מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי הכרה בפוסט טראומה - משרד הביטחון: נתוני רקע ועובדות 1. המערערת, אלמנתו של המנוח ז"ל יליד 1962, אשר נפטר ביום 13.11.09, הגישה תביעה למשיב ביום 6.12.09 להכרה בזכויות בני משפחה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן:"חוק המשפחות"), המשיב, קצין התגמולים, דחה ביום 23.5.10 את התביעה. 2. המנוח הגיש קודם למותו תביעה לקצין התגמולים להכרה בזכויות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים") וזאת בטענה כי הוא סובל מתסמונת פוסט טראומתית ופגימות באוזניים. המנוח הוכר כנכה צה"ל לאחר שעבר תאונת דרכים כנראה בהיותו בגילופין בשנת 1994 (להלן: "התאונה"), וזאת בהתבסס על חוו"ד פסיכיאטרית מאת דר' יששכר הרמן (ראה מוצגים 74 - 76 בת"ר המסומן כ - מש/2), ולאחר שהמנוח עבר אבחון יסודי במסגרת מרכז הערכה. על- פי חוות הדעת של ד"ר הרמן, המנוח עבר מספר אירועים טראומטיים בשירות אשר גרמו להתפתחות תסמונת פוסט טראומטית (PTSD) שהלכה והחמירה לאחר כל אירוע. המנוח סבל מ- PTSD קשה וכן מ- MAJOR DEPRESSION WITH PSYCOTIC FEATURES. ד"ר הרמן סבר כי יש קשר של גרימה בין ההפרעות האלה לבין שירותו הצבאי של המנוח. 3. המנוח הוכר ע"י ועדה רפואית של המשיב כסובל מ - PTSD בלבד וזאת בהתאם לחוק הנכים, החל משנת 1996. לנכות כתוצאה מ- PTSD הצטרפה גם נכות כתוצאה מפגימות באוזניים. בקשה נוספת שהגיש המנוח עוד בחייו להכרה בפגימות נוספות שלטענתו היו מוסבות לנכותו המוכרת ובניהן אירוע מוחי, יתר לחץ דם ופגימה בעיניים נדחתה ע"י ועדה רפואית שלא מצאה קשר רפואי ביניהם לשירות. 4. כעבור 13 שנים, ביום 6.12.09 התקבלה כאמור אצל המשיב פניית המערערת להכרה בזכויות לפי חוק המשפחות, בטענה לקשר בין פטירת המנוח כנראה מאירוע לבבי לבין נכותו המוכרת. ביום 12.5.10 נערכה חו"ד מטעם המשיב, ע"י פרופ' יצחק שפירא, מומחה למחלות לב (מש/6) לבחינת הקשר הנטען. פרופ' שפירא קבע כי המנוח נפטר ככל הנראה מאירוע לבבי או אירוע מוחי אשר התרחשו עקב יתר לחץ דם, מחלת לב כלילית, גורמי סיכון והרחבת החדר השמאלי של הלב, כאשר ברקע אירוע מוחי בעברו. מכיוון שההכרה של אגף הנכות הייתה בנכות בשיעור של 50.99% (50% בגין PTSD ממושך עם קווים פרנואידים ופגיעה תפקודית בולטת ו - 1% בגין ירידה בשמיעה), ומכיוון שהועדה קבעה אשר את נכותו הנ"ל ציינה במפורש שאין קשר בין נכותו לבין האירוע המוחי, יתר לחץ דם או מחלת הלב,קבע פרופ' שפירא בחוות דעתו כי אין קשר בין נכותו המוכרת של המנוח ובין פטירתו. לאור קביעה זו דחה כאמור המשיב ביום 23.5.10 את תביעת המערערת. על דחייה זו הוגש הערעור שלפנינו. טענות המערערת 5. המערערת תומכת תביעתה זו בחוות דעתו של פרופ' שטרסברג (מע/1) מיום 16.01.11 וכן בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר חיים קנובלר מיום 23.1.11 (מע/2). פרופ' שטרסברג הסביר בחוות דעתו כי מחלתו הפסיכיאטרית של המנוח קדמה לכל עדות למחלה טרשתית בלב. הספרות המקצועית מכירה בקשר הדוק בין מחלה פסיכיאטרית הנדונה בענייננו לבין הופעת מחלת לב טרשתית, ולפיכך יש להכיר בקשר בין מחלתו הפסיכיאטרית של המנוח, לעישון הכבד וכן למחלתו הקרדיאלית ומותו הפתאומי. ד"ר קנובלר סבר בחוות דעתו כי יש להכיר בקשר מובהק בין