מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת חוזה שכירות חנות: התביעה תביעה כספית, בסדר דין מקוצר, על סך של 264,184 ₪, שעניינה הפרת הסכם שכירות. בתאריך 01/07/09 התקשרו הצדדים בחוזה שכירות (להלן: "החוזה") (חוזה השכירות צורף לכתב התביעה - נספח ב'), במסגרתו שכרו הנתבעים מאת התובעת ואימה שתי חנויות צמודות ברחוב הרצל 146, תל אביב (להלן: "המושכר/החנויות"). הנתבעים שכרו את החנויות לתקופה החל מיום 01/07/09 ועד ליום 31/12/10 (להלן: "תקופת השכירות"), תמורת דמי שכירות בסך של 5,000 ₪ לכל חודש. על חשבון תקופת השכירות שילמו הנתבעים תשלומים בודדים המסתכמים בסך של 15,600 ₪ בלבד ואלה נותרו חייבים בתשלום דמי שכירות בסך של 74,400 ₪. מכאן, כי אלה הפרו את התחייבותם על פי הוראות החוזה. עם תום תקופת השכירות, בתאריך 31/12/10, הנתבעים לא פינו את המושכר, אלא המשיכו להחזיק בו שלא כדין ומבלי ששילמו את הפיצוי הקבוע בחוזה בגין אי פינויו. גובה הפיצוי המוסכם עבור כל חודש איחור בפינוי המושכר הועמד על 500 ₪ ליום. בתאריך 02/01/11 נתבקשו הנתבעים לפנות את המושכר ולשאת בתשלום הפיצוי המוסכם בגין האיחור בפינויו. באותה הפנייה, אף נדרשו לשאת בתשלום יתרת דמי השכירות בגין תקופת השכירות (נספח ג' לכתב התביעה). בתאריך 25/01/11 הוגשה תביעת פינוי כנגד הנתבעים וביום 18/05/11 ניתן כנגדם פסק דין בהיעדר הגנה (נספח ד' לכתב התביעה). בחודש מאי 2011 שוב נתבקשו הנתבעים לפנות את החנויות ולשאת בתשלום דמי השכירות (נספח ה' לכתב התביעה). משלא עשו כן, נפתחו כנגדם הליכי הוצאה לפועל. בתאריך 23/11/11, בלחץ הליכי ההוצאה לפועל, פינו הנתבעים את החנויות וזאת באיחור של 326 ימים מהמועד הקבוע בחוזה, ביום 01/01/11. הואיל והנתבעים הפרו את חוזה השכירות וסרבו לשלם את שכר הדירה ולפנות את המושכר במועד המוסכם, התובעת זכאית לסכומים הבאים: סך של 74,400 ₪ - יתרת דמי השכירות לתקופה מיום 01/07/09 ועד ליום 31/12/10. 5,000 ₪ עבור כל חודש, כלומר 90,000 ₪ בניכוי הסך של 15,600 ₪ ששולם על ידי הנתבעים. סך של 26,784 ₪ - ריבית פיגורים לפי 2% לחודש, עבור 18 חודשים. סך של 163,000 ₪ - תשלום עבור החזקת החנויות שלא כדין ואיחור בפינוי לתקופה מיום 01/01/11 ועד 23/11/11. 500 ₪ עבור כל יום למשך 326 ימים. הגנת הנתבעים הנתבע 1, מר בר-אל שמואל (להלן: "הנתבע") הינו בעל המניות בנתבעת 2, המרכז למשפץ בע"מ (להלן: "החברה") (ושניהם יחדיו יקראו להלן: "הנתבעים"). בבקשתו למתן רשות להגן, הכחיש את טענות התובעת וטען, כי הוחתם על חוזה השכירות תוך הפעלת לחץ, וניצול העובדה, שלא היה מסוגל לקרוא את החוזה ללא משקפיו, שלא היו עימו. עוד נטען, כי הוטעה לחשוב, תוך שימוש במצג שיקרי, כי חותם על החוזה כנציג של החברה ובשמה בלבד. בהמשך טען, כי חוזה השכירות אינו משקף את השוכר האמיתי של המושכר. לשיטתו, חתנו, מר משה בהריר (להלן: "בהריר") הוא "המחזיק בחנות, בעל הסחורה והרוח החיה...". בהריר וחברת מ.