מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא העלאת תעריפי הארנונה - תביעה ייצוגית: הבקשה 1. לפניי בקשתם של התובעים בת"מ 305/08, חנוך ושירה כהן (להלן - המבקשים), לאישור תובענה מינהלית שהגישו נגד המועצה המקומית מבשרת ציון (להלן - המשיבה או המועצה), כתובענה ייצוגית, לפי סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן - החוק או חוק תובענות ייצוגיות). המבקשים טוענים, כי המשיבה העלתה שלא כדין את תעריפי הארנונה שבסמכותה לגבות, בכך שצרפה את תוספות הארנונה שאושרו לה בשנות הכספים 1994, 2004, 2005 ו-2007 לבסיס המס הקובע בשנים הבאות; כי בשנת 1998 העלתה המשיבה את תעריף הארנונה ללא אישור כנדרש תוך חריגה מסמכות, ואף את התוספת הזו צרפה כחלק מבסיס המס לשנים העוקבות; וכן כי המשיבה הצמידה את תשלומי הארנונה המשולמים לה בתשלומים למדד המחירים לצרכן, תוך התעלמות ממדדים שליליים אשר היו מביאים להפחתת תשלומי הארנונה. לדידם, התובענה עומדת בתנאים הנדרשים בחוק לצורך אישורה כתובענה ייצוגית. יצויין, כי הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נידונה בעבר לפני שופטים אחרים, ובמסגרת ההליכים המקדמיים הועבר התיק לגישור, בהסכמת הצדדים, לפני כב' השופט (בדימוס) ב' אוקון. התיק הועבר לטיפולי בשנת 2010, ולבקשת הצדדים נדחו הדיונים מעת לעת, כדי לאפשר להם להגיע לפשרה בהמשך למתווה שהוצע בהליך הגישור. בסופו של יום הודיע ב"כ המשיבה, כי מליאת המועצה המקומית מבשרת ציון דחתה את הצעת הפשרה שהובאה לאישור על-ידי ועדת הכספים של המועצה; ועל-רקע האמור, הגישו הצדדים לאחרונה סיכומים בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. המסגרת הנורמטיבית - חוק תובענות ייצוגיות 2. סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות וכן התוספת השנייה לחוק זה, קובעים את רשימת הנושאים שבעניינים ניתן להגיש תובענה ייצוגית, ובכלל זה - תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר (פריט 11 לתוספת השנייה). בנוסף, קובע החוק את התנאים להגשת תובענה ייצוגיות, וכן את הדרישות שעל התובע לעמוד בהן כדי לאשר את תביעתו כתובענה ייצוגית. כך, על-פי סעיף 4(א)(1) לחוק הנ"ל, רשאי להגיש תובענה ייצוגית אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3 לחוק, המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה. בנוסף לתנאי סף זה, על המבקש לאשר תביעה כתובענה ייצוגית לעמוד בארבעת התנאים המפורטים בסעיף 8(א) לחוק האמור: ראשית, כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה; שנית, כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; שלישית, כי קיים יסוד סביר להניח שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; ורביעית, כי קיים יסוד סביר להניח שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב. בצד אלו קובע חוק תובענות ייצוגיות הוראות ייחודיות הנוגעות לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות, על-פי פריט 11 לתוספת השנייה כאמור. כך למשל קובע סעיף 8(ב), כי אם שוכנע בית-המשפט שהנזק אשר עלול להיגרם כתוצאה מניהול התובענה הייצוגית עולה על התועלת שעשויה לצמוח ממנו, ניתן להתחשב בכך בעת ההכרעה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המדינה או רשות מרשויותיה; ובנוסף קובע סעיף 9(ב) לחוק, כי בית-המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם האחרונה חדלה מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור בתוך 90 ימים מיום הגשת הבקשה. להלן תדון הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, בהתאם לתנאים שפורטו לעיל. עילת תביעה אישית - סעיף 4(א) לחוק תובענות ייצוגיות 3. כאמור, סעיף 4(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע את רשימת הזכאים להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית. לענייננו, קובע הסעיף כדלהלן: "אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה;" להלן תידונה טענות הצדדים לעניין עילות התביעה העומדות למבקשים. סמכותה של רשות מקומית לגביית ארנונה 4. סמכותה של רשות מקומית, ובכלל זה - המשיבה, להטיל חיובים בארנונה, קבועה בסעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן - חוק ההסדרים) והתקנות שהותקנו מכוחו; זאת בהתאם לתעריפים מזעריים ומֵרביים שנקבעו על-ידי שר הפנים