הסדר נושים ללא תמיכה ציבורית

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסדר נושים ללא תמיכה ציבורית: מונחת בפני הבקשה לאישור תוצאת אספות הנושים שנערכו בעניין הצעת הסדר הנושים שהציעה דלק נדל"ן למחזיקי אגרות החוב. במסגרת הבקשה, נטען כי כל שלוש האספות המקדימות אישרו את ההסדר באחוזי הצבעה גבוהים (מקרב המשתתפים בפועל), המתקרבים ל-90% מערך הנשיה; אי לכך אושר ההסדר באספת הנושים הרשמית המאוחדת ברוב גורף הקרוב למלוא ערך הנשיה. עקב כך, במסגרת הדיונים שנערכו בפניי התייצבו פרקליטי המבקשות, פרקליטיו של מר תשובה וכן פרקליט המייצג את החברות הקשורות אפריל וגרין. זאת, כאשר כולם גם יחד מייצגים הלכה למעשה את האינטרס של דלק נדל"ן ובעל השליטה בה, מר תשובה (להלן אתייחס אל כולם בביטוי או במונח פרקליטי מר תשובה). כל האבחנה ביניהם הינה אבחנה משפטית בלבד אך לא עובדתית. בדיון האחרון ביקשו אאשר את הסדר הנושים בטענה כי אושר ברוב גורף. מנגד, וחרף אחוזי ההצבעה הגבוהים בעד ההסדר, הגישו לבית המשפט מספר גדול של בקשות, רבות מהן מנוסחת באורח דומה למדי, המתנגדות לאישור ההסדר, וזאת מצד מחזיקים פרטיים שחלקם בלבד נכחו באספות הנושים. התנגדויות אלה עומדות לצד התנגדות נחרצת ורבת-סעיפים שהשמיע עו"ד ויסולי, המייצג עשרה מחזיקים פרטיים נוספים. הנימוקים להתנגדות הינם רבים, ונעים מטענות לפגמים שנפלו באספות, בין היתר נוכח סד הזמנים בו נערכו, המשך בטענות כי רוב המחזיקים כלל לא הגיעו לאספות; עד לטענות קשות כנגד התנהלות מר תשובה והחברה בבעלותו, כמו גם טענות משפטיות כלליות אודות ריבוי מצביעים נגועים, וכן, ובעיקר, הצורך להפריד את אספות הנושים בין המחזיקים הפרטיים למוסדיים. נערך דיון בו התאפשר לצדדים, כולל ובעיקר למתנגדים, לטעון את טענותיהם. 1. הסוגיה המונחת בפניה, במלוא חריפותה, היא שאלת אישורו של הסדר נושים שעבר לכאורה ברוב גדול באספת הנושים, אולם קיים מיעוט של מחזיקים פרטיים המתנגדים לאישורו בכל תוקף, הן בשל טענתם החוזרת ונשנית, כי ההסדר עושה להם עוול, בחלק מהמקרים עוול קשה ביותר; והן מטעמים אחרים וטכניים יותר, הנוגעים לאספקטים שונים של אורח אישור ההסדר. כך או אחרת, הרי בניגוד למה שניתן היה להתרשם מטענות פרקליטיו של מר תשובה, הרי וודאי שאין עסקינן בשאלה שתשובתה מובנת מאליה, ועוד פחות מכך עניין לנו, כפי שניסו חלקם לטעון, "יום חג" או סיום מוצלח לפרשיה אשר העסיקה את בית המשפט, ורבים אחרים בתוך ומחוץ לאולם בית המשפט, במשך כשנה תמימה. עניין לנו, במלוא הכבוד הראוי, בהסדר בעייתי, שאף אם הוא תואם את דרישות החוק, הוא רחוק מלהוות פתרון אופטימלי או אף קרוב לו, ומותיר יותר מאשר טעם רע גרידא. בנסיבות המקרה, עניין לנו בחברה שנחשבה בעיני רבים ליציבה מאד, ונהנית מחסותו של אחד מאילי ההון במשק, האוחז בידיו תשלובת של חברות שהחזיקו ועדיין מחזיקות נכסים רבי ערך. אלא שבשלב מסויים התגלה, כמעט באחת, כי עסקינן בחברה חדלת פרעון לעילא ועילא; שנוהלה ככל הנראה במינוף גבוה מאד; ושבעל השליטה, אשר נטען כלפיו כי הבטיח בעבר לתמוך בחברות בשליטתו, לא רק שמסתתר מאחורי עקרון הישות המשפטית הנפרדת. זאת כאשר נוסף לכך עולות נגדו טענות קשות ביותר, של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת, כמעט בבחינת "הפרדת הפרה החולה מן העדר", באורח אשר בסופו של יום, הותיר את הנושים וידיהם על ראשם. אכן, אינני קובעת דבר בשאלה, האם ואילו ממעשיהם של מר תשובה ומקורביו הלמו את דרישות דיני התאגידים ואלו (אם בכלל) לא; דבר זה יכול היה להתברר אך ורק מקום בו היתה החברה נקלעת לפירוק, והיו נערכות חקירות שתי וערב בעניין זה. דבר זה יתכן והיה מוביל להליך ארוך במספר ערכאות, אשר יכול והיה עוסק בשאלות תקדימיות ומורכבות למדי בדיני תאגידים בכלל, וגבולות היכולת להשית אחריות אישית בפרט, ואשר תוצאתו המשפטית (להבדיל אולי, מתוצאה ציבורית ומשפטית) וודאי שאינה מובטחת. 2. על רקע זה, הועמדה בפני הנושים מחזיקי אגרות החוב, מוסדיים ופרטיים כאחד, ברירה אכזרית למדי, שעבור רבים מהם אינה רחוקה מהימור: א. האם לקבל הצעת הסדר חוב בעייתית, אשר אמנם כוללת הזרמת נכסים בידי בעל השליטה (קרי, נכסים שאינם חלק ממצבת הנכסים העומדת לרשותם בפירוק, כל עוד לא תוטל אחריות אישית על מר תשובה עצמו), אולם בגלגולה הנוכחי, אינה אלא תשלום של כ-30% מהמגיע להם, בפריסה של כ-7 שנים (!). ב. או שמא יסרבו להסדר ויוליכו את החברה לפירוק, וזאת חרף העובדה כי הדיבידנד המיידי המצפה להם בפירוק זעום בהרבה - כ-10% מהחובות לפי הערכות שהגיעו אל שולחני. כך, מתוך תקווה כי בעתיד, אף זאת בעוד שנים - יבשיל מהלך של תביעה אישית, אשר יאלץ את בעל השליטה לשלם מכיסו האישי את היתרה. נוכח חשיבות הדברים, כמו גם על רקע הטענות, ואף הזעקות - מהן כנות בתכלית ונוגעות ללב - שהושמעו במהלך הדיון, אחזור ואבהיר: דיון מהסוג שנערך בידי, לא מסמיך אותי אף לו רציתי בכל ליבי, "להורות למר תשובה לשלם את הכל", או "להורות על תוספת קנס אישי של 30%" שיתווסף להצעת הסדר. דרישות אלו, אף אם המניע להעלאתן הוא כן, ונובע ממצוקה אמיתית, ולעיתים מכאיבה של כמה מאותם מחזיקים פרטיים שהופיעו בפני, מנוגדת בתכלית לדין החל דהיום, ולו הורה על כך בית המשפט, היתה תוצאתה היחידה של החלטה כזו עיכוב ביצוע מיידי ולאחר מכן המתנה עד להכרעה של ערכאת הערעור. יהיו אשר יהיו הספקות והתהיות בדבר התנהלות מר תשובה ומקורביו, הרי שלעת-עתה מגן עליהם הדין, בהגנה כמעט מוחלטת, באמצעות עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. זאת, כאשר עניין לנו לא במעין-הלכה או תקדים מנחה ברמת בית משפט מחוזי, ואף לא בהלכה פסוקה של בית משפט עליון, אלא בעקרון היסודי ביותר בדיני תאגידים, העובר כחוט השני בכל הדינים בארצות המערב ב-200 השנים האחרונות; והוא כמעט חלק בלתי נפרד מהיכולת לקיים כלכלה מודרנית באשר היא. 3. יוצא, כי בניגוד לטענותיהם של חלק מהמחזיקים הפרטיים, כפי שהושמעו - בכנות ובכאב רב - במהלך הדיון, הרי משהתמוטטה החברה, ואיש מהצדדים אינו חולק על כך כי הישות המשפטית הרלוונטית של דלק נדל"ן אכן התמוטטה והפכה חדלת פרעון, ונכסיה עצמם אינם מכסים אלא כעשירית החובות; לא קיימת כרגע חלופה אוטופית בו ישולמו, יש מאין, מאה אחוז של החובות על אתר. זאת, וודאי וודאי כאשר בעל השליטה מנצל לטובתו את עקרון היסוד של אישיות משפטית נפרדת, חרף היותו בעל-הון רב חברות אחרות ונכסים, החי ברמת חיים של האלפיון העליון. טענתם ומחאתם של המחזיקים הפרטיים, מהם שאיבדו את כל עולמם בהשקעה בחברות שהאמינו כי הוא עומד "אישית" מאחוריו (בלא להבין את ההבדל בין רטוריקה לא מחייבת מחד גיסא, לעובדה הקרה של מבנה תאגידי וישות משפטית נפרדת מאידך גיסא), אמנם נוגעת ללב, אולם בגלגולה הנוכחי סותרת לא הלכה פסוקה גרידא, אלא את עקרון היסוד הבסיסי ביותר של דיני התאגידים. יוצא, כי בהעדר חלופה אוטופית, אין בפני בית המשפט, ובעיקר בפני הנושים, אלא שתי חלופות ששתיהן בעייתיות, והשאלה איזו מהן עדיפה היא שאלה שאין לה תשובה ברורה, והיא כרוכה בשיקולי כדאיות ואורח הערכת הסיכון של כל נושה ונושה. א. האחת: הסכמה להסדר בעייתי, שתמורתו נמוכה למדי ופרוסה על פני כ-7 שנים. הסדר