ב הפירזול בע"מ (להלן: "הפירזול"), הם השוכרים האמיתיים של החנויות וזאת לתקופה החל משנת 2005 ועד ליום הפינוי בפועל. דמי השכירות שולמו על ידי בהריר או אשתו ולהגנה צורפו העתק ספחי שיקים חלקיים, שניתנו על ידי אשת בהריר בעבור תקופת השכירות הרלוונטית לתביעה כאן (נספח ג' לתצהיר). עוד טען הנתבע, כי מניות החברה נרשמו תחת שמו על ידי בהריר בשנת 2009, שעה שהאחרון הקים את החברה. בהתייחס לנסיבות החתימה על החוזה, הסביר הנתבע "... הייתי לבדי בחנות, המשיבה הגיעה לחנות וניצלה את העובדה כי בהריר לא שהה בחנות. המשיבה הוציאה טופס הסכם שכירות מוכן מראש... והחלה לדרוש ממני שאחתום על ההסכם, תוך שהיא מסבירה לי, כי מדובר בהסכם שכירות סטנדרטי, על שם המבקשת בלבד... לא הייתי מצויד במשקפי הקריאה ולכן לא יכולתי כלל לקרוא את המסמך, אך המשיבה לחצה עלי וטענה, שאין מה לקרוא משום שזה נייר סטנדרטי על שם החברה החדשה שבבעלותי". עותק מהחוזה שנחתם לא נמסר על ידי התובעת לנתבע. לאחר החתימה על החוזה, מצב הדברים במושכר לא השתנה ובהריר המשיך להחזיק ולהשתמש בו, כאשר הוא נושא בתשלום דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות, בשנת 2011. ביחס לגובה דמי השכירות, הוסכם בין התובעת לבהריר, כי אלה יעמדו על הסך של 3,444 ₪ לכל חודש, בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה. בפועל, מלוא דמי השכירות, עד סוף שנת 2011, שולמו על ידי בהריר. באשר למועד פינוי המושכר, הרי שזה פונה עוד בטרם תום תקופת השכירות, אך התובעת היא זו שעיכבה את המסירה. הנתבע מבקש לבטל את החוזה מחמת הטעייה והפעלת לחץ בלתי הוגן. ככל שהתביעה תתקבל, כי אז יש להטיל את החבות על החברה בלבד. מה גם, שבעל הדין והיריב האמיתי בתיק הינו בהריר. ראיות הצדדים בדיון מתאריך 21/01/13 הסכימו הצדדים, כי תינתן לנתבעים הרשות להתגונן ותצהירו של הנתבע בבקשת הרשות להגן ישמש כתב הגנה מטעמו. עוד נקבע, כי עדויות הצדדים ישמעו בעל פה וכי הוצאות הישיבה ייקבעו בפסק הדין. בשלב ההוכחות העידה התובעת בעצמה, שנחקרה בחקירה ראשית ונגדית. הואיל וזו נחקרה בחקירה ראשית, הורתי בהחלטה מתאריך 06/02/13, על הוצאת תצהירה, שצורף לכתב התביעה, מתיק בית המשפט. הנתבע מסר תצהיר עדות ראשית עליו נחקר וכן העידו מטעמו מר משה בהריר (חתנו) והגברת אתי בהריר (ביתו). בתום שמיעת ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. המחלוקת בין הצדדים התובעת טוענת, כי חוזה השכירות נחתם על ידי הנתבע, בשמו ובשם החברה, וזאת מבלי שהופעל עליו לחץ כלשהו או שנוצל לרעה. לפיכך, כך לגישתה, הנתבעים הם השוכרים של המושכר וקמות ועומדות להם זכויות וחובות על פי החוזה. שעה שלא נשאו בתשלום דמי השכירות ולא פינו את המושכר במועד, הפרו את התחייבותם החוזית. מנגד, טוען הנתבע, כי חתם על חוזה השכירות תוך הפעלת לחץ ושימוש במצגים שיקרים. לשיטתו, הוטעה על ידי התובעת לחשוב, כי הינו חותם על החוזה בשמה של החברה וכנציגה בלבד. הנתבע מוסיף, כי השוכר האמיתי של המושכר הינו בהריר וכי דמי השכירות שולמו על ידו עבור כל תקופת השכירות. באשר לאיחור בפינוי המושכר, הרי שהחנויות פונו עוד טרם תקופת השכירות, אך התובעת עכבה את מועד המסירה. עם כן, הצדדים ניצים ביניהם בשלוש סוגיות עיקריות: א. נסיבות החתימה על חוזה השכירות והטענות שהועלו כנגדו. ב. חוב בדמי השכירות. ג. פיצוי בגין איחור בפינוי המושכר. דיון והכרעה החתימה על חוזה השכירות בעדותה, תיארה התובעת, את