ושר האוצר (להלן גם - השרים), כאמור בסעיפים 8(ב) ו-9(א) לחוק הנ"ל - כחלק מ"דיני ההקפאה". יודגש, כי עד לשנת 1985 היו רשויות מקומיות רשאיות לקבוע את שיעור הארנונה בתחומן ללא הגבלה; אולם בשנה זו, ונוכח משבר כלכלי שפקד את המדינה במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת, החל הליך חקיקה של חוקים ותקנות אשר נועדו להגביל את הסמכויות של הרשויות המקומיות בקביעת סכומי הארנונה (להלן - חוקי ההקפאה). כבר צוין, לא אחת, כי "תכליתם של דיני ההקפאה היא למנוע מהרשויות המקומיות להעלות את שיעור הארנונה לצורך כיסוי גירעונותיהן, אשר נוצרו בשל האינפלציה שהשתוללה בשנים אלה במשק" (עע"מ 7121/10 מועצה מקומית גני תקווה נ' זאב קופלביץ ואח' (9.8.12)); וכן "למנוע גרעון בתקציבן השוטף של הרשויות המקומיות" (עע"מ 4068/10 עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ (20.12.11)). עד לשנת 1992 קבעו דיני ההקפאה את השיעור המֵרבי שאותו רשאיות לגבות הרשויות המקומיות בכל שנה, כאשר העלאה מעבר לתעריף שנקבע הייתה כרוכה באישור שר האוצר ושר הפנים, שאחרת היה מדובר בגבייה תוך חריגה מסמכות. החל משנת 1992, עם חקיקת חוק ההסדרים, שונה הסדר זה, תוך שנקבע בסעיפים 8(ב) ו-9(א), כאמור, כי שר האוצר ושר הפנים יקבעו בתקנות כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, וכן תעריפים מזעריים ומֵרביים שתוכל רשות מקומית לגבות. מכוח סעיפים אלה הותקנו כמעט מדי שנה תקנות מתאימות (עע"מ 7121/10 בעניין קופלביץ, לעיל; ועע"מ 4068/10 בעניין קר פרי, לעיל); ובשנת 2007 הותקנו תקנות "קבועות" - תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (עע"מ 7121/10 בעניין קופלביץ, לעיל; ועע"מ 4068/10 בעניין קר פרי, לעיל). 5. סעיף 9(ב) לחוק ההסדרים קובע, כי סכום הארנונה שתטיל מועצה בשנת כספים נתונה, יהא הסכום שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים הקודמת, אשר לא יפחת או יעלה על הסכומים המֵרביים והמזעריים שנקבעו בתקנות, ובכפוף לכל האמור בהן. עם-זאת קובע סעיף 9(ב)(2) חריג לכלל האמור, ולפיו רשות מקומית רשאית להטיל ארנונה שלא בהתאם לאמור ברישא, ובלבד שקיבלה לכך את אישורם של שר האוצר ושר הפנים, כאשר תחילתו של אישור השרים בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן. חריג נוסף נקבע בסעיף 11(א) לחוק ההסדרים, ולפיו "שר הפנים רשאי להתיר לרשות מקומית שאושרה לה תכנית הבראה לפי סעיף 140ד(ב) לפקודת העיריות או לפי סעיף 35ד(ב) לפקודת המועצות המקומיות, להטיל בתוך שנת הכספים שבה אושרה תכנית ההבראה כאמור, תוספת לארנונה בעד התקופה שמיום האישור ועד סוף שנת הכספים, ולקבוע מועדים לתשלום התוספת; היתר שעל פיו מוטלים סכומי ארנונה שאינם בהתאם להוראות לפי סעיף 9(ב), טעון גם הסכמת שר האוצר". טענות הצדדים 6. המבקשים טוענים, כי המשיבה נהגה שלא כדין ותוך חריגה מחוק ההסדרים, בקביעת וגביית תעריפי הארנונה החל משנת 1995 ואילך. אין חולק, כי בשנים 1994, 2001, 2004, 2005 ו-2007 קיבלה המשיבה היתר מאת שר הפנים לפי סעיף 11(א) לחוק ההסדרים לגבות תוספת ארנונה מעבר לתעריף שנקבע בתקנות הרלבנטיות לכל אחת מהשנים שלעיל, כאשר בכל אחד מההיתרים הללו צוין במפורש כי תוספת הארנונה תחול מיום מתן ההיתר ועד תום שנת הכספים שלגביה הוא ניתן. ואולם, לטענת המבקשים, על-אף שההיתרים שניתנו למשיבה כאמור היו נקודתיים וקצובים בזמן מעצם טיבם, המשיבה כללה את תוספות הארנונה שניתנו בכל אחת מהשנים הללו - כחלק מבסיס חישוב תעריף גביית הארנונה לשנים הבאות. כך למשל, את התוספת שהותר למשיבה לגבות בשנת 1994 בלבד, כללה היא כחלק מבסיס חישוב הארנונה החל משנת 1995 ואילך, וכך נהגה היא ביחס לכל אחד מהיתרי גביית תוספות הארנונה, כאמור; אולם זאת, ללא אישור כנדרש מהשרים. המבקשים טוענים, כי בניגוד למסלול הקבוע בסעיף 9(ב)(2) לחוק ההסדרים, שעל-פיו רשאים השרים לאשר למועצה העלאה חריגה בתעריפה הארנונה אשר אינה מוגבלת לשנת המס שלגביה היא ניתנת ולכן יכולה להתווסף לבסיס המס גם בשנים הבאות, הרי שאישור תוספת ארנונה לפי סעיף 11(א) לחוק הנ"ל, כפי שניתן למשיבה בשנים האמורות, מוגבל לשנת המס שלגביה הוא הוצא בלבד. טענה נוספת בפי המבקשים בהקשר האמור, היא כי בשנת 1998 העלתה המשיבה את תעריף הארנונה מעבר לסכום המֵרבי שנקבע בתקנות, זאת ללא אישור השרים כלל, ויתר על כן - את ההעלאה