המגן על בעל השליטה וכולל בתוכו, שחור על גבי לבן, ויתור מוחלט על היכולת לחקור את מעשיו, ולתובעו בכדי לשים יד על כיס העושר האישי שלו, להוציא סכומים שהסכים להזרים משם. יתרונו של ההסדר, גם בהשוואה לגלגולו הקודם, שנדחה בידי הנושים, הוא העובדה שהכספים המשולמים נהנים מרמה גבוהה של ודאיות, והעדר תלות במידת הצלחתו העסקית העתידית של בעל השליטה והחברות שבבעלותו. חסרונו, והוא חסרון גדול, הינו ויתור מראש על כ-70% מערך החובות, ואף על היכולת לברר את האמת בדבר התנהלות בעל השליטה והתנהלות דלק נדל"ן. אקדים ואעיר כבר בשלב זה, כי המהלך עצמו - קרי, פדיון היכולת לתבוע את בעל השליטה בתמורה להזרמת סכום מוסכם מנכסיו האישיים לטובת ההסדר - מוכר בדין ובפסיקה, וכבר נעשה בו שימוש במקרים אחרים בעבר. אלא שאין ספק, כי בנסיבות המקרה הדבר מותיר טעם מר - לא רק בכיסם של הנושים, אלא גם מבחינת האינטרס הציבורי. ב. האחרת: סירוב להסדר והליכה לפירוק, מתוך הבנה חד-משמעית כי בשלב הראשון, ולמעשה במשך השנים הקרובות, משמעות המהלך הוא דיבידנד זעום בסך 10%, כאשר אף מסכום זה יקוזזו עלויות הליך כבדות, כולל שכר-טרחה לבעלי תפקיד ועוזריהם, כספים למימון התביעות ועוד. אלא, שלצד הגשמת אינטרס ציבורי הכרוך בעריכת חקירות ונסיון לחשוף את האמת, טמון בו סיכוי, אף אם לא וודאי, כי בסופה של הדרך תוטל על מר תשובה אחריות אישית לחובות דלק נדל"ן, באורח מלא או חלקי. אלא מאי? הוודאות היחידה בעניין זה, הינה כי הנתבעים עתירי הממון יגייסו סוללה של עורכי-הדין, ובירור התביעה יימשך על-פני שנים ארוכות, שמא הרבה מעל ל-7 השנים עליהם פרוס ההסדר. בלא צורך לבצע השוואה פרטנית לפרשיות אחרות, כגון פרשיית ריכרד לוי שהתגלגלה בערכאות מעל 15 שנים (!), הרי אעיר כי ההלכה הפסוקה דהיום הינה דלת כלים בכל הנוגע להתמודדות עם סוללת פרקליטים המרחיבים עד אין קץ את גזרת המחלוקת, ובכך "מוודאים" שבירור הפרשיה יתארך ויתארך (ראה למשל, החלטת בית המשפט העליון ברע"א 10142/06 יעקב וינגר ואח' נ' נס, אשר הפך את החלטתו של בית משפט זה, בכל הנוגע ליכולת למקד את המחלוקת כבר בשלב מוקדם, כולל ובעיקר הוראה למשיבים להמנע מניפוח כתבי טענות והתמקדות בסוגיות הנראות לבית המשפט כרלוונטיות). 4. יוצא, לצערי, כי בפני אותה מחזיקה פרטית אשר ליבי איתה, ואשר מיררה בבכי, פשוטו כמשמעו, במהלך הדיון, וטענה כי ספק אם תזכה לחיות ולראות את סיום התשלומים בפני ההסדר, אין הפירוק מציע כל חלופה טובה יותר בכל הנוגע לזמן המתנה, שלא לדבר על וודאות. ענייננו היה ונותר, למרבה הצער, בבחירה בין שתי חלופות בעייתיות; בחירה המגלמת בתוכה אף אלמנט גדול למדי של הימור (אף אם הימור מושכל) ושאלות של כדאיות ושנאת סיכון; ככזו, היא מסורה בראש ובראשונה לידי הנושים. בעניין זה, אין לי אלא לחזור על מה שהזדמן לי לכתוב בזמנו במקרה אחר בעניינה של מכללת רופין, כדלקמן: "עקרון נוסף, ובעל חשיבות הדרוש להבנת שיקולי הנושים ובית המשפט כאחד, הוא עקרון "החלופה הריאלית"; אף כי לעיתים, עשוי שיעור דיבידנד נמוך במיוחד להוות שיקול כנגד אישור הסדר (זאת במיוחד כאשר בהתנגדות נושה בעל ערבות אישית עסקינן), הרי שבעקרון אין החלופה המוצעת בהסדר הנושים נשקל מול חלופה בלתי מציאותית, אוטופית ובלתי ניתנת להגשמה של פרעון כל החובות כדי שיעורם המלא, אלא מול החלופה הריאלית האחרת העומדת על הפרק, והיא שיעור הדיבידנד אשר ישיגו הנושים אם תקלע העמותה לכינוס או פירוק. כך למשל, עשוי אף שיעור דיבידנד נמוך ביותר להחשב סביר, אם החלופה האחרת הינה בליעת כל נכסי החברה בידי נושה מובטח אשר ערך חובו יעלה על ערך מימוש הנכסים בהליכי כינוס נכסים אליה תקלע זו אם ההסדר לא יאושר או לא יצלח." מכאן אף ההלכה הבסיסית בדיני הסדרים, כי שאלות הכדאיות - קרי, האם ההסדר כדאי יותר מפירוק או להיפך - מסורות בידי הנושים, ולא בידי בית המשפט; וכי המקום לדון או להצביע על בסיס שיקול זה הינו אספת הנושים. זאת, כאשר בצדק נטען בדיון כי לב-ליבו ועצם טיבו של מוסד הסדר הנושים, הינו מתן אפשרות לרוב המיוחס (רוב רגיל ממספר הנושים ו-75% מערך הנשיה) לכפות את עמדתו על המיעוט. זאת, באורח שלא יאפשר למיעוט להמשיך ולהתנגד להסדר מטעמים אלו, ואף לא לדרוש את החרגתו מההסדר. לו היה הדין מאפשר זאת, ולמעשה דורש ממציע ההסדר לרכוש את הסכמתו של כל מתנגד ומתנגד, לא היה צורך בדיני הסדרים או באספות נושים כלשהם, מלבד ככלי אינפורמטיבי גרידא; וקשה לחלוק על כך כי לא זו היתה כוונתו של המחוקק. 5. בנסיבות המקרה שבפני, הרי שהצעה קודמת שהציע מר תשובה, הגם שלכאורה היתה יכולה בתנאים מסויימים להגיע לאחוזי פרעון גבוהים יותר מסך החובות, נדחתה באספות הנושים. כך, באשר אחוז התמיכה בה, נפל בהרבה מסך 75% מערך הנשיה. הסיבה לכך היתה, ככל הנראה, הצירוף בין העדר וודאיות מספקת (תלות משמעותית של אחוזי הפרעון בהצלחה עתידית של החברות המשתתפות בהסדר), לבין פריסה על פני שנים ארוכות מאד. זאת, באורח שכנראה הביא נושים למחשבה, שאם מניה וביה התמורה אינה מובטחת, ותשלומה יארך הרבה מעל עשר שנים - באורח המזכיר מאד את מגרעותיה של תביעה אגב פירוק, אזי מוטב לבחור באחרונה, אשר לה למצער סיכוי תאורטי להגיע לפרעון מלא של החובות. אלא שכעת, עומדת בפני הצעה חדשה, אשר הגבירה את מידת ההזרמה האישית מצד מר תשובה, ובעיקר את וודאיות התשלום (כולל בטוחות מדרגה ראשונה), וקיצרה במידה רבה את משך ההסדר. אולם אליה וקוץ בה: התוצאה הינה פרעון של כ-30% מהחובות, אף זאת על פני שבע שנים, הא ותו לא. אולם כעת, הוברר כי ההצעה החדשה הצליחה במקום בו נכשלה קודמתה, וזכתה לאחוזי תמיכה גבוהים ביותר בשלוש האספות המקדימות של סדרות המחזיקים, לרבות הסדרות המוחזקות ברובן בידי מחזיקים פרטיים. אכן, עו"ד ויסולי, המייצג חלק מהמתנגדים להסדר מערער אף על כך, והגיש בעניין זה בקשה המתבררת בנפרד (ולעניינה עוד אתייחס בהמשך); אולם היה ולא יעלה הדבר בידו, הרי שאנו נותרים במקום בו הנושים, ברובם המכריע, אישרו את ההסדר - אף אם בלב ולב. במצב זה, הרי הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט אינו יכול להתערב בשיקול דעתם ובהכרעתם בעניין כדאיות כלכלית; ואף אם נניח, לצורך הדיון, כי בעיני בית המשפט ההסדר כה לקוי עד כי הוא עצמו היה מצביע כנגדו, לו היה השופט היושב בדין מחזיק פרטי של אגרות חוב, הרי שאף אז אין היושב בדין רשאי לכפות את דעתו על רוב הנושים, שדעתם הפוכה; אותו דין חל, במלוא הכבוד הראוי, אף על המחזיקים הפרטיים (ובאותה מידה אף על מיעוט של מחזיקים מוסדיים מתנגדים, לו היה כזה) המתנגדים להסדר, אף אם הם משוכנעים ומאמינים באמונה שלמה, כי אימוצו הינו משגה טראגי ומזיק. 6. אכן; לכלל הגדול שהובהר לעיל קיימים אף חריגים, מהם שאינם רלוונטיים לעניננו, ומהם העוסקים בעיוותי דין הקיימים בהסדר, המונעים את אישורו חרף הרוב בו אושר. כך למשל: הסדר המפר את עקרון השיוויון (קרי, משלם שיעור דיבידנד שונה לנושים מאותו סוג נשיה, בלא הסכמתם של הנפגעים); הסדר הכרוך בהפרת דין או במתן גושפקנא למעשה פלילי או הפרה מובהקת של דין אזרחי-מסחרי (להבדיל מחשדות, אף אם בית המשפט עצמו שותף לחלקם); הסדר שהועבר באספת נושים שהפגמים שנפלו בה חורגים מפגמים טכניים שנגרמו בשל לחץ זמן או כל סיבה אחרת, אלא היו מהותיים ומנעו הצבעה הוגנת; ועוד כהנה וכהנה. לכך, כוונו הן עו"ד ויסולי והן מתנגדים אחרים חלק נכבד מטענותיהם, ובכך מן הראוי לדון עתה, לאחר שהובהרו עקרונות היסוד של דיני הסדר הנושים, כפי שהם חלים באורח עקרוני בנסיבות המקרה שבפני. 