הפרת הסכם שותפות - התיישנות

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת הסכם שותפות - התיישנות: פתח דבר הבקשה המונחת בפני, הינה בקשת הנתבע לדחייה על הסף של התביעה בתיק זה מחמת התיישנותה. רקע עובדתי עסקינן בתביעה כספית, שהוגשה ביום 7.5.09, לחיוב הנתבע לשלם לתובע סך של 600,000 ₪ וזאת בגין הפרת הסכם שותפות שנחתם בין אביו המנוח של התובע (להלן - המנוח) והנתבע. מהמסמכים שהונחו בפני, עולות העובדות הבאות: הנתבע הינו בעלים של מחצית מזכויות חכירה במקרקעין המצויים בנס ציונה והידועים כחלקה 19, בגוש 3636 (להלן - המקרקעין). נסח רישום צורף כנספח ב לכתב התביעה. ביום 5.6.98 נחתם בין המנוח ובין הנתבע הסכם מכר, ולפיו מכר הנתבע למנוח חלק משטח המקרקעין תמורת סך של 20,000$ (להלן - הסכם המכר). הסכם המכר צורף כנספח ג לכתב התביעה. ביום 7.6.98 נחתם בין הנתבע ובין המנוח הסכם שותפות (להלן - הסכם השותפות). הסכם השותפות צורף כנספח ה לכתב התביעה. בין הצדדים הוסכם, כי השותפות "תוקם על שטח" המקרקעין שנמכר למנוח, כאמור לעיל, ומטרתה הינה החזקה, הנהלה וניהול של כל עסקי השותפות. מעיון בהסכם השותפות עולה עוד, כי בין הצדדים הוסכם אודות דינם של השקעות, רווחים והפסדים (סעיפים 17-19 להסכם השותפות), וכן סוכמו דרכי עבודתה, ניהולה, פעולותיה וייצוגה של השותפות (סעיפים 20-44 להסכם השותפות). ביום 9.9.98 הודיע הנתבע לב"כ המנוח על ביטול הסכם השותפות והעסקה כולה. הודעת הביטול צורפה כנספח ד לכתב התביעה. יצויין, כי הנתבע מאשר, שמעולם לא מסר את החזקה במקרקעין למנוח בהתאם להסכם המכר (סעיף 14 לכתב ההגנה). ביטולו של הסכם השותפות, כאמור לעיל, הוא העומד בבסיס התביעה שהוגשה בפני. תמצית טענות התובע בתביעה התובע טוען, כי הנתבע לא מילא אחר התחייבויותיו על פי הסכם המכר ולא מסר את החזקה במקרקעין למנוח. עוד לטענתו, הנתבע ביטל את הסכם השותפות באופן חד צדדי תוך ניצול מצבו הבריאותי והכלכלי של המנוח. לטענת התובע, המנוח מסר לנתבע 100,000 ₪ במזומן לטובת השותפות (195,853 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התביעה) - סכום שעל הנתבע להשיב לתובע עם ביטול ההסכם. בנוסף, הואיל והנתבע הפר את ההסכם באופן חד צדדי, יש לחייבו בפיצויים מוסכמים בסך 41,630 ₪, בהתאם להוראת סעיף 42 להסכם השותפות. עוד טוען התובע, כי הפרת הסכם המכר והסכם השותפות, ארעו לאחר שהמנוח כבר ביצע את רוב ההשקעות במקרקעין, לרבות הקמת מבנים והבאת ציוד, כך שהשקעותיו ירדו לטמיון. משום כך, התובע טוען, כי על הנתבע לפצותו בגין נזקים כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבע בסך 430,877 ₪. לצרכי אגרה, העמיד התובע את תביעתו על סך 600,000 ₪ בלבד. הליכים קודמים לתביעה דנן, קדמו מספר הליכים משפטיים הרלוונטיים לדיון בשאלת ההתיישנות. בשנת 2003, הגיש עזבון המנוח תובענה נגד הנתבע ועוד ארבעה אחרים לבית משפט השלום ברמלה בתיק ה"פ 108/03. בהסכמת הצדדים, נמחקה התובענה. בקשת המחיקה צורפה כנספח א לכתב ההגנה. בשנת 2004, הגיש התובע תביעה נגד הנתבע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1180/04. התביעה הועברה לדיון בבית משפט השלום בראשון לציון (נספח ב לכתב ההגנה), ושם ביקש התובע לחזור בו מתביעתו. בהחלטה מיום 19.1.06, הורה בית המשפט על מחיקת התביעה - ההחלטה צורפה כנספח ד לכתב ההגנה. על החלטה זו של בית המשפט הגיש הנתבע ערעור לבית משפט המחוזי בתל אביב. ביום 20.9.06, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, ולפיה נמחק הערעור ללא צו להוצאות (נספח ה לכתב ההגנה). בחודש ספטמבר 2008, הגיש הנתבע תובענה בבית משפט