האסורה כאמור הוסיפה המשיבה לבסיס תעריפי הארנונה בשנים הבאות. בכך, לדידם, נהגה המשיבה תוך חריגה מסמכות. עוד טוענים המבקשים, כי המשיבה לא נהגה על-פי חובתה להצמיד למדד המחירים לצרכן (להלן - המדד) את תשלומי הארנונה המועברים לה בהסדר תשלומים, לפי סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980 (להלן - חוק ריבית והצמדה). בעניין זה מדגישים הם, כי בשנת 2000 תוקנה הגדרת המונח "הפרשי הצמדה" בחוק ריבית והצמדה, כך שחלף הפרשנות לפיה משמעות המונח היא "תוספת לארנונה לפי שיעור העלייה של המדד", קובע כיום החוק הנ"ל כי "הצמדה למדד" פירושה "עדכון הארנונה לפי שיעור השינוי של המדד". ואולם, חרף התיקון כאמור, נמנעה המשיבה מלהצמיד את חיובי הארנונה לשינויים שליליים של המדד. על-פי תחשיב שערכו המבקשים, המשיבה גבתה מהם ביתר סכום של 2,979.83 ₪, בתקופה שבין 1.4.06 לבין 30.6.08 - ביחס לשתי הטענות העיקריות בתובענה. 7. המשיבה טוענת, כי למבקשים לא עומדת כל עילת תביעה, הואיל ובעת שצורפו תוספות הארנונה כאמור בטיעוני המבקשים, קבעה הפסיקה הרלבנטית כי אין בכך כל פסול. לשיטתה, פסקי-הדין שעליהם נסמכים המבקשים בפרשנותם את הדין ניתנו מאוחר למועד חישובי המס כאמור, ועל-כן בעת הגבייה פעלה המשיבה כשורה; מה-גם שהדבר נעשה בידיעת משרד הפנים ועל-פי פרקטיקה שנהגה באותה העת. יתרה מזאת, במסגרת הסדרי ההבראה בין המועצה לבין משרד הפנים בשנים 2004 ו-2005 הותר למועצה לכלול את תוספת הארנונה שניתנה לה לשנת 2004, גם לשנים הבאות. מכל מקום, עם השינוי בפסיקה עשתה המשיבה כל שביכולתה כדי לתקן את המצב, ואכן, בשנת 2008 העניקו השרים למועצה אישור להעלאה חריגה של שיעורי הארנונה, שבגדרו אושרו רוב סעיפי הארנונה של המועצה אשר נסמכו על בסיס הגבייה כמפורט בטיעוני המבקשים. מכאן, לשיטת המשיבה, אישור זה מהווה אשרור בדיעבד של בסיס הגבייה לשנים עברו. אשר-על-כן גורסת המשיבה, כי לא נפל פגם בהתנהלותה בכל הנוגע להליכי הגבייה, אך ככל שיוכרע כי נפל פגם - הרי שהאישור שניתן בשנת 2008 מרפאו, באופן שמאיין את עילת התביעה של המבקשים. יוער, כי בסיכומיה העלתה המשיבה לראשונה את הטענה, לפיה לאור האמור לעיל נהיר שהגבייה החריגה הוכשרה והופסקה עוד טרם הגשת התובענה, ועל-כן, לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות אין מקום לאשר את התובענה הייצוגית. באשר לטענה בדבר הימנעות מהצמדת תשלומי הארנונה למדד, טוענת המשיבה, כי טענות אלו נטענו בעלמא, מבלי שצוין מקרה קונקרטי אחד שבו שולמו תשלומים מוצמדים למדד שלא כדין, ועל-כן לא ניתן להתייחס אליהן; כי היא נהגה להצמיד את התשלומים למדד כדין; כי יש להתחשב בעניין זה בהמלצת מרכז השלטון המקומי, שלא לגבות שיעור ארנונה הנמוך מהתעריף המזערי, ככל שהצמדה למדד שלילי מובילה לכך; וכי מכל מקום היא שומרת לעצמה את הזכות להגיש תחשיב נגדי. לחלופין טוענת המשיבה, כי יש לדחות את התובענה לגופה לאור דוקטרינת הבטלות היחסית. נוסף על האמור מעלה המשיבה טענות מקדמיות שבעטיין, לשיטתה, יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. בכלל זה גורסת היא, כי המבקשים לא מיצו הליכים טרם הגשת הבקשה והתובענה, שכן היה עליהם להשיג על הודעות הארנונה שנשלחו אליהם לפני ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן - ועדת הערר); וכן כי הבקשה והתובענה נגועות בשיהוי ניכר, שכן הן עוסקות בהחלטות שנתקבלו החל מ-14 שנים עובר להגשתן, ובעניין זה יש, לדידה, ליתן משקל מכריע לעיקרון סופיות השומה. כמו-כן, לעמדת המשיבה, לקבלת הבקשה ולניהול ההליך תהא השלכה מהותית ונרחבת על הקופה הציבורית, תוך פגיעה באינטרס ההסתמכות של המועצה, ומן הטעם הזה יש להימנע מקבלת הבקשה, לפי סעיף 8(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. 8. בתשובה לטענות המשיבה גורסים המבקשים, כי המשיבה אינה חוסה תחת סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות כנטען לראשונה בסיכומיה, וזאת הן הואיל והמועצה לא הוכיחה שחדלה מגביית היתר, ואף טענה בתשובתה לבקשה כי אין בכוונתה לחדול מהגבייה; והן היות שממילא הודעת המשיבה נמסרה לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בסעיף 9 לחוק הנ"ל, מבלי שניתן לה היתר. כן גורסים המבקשים, כי יש לדחות את טענות המשיבה בדבר ההשלכות על הקופה הציבורית, אשר נטענו בעלמא ומבלי שנתמכו בתצהיר מתאים; כי אין ממש בטענות בדבר אי-מיצוי הליכים, הואיל והתובענה נסבה על טענות בדבר אי-חוקיות הגבייה, אשר אין מקומן בהליך של ערר; וכי יש לדחות את הטענה בדבר שיהוי בהגשת התובענה, היות שבענייננו יש להחיל את הלכת השיהוי במשפט האזרחי (במובחן מזו החלה במשפט המינהלי, שעליה נשענת המשיבה), ולפיה תדחה תובענה רק בנסיבות חריגות שבהן ויתר התובע על זכויותיו, אולם נהיר כי בענייננו אין זה המקרה. הכרעה - האם הצביעו המבקשים על עילת תביעה אישית במידת הסבירות הראויה? 