7. טענה מרכזית, ששבה ועלתה בכל אותן התנגדויות דומות אשר זכו לכינוי "סטנסיל" (לא מתוך זלזול חלילה במגישיהן או בנסיבות הקשות ביותר של חלקם, אלא פשוטו כמשמעו. מדובר בהתנגדויות בפורמט כמעט זהה, שדי לעיין בהן בכדי לראות כי הן נכתבו על אותו טופס. נימוקיהן להתנגדות להסדר, להבדיל מהנסיבות האישיות של כל מגיש ומגיש, הינן זהות לחלוטין), הינה כי ההסדר פסול, בהיותו לא הסדר הבראה, אלא הצעת רכש. אף אם היתה הטענה דנן נכונה לגמרי במישור העובדתי, הרי שברמה המשפטית אין בה רבותא, וזו באשר אין כל דין המונע מהסדר נושים להתבצע בצורה של הצעת רכש. לא זאת בלבד, אלא שדי לעקוב אחרי המקרים שנדונו בפסיקה בשני העשורים האחרונים, כדי להבין על נקלה כי חלק גדול מהם לא היה מהלך הבראה במובן הקלאסי. קרי, הסדר המתבסס על הבראה של החברה ממקורותיה שלה, או אף בעזרה חלקית מבחוץ; תחת זאת, בוצע לא אחת מהלך בו גורם מבחוץ רכש את החברה או אף את נכסיה כשהם נקיים מחובות, וזאת בתמורה לסכום ידוע מראש שהועמד לרשות הנושים. זאת, בין אם נותרה החברה הקורסת עצמה לאחר מעשה כישות משפטית ריקה מתוכן ונכסים שהועברה לפירוק, ובין אם נרכשה בעצמה במסגרת אותה הצעה. אכן, אני מודעת לעובדה כי במרוצת השנים נמתחה ביקורת מסויימת על העובדה, כי בישראל מעטים הם המקרים בהם מיושמת תוכנית הבראה לשמה, להבדיל ממכר אגב חדלות פרעון; אולם דין המונע שימוש בסעיף 350 בדרך זו - איין. סעיף 350 במובנו הרחב אדיש במידה רבה לשאלת צורת ההסדר המוצע, ומותיר שלא בכדי מרחב תמרון גדול למציעי ההסדר ולנושים. כך או אחרת, הרי לא מצאתי כל דין התומך בטענה שעניינה איסור גורף על הסדר בשל היותו נסמך על הצעת רכש; ולא בכדי לא עלה בידי המתנגדים לגייס כל אסמכתא כזו. אעיר; אף אם נגרוס כי החזקה באיגרת חוב הינה בגדר קניין על נכס (אף אם נכס לא מוחשי), הרי שבאורח מהותי, אותו נכס אינו אלא חבות אובליגטורית של החברה, שמזכה את המחזיק להמנות על נושיה, בשיעור ובאורח המפורט באיגרת החוב. אי לכך, המדובר הוא בנכס שכל-כולו הינו זכות הנשיה בחברה, ובוודאי שלא נכס ממשי (בין אם פיזי או רוחני) נפרד שישנה בעייתיות מסויימת בהפקעתו מנושה מתנגד. יוצא, כי אף טענה זו של המתנגדים דינה להדחות, שהרי אם לא כך- לא ניתן יהיה לבצע שום הסדר נושים לשום חברה המחזיקה אגרות חוב; ובוודאי שאין כל הצדקה לכך, לא בלשון הדין ולא בתכליתו. 8. טענה מרכזית נוספת שהעלו המתנגדים, נוגעת למעשה להעדר רוב אמיתי לאישור ההסדר, וזאת נוכח מיעוט המשתתפים באספות. טענה זו, מנוגדת אף היא לרציונלים הבסיסיים של הסדרי נושים בכלל ועריכת אספות בפרט, המורה על ספירת הקולות וההצבעות בהתאם להצבעה בפועל באספה. דין אחר, היה מקנה במידה רבה לנושה שנמנע מהגעה או הצבעה בדרך אחרת, כוח רב יותר ויכולת רבה יותר להפיל הסדר, מאשר לנושה שטרח, הגיע לאספה והתנגד לו. זאת ועוד; הטענה, לצד היותה מנוגדת במפורש ללשון החוק ולהלכה הפסוקה, מבוססת על הנחה א-פריורית שכל נושה שלא הגיע לאספה מתנגד להסדר; ומהיכן יכולים המתנגדים להוכיח הנחה כה מרחיקת לכת? יוצא, כי הסדר נושים אינו זקוק לתמיכה ציבורית מקיפה, כשם שהוא אינו זקוק לקריאת מחשבותיהם של הנמנעים והנושים האדישים יותר שאינם מגיעים לאספות. כל שהוא זקוק לו, באורח בסיסי, הינו רוב מספרי רגיל ורוב מיוחס בערך הנשיה של המצביעים בפועל בכל אספה ואספה. דין אחר, היה מעודד תופעה בלתי רצויה של גרירת רגליים, אדישות ופסיביות מצד נושים רבים, אף יותר מכפי שהבעיה קיימת (והיא קיימת) כיום. זאת ואף זאת; אני מודעת היטב לבעייתיות היסודית שקיימת בנסיבות הדומות לנסיבות המקרה הנוכחי, של הסדר למחזיקי אגרות החוב המפוצלים בין מצביעים פרטיים רבים ולא מאורגנים לבין מצביעים מוסדיים המכירים את הדין, ומחוייבים ממילא להתייצב ולהצביע. לשם מתן פתרון, ולו חלקי, לבעיה זו, הרחקתי לכת בהחלטות קודמות במטרה להקל על המחזיקים הקטנים למצות את מלוא כוח הצבעתם, כמו גם לשמר את הפוטנציאל של אותו מעין-גוש חוסם של הסדרות המוחזקות ברובן בידי המחזיקים הפרטיים. בין היתר, בהחלטה שקבעה כי משקלה של סידרה בהצבעה יחושב לפי כוחה הכללי, בלא קיזוז אותם מצביעים שלא ישתתפו באספה המקדימה. כך למשל, היה והאספות באותן סדרות המוחזקות ברובן על-ידי המחזיקים הפרטיים היו מחליטות להתנגד, היתה ההתנגדות נחשבת, בתנאים מסויימים, ככזו שמלוא משקל הסדרה עומד מאחוריה. כמו כן, פעלתי בהחלטות אחרות כדי להקל על משקיעים פרטיים להשתמש באמצעים מתקדמים כדי להצביע ביתר קלות, ועוד כהנה וכהנה. אלא, שדבר אחד אין ביכולתי, וכנראה אף לא ביכולת בית המשפט העליון או כל בית משפט אחר: אין אני יכולה "להציל את המצביעים הפרטיים מעצמם", ולאלץ אותם לכתת רגליהם ולהצביע באספות המקדימות, במקום בו הם עצמם אינם מעוניינים בכך; ובמשמע - מוכנים או מוחזקים כמוכנים לשאת בתוצאות הנובעות מכך. בוודאי שאיני יכולה להחשיב, בניגוד לדין מפורש, את אותם מצביעים נעדרים ככאלו שהצביעו נגד ההסדר. בעניין זה, אין אני יכולה שלא לתמוה, הכיצד מתנגדים מסויימים אשר העידו על עצמם שלא הצביעו באספות, יכולים לבוא עתה לבית המשפט, ולבקש ממנו להפוך את תוצאתן למפרע, או לקבוע כי לא תוצאה היא. אין לי אלא לתהות האם לא היו אותם מתנגדים, נחרצים, מיטיבים לעשות, אם היו טורחים לפעול קודם לכן, ואת מה שביצעו בפני - לרבות דרישה לזכות דיבור, השמעת טענות נחרצות - חלקן אכן קשות ונוגעות ללב - כנגד ההסדר, היו מבצעים באספות עצמן; שמא, במקרה כזה היה עולה בידם לשנות את התוצאה או למצער לכרסם באחוזי ההסכמה הגורפים שהשיג ההסדר. אולם משלא עשו כן, אין בית המשפט יכול להפוך את הדיון באישור האספה לאספת נושים חוזרת; ואין לאותם מתנגדים, עם כל הצער שבדבר, להלין אלא על עצמם בלבד. 9. דבר זה מוביל לנקודה נוספת, שאף היא שימשה את עו"ד ויסולי - ובהרחבה - לנסות ולטעון לפסלות ההסדר. אכן, אין ספק כי ההצעה החלופית של ההסדר כפי שהוצעה ואושרה, נעשתה בסד זמנים בעייתי, באורח שאני מוכנה להניח שלא הקל על הנושים, וזאת בלשון המעטה. עם זאת, דומה כי בטענותיו של עו"ד ויסולי, בכל הנוגע למניעת יכולת הצבעה או יכולת הבנה של ההסדר, יש יותר מאשר שמץ היתממות. יתכן מאד, אמנם, כי פרטים מסויימים בהסדר היו בלתי מובנים וקשה היה להבהירם לחלק מהמחזיקים הפרטיים בסד הזמנים שנוצר, בין היתר, נוכח נפילת ההצעה הקודמת והמשא ומתן המזורז שהתנהל לקראת עריכת אספות חדשות. אלא, שבמלוא הכבוד הראוי -ליבתו של ההסדר, אשר היא-היא זו המעוררת את ההתנגדות העזה של עו"ד ויסולי ושל המתנגדים האחרים, היתה ידועה, פשוטה וברורה: הסתפקות בכ-30% מהחוב בפריסה של מספר שנים, תוך ויתור על חקירות ותביעת בעלי השליטה. עניין זה היה גלוי וידוע היטב, וספק גדול אם השתנה באותם ימים עמוסי פעילות. זאת ועוד; אף אם השתנו פרטים מסויימים בהסדר, שמא עקב דרישת הרשות לניירות ערך, ממש בדקה התשעים, הרי שמדובר בתיקונים קטנים