המחוזי מרכז בתיק ה"פ 1082-09-08 נגד התובע ורשם המקרקעין ברחובות. ביום 19.2.09 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים ולפיה: "לאחר ששמענו את המלצת בית המשפט, הגענו לכלל הסכמה לפיה התובענה בתיק זה למחיקת הערת אזהרה תתקבל. עוד מוסכם עלינו כי התובענה שהגיש המשיב 1 (התובע-נ"ש) היום לבית משפט זה תימחק והאגרה תוחזר לו - אם שילם. אם לא שילם אני פוטר אותו מתשלום האגרה בתיק זה. מוסכם עלינו כי עסקת מכר המקרקעין באשר לגוש 3636 חלקה 19, מיום 5.6.98, בטלה ומבוטלת. מוסכם כי המבקש (הנתבע-נ"ש) יבצע השבה למשיב 1 בגין הסך של 10,000 דולר שקיבל ממנו ביום 5.6.98 באופן כדלקמן...מאחר ונותרו מחלוקות כספיות בינינו, שומר כל צד על טענותיו, לרבות טענות התיישנות..." טענות הצדדים בבקשה טענות הנתבע לטענת הנתבע, יש להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. התובע לא הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה ולא הגיש כל תגובה בכתב לבקשת הדחייה על הסף מחמת התיישנותה. משבחר התובע, שלא להשיב לטענת ההתיישנות, אין לאפשר לו בשלב זה לטעון נגד טענת ההתיישנות של הנתבע. כתב התביעה מבוסס כולו על הסכם מכר והסכם שותפות מיום 5.6.98. הנתבע הודיע על ביטול ההסכמים ביום 9.9.98. עילת התביעה נוצרה, איפוא, כבר ביום 9.9.98, כאשר כל טענות התובע עניינן בביטול זה של העיסקה, בטענה שמדובר בביטול חד-צדדי, שנעשה שלא כדין. ממועד זה ועד מועד הגשת תביעה דנן חלפו למעלה משבע שנים. המדובר בתקופה העולה על תקופת ההתיישנות, החלה על תביעות כספיות, כאמור בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות). בכל כתבי התביעות שהתובע הגיש, כמפורט לעיל, המדובר באותם צדדים ובאותן עילות תביעה. כולן, בסופו של יום, היו תביעות כספיות. התובע לא הגיש בקשה נפרדת לפיצול סעדים ולא קיבל החלטה בענין זה. גם אם מרוץ ההתיישנות הופסק בגין התביעות הרבות שהתובע הגיש, אזי בסיכום כל המועדים, שחלפו ממועד היווצרותה של עילת התביעה ועד להגשת התביעה דנן, ובניכוי פרקי הזמן בהם היו תלויות ועומדות תביעותיו של התובע, חלפו ועברו יותר מ- 7 שנים. בהסכמת הצדדים, האמורה לעיל, בדיון שנערך ביום 19.2.09 בבית המשפט המחוזי - מרכז, אין לראות כויתור מצידו של הנתבע על טענת ההתיישנות, שהעלה בכל אחד התיקים בהזדמנות הראשונה. אין לראות בדברים שנאמרו שם יצירת עילת תביעה חדשה לתובע לתבוע כספים מהנתבע. טענות התובע התובע טוען, כי מועד תחילת מניין תקופת ההתיישנות אינו כפי שטוען הנתבע, בחודש ספטמבר 1998, כי אם מאותו יום בו נודע לתובע, שחברה בשם "גלגד חברה להנדסה ובנין בע"מ" ואחרות תפסו חזקה במקרקעין באישורו של הנתבע. עובדה זו התבררה לתובע לראשונה בתקופה הסמוכה לחודש ינואר 2003. לטענת התובע, באקט זה, הנתבע הפר בפועל את ההסכמים עם התובע ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מחודש ינואר 2003, כאמור לעיל. עוד טוען התובע, כי מירוץ ההתיישנות חודש בגין הגשת התביעה על ידי הנתבע בבית משפט המחוזי מרכז - ה"פ 1082-09-08. לטענת התובע, סך מנין הימים, בהתחשב בתביעות השונות שהוגשו, אמנם מגיע קרוב ל- 7 שנים, אפילו עובר אותו במעט, אך בוודאי שלא בשנה וששה חודשים כפי שמנסה הנתבע להציג זאת. בטרם אמשיך, נראה כי די בדברים אלו של התובע, המהווים הודאה בטענות הנתבע, כדי להביא לקבלת הבקשה ולהורות על דחיית התביעה. התובע טוען, כי אין להחמיר עמו ולדחות את התביעה מחמת התיישנות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שהונחו בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. על תכליתו של מוסד ההתיישנות, עמדו