9. כלל הוא, כי על המבקש לאשר תובענה כייצוגית, לשכנע את בית-המשפט בקיומה של עילת תביעה אישית "במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד" (ע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (6.5.09)); קרי - כי הוא ממלא לכאורה אחר הדרישה בדבר קיומה של עילת תביעה אישית (ראו והשוו: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312, 330-329 (1997)). על תפקידו של בית-המשפט בעת הכרעה בשאלת קיומה של עילת תביעה, עמד כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, ברע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ (26.4.10): "הליך זה אינו המקום לבירור התביעה עד תום. הוא תואר כ"פרוזדור באמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין, הוא הדיון במשפט גופו" (רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט (5) 774, 787 (1996)). ברם, "ראוי לעבור פרוזדור זה בזהירות מרובה וליתן את הרשות רק במקרים המתאימים העונים על כל התנאים הדרושים..." (רע"א 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון גת, פ"ד נב(2) 713, 720 (1998)... "על מנת להשתכנע כי, לכאורה, קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה, נדרש בית המשפט להיכנס לעובי הקורה ולבחון את התובענה לגופה, אם היא מגלה עילה טובה ואם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים" (ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ נ' אבן, פ"ד נג(1) 115, 118 (1999); כן ראו, ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 327329 (1997); רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291 (2001); ע"א 1509/04 דנוש נ' Chrysler Corporation, פיסקאות 1314, 22.11.07)). בחינה מעמיקה של סיכויי הצלחת התובענה היא מלאכה רבת-חשיבות. יש לזכור, כי הכלי של תובענה ייצוגית הוא רב-עוצמה. בצד היתרונות של כלי זה, לא ניתן להתעלם מכך שעצם אישורה של בקשה להגיש תובענה ייצוגית עשוי ליצור לחץ כבד על הנתבע. על כן, קיים צידוק רב שכבר בשלב הדיון בבקשת האישור יידרש בית המשפט לבחון את הסוגיה של זכות לכאורה וסיכויי ההצלחה" (פסקה 10 לפסק-הדין). 10. סבורני, כי בנסיבות העניין המבקשים עמדו בנטל האמור, בנוגע לשתי הטענות שעליהן מתבססת התובענה. באשר לטענה בדבר הכללת תוספות הארנונה שהותר למשיבה לגבות כחלק מבסיס המס לשנים העוקבות. לסוגיה זו נדרש בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בע"א 2828/03 שלמה מומן נ' עיריית רמלה (13.7.06), בקובעו, כי תוספת לארנונה מכוח סעיף 11(א) לחוק ההסדרים פועלת בתוך שנת המס בלבד ואין בכוחה לשנות את בסיס המס לעניין תעריפי הארנונה לשנה הבאה; שכן "כל עמדה אחרת תאפשר לרשות ליטול אישור להטלת תוספת ארנונה בסוף שנת המס לצורך הרחבת בסיס המס לשנה הבאה, באופן שבו תפרום הרשות את הכבילוֹת והגדרות שהוטלו עליה במסגרת חוקי ההקפאה". בית-המשפט נסמך על הבחנה "בין העלאה של ארנונה לשנת המס הבאה, המחייבת היערכות מראש, קודם לתחילת שנת הכספים אליה היא מתייחסת (כעולה מסעיפי המשנה השונים של סעיף 9 לחוק), לבין החלטה על תוספת ארנונה, הנעשית מכוח סעיף 11(א) לחוק ופועלת בתוך שנת הכספים הרלוונטית", אשר מלמדת כי "אם חפצה הרשות להעלות את שיעור הארנונה באופן אשר ישנה גם את בסיס המס לשנים הבאות, עליה לנקוט בדרך שנקבעה בסעיף 9 לחוק ובתקנות שהותקנו על-פיו" (ההדגשות במקור; וכן ראו: עת"מ (מינהליים נצ') 1048/05 אגודת החקלאי מטולה נ' המועצה המקומית מטולה (29.5.06)). יצוין, כי במסגרת ערעור שהוגש על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין מומן, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שאושר בבית-המשפט העליון, תוך שצוין בפסק-הדין כי "ביחסים בין הצדדים פסק הדין של בית משפט קמא לא יהיה בר תוקף ובמקומו יבוא