יחסית או בהבהרות בעניין הבטחונות וכיוצא באלו, שרחוקים מאד מלשנות את טיבו הבסיסי של ההסדר, וספק גדול אם מי מהמתנגדים היה משנה עמדתו. זאת ועוד; עניין לנו בפרשיה, אשר מתחילתה ובוודאי עתה, ב"רגעי השיא" שלה, היתה מתוקשרת באורח יוצא דופן, ודומה כי כמעט כל צעד של בית המשפט ומי מהצדדים כוסה לא רק בפרסומים רשמיים על-פי דין, אלא בכל העיתונות הכתובה והאינטרנטית. יוצא, כי אף מחזיקים פרטיים אשר אינם מעודכנים באורח שוטף ובעלי בקיאות פחותה יחסית, יכולים וחייבים היו להבין ולקרוא כי רגעי ההכרעה מגיעים, וכי אספות נושים תזומנה בתקופה הקרובה מאד; הדבר היה ברור מאליו למצער מאז הדיון שנערך בראשית ספטמבר, לאחר כשלון הצעת ההסדר הראשונה. אף המתנגדים הנחרצים של ההסדר, אשר יוצגו באותו דיון בידי עו"ד רסלר (זאת כאשר עו"ד ויסולי עצמו נעדר מאותו דיון) לא התנגדו אלא הסכימו לדחייה של הפירוק בכדי שהחברה תוכל להעלות הצעה משופרת ולהעלותה להצבעה, וזאת בסד זמנים שהיה ברור כבר אז כי יהיה קצר ביותרכי יהיה קצר ביותר; ומה להם כי הם ילינו על כך כעת, לאחר שההצבעה לא הסתיימה כפי שרצו? דומה, כי בכך "איחרו את הרכבת" וזאת בלשון המעטה. 10. נקודה נוספת, נוגעת לשלל ההתנגדויות שהעלה עו"ד ויסולי על שינויים כאלו ואחרים בהצעת ההסדר ברגע האחרון. העובדה כי אף אם היה בכך ממש, (והרי לא הוכח כי אותם שינויים את ההסדר באורח מהותי לרעה, אלא דומה כי מדובר בהבהרות או שינויים שנועדו לרצות את הרשות לניירות ערך. כמו גם להבהיר את עניין הבטוחות, ועניינים דומים שהעיבו על אלמנט הוודאות בהסדר). יוצא כי הגורמים היחידים שיכולים היו לבוא בטענות במקרה כזה, הינם מצביעים שהצביעו בעד ההסדר, ושיכולים היו לטעון כי לו ידעו על אותם תיקונים ברגע האחרון, היו מצביעים נגדו. כאלו לא נשמעו ולא הובאו לידיעתי; וככל הנראה שלא בכדי. הן עו"ד ויסולי ומרשיו, והן המחזיקים הפרטיים שטענו בפני במסגרת הדיון, התנגדו להסדר בשל טעמים יסודיים הקשורים בליבתו: תשלום של מעט מדי מהחוב הכללי, על פני שנים רבות מדי לטעמם, ותוך ויתור על חקירת מי שלדעתם עשק במצח נחושה הן אותם והן את הציבור הרחב; נקודות אלו לא השתנו ולא הושפעו בשל שינויים כאלו ואחרים בהצעה או הבטוחות; וכך אף לא השתנתה העמדה של רוב המצביעים, אשר להוותם של עו"ד ויסולי והמתנגדים האחרים, לא קיבלו את עמדתם, והעדיפו את ההסדר - לקוי, בעייתי ואף מקומם ככל שיהיה, על פני אופציית הפירוק. 11. קביעות אלו מובילות אותי אל נקודות, הנוגעות לטענות מטענות שונות שהעלה עו"ד ויסולי בדבר פגמים כאלו ואחרים בהצבעות ובכל המהלך שסבב אותן. טענה אחת אף הרחיקה לכת עד כדי האשמת אחד מנציגי סדרה כ"ה, כמעט במילים מפורשות, בכך כי "תשובה קנה אותו"; קרי, בהתנהלות פלילית במובהק, שלא לדבר על המשמעות מרחיקת הלכת של הטענה, לו הוכחה, במישור האתי. בעניין זה אעיר, כי במלוא הכבוד הראוי לרצונו לשרת את מרשיו על הצד הטוב ביותר, אף כאשר מסתמן כי ידם על התחתונה, הרי שעו"ד ויסולי מתח את החבל יתר על המידה בנקודות אלו. שמא תוך ניצול חוסר רצונו של בית המשפט להשית הוצאות בסכום נכבד ביותר על מחזיקים פרטיים, אשר ממילא נפגעו פגיעה קשה מאד בגין קריסת החברה והתנהלותם הנטענת של מר תשובה ומקורביו. בעניין זה, בולט הפגם היורד לשורשו של עניין בדבר העדר כל תצהיר תומך המגבה את העובדות הרבות להן טען עו"ד ויסולי. זאת, כאשר הסברו שלו עצמו, על כך כי טרם התאפשר לו לעיין בטפסי ההצבעה - בקשה שאכן עודה תלויה ועומדת, נוכח העובדה כי נוכח סד הזמנים שנובע מהפרש הקצר בין האספות לבין הדיון בבית המשפט, לא אפשר השלמת מסכת התגובות הנדרשת של כל הצדדים. אלא מאי? בצדק העיר בא-כוח כונס הנכסים הרשמי, כי מכל הטעמים הרבים, והעובדתיים ברובם הגדול, שהעלה עו"ד ויסולי במסגרת טיעוניו הארוכים בפני, הרי שרק אחד או שניים מהם, לכל היותר, קשורים לסוגיית העיון שטרם הוכרע. נוכח חשיבות הדברים, אחזור על הדברים במפורש: רוב-רובם של נימוקיו של עו"ד ויסולי להתנגדות, עוסקים בנקודות אחרות לגמרי, כך שהעובדה הפשוטה היתה ונותרה - עניין לנו בטיעון עובדתי, חלקו נוגע בהאשמות קשות ביותר, בין השאר בעניינים שיכולים להתפרש כמרמה והונאה מצד צדדים אחרים, אשר לא גובו, וכנראה שלא בכדי, בתצהיר כתוב. יוצא, כי לא בכדי ניסה אחד מבאי כוחו של תשובה להתפרץ ולהתנגד כל העת, בטענה כי עצם העלאת הטיעונים דנן בדיון מנוגדת לדין, ומהווה פגיעה בזכויות החברות ובעלי השליטה. 12. כאן אעיר; חרף העובדה כי טענות עו"ד צור היו נכונות ברמה המשפטית, בחרתי שלא למנוע מעו"ד ויסולי לטעון, וזאת נוכח הרגישות והאווירה הטעונה מאד באולם, בעניין אשר חשיבותו חורגת בהרבה מעבר להתדיינות משפטית רגילה, ויש לה גם מימד ציבורי. ראוי לציין, כי חרף הטענות שלא פסק עו"ד ויסולי מלהעלות אודות השתקתו, הרי שבסופו של דבר ניתן לו זמן טיעון שעלה בהרבה על הזמן שניתן לפרקליטים האחרים; זאת, אף חרף העובדה כי לא עמד בזמן שקצבתי לו; ניתן לו בפועל להעלות את כל הנקודות שהעלה, כאשר אף הנקודה האחרונה, בה בסופו של דבר נאלצתי להתערב ולהפסיק את טיעוניו, הושמעה באורח אשר הטיב והבהיר את הרציונל מאחוריה, כפי שהתכוון עו"ד ויסולי להעבירו. אלא, שאף לפי הגישה המקלה ביותר, הרי שהיכולת להשמיע דברים לחוד, ומידת משקלם לחוד. קרי; אף אם אתעלם מהבעיה הקשה עד מאד של קבילות, הרי שהמשקל שיש לייחס לטענות עובדתיות שהועלו בעל-פה, בלא תצהיר תומך כלשהו, הינו נמוך ביותר, שלא לומר אפסי. הוא ניסה לתרץ את העדר התצהיר בכך שבקשתו לעיון טרם נדונה. אלא "שנעלמה" ממנו העובדה כי התצהיר נדרש לגבות את כל אותן התנגדויות אחרות שהעלה. רוב ההתנגדויות שזורות בעובדות רבות ולהן אין תימוכין בתצהיר כנדרש. טוב היה עושה עו"ד ויסולי לו תירץ אחרת את העדר התצהיר מטעמו ומטעם מרשיו. זאת, אף לצד הנקודה שהבהרתי קודם לכן - כי מעבר לכל אותם שלל פגמים נטענים, הרי שליבת ההסדר, והגורמים המהותיים אשר הביאו את המתנגדים להתנגדותם, היו ידועים וברורים. דומה, כי כמעט ולא יתכן הסדר, וודאי הסדר כה רחב-מימדים ומורכב, המועבר בסד זמנים, שהוא או ההצבעות שנערכו בעקבותיו יהיו נטולות בעיות ופגמים; אלא שכל עוד לא הוכחו פגמים היורדים לשורשו של עניין הרי שאין בפגמים דיוניים או טכניים כדי להאפיל או להכריע את המהות, באורח שלא יתרום אלא לריבוי התדיינויות והוצאות הליך. אני מתחזקת בדעתי זו אף נוכח העובדה כי אין עסקינן בהסדר אשר עבר על קוצו של קול, ואחוזי התמיכה בו מתנודדים על הסף או מעט מעל הסף המינימלי של 75% מערך הנשיה. כל עוד לא יעלה בידי עו"ד ויסולי להוכיח את טענותיו החמורות עד-מאד, שגובלות בהאשמת הנאמנים בזיוף במתכוון של אחוזי ההצבעה (ובוודאי שעד שלא יוכח אחרת, עומדת לזכותם חזקת התקינות והיושר), הרי שהעובדה היתה ונותרה - כי ההסדר עבר באחוז תומכים גורף; אין בעובדה כי חמישים מחזיקים פרטיים, אף אם נחושים ובעלי סיפורים אישיים קשים מתייצבים עתה ומתנגדים להסדר בבית המשפט. זאת, על אחת כמה וכמה מקום בו הסתבר כי אף כמה מהם לא הצביעו באספות הלכה למעשה. 