בתי המשפט לא אחת. כך למשל, בע"א 10591/06, יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, לא פורסם, בסעיף 20 לפסק הדין, נאמר: "תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע הפוטנציאלי אל מול הנתבע הפוטנציאלי - ובינם לבין כלל הציבור ... מצד התובע נועדה תקופת ההתיישנות לאפשר לו להערך להגשת תביעתו בפני ערכאה שיפטית בתוך פרק זמן סביר; מצד הנתבע, נועדה ההתיישנות לתחום את אורך התקופה שמעבר לה לא יהיה חשוף עוד לאימת תביעה משפטית ולא יהיה מחוייב בשמירת ראיותיו; מצד הציבור, נועדה ההתיישנות לאפשר לערכאות השיפוט לעסוק בענייני ההווה, ולא לשקוע בעניינים שזמנם חלף ... בעשור האחרון נוסף למערכת שיקולים זו גם שיקול ההכרה בזכות הגישה של הפרט לערכאות - זכות אשר הוכרה כבעלת אופי חוקתי, וככזו מצדיקה מתן פרשנות מצרה להוראות ההתיישנות, על שום המחסום הדיוני שהן מקימות מפני ברור זכויות מהותיות בפני ערכאות השיפוט ... התוצאה הקשה הכרוכה בשלילת האפשרות הדיונית לברר זכויות מהותיות בשל המחסום הדיוני שההתיישנות מקימה מחייבת כי סילוק תביעה על הסף ייעשה בזהירות ובהקפדה יתירה. מנגד, יש לזכור, כי עצם קביעת מסגרת ההתיישנות, כנורמה כללית ומחייבת, נועדה להגשים תכליות ראויות שעניינן הגנה על אינטרסים פרטיים וציבוריים כאחד, תוך איזון ביניהן. דיני ההתיישנות, והתוכן הפרשני שההלכה הפסוקה יצקה לתוכם לאורך השנים, חותרים להשגת איזון ראוי בין מכלול אינטרסים אלו". אבחן, איפוא, את הבקשה שבפני על רקע הדברים האמורים לעיל. עסקינן בתביעה שאינה במקרקעין, כי אם בתביעה בגין נזקים כספיים שנגרמו לתובע בגין ביטול הסכם המכר והסכם השותפות על ידי הנתבע, כאמור לעיל. בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התקופה בה מתיישנת תביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים. אשר למועד ממנו מתחיל מנין תקופת ההתיישנות, נקבע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות כדלקמן: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". כיצד פורש בפסיקה הביטוי "עילת התובענה"? בע"א 3319/94, פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פד"י נא(2)581, 593-594, נאמר: "לענין התיישנות, נקבע בפסיקה כי מונח זה מתייחס ל: '... כל עובדה, החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואיזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין העובדות המהוות את עילת התובענה ...' בע"א 9292/07, חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים", לא פורסם, נאמר בסעיף 7 לפסק הדין: "סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת התיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו התקיימות התנאים המאפשרים לתובע להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש". כפי שפורט לעיל, בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר למועד בו נולדה עילת התביעה. לשיטת הנתבע הטוען להתיישנות, עילת התביעה נולדה והתגבשה כבר בחודש ספטמבר 1998, עת הודיע הנתבע לתובע על ביטול ההסכמים עמו. מנגד, לשיטת התובע, עילת התביעה התגבשה מאוחר יותר, רק בחודש ינואר 2003, אז נודעה לתובע זהותה של החברה שתפסה את החזקה במקרקעין, באישורו של הנתבע, באופן שהנתבע הפר את ההסכמים בפועל. במחלוקת זו בין הצדדים, מקובלת עלי עמדתו של הנתבע. זאת מהנימוקים שיפורטו להלן. עיון בטענות התובע כמפורט על ידו בכתב התביעה מעלה, כי תביעתו כולה נשענת ונסמכת על ביטולו החד צדדי של הסכם המכר והסכם השותפות על ידי הנתבע בחודש ספטמבר 1998. הסעדים הנתבעים על ידי התובע - גם הם - נובעים