ההסדר האמור" (רע"א 7335/06 עיריית רמלה נ' שלמה מומן (31.3.08); ההדגשה הוספה). יודגש, כי עצם ההבחנה בין שני המסלולים שאליהם התייחס בית-המשפט בעניין מומן, הוכרה גם בבית המשפט העליון. בבג"ץ 772/04 אהובה וינברג נ' עיריית תל אביב יפו (13.7.06)) בחן בית-המשפט העליון את סעיפים 9 ו-11 לחוק ההסדרים ולבסוף ציין כדלהלן: "השרים מוסמכים איפוא להעניק לעירייה "אישור חריג" לגבות ארנונה גבוהה מהמותר או שלא על פי הכללים בכל שנת הכספים. סמכות אחרת, נפרדת, היא הסמכות לאשר בנסיבות מיוחדות "תוספת ארנונה" במהלך שנת הכספים. "ההבדל בין שתי ההוראות נעוץ ככל הנראה בהבדל שבין תוספת ארנונה במהלך השנה, לבין העלאה שאמורה להיכלל מלכתחילה בצו הארנונה הכללית ולהתפרסם בו" (בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג (1) 193, 216 ד)... לפנינו אפוא סמכויות שונות הקיימות זו לצד זו כבר עשרות שנים מבלי שייתרו אחת את השניה. הכוח הטמון בכל סמכות שונה הוא וכך גם תכליתן. כן שונות הדרישות הקבועות בחוק לכל אחת מהן. לפיכך, לא ניתן לומר כי "אישור חריג" כמוהו כ"תוספת ארנונה" וכי כל דרישות החוק ותנאיו בעניין התוספת חלים מיני וביה על האישור" (כן ראו והשוו: בג"ץ 2/89 אריה צוקר נ' שלמה להט, ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מג(1) 323 (1989)). על-יסוד האמור לעיל, ונוכח נסיבות המקרה, סבורני, כי למבקשים קמה עילת תביעה טובה נגד המועצה, ביחס לשאלה האם פעלה האחרונה כדין כאשר צרפה את תוספות הארנונה שאושרו לה לשנים 1994, 2001, 2004, 2005 ו-2007 לפי סעיף 11(ד) לחוק ההסדרים כחלק מבסיס חישוב הארנונה לשנים העוקבות; בשעה שהאישור לגביית תוספות אלו ניתן, לכאורה, אך ורק ביחס לשנת הכספים הרלבנטית, ומבלי שהמשיבה קיבלה היתר לכלול את התוספות האמורות כחלק מבסיס המס. כך, מקל וחומר גם באשר לתוספת הארנונה שגבתה המשיבה החל משנת 1998 ואילך, שלגביה, מתחוור, לא קיבלה המשיבה כל היתר כלל. לעומת זאת, לא מצאתי בטענות המשיבה, בשלב זה, כדי לפגום או לכרסם בעילת התביעה שעומדת למבקשים. על-פניו נראה, כי ההיתר שניתן למשיבה בשנת 2008 להעלאת תעריפי הארנונה, צופה פני עתיד, ואין בו כדי להשליך על גביית התשלומים בעבר או על מתן הכשר בדיעבד לגבותם. כמו-כן, טענות המשיבה בדבר נוהג קיים, פרקטיקה וידיעה בפועל של משרד הפנים על שיטת הגבייה - אינן יכולות לגבור על הוראות החוק ועל חובתה של המשיבה לפעול על-פיהן. בדומה, לא מצאתי ממש בשלב זה בטענת המועצה לפיה התובענה נעדרת עילה לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, היות שהיא חדלה מגביית היתר. ראשית, על-פי סעיף החוק הנ"ל על המשיבה להודיע ולהוכיח לבית-המשפט כי חדלה מהגבייה, בתוך 90 ימים מיום הגשת התובענה והבקשה, ואין חולק כי הודעתה של המשיבה אינה עומדת בתנאים הנדרשים. שנית, ממילא המשיבה לא עמדה, בשלב זה, בנטל להראות כי היא אכן חדלה מהגבייה. המשיבה טענה בהקשר זה כי היא קיבלה את היתר השרים בדיעבד, במסגרת אישור העלאת תעריפי הארנונה בשנת 2008, אולם אין בטענה זו כדי להועיל לה בשלב זה, כאמור. 11. למסקנה זהה הגעתי גם באשר לעילת התביעה הנוספת של המבקשים, לפיה נמנעה המשיבה מלהצמיד את תשלומי הארנונה שהועברו אליה גם למדדים שליליים. אין חולק, כי בשנת 2000 שונתה הגדרת המונח "הפרשי הצמדה" בחוק ריבית והצמדה, כך שאין פירושה עוד "עלייה במדד" כי אם "שינוי במדד", ואף המשיבה אינה חולקת על-כך שחלה עליה חובה להצמיד את תשלומי הארנונה גם למדדים שליליים, אלא שטוענת היא כי המבקשים לא הצביעו על אירועים קונקרטיים שבהם חרגה המשיבה מחובתה האמורה. ואולם, טענותיהם של המבקשים בעניין זה נסמכות על טבלאות המפרטות את גביית היתר, ובפרט - על חוות דעתו של רו"ח אורי שמש בעניין זה. המועצה לא השיבה לטענות האמורות או לפירוט הנתונים בחוות-הדעת כאמור, בין בגוף כתב התשובה לבקשה ובין באמצעות חוות-דעת נגדית, ועל-כן אין בטענותיה, בשלב זה, כדי להפריך את עילת התביעה הלכאורית של המבקשים, ונראה כי אלו עמדו בנטל להראות תשתית ראייתית מספקת המקימה סיכוי סביר להכרעה לטובתם (רע"א 779/06 קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי בע"מ נ' שאול ממן (28.8.12), פסקה 45 לפסק-דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ריבלין). 