13. התנגדות האחרונה של עו"ד ויסולי, אשר הרציונל מאחוריה הועבר והובן חרף קטיעת טיעוניו, הרי מדובר בטיעון משפטי שספק אם ניתן לשעות לו. אכן, בהחלטתי הקודמת, לאחר שנפלה ההצעה הראשונה, והצעת הסדר נוספת טרם הונחה בפני הנושים, קבעתי כי אם באותו דיון ובאותה עת, לא היתה הסכמה גורפת מצד הנושים. כך כולל המתנגדים העקרוניים להסדר, לדחיית כניסת הפירוק לתוקף לשבועיים נוספים. קרוב לודאי כי באותה עת הייתי מורה על כניסת מינוי המפרק הזמני לתוקף לאלתר. אלא, שמה שהיה נכון לאותה עת, בו הצעת ההסדר המקורית כשלה, וודאי שאינו נכון ולא ניתן להעלותו למפרע, מקום בו לא רק שהוגשה הצעה אחרת (בין אם נתייחס אליה כמשופרת, ובין אם לאו), והתקבלה ברוב קולות גורף באספות. יוצא, כי לכל היותר, אין לעו"ד ויסולי ולמתנגדים האחרים להלין אלא על עצמם על כי החמיצו את השעה בה יתכן ויכולים היו להשיג את רצונם, בבחינת "עבר זמנו, בטל קורבנו"; אין הם יכולים עתה להחזיר את הגלגל לאחור, ולהעלות חלק מהחלטה בנסיבות שהשתנו לחלוטין מאז שניתנה, ומה שנאמר בהעדר הסדר, להפוך לטיעון להתנגדות מהותית להסדר שהושג ואושר באספות הנושים. 14. התנגדות נוספת, שיש לדון בה ולדחותה בקצרה, הינה נסיונו של עו"ד ויסולי לטעון בשם בעלי המניות בחברה, על כך כי ההצעה אינה נותנת להם דבר. במלוא הכבוד הראוי, הרי ספק אם יש רבותא בכך. הכיצד, ומה יכול להציע הסדר נושים של חברה חדלת פרעון לבעלי המניות, שאינם אלא נושים נדחים, במקום בו החברה, אף לאחר תרומת בעלים, אינה יכולה לפרוע אלא כ-30% מהחובות לנושים הרגילים?. חזקה על עו"ד ויסולי שהוא יודע היטב, כי דווקא לו היה ההסדר מזרים סכום כלשהו לבעלי המניות, הרי שדווקא זו היתה סיבה לפסילתו המיידית בגין סטיה מסדרי הקדימה והעדפת נושים נדחים - ושמא, היה הוא ראשון "הקופצים על המציאה" במקרה כזה, וזאת שלא בכדי. 15. נקודה אחרת, שהזכרתי אף קודם לכן אולם ראוי להתייחס אליה פעם נוספת, בקצרה, נוכח היותה אחת משלוש-עשרה ההתנגדויות של עו"ד ויסולי, הינה הנקודה כי אין בדין כל איסור על כך כי בעל השליטה יפדה את זכות התביעה כנגדו בתמורה להזרמה אישית מנכסיו. זאת, באשר אלמלא כן, אין הוא מחוייב בכל טעם חוקי (להבדיל מטעמים לבר-משפטיים של הגינות עסקית ותחושת מחוייבות, שטוב היה עושה מר תשובה אם היה מגלה כלפי המשקיעים באגרות החוב של החברות בבעלותו) לתרום ממצבת נכסיו בניגוד לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. עו"ד ויסולי מערבב או מבלבל בין עובדות מוכחות משפטית לחשדות - אף אם לא מופרכים על פניהם, ומתייחס אליהם כאילו כבר הוכחו, נכתבו בפסק-דין וניתן למחרת להוציאם אל הפועל. אין ספק, כי לו היה עומד כנגד מר תשובה פסק-דין חלוט, או פסק-דין סופי שניתן עדיין לערער עליו, המרשיעו בטענות דומות לאלו שהעלה עו"ד ויסולי, אזי היו מעטים מאד מהנושים שועים להצעת פדיון כה נמוכה. הצעה אשר יחד עם נכסי החברה בפירוק מגיעה ל-30% בלבד מערך החבות. כך כאשר אך ברור כי אחוז התרומה האישית נטו אינו כולל ערך של נכסים החוזרים לידי מר תשובה, כך שהוא נמוך בהרבה אף מכך. במצב כזה, היו רוב הנושים עומדים על מיצוי הדין, או למצער דורשים תרומה כפולה ומכופלת בכדי לפדות את הסיכון כי הפסיקה תהפך בערעור או תתקל בקשיי ביצוע. אלא שכאמור, לא כזה הוא המקרה שבפני - ובפועל ערכו רוב הנושים מאזן סיכון-סיכוי שונה מזה של עו"ד ויסולי; אין לי אלא לתהות, האם דרך הצגה מגמתית למדי שכזו של הדברים, לא תרמה והביאה להטעיית אי-אלו מהמחזיקים הפרטיים, תוך יצירת אשליה כי הם יכולים לזכות במהירות במלוא החוב כלפיהם. זאת, אם רק יתרצה בית משפט מחוזי להבין את צדקתם; ולמרבה הצער, הרי כפי שהסברתי בראשית החלטתי זו, לא כזה הוא המצב. 16. יוצא, כי די באמור לעיל כדי לדחות את רוב-רובן של ההתנגדויות על-פניהן, בהיותן מבוססות על נקודות טכניות, טענות בשם גורמים אחרים (כגון הרשות לניירות ערך, ואף זאת באורח לא מדוייק, באשר הרשות חזרה בה בינתיים מן ההסתייגות שהעלתה כנגד ההסדר, כנגד הבהרות שאף בעניינן יצא קצפו של עו"ד ויסולי), וכיוצא באלו. זאת, כאשר בפועל נותרו שתי טענות התנגדות משמעותיות שיש להתייחס אליהן בכובד-ראש; האחת, עניינה שאלת המחזיקים הנגועים, ככל שהיו כאלו; האחרת, שאלת ההבדל המהותי באינטרסים ובהתנהלות בין מחזיקים פרטיים למחזיקים מוסדיים. 17. נקודת המוצא, או שמא הנחת יסוד החלה על כל הנושים המצביעים באשר הם, הינה כי מדובר בגורמים אינטרסנטים, המצביעים בהתאם לאינטרס שלהם ובאורח הנראה להם כממקסם את הכדאיות שלהם עצמם; בכך, לא רק שאין פסול, אלא זוהי נקודת ההנחה הבסיסית העומדת מאחורי עצם המוסד של הסדרי נושים. ספק גדול אם ניתן למצוא נושה, גדול או קטן, המונע אך ורק מדאגה לאינטרס הציבורי, או מטעמים מוסריים. נושה, מעצם טיבו, מעוניין למזער את הנזק שגרמה לו חדלות הפרעון, ולבחור בחלופה שתשרת אותו באורח הטוב ביותר, או שסיכוניה נראים מעטים יותר. הכל בהתאם לנתוניו האישיים, העדפותיו, אורך או קוצר הנשימה הפיננסית שלו, מצבו הכלכלי הכללי, ועוד כהנה וכהנה. יוצא, כי וודאי וודאי שלא ניתן להחיל הגדרה של "מצביע נגוע" לכל מי שפועל בגין אינטרס מיוחד שלו עצמו, באשר אם כן, הרי כמעט ולא יוותרו מצביעים שאינם נגועים. מיהו, אם כן, מצביע "נגוע", אשר יש לפסול אותו מהשתתפות בהצבעה, או לא למנות את קולו? וודאי שלא די בכך כי המצביע שוקל קודם ובעיקר את האינטרס שלו, גם אם הוא שונה מזה של מצביעים אחרים. עניין לנו, במובהק, בנושים אשר יש להם אינטרס מיוחד בבעל השליטה או בחברות האחרות שלו, באורח ההופך אותם מוטים, מראש, ובאורח למעשה חסר תקנה, לטובת ההסדר המוצע. כך למשל, נושה המוחזק, במישרין או בעקיפין, בידי בעל השליטה או מקורביו, או מנהל עימו בפועל קשר מיוחד ומשמעותי. קשר מסוג כזה, שהלכה למעשה יגרום לו להצביע בעד הצעות הסדר גרועות שכאלו, ששום נושה רציונלי הפועל משיקולי כדאיות אמיתיים בנוגע להסדר עצמו לא יתמוך בו. אלא מאי? עניין שכזה לחוד, ונכונות או אפשרות לניהול עסקים עתידיים לחוד. לנקודה זו, התייחסתי בעבר בהרחבה, בין היתר בפסק-הדין בעניין מכללת רופין. באותו מקרה, דרש בנק שהתנגד להסדר שלא למנות כנושים רגילים את הסטודנטים של המכללה, וזאת נוכח העובדה כי לאותם סטודנטים קיים, מעבר לנשייתם, גם אינטרס לבר-נשייתי חזק כי המכללה תמשיך לפעול, וזאת במטרה להמשיך את לימודיהם. עד כדי כך הגיעו דברים, כי הבנק כמעט וטען מפורשות, כי ראוי היה שהסטודנטים "יתרמו" להסדר, מאחר והם נהנים ממנו, וכי עצם הדרך בה הם נהנים "בלא לתרום מאומה", מהווה למעשה חוסר הגינות. טענה זו נדחתה על-ידי במפורש, כדלקמן: "טענתו הבאה של הבנק לפיתוח התעשייה מכוונת כנגד שיוויוניות ההסדר; לשיטתו, כמה מקבוצות הנושים, כגון עובדים וסטודנטים, זוכים "להנות מכל העולמות", וזאת בלא שיעלו תרומה כלשהי לטובת ההסדר. טענה זו, עניינה למעשה אפליה (לשיטת הבנק), בין קבוצות הנושים השונים. ככל אשר עסקינן בסטודנטים ובעובדים, אין לאל ידי לקבלה. דומה, שנתבלבלו אצל בא כוחו המלומד של הבנק היוצרות בין תנאים נשוא הסדר הנושים, אשר לגביהם חל עקרון השיוויון ומונע טיפול בלתי שיוויוני, לבין תוצאות מאוחרות של הסדר הנושים. בכל פעם, בו הסדר נושים מביא לכך כי הגוף נשוא ההסדר (בין אם עסקינן בחברה מסחרית למטרת רווח או במוסד להשכלה גבוהה) חוזר לפעול, הרי שלתוצאה זו יש מעצם טיבה "מרוויחים", אשר מפיקים מהחזרה לפעולה תקינה, ערך מוסף על הדיבידנד אשר ניתן להם (אם ניתן) במסגרת הסדר הנושים. כך למשל, ספקים ובעלי חוזים של חברה אשר שבה לפעילות כתוצאה מהסדר נושים, "מרוויחים" את המשך הקשר העסקי ומניעת ההפרה הטוטלית של החוזים הכרוכה בהתמוטטות. כך גם לגבי עובדים, אשר חזרת החברה לפעילות מונעת מהם איבוד פרנסתם. האם ניתן לומר לגבי גורמים אלו, כי ברווח זה הם נהנים מ"אפליה פסולה" לעומת נושים בלתי מובטחים אחרים, אשר אין להם רווח ישיר מהתאוששות החברה? נקל לראות, כי הבנק הרחיק עד למאד בטענתו זו. אם אכן אלך לשיטתו, ימצא כי כמעט כל הסדר נושים נגוע באפליה פסולה, או למצער מחייב ויתור על חלק מן הדיבידנד מצד כל נושה אשר "יהנה" בסופו של יום מחזרת החברה לפעילות. לתוצאה מעין זאת אין כל אחיזה בדין, וזאת שלא לדבר על האופן בו היתה מקשה ומסרבלת הגעה להסדרי נושים." 