הרקע לחתימת חוזה השכירות נשוא התביעה שלפני. בשנת 1998 חתמה לראשונה עם בהריר על חוזה שכירות ביחס לחנויות ברחוב הרצל (פרוטוקול הדיון מיום 24/01/13, עמ' 1, שורות 11-16). כשנסתיימה תקופת השכירות האחרונה בשנת 2006 (מוצג ת/1) פנתה לבהריר כדי לחדש את החוזה, אלא שהאחרון התחמק ממנה (שם, עמ' 2, שורות 16-19). הואיל ובהריר נקלע לקשיים כלכליים, הוצע, כי שוכר חדש ישכור את הנכס. בהריר הציג בפניה את הנתבע יחד עם החברה כשוכרים החדשים (שם, עמ' 3, שורות 1-6). כך נשמעו דבריה לפרוטוקול: "הוא הציג את בראל... כשפגשתי את בראל התרשמתי לטובה, סיכמנו על חתימת חוזה ביקשתי ממנו שהוא ימציא את פרטיו האישיים ואת פרטי החברה שהוא עומד בראשה, קבענו תאריך והגעתי לחנויות בקומה הראשונה היה משרדו של שמואל בראל. הגעתי לפגישה השנייה כאשר היו לי את הנתונים האישיים שלו ושל החברה שהיו כתובים בחוזה. בראל עיין בחוזה. כשהגעתי בפגישה השנייה לצורך חתימה על החוזה מילאתי קודם את הפרטים שנמסרו לו, גם המחיר היה מוסכם ותנאי התשלום מדי חודש בחודשו..." (שם, עמ' 3, שורות 19-26 ועמ' 4, שורה 1). באשר למעמד החתימה על החוזה, התובעת הסבירה, כי הגיעה למשרדו של הנתבע והשניים ניהלו ביניהם שיחה ברוח טובה. "לא הפעלתי עליו לחץ, לא כוח ולא במילים... בראל שמואל קרא את החוזה בעיון וחתם. הכל נעשה ברוח טובה. הוא חתם חתימה אחת אישית שלו וחתימה נוספת של החברה. הוא הטביע את החותמת של החברה" (שם, עמ 9, שורות 1- 8). התובעת הוסיפה בהמשך, כי הנתבע "...שאל שאלות ראיתי אותו מעיין בחוזה, דברים שלא היו ברורים הוא שאל עליהם... קרא שאל מה שלא היה לו ברור וחתם... הוא לא ביקש לקרוא פעם נוספת ולא ראיתי כל בעיה" (פרוטוקול הדיון מיום 06/02/13, עמ' 19, שורות 20-23, שורה 31). מנגד, טוען הנתבע, כי נסיבות החתימה על החוזה היו שונות בתכלית מאלה כפי שהוצגו על ידי התובעת. בעדותו טען, כי ביום אחד, ככל הנראה ביום 01/07/09, שעה שהיה לבדו, הגיעה התובעת לחנות. זו ניצלה את העובדה, כי בהריר לא שהה בחנות, הוציאה טופס הסכם שכירות מוכן מראש והחלה לדרוש ממנו לחתום עליו, תוך שהיא מסבירה, כי המדובר בחוזה שכירות סטנדרטי (סעיף 16 לתצהיר). התובע הסביר, כי לא היה מצויד במשקפי הקריאה ולכן לא היה כלל באפשרותו לקרוא את המסמך. לטענתו, התובעת לחצה עליו ודחקה בו לחתום על הסכם השכירות, תוך שהיא מסבירה לו, כי מדובר בחוזה סטנדרטי על שם החברה בבעלותו (סעיף 17 לתצהיר). גרסתו זו של התובע, כפי שהובאה בתצהיר העדות הראשית מטעמו, עומדת בסתירה לגרסה שהוצגה על ידו לפני בית המשפט. בחקירתו תיאר את נסיבות החתימה כך: "אותו הבוקר שהגעתי למשרד, הסמטה הצרה... שם התובעת התקרבה אלי בליווי... בעלה, ושואלת אתה שמואל בראל, אמרתי שכן, היא אומרת נעים מאוד אני יודעת שאתה הבעלים של החברה המשפץ ואני בעלת החנות... היא אמרה שיש לה אמא חולה והיא דואגת שאין הסכם שכירות בין המרכז למשפץ לבינינו אמרתי ש... משה בהריר הוא מטפל בזה היא אמרה שהיא יודעת כי קיבלה ממנו את כל הפרטים עליך... אמרתי שאין לי בעיה שתבוא למעלה, בחנות יש יציע יש חדר קטן של המשרד, כעבור שעתיים הופיעה התובעת בליווי בעלה, עלו למעלה עם איזה נייר ביד, ואמרה הנה כאן הסכם השכירות בוא נחתום. לא היו לי משקפי הראיה, אמרתי נסתכל מול הניירת נראה מה כתוב, ראיתי שם איזה הסכם שכירות רשום מצד אחד שמואל בראל ואח"כ למטה כתוב המרכז המשפץ. שאלתי למה שני השמות, אירית אמרה למעלה אתה חותם שמואל בראל בתור בעל המניות ולמטה בשם החברה, היה נראה לי סביר..." (פרוטוקול הדיון מיום 06/02/13, עמ' 25, שורות 16-29) ובהמשך הוסיף "...