12. אוסיף, כי לא מצאתי גם בטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה כדי לדחות את הבקשה. ראשית, יש לדחות את הטענה בדבר אי-מיצוי הליכים בוועדת הערר. כבר נפסק, לא אחת, כי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, מונה את רשימת העילות שבגינן ניתן להשיג על קביעת ארנונה כללית, וקובע במפורש, כי ועדת הערר לא תדון בטענות אי-חוקיות החורגות מעילות אלו (בר"מ 7095/11 יהודה טוניק ושות' משרד עורכי דין נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (9.11.11)). הואיל ובענייננו מלינים המבקשים על אי-החוקיות שנפלה בעצם חישוב הבסיס לגביית הארנונה, נהיר כי לא היה מקום להעלות טענות אלו לפני ועדת הערר. שנית, לא שוכנעתי כי יש מקום לדחות את הבקשה לאישור התובענה הייצוגיות מחמת הנזק הנטען שייגרם למועצה או לציבור בשל ניהול ההליך. כאמור, סעיף 8(ב) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי ניתן להביא את שיקול הנזק האמור בחשבון, ככל שהוא עולה על התועלת אשר תצמח מניהול ההליך בתובענה ייצוגית; אולם המשיבה לא הרימה את הנטל להראות כי הנזק שיוסב לה, לטענתה, עולה על התועלת אשר עשויה לצמוח למבקשים ולקבוצה שייצגו כתוצאה מניהול ההליך; וטענותיה בעניין זה נטענו בעלמא, ללא תחשיב או פירוט נתונים כלשהם. שלישית, סבורני, כי אין להידרש בענייננו לטענת המשיבה, לפיה יש להחיל בעניין הנדון את הלכות השיהוי מהמשפט המינהלי, על-אף שתקנה 29 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, קובעת כי הדיון בתובענה מינהלית "יתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי". מבלי להידרש לשאלה שלגביה חלוקים הצדדים בעניין זה, קרי - האם יש להחיל בענייננו את הלכת השיהוי המינהלי או את הלכת השיהוי האזרחי (על ההבחנה בין שתי הדוקטרינות ועל נפקותן ראו - ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (2.7.03); ופסק-דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (20.6.10)), הרי שכבר נפסק, כי בתובענת השבה המופנית נגד רשויות ציבוריות, אשר נדונה לפי התוספת השלישית לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, כבענייננו, אין להחיל את הלכת השיהוי המינהלי (רע"א 6590/05 עריית אשדוד נ' שמעון צרפתי (19.9.05)). מן הטעם הזה, דין הטענה להידחות. באשר לטענות המשיבה בדבר דוקטרינת הבטלות היחסית - הרי שמקומן להתברר בהליך העיקרי, ככל שיוכרע כי יש לקבל את טענות המבקשים. שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, סעיף 8(א)(1) לחוק 13. סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות מונה, כאמור, את רשימת הדרישות לאישור תביעה כתובענה ייצוגית, בתתי-סעיפים 4-1. התנאי המופיע בסעיף 8(א)(1) הִנו, כי "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה". באשר לדרישה זו צוין בפסיקה, כי "הרציונאל המנחה העומד בבסיסה... הוא שתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון כי יידרש לשלם את הסכומים הנתבעים בתובענה לקבוצה רחבה של תובעים, תוך שהוא נושא בנטל כלכלי רב (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פס' 10 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס, (26.4.2010)... סיכון זה מלווה בעלויות נוספות לנתבע בדמות פגיעה במוניטין, הצורך בהתאמת הדו"חות החשבונאיים לסיכון אליו הוא חשוף, הוצאות משפטיות גבוהות וכדומה (אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 14 (2011)). לפיכך, מקום שבו אין הצדקה לחשיפת נתבעים לסיכון זה, לאמור: כאשר לא קיימת אפשרות סבירה לכך שקבוצת התובעים תזכה לבסוף בתביעה, קבע המחוקק כי תביעות אלו כלל לא יאושרו כתביעות ייצוגיות... תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת "אפשרות סבירה" להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא" (רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי (5.7.12), בפסקאות 12 ו-15 לפסק-דינו של כב' השופט המשנה-לנשיא (בדימוס) ריבלין; ההדגשה במקור). כאמור, השאלות הדרושות הכרעה בתובענה דנן הִנן, בעיקרן, שתיים: הראשונה - האם תעריפי הארנונה שעל-פיהם חוייבו המבקשים בשנים 2008-2006 נקבעו כדין; והשנייה - האם הצמידה המשיבה את התשלומים המשולמים לה במסגרת הסדר תשלומים למדד בהתאם למונח "הפרשי הצמדה" לפי חוק ריבית והצמדה. 