18. דברים אלו נכונים, ואף מכח קל וחומר, לנסיבות המקרה דנן. אין צורך להכביר מילים, כי יש להזהר מאד בפרשנות גורפת מדי למושג המחזיקים הנגועים. וודאי שלא להפוך כל מצב בו הנושה שוקל קשר או השקעה עתידית בעסקיו של בעל השליטה של החברה הקורסת, לפסלות דה-פקטו מהצבעה, בין אם במישרין ובין אם באמצעות מתן זכות וטו לנושים האחרים, שמצויים במעמד דומה. מצב כזה, יגיע עד מהרה לכדי אבסורד, בו כמעט ולא ימצא משקיע מוסדי או בנק, אשר "יהנה" מזכות הצבעה, אם עצם המחשבה או האפשרות על השקעה עתידית יהפוך לעילת פסלות שדי בה בכדי להדירו מאספת הנושים. זאת ועוד; מה יהיה דין ספק של חברה קורסת, המעוניין להמשיך ולספק לה סחורות גם בעתיד, אם תגיע לכלל הסדר והבראה? האם גם אלו יפסלו מלהצביע? או שמא נגיע, בסופו של יום, למצב המנוגד לחלוטין להלכת ברית-פיקוח, שבו תוכר קבוצה ואספת נושים נפרדת (ואי לכך אף בעלת זכות וטו), ש"כרטיס הכניסה" אליה יהיה התחייבות שלא לקיים כל קשר עתידי עם החברה - מצב הרחוק אך צעד אחד מן הטענה "אני מתנגד, משמע אני קבוצת נשייה נפרדת"? דומה, אם כן, כי יש לשמור על הגדרת "מצביע נגוע" בגבולותיה הטבעיים - אשר הינה קשר ברור עם בעל השליטה או מי מטעמו, בין אם באמצעות אחזקות ובין אם באמצעות קשר אחר, ההופכים את שיקוליו של אותו נושה לשונים באורח מהותי משיקול עסקי רציונלי של צד ג' באותו מצב. זאת, בשל יחסי הקרבה המיוחדים או בשל קשר חריג ומוכח, להבדיל מספקולציות עתידיות. זאת ועוד; בהעדר שיקולים משמעותיים ביותר לסתור, מן הראוי להמנע ממצב של הגדרות שונות לאותו מושג בידי גורמים שונים. אי לכך, ספק גדול אם ראוי לאמץ, וודאי שלא אד-הוק ובדרך של פסיקה מחוזית, מבחן לקיום מצביעים נגועים, שיהיה שונה וחמור בהרבה מן ההגדרה הנהוגה בידי הרשות לניירות ערך; וזאת כזכור, אינה מתנגדת להסדר המוצע, וודאי שלא מטעם זה, ואף הסירה את ההסתייגויות המסויימות שהעלתה קודם לכן, נוכח הבהרות ותיקונים שהתקבלו מן החברה. די באמור לעיל, בנסיבות המקרה, כדי לדחות את הטענה הגורפת מדי בדבר מצביעים נגועים; וודאי וודאי, שוב, נוכח אחוזי התמיכה הגבוהים מאד להם זכה ההסדר באספות. 19. מכאן, אנו מגיעים לנקודה הקשה והבעייתית ביותר, שעניינה ההבדל המהותי בין מחזיקים פרטיים למחזיקים מוסדיים. אין מחלוקת, ברמה הבסיסית, כי כל מחזיקי אגרות החוב הם בבסיסם נושים רגילים; לא זו בלבד, אלא שבמצבים קלאסיים של חדלות פרעון, בה פעילות של חברה קורסת ומותירה נושים רגילים נוספים, הרי שאין למחזיקי אגרות החוב כל מעמד מיוחד. זאת, כאשר ההסדר (אם מוצע כזה, להבדיל ממהלך רגיל של פירוק) כלל אינו מתייחס אליהם, על סדרותיהם השונות, באורח מיוחד. הבעיה מתעוררת בהסדרים אשר מכוונים, באורח יחודי ובלעדי או כמעט בלעדי, אל מחזיקי אגרות החוב. קרי, מצבים - כמו המצב הנוכחי - בהם כלל הנשיה או כמעט כולה, הינה של מחזיקי אגרות חוב (להוציא עניינו של מר ויינמן, אשר ידון בהמשך). במצב כזה, בו הסדר מכוון כל-כולו אל מחזיקי אגרות חוב; נושים אחרים לא קיימים או כמעט שלא קיימים. וכל תנאי ההסדר מיוחדים ו"מתכתבים" עם מצבת הסדרות השונות, מועדי הפרעון, הריבית ושאר האלמנטים המיוחדים לסוג זה של נושים. אז עשויה לעלות במלוא חריפותה השאלה, האם לא ראוי לערוך שתי אספות נפרדות: האחת למחזיקים מוסדיים ואחת למחזיקים פרטיים. זאת, להבדיל מהדרישה - שנדחתה בפסק-הדין בעניין אפריקה ישראל, לייחד אספת נושים נפרדת לכל סדרה, ובעיקר להפריד בין סדרות בעלות מועד פרעון קצר, לסדרות ארוכות. אכן, עניין לנו בסוגיה כבדת משקל, שפתרונה אינו מובן מאליו כלל ועיקר; וקשה לטעון באמת ובתמים שניתן לענות עליה תשובה פשוטה ומוחלטת. א. מחד גיסא, ספק אם יש רבותא בכך שהמוסדיים הם גופים גדולים, מאורגנים יותר ובעלי אחזקות רבות יותר מהמשקיע הפרטי. בעניין זה, הרי משקיע פרטי קטן, הנכנס ביודעין להשקעה באגרות חוב בחברה אשר גם לגורמים מוסדיים יש בה אחזקות גם הם, חזקה עליו כי הוא יודע מראש להיכן נכנס, למצער בכל הנוגע לגודל וההבדלים בתחכום ובגישה למידע. בכך, מצבו אינו שונה באורח תהומי ממצבו של אדם פרטי הרוכש אחוז קטן של מניות מיעוט; אלו וגם אלו יודעים, או חזקה עליהם שידעו, שהם רוכשים עמדה של מיעוט, שיכולתו לנווט - בין אם את החברה (באמצעות מניות) ובין אם התגובה לקריסה ולהסדר (באמצעות הצבעה באספת נושים מכוח אחזקה באגרות חוב), הינה מועטת ביותר, אם בכלל. וודאי וודאי, שאין משקיע כזה יכול לפתח ציפיה לגיטימית, כי עמדתו תהיה בעלת כוח המתקרב לזה של המשקיעים הגדולים, ומכאן לבסס את טענתו לזכות וטו דה-פקטו, מקום בו דעתם בשאלת הסדר אינה כדעתו. זאת ועוד; חרף כל ההבנה לנזקם הרב ולסיפוריהם הקשים של משקיעים פרטיים שפשוטו כמשמעו, חרב עליהם עולמם, הרי ראוי היה לצפות אף ממשקיע פרטי, בוודאי כזה המשקיע מאות אלפים רבות של שקלים ולמעשע את כל כספיו (והדברים מגיעים עד לכדי אובדן חסכונות לפנסיה ומעשים אחרים שעלולים להמיט אסון ולחסל במחי יד עתיד פיננסי של פרט), כי יבין להיכן הוא נכנס, כולל כללים בסיסיים של זהירות והבנה של שוק ההון. זאת, טרם שהוא מפקיד את כל כספו, עתידו וגורלו בידי "טייקון" כזה או אחר, שהמציאות מלמדת כי לא תמיד נוקט זהירות ראויה במה שניתן לו כה בנקל. אכן; רמת הסיכון של אגרות חוב נמוכה בהרבה מרמת הסיכון של שוק המניות, אולם חרף זאת, סיכון קיים אף קיים - ולדאבון הלב, לעיתים הוא אכן מתממש, בעיקר במקרים של קריסה עסקית. במלוא הכבוד הראוי, הרי שאדם המעיד על עצמו במו פיו, כי אינו מסוגל להבדיל בין מר תשובה באורח אישי, לבין חברה בבעלותו שהינה חברה בעירבון מוגבל. אדם שאינו מסוגל, לעדותו שלו, לקרוא טופס באינטרנט ולהבין את משמעותו, ושאינו מבין כלל ועיקר את משמעות עקרון האישיות המשפטית המוגבלת - ראוי היה לו, כי יחשוב פעמיים בטרם הוא משקיע בשוק ההון, אף אם מדובר באגרות חוב ולא במניות; מכח קל וחומר, ראוי היה כי יחשוב עשרות פעמים, טרם הוא משקיע את כל הונו, ואף אינו מפזר את השקעותיו ו"שם את כל הביצים בסל אחד". זאת, באשר אם יתעלם מכך, הרי במצב בו יקרה הגרוע מכל, ספק אם יוכל בית המשפט להושיט לו סעד, וזאת אף אם יושמע לו סיפור מעשה אמיתי וקשה; (כוונתי לדבריה של הגב' אלבז), וודאי וודאי שאין בנטייה של משקיעים פרטיים מסויימים להשקעה מסוג זה, בבחינת טעם המספיק לבדו