פטירתו הפתאומית של המנוח, שנגרמה ככל הנראה מאירוע שגרם לפגיעה בליבו או במוחו - לבין תגובת הקרב הקשה, ולדיכאון הפסיכוטי מהם סבל. לטענת המערערת יש הסכמה בין המומחים מטעם הצדדים כי על אף היעדר נתיחה שלאחר המוות, סביר ביותר להניח כי המנוח נפטר עקב אירוע לבבי וסקורלי. לטענתה מאחר המנוח היה מוכר כנכה צה"ל, הנכויות המוכרות לפי חוק הנכים הן שתרמו משמעותית לפטירתו באופן המחייב הכרה במערערת לפי חוק המשפחות. עם זאת אין בהכרה שהתקבלה כדי להגביל את שאלת הקשר הסיבתי במקרה דנן לנכויות המוכרות בלבד, וככל שיוכח קיומה של מחלה עקב השירות אשר גרמה או תרמה לפטירת המנוח. 6. לטענת המערערת המומחה מטעם המשיב, דר' בקר, מנסה לפשט את מורכבות הפגיעה ולצמצם את ההכרה. ד"ר בקר מתעלם מחוות דעתו של דר' יששכר הרמן (שהיה מומחה מטעם המשיב) ומנסה לשנות בדיעבד את ההכרה כאילו מדובר בהכרה בעקבות תאונת דרכים בגילופין, בעוד שבפועל מדובר בהכרה עקב סדרת אירועים טראומטיים, כאשר הסימפטומים הפכו גלויים ובולטים לאחר התאונה. המערערת מבקשת לדחות את טענתו של ד"ר בקר לפי המנוח היה אלכוהוליסט וטוענת כי אם היה אלכוהול בתמונה מדובר בניסיון ל"טיפול עצמי" נוכח קיומה של הפרעה פוסט טראומטית בשל אירועים שקדמו לתאונה. המערערת מפנה לדוח הערכה שנערך ע"י ד"ר טל נחשוני מהמרכז בריאות הנפש מיום 20.12.94 אשר טיפלה במערער לאחר התאונה ואשר בו היא כותבת כי במידה וקימת בעיית אלכוהול היא יכולה להיות דרך לטיפול עצמי והקהיה מסוימת של זיכרונות קשים. תאונת הדרכים יכולה לעשות ראקטיבציה של תסמונת פוסט טראומטית חלקית או באנקפסולציה לתסמונת שלמה. לטענת המערערת המנוח לא היה שותה למעט באירועים ובהתאם לכך יש לדחות את התמונה אותה מבקש המשיב לצייר, תמונה הגורמת עוול למנוח, כאילו מדובר באלכוהוליסט בלתי מתפקד, וזאת בניגוד לתמונה העולה מהמסמכים. 7. בנוסף, לטענת המערערת יש לדחות גם את ניסיונו של המשיב להוציא את ההכרה ב"דיכאון" מתמונת הנכות המוכרת. לטענתה חוות הדעת הרפואית אשר על בסיסה הוכר המנוח מציינת במפורש פוסט טראומה עם דיכאון. בוועדות הרפואיות אשר דנו במצבו של המנוח עלתה בפירוש תמונה של דיכאון, על פי מסמכים רפואיים מאת הגורמים המטפלים המנוח סבל מדיכאון ובנוסף המנוח טופל באופן שוטף בדיכאון גם תרופתית. המערערת טוענת כי אין לשעות לטענת המשיב כאילו המנוח לא היה מוכר בגין דיכאון רק כיון שהמילה "דיכאון" אינה מופיעה בהודעת קצין התגמולים על ההכרה. זאת ועוד דיכאון הינו חלק כמעט אינהרנטי מהתסמונת הפוסט טראומטית. לאור האמור המערערת סבורה כי יש לדחות טענתו של המשיב ולקבוע כי דיכאון היה חלק מהנכות המוכרת. המערערת ממשיכה וטוענת כי גם אם יקבע כי דיכאון לא היה חלק מהנכות המוכרת לא יכול להיות חולק כי דיכאון ופגיעת ראש הינם חלק מתוצאות האירועים שהוכרו כאירועים שאירעו תוך ועקב השירות ועל כן דיכאון וחבלת ראש רלוונטיים לדיון בקשר הסיבתי בין תנאי השירות לפטירת המנוח גם אם יימצא כי אלה לא כלולים בהכרה לפי חוק הנכים. 