14. המבקשים טוענים, כי הטענה הראשונה יפה לגבי כלל חברי הקבוצה הכוללת את התושבים המחויבים על-ידי המשיבה בארנונה לפי תעריפים של מגורים באזור א', אזור ב' ועסקים אזור א'; ולהערכת המומחה מטעם המבקשים מדובר בכ-5,683 מחזיקי דירות ונכסים אחרים, המהווים כ-90% מכלל הנישומים במועצה. הטענה השנייה, לשיטתם, רלבנטית לנישומים במועצה אשר שילמו לה את תשלומי הארנונה במסגרת הסדרי תשלומים, כאשר בשנת 2007 מספרם עמד על כ-6,000 נישומים. הקבוצה שאותה מבקשים המבקשים לייצג הִנה נישומים המחויבים על-ידי המשיבה בארנונה לפי תעריפים של מגורים באזור א', אזור ב' ועסקים אזור א', כאשר בתוך קבוצה זו מוגדרת תת-קבוצה של משלמי ארנונה בהסדרי תשלומים. להערכת המבקשים המשיבה גבתה שלא כחוק סך של כ-22,084,000 ₪, כמפורט בחוות-הדעת שערך המומחה מטעמם. לדידם, בנסיבות אלו אין זה סביר שחברי הקבוצה יוכלו להתאגד ולנהל יחד תובענה משפטית, בפרט כאשר האינטרס הכספי של כל אחד מחברי הקבוצה נמוך יחסית. 15. המשיבה לא חלקה על כך שגבתה את סכומי הארנונה הנטענים בתובענה מכלל חברי הקבוצה כמפורט לעיל, אולם לטענתה יש שונות בין חברי הקבוצה מבחינת הסעד ושיעור הפיצוי שיהיה כל אחד מחברי הקבוצה זכאי לו, אם תתקבל התובענה. שאלה זו - דינה להתברר בפרק הבא, שעוסק בשאלה האם התובענה הייצוגית הִנה הדרך היעילה וההוגנת לדון במחלוקת. בנסיבות אלו, משלא חלקה המשיבה על העובדה כי אכן גבתה מכלל חברי הקבוצה את תעריפי הארנונה הנטענים, אשר פורטו בהרחבה בחוות-הדעת המומחה מטעם המשיבה, ומשכבר הוכרע כי מתעוררות בענייננו שאלות משפטיות אשר מקימות עילות תביעה טובות - נהיר כי מתקיים גם התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, ולפיו התובענה מעלה שאלות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ואינן ייחודיות למבקשים גרידא. סבורני, נוכח האמור לעיל, כי המבקשים הניחו תשתית ראייתית מספקת המקימה סיכוי סביר להכרעה לטובת כלל חברי הקבוצה שאותה הם מבקשים לייצג (בר"מ 3284/10 עיריית תל אביב נ' יהודה רסלר, חברת עורכי דין (3.12.12)), וכי בנסיבות אלו קיימת אפשרות סבירה לכך שקבוצת התובעים תזכה לבסוף בתביעה (רע"א 2128/09 בעניין הפניקס, לעיל). הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, סעיף 8(א)(2) לחוק 16. סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות מונה תנאי נוסף שנדרש להתקיים לשם אישור תביעה כתובענה ייצוגית, ולפיו "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". המבקשים טוענים, כי הסכום שגבתה המשיבה מכל אחד מחברי הקבוצה הִנו נמוך יחסית, ולרב חברי הקבוצה אין חלופה משפטית מעשית לתבוע את זכויותיו פרט להליך של תובענה ייצוגית, היות שהוצאות המשפט בהליכים פרטניים עלולות לעלות באופן ניכר על סכום התביעה האישית שבו יזכה כל אחד. כן גורסים הם, כי המחלוקת נסבה בעיקרה על שאלות משפטיות, אשר משותפות לכלל חברי הקבוצה, וכי הסכום המדויק אשר נגבה שלא כדין מכל אחד מחברי הקבוצה ניתן לחישוב פשוט באופן ממוכן בהתאם לאינפורמציה המעודכנת במחשבי המשיבה. לאור האמור, לשיטת המבקשים, הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין הִנה תובענה ייצוגית. המשיבה טוענת, כי תובענה ייצוגית אינה הדרך ההוגנת והיעילה לניהול ההליך בנסיבות העניין, היות שאין אחידות בין כל חברי הקבוצה, שכן סכום החיוב בארנונה של כל נישום שונה, ומושפע מפרמטרים שונים. לאור האמור נהיר לגישת המשיבה, כי הסעד שלו יזכה כל נישום, אם תתקבל התובענה, שונה, וממילא כרוך בביצוע בדיקות וחישובים מורכבים, ולכן אין מקום לאשר את התובענה כייצוגית. 17. כבר נפסק, לא אחת, כי במקרים שבהם קיימת שונות רבה בין חברי הקבוצה עשוי הדבר להוליך אל המסקנה שהמחלוקת אינה מתאימה להתברר בדרך של תובענה ייצוגית; ואולם, "טעם זה בדבר שונות בין חברי הקבוצה כוחו רב לו לדחיית בקשה לאישור תובענה כייצוגית ואף לדחייתה אם אושרה, באותם המקרים שבהם עשויה השונות להשליך על קביעת החבות ועל דבר קיומה של עילת התביעה", זאת, שכן "החשש העיקרי המתעורר בהקשר זה הוא כי תפגע זכותו של הנתבע לנהל הליך הוגן ולהעלות טענות הגנה שיש בפיו כלפי כל אחד ואחד מחברי הקבוצה" (ע"א 10085/05 תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל (4.12.11); ההדגשה הוספה). בענייננו, השוני בין חברי הקבוצה שאותה מבקשים המבקשים לייצג, נוגע אך להיקף הנזק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה, ככל שהתובענה תתקבל; בעוד