חתמתי שתי חתימות" (שם, עמ' 27, שורה 28). באשר ליכולתו של התובע לקרוא ללא משקפיים, הסביר, כי "אני לא אומר שאני לא רואה לגמרי עם משקפיים אני רואה יותר טוב. אבל גם בלי משקפיים אני רואה" (שם, עמ' 27, שורות 21-22). לשאלת בית המשפט האם במעמד החתימה היו איומים ולחצים מטעם התובעת השיב: "הכוונה יותר פסיכולוגי. היא אמרה שאמא שלה חולה. היתה הרגשה שהם באיזה מקום יכולים לפרוץ או לפנות אותנו בכוח" (שם, עמ' 27, שורות 4-6). בהמשך כשנשאל האם בפגישה שררה אווירת טרור או לחץ ענה "לא. אבל אני רוצה להגיד ששני אנשים מבוגרים עומדים ואומרים תחתום, תחתום זה מהווה איזה שהוא לחץ..." (שם, עמ' 28, שורות 1-2). הרי לך, כי גרסתו של הנתבע באשר לנסיבות החתימה על חוזה השכירות, כפי שזו הוצגה בעדותו ולפני בית המשפט, איננה עקבית ואמינה. זו הינה מבולבלת ואיננה מניחה את דעתי. תחילה הסביר, כי נפגש עם התובעת בחנות וכי משקפי הקריאה לא היו בידיו ולכן לא היה באפשרותו לקרוא את החוזה. מאוחר, בפני בית המשפט, הסביר, כי נפגש עם התובעת בסמטה צרה וחתם על החוזה ביציע של החנות, בחדר קטן. גם טענתו של הנתבע, לפיה לא היה מסוגל לקרוא את החוזה ללא משקפיו הופרכה בחקירתו שם טען, כי גם בלי משקפיים הינו רואה. כן, לא מצאתי, כי הופעל על הנתבע לחץ לחתום על החוזה, שכן יכל להתנגד ולא לחתום. בחקירתו לא סיפק נימוק הגיוני מדוע לא סרב לחתום על החוזה. לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים, התרשמתי, כי התובע והחברה שבשליטתו, ידעו למה הם נכנסים. התובע רצה לעזור לחתנו אשר נקלע לקשיים כלכליים ושכר במקומו את המושכר. כך הסביר זאת לפרוטוקול: "המצב של משה בהריר עם הפרזול היה מאוד קשה, הם ביקשו ממני לעזור לו על ידי הקמת חברה חדשה, שאני אהיה בעל המניות שם. יש הורים ויש ילדים אם בית המשפט מבין אותי" (שם, עמ' 31, שורות 16-17). מהנימוקים לעיל, אני דוחה את טענותיו של התובע באשר לנסיבות החתימה על החוזה ומאמץ את גרסתה של התובעת, אותה מצאתי אמינה וקוהרנטית. טענות כנגד חוזה השכירות לאורך כל ההליך כאן לפני, טען הנתבע, כי הוא לא שכר את החנויות באופן אישי מאת התובעת. לגרסתו, הוא אינו השוכר האמיתי של החנויות והוא מעולם לא שילם לתובעת דמי שכירות בגינם. מה גם, שהתובעת לא באה עימו מעולם בדין ודברים בנוגע להשכרת הנכס. למיטב ידיעתו, כך מסביר הנתבע, בהריר והפירזול, הם המחזיקים האמיתיים של החנויות, בעלי הסחורה והרוח החיה של העסק. טענותיו של הנתבע בעניין זה, הינן בבחינת טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, אשר מכוח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אין מקום לייחס להן משקל (לעניין זה ראה ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ). ההיגיון העומד ביסודו של כלל זה, הוא