כולם מהביטול האמור. התובע טוען להשבת סכומים, שהושקעו על ידו בשותפות, לפיצויים מוסכמים ולנזקים שנגרמו לו בעקבות השקעותיו במקרקעין. אף אם התובע גילה רק במהלך 2003, כי החזקה במקרקעין נמסרה לחברה פלונית תחתיו, אין בכך כדי לשנות מן העובדה, ש'כח התביעה' כבר התגבש בידיו קודם לכן, עם ביטול ההסכמים על ידי הנתבע. ב"כ התובע בסיכומיו טוען, כי באישורו של הנתבע את תפיסת המקרקעין "הפר הנתבע בפועל את ההסכמים עם התובע, ומיום זה החל מניין תקופת ההתיישנות". הדברים אינם נכונים. הפרה בפועל של ההסכמים, אם אכן היתה כזו, התרחשה עוד הרבה קודם לכן, עם ביטולם של ההסכמים, כפי שנטען על ידי התובע עצמו בכתב התביעה. אותו מועד נטען בשנת 2003, שלטענת התובע בסיכומיו, הוא מועד ההפרה בפועל, כלל לא נזכר על ידי התובע בכתב התביעה. יתירה מכך, עצם מסירת המקרקעין לגורם שלישי אינה מתחילה מחדש את מירוץ תקופת ההתיישנות, היות שאין מדובר בהפרה חדשה של ההסכמים, אלא בתוצאה של ההפרה הנטענת, ביטול ההסכמים בשנת 1998. אשר על כן, יש לקבל את טענת הנתבע, כי עילת התובענה נולדה כבר בחודש ספטמבר 1998. הואיל והתביעה הוגשה בחודש מאי 2009, כמעט תשע שנים לאחר שנולדה עילת התביעה, התיישנה התביעה בטרם הוגשה. תימוכין למסקנה, ולפיה עילת התביעה נולדה עם ביטול ההסכמים, ניתן למצוא בדברי בית המשפט בע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פד"י נו(4) 798, 806-807, שם נאמר: "עם מתן הודעת הביטול על ידי הנפגע - וזו משתכללת רק אם המפר 'קלט' את הודעת הביטול - נתונים שני הצדדים בפני הסיכון כי אם הביטול הוא כדין יהא על כל אחד מהם להשיב לצד האחר את שקיבל על פי החוזה. אם הוא אינו משיב את שקיבל על פי החוזה כפי שנדרש ממנו, הוא נתון - במסגרת תקופת ההתיישנות - לסיכון שתוגש נגדו תביעת השבה ועליו לכלכל צעדיו בענין זה ... כל אחד מהצדדים צריך להכין עצמו לקראת מימוש הסיכון המוטל עליו ... אכן עם מתן הודעת הביטול נוצרת מציאות משפטית חדשה. מציאות זו יוצרת סיכונים וסיכויים חדשים לכל אחד מהצדדים. עליהם לנקוט פעולות הנדרשות מכך ... המשיבה מסרה למערערת הודעת ביטול של החוזה ביום 7.5.1990. במועד זה בוטל החוזה, ונולדה זכותה של המערערת להשבה. זכות זו התיישנה בחלוף שבע שנים ממועד זה. תביעת ההשבה הוגשה על ידי המערערת ביום 2.12.97. ברור, איפוא, כי התביעה התיישנה". תביעה בעטיו של ביטול הסכם מתיישנת בחלוף שבע שנים ממועד מסירת הודעת הביטול. אז עומדים לצד התובע הסעדים, הנובעים מביטולו של ההסכם. כך גם במקרה דנן. כל הסעדים הנתבעים נובעים מהפרת ההסכם הנטענת בדמות ביטולו של ההסכם, ולא מאירוע מאוחר כלשהו. לפיכך מירוץ ההתיישנות החל עם ביטול ההסכמים בשנת 1998, ולא עם העברת החזקה במקרקעין לצד ג', אירוע שאין לו השלכה כלשהי על זכויותיו של התובע, ולא הוליד זכות כלשהי לתובע. יחד עם זאת, בכך לא תם דיוננו. כפי שפורט לעיל, במהלך השנים, מאז ביטול ההסכמים ועד למועד הגשת התביעה דנן, פתח התובע במספר הליכים משפטיים קודמים שהסתיימו. לכאורה, בחישוב תקופת ההתיישנות, אין לקחת בחשבון את התקופה שממועד הגשת כל אחת מהתביעות ועד לתום ההליכים בה. כך עולה מהוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, בה נאמר: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". אכן, לשון ההוראה מורה כי המדובר רק במקרים בהם "התובענה נדחתה", באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תביעה חדשה בשל אותה עילה. יחד עם זאת, בע"א 68/89 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' גומעה מחמוד פד"י מג (2) 624, 627, נאמר: "מהטעמים שפירטתי לעיל