שהשאלות העובדתיות והמשפטיות, אשר לאור הכרעה בהן תידון שאלת הנזק - משותפות לכלל חברי הקבוצה הנטענים. דהיינו, השונות בין חברי הקבוצה רלבנטית לסעד הכספי בלבד. בנסיבות אלה, שונות מסוג זה הרלבנטית לגובה הנזק אינה מונעת כשלעצמה את אישורה של התביעה כתובענה ייצוגית (ע"א 10085/05, בעניין תנובה, לעיל; וכן ראו: ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל (7.6.07), פסקאות 67-59 לפסק-דינו של כב' השופט עדיאל). לשונות מסוג זה בין חברי הקבוצה נתן המחוקק מענה בסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות, אשר קובע מנגנונים באשר לסעד שאותו מוסמך בית-המשפט להעניק, שנועדו להבטיח כי שונות בין חברי הקבוצה לעניין הסעד לא תכשיל על הסף את בירור העניין בדרך של תובענה ייצוגית (ע"א 10085/05, בעניין תנובה, לעיל). זאת ועוד, אף ניתן לפסוק סכום פיצוי אחיד שיקבע בדרך של אומדנא, ויתכן שיהיה מקום לשקול סעד אחר לטובת הקבוצה או לטובת הציבור (ע"א 10085/05, בעניין תנובה, לעיל, וכן ע"א 345/03 בעניין רייכרט, לעיל). עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב, סעיפים 8(א)(3) ו-8(א)(4) לחוק 18. שני התנאים הנוספים הנדרשים להתקיים לשם אישור תביעה כתובענה ייצוגית, מנויים בסעיפים 8(א)(3)-8(א)(4), כדלהלן: "(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". בעניין זה נפסק, כי בעת הכרעה בסוגייה זו על-בית המשפט לתת את הדעת לשאלה, "אם לתובע עצמו ולבאי כוחו, הכישורים הנדרשים לפעול במידת המקצועיות, הרצינות והחריצות הראויה ולנהל את התובענה ביעילות ובהוגנות", וכן כי התנאי אינו מתקיים, אם התובענה הוגשה מתוך מניעים פסולים (ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (28.5.12)). המשיבה טוענת, כי המבקשים אינם בגדר מייצג הולם וראוי, הואיל ולדידה אין להם עילת תביעה אישית נגדה; והיות שהתובענה הוגשה בחוסר תום-לב, ללא מיצוי הליכים, ותוך שהמבקשים נמנעו מלנקוט צעדים נגדה במשך תקופה ממושכת. לא מצאתי ממש בטענות המשיבה לפיהן התובענה אינה עומדת בתנאי סעיפים 8(א)(3) ו-(4) לחוק תובענות ייצוגיות. טענותיה המשיבה בדבר שיהוי, מיצוי הליכים והוכחת עילת התביעה, אשר עומדות בבסיס טענותיה בפרק זה, כבר נדונו והוכרעו לעיל, במסגרת בחינת העמידה בתנאים הנדרשים לצורך אישור התובענה כייצוגית, ואין בהן כדי להצביע על חשש כי ההליך ינוהל על-ידי המבקשים בדרך בלתי הולמת או בחוסר תום לב. התוצאה 19. הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מאושרת בהתאם לעילות ולסעד המפורטים לעיל. על פי דרישת סעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 אני קובע כדלהלן: א. הגדרת הקבוצה התובעת הִנה נישומים שחויבו בשנים 2008-2006 על-ידי המשיבה בארנונה לפי תעריפים של מגורים באזור א', אזור ב' ועסקים אזור א', כאשר בתוך קבוצה זו מוגדרת תת קבוצת של משלמי ארנונה בהסדרי תשלומים. זהות התובעים המייצגים ובאי-כוחם הם כמפורט בכותרת להחלטה זו. ג. השאלות הטעונות הכרעה הִנן שתיים: הראשונה - האם תעריפי הארנונה שעל-פיהם חוייבו חברי הקבוצה בשנים 2008-2006 נקבעו כדין; והשנייה - האם הצמידה המשיבה למדד את התשלומים המשולמים לה על-ידי חברי הקבוצה, במסגרת הסדר תשלומים, בהתאם למונח "הפרשי הצמדה" לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980. עילת התביעה הִנה חובת השבה, לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. ד. הסעד הנתבע הוא השבה. ב"כ המבקשים ידאגו לפרסום הודעה על אישור התובענה הייצוגית, כאמור בסעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות. הודעה זו תכלול את הפרטים הנדרשים על פי סעיף 14(א) לחוק, בהתאם להחלטה זו. טיוטת ההודעה תוגש לבית המשפט לאישור בתוך 14 יום (כנדרש על פי סעיף 25(ד) לחוק). ההודעה תפורסם בעיתון המקומי, בעיתונים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", והמשיבה תשא בהוצאות הפרסום. עותק של ההודעה, לאחר פרסומה, יישלח על ידי ב"כ המבקשים למנהל בתי-המשפט לשם רישומה בפנקס (בהתאם להוראות סעיף 25(ז) לחוק). המשיבה תשלם למבקש שכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪. קדם משפט בתובענה הייצוגית יתקיים ביום 30.4.13 בשעה 14:15. כל בקשות הביניים שהצדדים יהיו מעוניינים להגישן, לרבות בקשות לגילוי מוקדם, תוגשנה בתוך 45 ימים מהיום. ארנונהתביעה ייצוגית