שכאשר סיכום כלשהו בין הצדדים מתועד בכתובים, ההנחה היא, כי הוא נותן ביטוי נאמן למוסכם ביניהם. במקרה כאן, הנתבע מעלה טענות בעל פה כנגד חוזה השכירות, עליו חתם הן בשמו והן בשם החברה בבעלותו (ת/3). לטענות אלה, כאמור לעיל, אין לייחס משקל. מכאן, כי הצדדים להסכם ותנאי השכירות הם אלה המתועדים בחוזה. התובעת השכירה לנתבעים את המושכר לתקופה החל מיום 01/07/09 ועד ליום 31/12/10, בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך של 5,000 ₪. חוב בגין דמי השכירות בהתאם להוראות החוזה, הנתבעים שכרו מאת התובעת את החנויות לתקופה החל מתאריך 01/07/09 ועד לתאריך 31/12/10, תמורת דמי שכירות בסך של 5,000 ₪ לחודש. התובעת טוענת, כי הנתבעים הפרו את התחייבותם לתשלום דמי השכירות ולא שילמו את דמי השכירות, פרט לתשלומים בודדים וחלקיים המסתכמים בסך של 15,600 ₪. לשיטתה של התובעת, הנתבעים נותרו חייבים דמי שכירות בסך של 74,400 ₪ (15,600 = 15,600 - 90,000=5,000*18). מנגד, הנתבעים מבקשים לדחות את הטענה בדבר יתרת חוב דמי השכירות, הואיל ולטענתם, דרישה זו נוסחה בכתב התביעה ללא מתן פירוט כנדרש וללא הבאת ראיות. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי דמי השכירות שולמו במלואם עבור כל תקופה השכירות על ידי בהריר. התשלומים בוצעו במזומן או באמצעות שיקים וזאת מבלי שקיבלו קבלות. בתגובה טוענת התובעת, כי טענותיו של הנתבע באשר לפירעון החוב נוסחו באופן כללי, לא מתן פירוט כנדרש וללא הבאת ראיות. הואיל והנתבע טוען טענת "פרעתי", עול ההוכחה הינו על כתפיו, כי אכן פרע את החוב - וזה לא הצליח לעמוד בו. הנה, כי כל צד מאשים האחד את השני, כי לא הוכיח את טענותיו בדבר תשלום דמי השכירות והחוב בגינם. ביחס לסוגיית דמי השכירות, התובעת העידה, כי קיבלה "בתחילה 4 תשלומים בשיקים, שקיבלתי מבראל, בנוסף קיבלתי מבהריר שני תשלומים במזומן וכן קיבלתי מבהריר שיקים שכללו את חובו ומעבר לחובו ואת הסכום העודף זקפתי על חשבון החוב של בראל" (פרוטוקול יום 06/02/13, עמ' 17, שורות 25-29). התובעת הסבירה, כי במועד החתימה על חוזה השכירות, היינו, בתאריך 01/07/09 היה לבהריר חוב עבר בגין דמי שכירות (פרוטוקול יום 24/01/13, עמ' 2, שורה 26 ועמ' 3, שורה 1) - "לגבי החוב הישן משה בהריר היה אמור לשלם את חובותיו (העדה מעיינת במסמכים). אני לא זוכרת מה היה סכום החוב ואני לא מוצאת רישום על כך. סיכמנו שהוא אמור לשלם את כל הכספים שהוא חייב עד תחילת החוזה החדש במשך הזמן על פי יכולתו. לא קבענו סכומים קבועים ומועדים לתשלום חוב העבר" (שם, עמ' 3, שורות 13-17). בהמשך, הוסיפה התובעת, כי בהריר שילם טיפין טיפין את התשלומים על חשבון חוב העבר וזה פרע את חובו. לרוב, התשלומים בוצעו בשיקים ופעמים בודדות, כפעמיים שלוש, במזומן. כל התשלומים, כך לטענת התובעת, נרשמו בקבלות שהועברו לבהריר (שם, עמ' 4, שורות 15-20). מנגד, העיד הנתבע, כי הוא לא נשא בתשלום דמי השכירות. לטענתו, היה רושם שיקים על פי הנחיותיו של בהריר (פרוטוקול יום 06/02/13, עמ' 27, שורות 13-15). בהריר העיד, כי עד סוף שנת 2008 לא היה חוב דמי שכירות. אז חלה קריסה כלכלית והחל לשלם דמי שכירות מתוך החשבון הפרטי, החשבון של אשתו או