דעתי היא, שאין לפרש את הדיבור 'נדחתה' בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכח החלטת בית משפט, כגון, כמו במקרה שלפנינו, שהתובענה הופסקה". אין נפקא מינה, איפוא, לאופן סיום ההליך, ובלבד שהסיום לא מנע מהתובע הגשת תביעה מחודשת. בחינת ההליכים שהתקיימו בין הצדדים בענייננו, מובילה למסקנות הבאות: מועד היווצרות העילה הינו בחודש ספטמבר 1998. התובע הגיש תובענה ראשונה נגד הנתבע ואחרים בחודש ינואר 2003 במסגרת ה"פ 108/03 בבית משפט השלום ברמלה. בהסכמת הצדדים נמחקה תובענה זו עוד בחודש ינואר 2003. עד למועד הגשת תובענה זו חלפו 4 שנים ושלושה חודשים ממועד לידתה של עילת התובענה, כך שנותרו שנתיים ותשעה חודשים עד לתום תקופת ההתיישנות. תביעה נוספת הוגשה על ידי התובע ביום 28.1.04 לבית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 1180/04, שנה לאחר התובענה הראשונה. עם הגשת התביעה הפסיק מנין תקופת ההתיישנות, וזאת בשעה שעד לתום תקופת ההתיישנות נותרו שנה ותשעה חודשים. התביעה הועברה לדיון בבית משפט השלום בראשון לציון, ושם ביקש התובע לחזור בו מתביעתו. בהחלטה מיום 19.1.06, הורה בית משפט השלום על מחיקת התביעה. על החלטה זו של בית משפט השלום הגיש הנתבע ערעור לבית משפט המחוזי בתל אביב. ביום 20.9.06, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, ולפיה נמחק הערעור ללא צו להוצאות. התיק הנ"ל בא, איפוא, לכדי סיום בחודש ספטמבר 2006, עת הסתיימו הליכי הערעור בעניינו. הליכים אלו הפסיקו את מירוץ ההתיישנות עד לחודש ספטמבר 2006. מאז המשיך מירוץ תקופת ההתיישנות ביחס לתקופה שנותרה, שנה ותשעה חודשים. התובע, יכול היה, איפוא, להגיש את התביעה דנן, לכל המאוחר, עד לחודש מאי 2008. בפועל הוגשה התביעה רק ביום 7.5.09, כשנה לאחר תום תקופת ההתיישנות. מסקנת הדברים הינה, שאף בהתחשב בתקופות בהן היו התדיינויות ה"מקפיאות" את מירוץ ההתיישנות - תם וחלף המועד להגשת התביעה כשנה לפני הגשתה בפועל. יודגש, התובענה שהגיש הנתבע נגד התובע לבית המשפט המחוזי מרכז בה"פ 1082-09-08, אין בה כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות לגבי התובע, הואיל והמדובר בתביעתו של הנתבע, ועל כן לא חלות במקרה זה הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. בשולי הדברים יש לציין, כי גם התובע עצמו מודע היה לכך שיתכן ותביעתו התיישנה, וכפי שכתב בסעיף 9 לכתב סיכום טענותיו: "סך מניין הימים הנ"ל אכן מגיע קרוב ל- 7 שנים, אפילו הוא עובר אותו במעט ...". התובע מודה, איפוא, בפה מלא, כי חלפה תקופת ההתיישנות אף בהתחשב בהליכים משפטיים קודמים שנוהלו. התובע מבקש ללמוד מהאמור בהחלטת בית המשפט מיום 19.2.09, כאילו נוצר מועד מחודש לזכותו לתבוע כספים מהנתבע (ראה בענין זה דברי התובע בסעיף 26 לכתב התביעה). המדובר בפסק דין שניתן במסגרת ה"פ 1082-09-08, שנתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה, הוסכם - בין השאר - כדלקמן: "מאחר ונותרו מחלוקות כספיות בינינו, שומר כל צד על טענותיו לרבות טענות התיישנות". יש לדחות הטענה מכל וכל. אין ללמוד מהמוסכם בין הצדדים הסכמה כלשהי לתחילה מחודשת של מנין תקופת ההתיישנות. ההפך הוא הנכון, צויין על ידי הצדדים במפורש, כי כל אחד מהם עומד על טענותיו בעניין ההתיישנות. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל, הינה, כי התביעה התיישנה. הבקשה לדחיית התביעה על הסף מתקבלת. סוף דבר הבקשה מתקבלת. התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דינו בסך 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הפרת חוזהחוזהדיני חברותשותפותהתיישנות