ליתן להם זכות וטו על הסדרים, על-ידי הפיכתם לאספת נושים נפרדת. ב. מאידך גיסא, הרי שההבדלים בין משקיע פרטי למשקיע מוסדי אינם מתמצים בגודל ההשקעה או ברמת הארגון גרידא, אלא ניתן לטעון כי הם יורדים עמוק יותר, ועלולים להיות ניכרים אף בבחינה מהותית של חלק מהאינטרסים והטעמים לפעולה; כך, הם מעניקים לטענת הסוג הנפרד עוצמה ממשית יותר מן הטיעונים הקודמים. ייחודם המרכזי של המשקיעים המוסדיים, הינו בעצם העובדה כי הם אינם "משחקים בכספם", אלא פועלים בכספים של פרטים רבים מהציבור, אשר כוחם ויכולתם להשפיע על מדיניות ההשקעה של הגופים המוסדיים כמעט ואינה קיימת. אי לכך, כמו גם במצב בו עולות טענות כי הרגולציה על המשקיעים המוסדיים (או למצער אכיפתה) אינה מיטבית, נבדלים המשקיעים המוסדיים מן המשקיעים הפרטיים באפשרות קיומה של "בעיית נציג" חריפה, אשר עשויה להכתיב אורח התנהגות שונה, חרף הזהות הבסיסית ברצון להפרע כמה שיותר. לדברים אלו, התייחסתי בהרחבה באחת מהחלטותי הקודמות בעניין דלק נדל"ן, ואין טעם לשוב ולחזור כאן על שנאמר שם בהרחבה. אליהם מתווספות טענות שעולות מפעם לפעם, על כך כי הפרטים המנהלים את ההשקעות בגופים המוסדיים מתוגמלים על תשואה גבוהה, אולם אינם זוכים לתמריץ שלילי שווה ערך כאשר מושא השקעתם קורס וההשקעה מתאפסת או נפגעת קשות, שנה לאחר מכן או שנים מספר לאחר מכן. מצב דברים כזה, עשוי להביא באורח רציונלי לדפוס התנהלות של נטילת סיכון-יתר, בעיקר השקעה בגורמים המבטיחים תשואה גבוהה בתחילה, אולם מצויים בסיכון מוגבר לקריסה לאחר מכן. מצב דברים, שספק אם משקיע פרטי רציונלי היה חוטא בו, מלבד אולי משקיע המצוי בהלך רוח-קיצוני של אהבת-סיכון (ואף אם כן, הרי שהוא מסכן את כספו בלבד, ולא את כספם של אחרים). על אלה מתווספת עובדת היותם של המשקיעים המוסדיים "שחקנים חוזרים" במובהק, עשוי להביא אותם, באורח רציונלי, להעדפות שונות משל המשקיעים הפרטיים. אכן; העובדה כי משקיע מוסדי שוקל את האפשרות של המשך קשר עסקי עתידי עם בעל השליטה, אינה הופכת אותו מאליו למצביע נגוע, אשר יש לפסול את הצבעתו או להתעלם ממנה בספירת הקולות; אולם עולה השאלה האם אין בכך כדי לשקול, במצבים מסויימים, עריכת אספות נפרדות למשקיעים מוסדיים ופרטיים. 20. שאלה זו, כאמור, אינה פשוטה, וספק אם יש לה תשובה נחרצת וחד-משמעית. ראוי ליתן את הדעת, בנוסף לכל מה שכבר נאמר לעיל, כי אף הפתרון של אספות נפרדות אינו נעדר בעייתיות משל עצמו. הוא עשוי, בניגוד מוחלט למה שמקובל בהלכה הפסוקה, להביא לריבוי-יתר של זכויות וטו, דבר שעשוי להיות מועצם עקב נטייתם של מחזיקים פרטיים רבים להעדר מהאספות ולא לגלות פעילות. במצב כזה, עשויה קבוצה קטנה יחסית של מחזיקים פרטיים להשיג שליטה מוחלטת באספת הסוג הנפרדת, ולהיות מסוגלת להפיל הסדר בעל היקף נשיה גדול בהרבה מנשייתם שלהם. אמנם, ניתן להקשות ולשאול, האם מצב כזה אינו חלק מ'מחיר הקפאת ההליכים' שראוי שבעלי שליטה יתנו עליהם את דעתם מראש, ואי לכך הינה בגדר 'הכרח בל יגונה'. אלא מאי? אם במצב דברים רגיל, הפתרון הראוי הינו "קנייתה" של אותה קבוצה קטנה על-ידי הצעה משופרת, הרי שבמקרה של מחזיקי אגרות חוב פרטיים הדבר בעייתי בהרבה, באשר לא ניתן להציע הצעה משופרת לאותה קבוצה פעילה, בלא להציעה לכל המחזיקים הפרטיים האחרים; לא בכל המקרים, תוכל החברה עצמה לעמוד בכך, ויתכן כי הצעת הסדר שרוב-רובו של ערך הנשיה רואה אותה ככדאית, תתמוטט מניה וביה, או אף תעודד תופעות בלתי-רשמיות ופסולות של תשלום או ציפיה לתשלום מתחת לשולחן לאותה קבוצה פעלתנית או נציגיה. מנגד, הריבוי ההולך וגדל של קריסות והסדרי חוב לחברות ציבוריות בעלות אגרות חוב, עשוי להעלות אף הוא תהיות לא קלות, האם יגיע בזמן מן הזמנים השלב בו לא יהיה מנוס משקילת פתרון כזה. זאת, בין היתר נוכח העובדה כי פעם אחר פעם, אנו נתקלים בקריסה של חברות המתגלות כממונפות לגמרי, כאשר בסופו של דבר מצליח בעל השליטה להעביר הסדר לא מיטבי, תוך שכנוע הגורמים המוסדיים לתמוך בו; ספק גדול בעיני, אם מצב זה לגביו, כפי שנאמר, "המיליארדר נותר מיליארד, והמשקיעים מפסידים את כספם", יכול להמשך לאורך זמן. אלא, שנקל להבין כי קביעה כה גורפת וכה מרחיקת לכת, ראוי היה כי תקבע כהלכה מחייבת בידי בית המשפט העליון, ולא בידי ערכאה דיונית. 21. יוצא, כי השיקולים רבים ושונים, ולא כולם מושכים לכיוון אחד; בנסיבות אחרות, יתכן מאד והיה מקום להתלבטות ארוכה וקשה עוד יותר; ושמא יתכן, כי אם ימשך אותו מצב דברים עגום בשוק ההון, שמא יבוא היום כי בתי המשפט יאלצו ליתן על כך את הדעת באורח ממשי. זאת, אף כי יתכן מאד שהפתרונות הראויים יותר אינם מצויים בשדה המשפטי דווקא, אלא בתחום הרגולציה או אכיפת הרגולציה. אלא, שבנסיבות המקרה, ספק אם הגיעה העת לקבוע הלכה כה גורפת, בעייתית ומרחיקת לכת, אשר כפי שהערתי קודם, ראוי לה כי תפסק בידי בית המשפט העליון. בנסיבות המקרה, הרי חרף כל הטענות הקשות - והן אכן קשות ואמיתיות - כנגד ההסדר ותוצאותיו, ספק אם ניתן לשעות, כה במאוחר, לטענה בדבר הפרדת המשקיעים הפרטיים מן המוסדיים. ראשית; טענה כגון זו, קרי - דרישה לאספת נושים נפרדת למחזיקים הפרטיים, ראוי היה כי תועלה בראשית ההליכים, ולא בסיומם, לאחר שתוצאות האספה לא נשאו חן בעיני חלק מן המשקיעים הפרטיים. שנית, וחשוב אף יותר; בנסיבות המקרה, בחינת התוצאות (הכל בהנחה כי לא יעלה בידי עו"ד ויסולי להראות אחרת, בבקשתו שעודה תלויה ועומדת) מלמדת כי ההסדר זכה ברוב מוחץ אף בקרב המשקיעים הפרטיים; ואין בהתייצבות קבוצת מתנגדים מקרבם בבית המשפט כדי לשנות זאת, מה גם שמדבריהם שלהם עולה, כי חלקם כלל לא טרחו להשתתף בהצבעה עצמה. ההסדר זכה, בין היתר, לתמיכה גורפת אף באותן סדרות בהן יש רוב או כמעט בלעדיות למשקיעים הפרטיים; ואין במדיניות ה"שב ואל תעשה" שנקטו אי-אלו מן הפרטיים, או אף רובם, בכדי לשנות זאת. יוצא, כי להלכה, הרי אף אם היה חל דין המפריד את המחזיקים לשתי אספות שונות, תוך אבחנה בין מוסדיים לפרטיים, בנסיבות המקרה, לא היתה התוצאה משתנה, וההסדר היה זוכה לרוב. אין עסקינן בהבדל אינטרסים נסתר, באשר ניתן לדעת ידוע-היטב מיהם המשקיעים המוסדיים, מה שיעור אחזקתם, והעובדה כי אין הם חושבים ומתנהלים באורח זהה למשקיע פרטי. כך או אחרת, הרי שבנסיבות המקרה, אף אם לא בלב קל, אין מנוס מדחיית טענה זו, שהיא המהותית וכבדת המשקל מבין כל טענותיהם הרבות של המתנגדים. אי לכך, הרי בנפול כל טענות המתנגדים, אין מנוס מאישור תוצאות האספות, וזאת בכפוף לסייג ברור וידוע מראש, כי הדבר כפוף לתוצאת בקשת העיון של עו"ד ויסולי, שעודה תלויה ועומדת; ואין איש מהמשיבים רשאי לנסות להסתמך על ההחלטה הנוכחית כטעם לדחייתה על הסף של אותה בקשה, בין אם בעילה של מעשה עשוי או בכל עילה דיונית אחרת. 22. בשולי הדברים, מן הראוי להתייחס בהקשר זה גם למעמדו של מר ויינמן, שהינו הנושה הכספי היחיד המעורב (ושמא, שלא בטובתו) בהסדר הנושים אשר הינו נושה רגיל מכוח פסק-דין, ולא מכוח אחזקת אגרות חוב. אין לי אלא לחזור על קביעתי הקודמת, כי אמנם למר ויינמן אין זכות וטו, או זכות מוקנית לדרוש את הפרדתו מהנושים מחזיקי אגרות החוב. זאת, כל עוד החברה נוהגת בשיוויון מוחלט בינו לבין נושים כספיים