באמצעות מזומנים (שם, עמ' 33, שורות 18, 30-31). לאחר שעיינתי רבות בראיות הצדדים, מצאתי, כי יש להתייחס בהרחבה למספר מסמכים, כפי שיפורט להלן: א. ספחי שיקים (נ/5) בהריר העיד, כי ספחי השיקים ניתנו על ידו לתובעת/אימה על חשבון דמי השכירות לשנים 2009-2010 (פרוטוקול יום 06/02/13, עמ' 36, שורות 18-25). לגרסתה של התובעת, תשלומים אלה הועברו בגין תקופה השכירות שקדמה לזו של הנתבע. התובעת העידה, כי מצאה את כל הקבלות המתייחסות לספחים ועל כל אחת מהן רשמה עבור מה בוצע התשלום. בקבלות לא נרשמו מספרי השיקים, אך ניתן לשייך את הקבלות לספחים לפי התאריכים והסכומים. בקבלות צוין לאיזה תקופה מתייחס התשלום ולאיזה נכס הוא מתייחס (שם, עמ' 7, שורות 1- 11) (טבלת ריכוז הקבלות ת/12). (על פי חישוב שערך בית המשפט, סכום נספחי השיקים (נ/5) עומד על כ- 65,000 ₪, וסכום טבלת ריכוז הקבלות (ת/12) עומד על כ- 48,500 ₪). ב. רשימת תשלומים במזומן לשנים 2010-2011 (נ/6) ורשימת קבלות במזומן (ת/13) בהריר העיד, כי הוא ערך את הרשימה. כל פעם שהיה משלם במזומן היה רושם את גובה התשלום (שם, עמ' 36, שורות 26-30). (על פי חישוב שערך בית המשפט, סכום התשלומים במזומן עומד על כ- 42,000 ₪). בחקירתה התייחסה התובעת לרשימה זו ולטענתה, אף אחד מהתשלומים ברשימה לא מופיע אצלה בקבלות (שם, עמ' 8, שורה 1). על פי רישומיה (ת/13), סך התשלומים במזומן שנתקבלו אצלה מוערכים בכ- 3,000 ₪). ג. רשימת כספיים ששולמו על ידי הנתבע (ת/15) התובעת הציגה רשימה של שיקים שנתקבלו מאת הנתבע והחברה על סך של 15,600 ₪. סכום זה קוזז על ידי התובעת מדמי השכירות. נטל השכנוע, כמו במישור הפלילי גם במישור האזרחי , מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בה, משמעותה דחיית הטענות. הכלל הוא, כי נטל השכנוע מוטל על ה"מוציא מחברו". לפיכך, התובע, נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו ואילו הנתבע, נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו (קדמי). בענייננו, סבורני, כי אף אחד מן הצדדים לא עמד בנטל השכנוע באשר לגובה החוב בדמי השכירות, כפי שיפורט להלן. בחקירתה הראשית התובעת העידה, כי במועד החתימה על חוזה השכירות לבהריר היה חוב עבר בגין דמי השכירות. אך ציינה, כי אינה זוכרת את סכום החוב וכי אינה מוצאת רישום על כך. לעומת זאת, לכשנשאלה על החוב בחקירתה הנגדית, השיבה, כי נשאר חוב של 38,000 ₪ דמי שכירות (פרוטוקול יום 06/02/13, עמ' 18, שורה 14). לא ברור, איך פתאום פענחה התובעת את גובה החוב וזאת מבלי להציג תחשיב כלשהו בעניין. התובעת הסבירה, כי את דמי השכירות שקיבלה, יחסה אותם קודם לטובת חוב העבר. משזה שולם במלואו, החלה ליחס את דמי השכירות לתקופת השכירות נשוא התביעה כאן. גם כאן, לא ברור כיצד קבעה התובעת עבור איזו תקופה כל תשלום התבצע ובעבור איזה נכס שולם (פרוטוקול יום 06/02/13, עמ' 23, שורות 16-19). כמו כן, התובעת העידה, כי אין היא יכולה לומר בוודאות, כי נרשמו קבלות על כל התשלומים שהועברו לידיה (פרוטוקול יום 22/02/13, עמ' 22, שורות 20-22). עוד נציין, כי לתיק בית המשפט הומצאו קבלות בגין השנים 2010 ו- 2011. לא הומצאו קבלות בגין שנת 2009. מן העבר השני עומד הנתבע, שגם