה על המבקש, שמקורה אולי בסכסוך שבינו לבין מנהל ביה"ס. אולם, גם תהייה זו, מתגמדת נוכח העובדה שבינתיים החליט מי שמוסמך להחליט על כך, להגיש כתב אישום. בנסיבות אלה, דעתי היא כי לא ניתן לייחס להחלטת הנציב חוסר סבירות בכך שלא נמנע מהשעיית המבקש בשל סיכויי הרשעה נמוכים. מקובלת עלי עמדת המשיבה על כך שהנציב אינו אמור לשקול את שאלת אשמתו של המבקש במיוחס לו בכתב האישום. 40. עניינים אחרים שבגינם היה ניתן - אולי - לייחס חוסר סבירות להחלטת הנציב, מצויים בשאלת המשקל שיש לתת לעברו הנקי של המבקש ולנסיבות האישיות והמשפחתיות שלו, אל מול העבירות המיוחסות למבקש בנסיבות שבהן, לכאורה, נעברו. אולם, גם בענין זה, אני מעריך שבעת הדיון בתביעה העיקרית, אם יתקיים דיון כזה, לא יהיה ניתן לקבוע שהחלטת הנציב אינה סבירה. החומרה שבה יש לראות עבירות אלימות, תמנע כמעט לחלוטין את האפשרות לקבוע שהיה חוסר סבירות במתן משקל רב לעבירות המיוחסות למבקש. ראוי בענין זה להזכיר את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1487/04 נציב שירות המדינה - הארון (פס"ד מיום 21/11/04), שבו נאמר: "אין על בית הדין לשקול מה היה הוא עצמו מחליט אילו נדרש להפעיל את סמכות ההשעיה בעניינו של העובד. בית הדין נדרש לבחון את החלטת הנציב בחינה מנהלית , לאמור - האם ההחלטה והשיקולים שנשקלו בה נעשו בגדר סמכות על פי דין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב.". משמהחלטת הנציב עולה כי הוא היה מודע לנסיבות האישיות של המבקש ולטיעוניו, ומשלמרות מודעותו זו הוא בחר לייחס משקל רב לחומרת העבירות המיוחסות למבקש ולהשפעת המשך העבודה על האמון בשירות המדינה, נראה שאין סיכוי אמיתי שיהיה ניתן לקבוע בעת הדיון בתיק העיקרי, אם יתקיים, כי החלטת הנציב היתה בלתי סבירה במידה כזו שנכון להתערב בה ולבטל אותה. 41. לפיכך, כאמור לעיל, נראה לי כי ככל שיהיה דיון בתביעה עיקרית של המבקש, אם הוא יגיש אותה, הסיכוי של המבקש להצליח באותה תביעה, אינו רב, ומכל מקום - אינו מספיק לשם מתן סעד זמני כמבוקש על ידי המבקש. לסיכום 42. אף שמצאתי שמבחינת מאזן הנוחות הכף נוטה במידת מה לזכותו של המבקש, אני סבור שמאחר שבמישור של בחינת סיכוייו לכאורה של המבקש לזכות בתביעתו בתיק העיקרי (אם תוגש) נמצא כי הסיכוי הוא נמוך - אין מקום לתת סעד זמני כנגד החלטת ההשעיה. 43. לא נותר לי אלא להביע את תקוותי שההליך הפלילי בעניינו של המבקש יסתיים בכל ההקדם האפשרי וכי בסופו - תצא האמת לאור. 44. נוכח האמור לעיל בענין סיכויי ההצלחה, לכאורה, של המבקש בתביעתו שבתיק העיקרי, אני מבקש מב"כ המבקש להודיע, עד יום 17/1/13, אם בדעת המבקש להגיש תביעה בענין זה. אם לא תוגש הודעה כאמור או אם תוגש הודעה שלפיה אין בדעת המבקש להגיש תביעה כנגד ההחלטה בדבר השעייתו, יסתיים הדיון בתובענה זו. 45. בהתחשב בכך שלדעתי הבקשה הוגשה בתום לב, מאחר שהמבקש האמין בכנות שהיה פגם בהחלטת ההשעיה, בהתחשב בשנות עבודתו הרבות של המבקש אצל המשיבה ובעברו, וכן בהתחשב בקשיים הכלכליים שהוא ניצב בפניהם כעת, עם השעייתו, איני מחייב את המבקש בהוצאות משפט בשל הבקשה. על כן - אין צו להוצאות. 46. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה, רשות לערער על החלטה זו, תוך 15 ימים מיום שבו ההחלטה תומצא לו. דיני חינוךאלימותהשעיהמורים