אחרים. לשון אחר; כל עוד מר ויינמן הוא הנושה הכספי היחיד שנשייתו היא בגדר "חוב עבר" הקודם להסדר, הרי שאין מניעה מלהחיל עליו את ההסדר, חרף התנגדותו, תוך סיווגו ביחד עם החובות קצרי-המועד למחזיקי אגרות החוב. אלא מאי? כל זאת יפה ונכון, אלא אם יתברר כי החברה עצמה "ניסרה את הענף עליו היא יושבת" בעניין זה, ותעיד על עצמה בהתנהגותה, כי לא כללה נושים כספיים רגילים אחרים בהסדר, אלא היא נושאת ונותנת מולם על תשלום חובם, כאילו היא סולבנטית. במקרה כזה, וודאי שאין היא זכאית "להזכר" בחדלות הפרעון אך ורק מקום בו מר ויינמן תובע את שלו. להסרת ספק, אבהיר: מקום בו חברה מותירה למשא ומתן חובות כספיים רגילים שאינם לטובת מחזיקי אגרות חוב, משמע, היא יותר מאשר יוצרת אפשרות ריאלית כי אותם נושים יסרבו להצעה לפרעון חלקי, וודאי לפי המטווה הלא מיטבי שהוצא למחזיקי אגרות החוב; ואם אין, הרי לכאורה אין הנושה דנן כבול, ויכול לדרוש את פרעון מלוא חובו חרף ההסדר. אם אכן כאלו הם פני הדברים, הרי שלמר ויינמן תעמוד אותה זכות בדיוק, בקיזוז של מה שקיבל, ככל שיקבל, במסגרת הסדר החוב; כל החלטה אחרת תסתור את עקרון השיוויון ותפלה אותו יחסית לאותם נושים כספיים אחרים, ככל שקיימים. יוצא, כי בכפוף לסייג רב משמעות זה, דין התנגדותו של מר ויינמן לעצם אישור ההסדר להדחות, כמו גם דרישתו להפרדה א-פריורית ממחזיקי אגרות החוב; אלא שדרישה אחרונה זו יכול ותתקבל בעתיד, היה ויובהר כי קיימים נושי-עבר כספיים אחרים שהחברה משלמת להם, או נושאת ונותנת איתם על תשלום שיעור גבוה יותר מכפי שקיבלו מחזיקי אגרות החוב. 23. סוף דבר; בנסיבות המקרה, הרי חרף הבעייתיות הרבה בהסדר, שלא לדבר על הטעם המר שהוא מותיר, הרי שלפי הדין החל כיום, אין מנוס מאישורו. זאת, נוכח הרוב הגורף לו זכה באספות, ובכפוף הן לסייג בעניין מר ויינמן, והן בכפוף לכך כי לא יעלה בידי עו"ד ויסולי למצוא ממצאים המשנים את תוצאות ההצבעה, במסגרת בקשת העיון שעודה תלויה ועומדת. טרם אניח עטי, אחזור ואעיר: בניגוד לדעה בה מחזיקים ככל הנראה פרקליטיו של מר תשובה, הרי אין עסקינן ב"יום חג", ואף לא בסיומה המוצלח של דרך, או כפי שמצא לנכון להתבטא עו"ד צור: "ההפטר הזה מלווה בתרומה חסרת תקדים של בעל השליטה בבטחונות ומחוייבות אישית של בעל השליטה...." או כפי שהוסיף: "החלטתו של בעל השליטה לשלם חלק ניכר של החוב שאינו שלו .... היא החלטה שנעשתה על ידו לפנים משורת הדין ... " ועוד: "..... יש כאן תרומה משמעותית נוספת של בעל השליטה לכל ציבור בעלי המניות שמקבל בהסדר ..... עבור העברת מניותיו לבעל השליטה שעה שברור ששוויים של חברה חדלת פרעון הינו אפסי ...." אם לא די בכל אלה הרי שמוטב היה אלמלא אמר את הדברים הבאים: "אני מקווה שלאחר הדרך שעברנו לאחר כל העלבונות שהוטחו לשווא לאחר שכל האשמות חסרות התשתית וחסרות השחר שהובאו מפי ב"כ כזה או אחר של מי שסבור שהוא צד לדיון תמצא הדרך לא רק לאשר את ההסדר אלא מוטב לחזק את ידיה של החברה ובעל השליטה בענין זה." עו"ד צור מתעלם מהעובדה כי למעשה עניין לנו בתוצאה בעייתית, שמאשרת הסדר בעייתי, ואף אם היא אילוץ בל-יגונה נוכח הדין החל ותוצאות ההצבעות, היא מותירה תמיהות רבות ובוודאי שאינה מסלקת את עננת החשד הכבדה שדבקה במר תשובה והפועלים מטעמו. עניין לנו בהסדר, שרחוק ממתן מענה למצוקה ולנזק הכבד שנגרם לרבים מהמחזיקים הפרטיים. זאת, תוך שבעל שליטה אשר לכאורה חזר והצהיר קבל עם ועדה כי יעמוד מאחורי עסקיו, מסתתר מאחורי מסך אישיות משפטית נפרדת - לא רק שלו עצמו, אלא גם של החברות האחרות, רבות הנכסים, שבבעלותו, ואשר הופרדו מן החברה הקורסת מבעוד מועד. במלוא הכבוד הראוי, אם להתייחס לדבריו של עו"ד צור בעניין זה, הרי לא רק שאין לאל ידי לקבל את בקשתו ליתן מעין "ציון לשבח" למר תשובה והתנהלותו, אלא נהפוך הוא. את ההזרמה החלקית מאד שהזרים, לא ביצע מר תשובה, במלוא הכבוד הראוי, מטעמים אלטרואיסטיים, אלא בכדי לפדות זכות חקירה ותביעה אישית כנגדו וכנגד מקורביו, אשר כפי שהערתי לא אחת, אינה מופרכת על פניה; שלא לדבר על הנזק הכבד שהיה נגרם ליכולתו של מר תשובה להוסיף ולגייס כספיים בשוק ההון בעתיד, היה ולא היה מגיע לסיום מוסכם של ה"סאגה" בדלק נדל"ן. יוצא, כי תרומה אישית זו, לא ניתנה בידי בעל השליטה אלא בכדי "להציל את עורו"; ערכה, בכל הנוגע הן באמצעיו הכספיים, והן ובעיקר מבחינת אחוז הדיבידנד לנושים, אינו גבוה. יוצא, כי גם אם לא הוכחה עילה המוכרת בדין (להבדיל מן הרמה האתית-מוסרית הלא מחייבת) בכדי לפסוק דברים שאינם בשבחו של בעל השליטה, הרי ציון לשבח אין כאן. בעניין זה, לא אוכל שלא להעיר, כי מיטיב היה עו"ד צור לעשות, אלמלא התבטא כפי שהתבטא, וזאת דקות ספורות בלבד לאחר שאחת המחזיקות הפרטיות, שאיבדה את רוב-רובו של כספה, מיררה בבכי באותו אולם עצמו, בעודה מספרת - ומדם ליבה - על אובדנה ונזקיה. גם העובדה כי אותה מחזיקה, ושמא אף אחרים, יכולים היו להתנהל באורח זהיר ומושכל יותר, אינה מעלה ואינה מורידה מן התחושה הקשה שעלתה בי מן המראה; ובעיקר מן הסמיכות שבין דבריה לדבריו ובקשתו של עו"ד צור, בקשה שמוטב היה לה אלמלא באה לעולם כלל ועיקר. 24. טרם אניח עטי אעיר; שקלתי ביני לביני אם לחייב בהוצאות את מרשיו של עו"ד ויסולי, וזאת באשר התנהלות שכזו, לו היתה מתרחשת בתיק אחר, היתה מביאה להשתת הוצאות לדוגמא בסכום כבד ביותר. אכן, וכפי שהערתי לא אחת - זכותו הלגיטימית של עו"ד ויסולי להתנגד נחרצות להסדר, ולהעדיף עליו פירוק; זכותו ואף חובתו להלחם בלא פשרות עבור לקוחותיו, כפי שאכן עשה. אלא שדומה כי בנסיבות המקרה, מתח את החבל הרבה מעבר לראוי. זאת, אף בלא להזכיר את האורח שהשתמע כתמיכה בטענות אותו מחזיק (מר פורר ראובן), בהם השווה את הסדר הנושים ואישורו, לישום הפתרון הסופי ואישורו, בשנת 41, בועידת ואנזה הידועה לשמצה; באותו שלב הודעתי בהחלטה כי אינני מרשה לדבר בנושאים שאינם קשורים לענין והסבתי את תשומת הלב כי הפתרון בשנת 41 בועידת ונזה היה מכוון לפתרון הסופי וכי על כך לא ארשה לדובר ולו לומר מילה אחת באולם. הדובר בכל זאת המשיך בדבריו כשהוא "שופך אש וגופרית" לכל הכיוונים. נדהמתי כאשר הוא סיים את דבריו ולאחר החלטתי לפיה לא הרשיתי לו להמשיך השוואת הענין לועידת ונזה קם עו"ד ויסולי ובפני אולם מלא מפה לפה בעורכי דין וקהל והאשים את בית המשפט בכך כי במונעו מהמתנגד לדבר באותו ענין הרי שהוא נדהם מכך שבית משפט בישראל מכחיש את השואה. הגם שהיה בדברים אלה משום זילות של בית המשפט לא נקטתי בשום הליך כנגד עו"ד ויסולי על כך רק בשל העובדה כי היינו מצויים בעשרת ימי תשובה, ונהגתי בו לפני ולפנים משורת הדין. עם זאת, לאחר ששקלתי את הדברים בדעתי, הרי שבלב כבד, החלטתי שלא לפגוע באותם עשרה מחזיקים פרטיים, אשר ממילא נפגעו, כמוהם כאחרים, פגיעה קשה בקריסת החברה ובהסדר המיטבי; ועוד פחות מכך, לשיטתי, מן הראוי לחייב נושים כלשהם של חברת דלק נדל"ן בהוצאות לטובת מר תשובה או מי מטעמו. 25. סוף דבר, דין הבקשה לאישור הסדר להתקבל, בכפוף לסייגים שנמנו קודם לכן, ודין כל ההתנגדויות שהוגשו להדחות, להוציא בקשת העיון אשר תידון בנפרד. בנסיבות המקרה ונוכח הנסיבות כפי שתוארו בהחלטתי זו, ישא כל צו בהוצאותיו. הסדר נושיםנושה