הוא לא הצליח לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליו. בחקירתו הראשית העיד בהריר, כי עד סוף שנת 2008 לא היה חוב בדמי השכירות. בחקירתו הנגדית נשאל על התקופה שקדמה לשנת 2008 בהתאם לכרטסת הנהלת חשבונות של חברת הפירזול שצורפה לבקשת הרשות להגן. כך נשמעו הדברים לפרוטוקול: "ש: בשנת 2007 כאשר דמי השכירות 5,772 ₪ למשך 12 חודשים הסכום שאתה צריך לשלם ב- 2007, סך של 69,264 ₪. מכפה של דמי השכירות לשנה. בפועל לפי הכרטסת אם מפחיתים את שלושת החדשים ששייכים לשנת 2006, אוקטובר עד דצמבר 2006 יוצא כי בשנת 2007 שילמת 53,718 ₪ וקיים חוב לשנת 2007 של 15,546 ₪. ת: אין היגיון ואני לא יכול להסביר. לא התעסקתי בתשלומים. היתה מנהלת חשבונות שטיפלה. אין לי מושג... אין בפני את כל המסמכים ואני לא יכול להתייחס לחובות מהעבר" (פרוטוקול יום 20/02/13, עמ' 41, שורות 10-16). גם כשנתבקשה התייחסותו לכרטסת לשנת 2008 ולחוב בגין שנה זו, השיב "אני לא יודע, אין לי הסבר" (שם, עמ' 41, שורות 17-29). לכשנשאל איפה הכרטסת של שנת 2009, השיב, כי "בשנת 2009 החברה היתה בפירוק. אני לא חושב שנוהלה כרטסת לשנת 2009 ואין לי כרטסת ואין לי שום רישום על תשלומי מזומן בשנת 2009 בהתייחס לברה הישנה..." (שם, עמ' 42, שורות 4-8). באשר לכרטסת של חברת המשפץ לשנת 2009, העיד, כי אינו יודעת היכן היא נמצאת (שם, עמ' 42, שורות 29-30). מדברים אלה, ניתן ללמוד, כי הנתבע לא הוכיח את טענתו, לפיה, דמי השכירות שולמו במלואם. לשיטתה של התובעת סכום השיקים שקיבלה מבהריר לאחר שהפחיתה 15,600 ₪ מהחוב השוטף, עומד על סך של 47,900 ₪, אשר לטענתה זקפה לחוב העבר של בהריר. מנגד, טוען בהריר, כי סכום השיקים אשר יש לזקוף על חשבון החוב השוטף של הנתבעים הינו 64,400 ₪ אבל מאחר והתובעת זקפה מסכום זה סך של 15,600 ₪, הרי שנותר הסכום של 48,800 ₪, סכום קרוב לסכום בו נקבה התובעת. במצב דברים זה ועל מנת לעשות משפט צדק, החלטתי להשתמש בסמכותי ה"טבועה". סמכותו ה"טבועה" של בית המשפט כוללת אפוא אותם כוחות שיש לבית משפט מטבע ברייתו - כגוף שייעודו לעשות משפט וצדק - ואשר לא נלקחו ממנו על ידי החוק (ע"א 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל). הסמכות הטבועה של ערכאת שיפוט לקבוע סדרי דין היא בעלת חשיבות רבה. בלעדיה לא תיתכן עבודת שפיטה תקינה. זוהי סמכות רחבה, המשתרעת על כל עניין המתרחש באולם בית המשפט או מחוצה לו והקשור למשפט (בגץ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב יפו). אשר על כן, מצאתי, לזקוף בחלקים שווים את הסכום של 48,800 ₪ בין חוב העבר לבין החוב השוטף, באופן שמחוב דמי השכירות הנתבע בסך 74,400 ₪ יופחת הסך של 24,400 ₪, באופן שחוב דמי השכירות יעמוד על סך של 50,000 ₪ למועד הגשת התביעה. פיצוי בגין איחור בפינוי המושכר לטענת התובעת, עם תום תקופת השכירות, בתאריך 31/12/10, הנתבעים לא פינו את המושכר, אלא המשיכו להחזיק בו שלא כדין ומבלי ששילמו את הפיצוי הקבוע בחוזה בגין אי פינויו. גובה הפיצוי המוסכם עבור כל חודש איחור בפינוי המושכר הועמד בחוזה על 500 ₪ ליום. על אף פניותיה של התובעת לנתבעים לפנות המושכר, אלה סרבו לעשות כן. לפיכך, בתאריך 25/01/11 הוגשה תביעת פינוי כנגד הנתבעים וביום 18/05/11 ניתן כנגדם פסק דין בהיעדר הגנה ואף נפתחו כנגדם הליכי הוצאה לפועל. רק בתאריך 23/11/11, בלחץ הליכי ההוצאה לפועל, פינו הנתבעים את החנויות וזאת באיחור של 326 ימים מהמועד הקבוע בחוזה, ביום 01/01/11. בעדותו, טען הנתבע, כי "החנות פונתה בטרם תום תקופת השכירות, אך המבקשת עשתה כל שביכולתה לעקב את מסירת החנות, בטענות כדוגמת "המקום לא נקי מספיק", "יש חורים בתקרה", "לא כל נקודות החשמל תקינות". טענות שלמיטב ידיעתי, כל כוונתן היתה לעכב את מועד מסירת החנות". בתשובה לשאלת בית המשפט האם נתקבל אישור מהתובעת להמשיך לשבת בחנויות לאחר שהסתיימה תקופת השכירות החודשית, בהריר השיב, כי: "לא קיבלתי אישור אבל גם לא קיבלתי אישור בשנת 2005 להמשיך לשבת בחנות. גם לא בסוף החוזה הראשון של שנת 2008 לא קיבלתי אישור... פנינו לתובעת אחרי שהנו שהיא רוצה שאני אעזוב, היא אמרה שהיא רוצה שאעזוב בכל מקרה..." (פרוטוקול יום 20/02/13, עמ' 43, שורות 24-31). לא נעלמו מעייני מוצגים ת/5 - פנייתו של הנתבע מיום 27/06/11 לתובעת, שם ביקש להיפגש עימה על מנת לסגור את ההתחשבנות הכספית ולמסור את מפתחות הנכס. ועוד מוצג ת/7 - פנייתו של הנתבע למחלקת גביית ארנונה בעריית תל אביב, בחתימתו שלו, שם ציין "ברצוננו להודיעכם בזאת שהחל מה- 01/11/11 עזבנו את המקום שבנידון השייך לבעלות המקום, הגברות שכט אנפונה ושוורץ אירית". מהראיות שהוצגו לפני, עולה, כי הנתבעים אכן ניסו לפנות לתובעת ולהסדיר עימה את עניין ההתחשבנות הכספית והפינוי, זאת לפחות ביום 27/06/11. יחד עם זאת מהמכתב הנמען לעריית תל אביב, עולה, כי הנכס פונה ביום 01/11/11. באיחור של 10 חודשים מהמועד הקבוע בחוזה. מכאן, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין האיחור בפינוי המושכר. כאמור, גובה הפיצוי המוסכם עבור כל יום איחור בפינוי המושכר הועמד בחוזה על 500 ₪. היינו, סכום של 15,000 ₪ בגין כל חודש איחור בפינוי. סבורני, כי סכום זה איננו פרופורציונלי לגובה דמי השכירות החודשיים בסך של 5,000 ₪. למרות שלא הועלתה טענה כלשהי כנגד סכום זה, החלטתי, מכוח הסמכות הטבועה, להעמיד את סכום הפיצוי על מחצית הסך הקבוע בחוזה, היינו 250 ₪ ליום. אשר על כן, יעמוד סכום הפיצוי המוסכם בגין איחור בפינו על סך של 75,000 ₪. סוף דבר התביעה התקבלה בחלקה. הנתבעים יישאו ביחד ולחוד בחיובים הבאים: 1. בגין דמי שכירות סך של 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה, מיום 24/05/12, ועד לתשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין, לא מצאתי שיש לשערך את חוב דמי השכירות לפי הריבית הנקבעת, אלא רק בהתאם להפרשי ההצמדה וריבית כחוק. 2. פיצוי בגין איחור בפינוי סך של 75,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה, מיום 24/05/12, ועד לתשלום בפועל. 3. בנוסף אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ובנוסף שכר טרחת עורך דין הכולל גם את הדיון בבקשת הרשות להגן בסכום של 25,000 ₪. הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין יהיו צמודים למדד ויישאו ריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. חוזה שכירותהפרת חוזהחוזהשכירות