8. לטענת המערערת בשל מצבו הנפשי של המנוח עקב השירות הוא נמנע באופן עקבי מקבלת טיפול רפואי במצבו הפיזי, דבר אשר דרדר באופן משמעותי את מצבו הבריאותי והביא באופן ברור לפטירתו המוקדמת. המנוח אף פונה מספר פעמים על ידי משפחתו לבית החולים מתוך כוונה להביאו לאיזון תרופתי אולם בכל פעם המנוח השתחרר על פי בקשתו וחזר וסירב לאשפוזים. המשפחה עשתה ככל שביכולתה, יחד עם הרופאים המטפלים להביא את המנוח ליטול את התרופות באופן סדיר אולם ללא הצלחה נוכח התנגדותו של המנוח המתועדת היטב. המערערת טוענת כי המנוח סירב באופן שיטתי לקבלת טיפול רפואי, ויש לדחות את טענת המשיב כאילו מדובר בהתנגדות של המשפחה. הימנעותו של המנוח מקבלת הטיפול הרפואי והעישון המופרז מוכרים כחלק מהמצב הנפשי ממנו סבל והם מגבירים את התחלואה של מחלת לב טרשתית. גם המומחה מטעם המשיב מודה בכך שלנכותו המוכרת של המנוח תרומה מאוד ברורה לכך שהמנוח נמנע מטיפול רפואי בבעיותיו הפיזיות, ודי בכך כדי לקבוע קשר סבתי בין נכותו המוכרת של המנוח ופטירתו. גם דר' בקר מכיר בקשר בין מצבו הנפשי של המנוח והימנעות מקבלת טיפול, קשר אותו הסביר היטב בעדותו. לאור כל האמור המערערת סבורה כי היא הוכיחה קשר בין מצבו הנפשי של המנוח עקב השירות לרבות נכותו המוכרת, הגברת העישון ופטירתו המוקדמת. לפיכך המערערת סבורה כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי יש קשר בין מצבו הנפשי של המנוח עקב השירות, לרבות נכותו המוכרת ונסיבות פטירתו, ובהתאם לכך להכיר במערערת כאלמנה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. טענות המשיב 9. לטענת המשיב המערערת מתעלמת ממושכלות יסוד הגודרים את הדיון בהתאמה לדלת אמותיה של החלטת המשיב. לו סברה המערערת שפטירת המנוח קשורה בגורמים אחרים בשירות, פרט לנכותו המוכרת אז היה עליה לפנות בתביעה מתאימה למשיב ולבססה. אם וככל שהחלטת המשיב באותו עניין לא הייתה מתקבלת על דעתה אז ורק אז הייתה יכולה לפנות בערעור לכב' הועדה. בנסיבת אלה מהוות טענות המערערת שינוי חזית פסולה, מבלי שניתנה למשיב הזדמנות לבחון ולהתמודד עמה ועל כן אין להתירה. המשיב ממשיך וטוען כי ועדה רפואית אותנטית שדנה בעניינו של המנוח, שללה קשר בין נכותו המוכרת של המנוח לבין האירוע המוחי, יתר לחץ דם ומחלת הלב. לפיכך שלל פרופ' שפירא, המומחה מטעם המשיב, קשר בין נכותו המוכרת של המנוח לבין פטירתו. על בסיס חוות דעת זו התקבלה החלטת המשיב הדוחה את פניית המערערת להכרה. המשיב מתייחס לחוות דעתו של ד"ר שטרסברג וטוען כי ד"ר שטרסברג התעלם בחוות דעתו מהעובדה שהמנוח לא היה מוכר ע"י המשיב בגין דיכאון. זאת ועוד, המשיב מפנה גם לחוות דעתו של ד"ר קנובלר שסבר כי המנוח סבל מ PTSD שכללה לאורך כל מהלכה תסמינים של דיכאון פסיכוטי. גם ד"ר קנולבר התעלם מהעובדה כי הדיכאון לא הוכר ע"י המשיב. שני המומחים מטעם המערערת סברו כי מצבו הנפשי של המנוח הביא אותו לעישון מוגבר. המנוח סבל מסיבוכים גופניים בשל התעקשותו להמשיך ולעשן כמויות בלתי נסבלות של סיגריות מידי יום. כלומר, לטענת שני מומחי המערערת העישון היווה פקטור קריטי למצב המנוח. 10. המשיב המציא בנוסף לחוות דעתו של פרופ' שפירא גם חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר בקר (מוצג 244 ב - מש/3). ד"ר בקר סבר כי המנוח סבל מתמונה נפשית מעורבת שנכללים בה גם אישיותו ותרבותו, והוסיף על כך שבמהלך הזמן נוספו לתמונה זו מחלתו הסכיזופרנית והעובדה שלקה באישיות אורגאנית על רקע אירועים מוחיים שעבר, כאשר כל אלה אינם מהווים חלק מנכותו המוכרת. במצב דברים זה, ייחוס התנהלות המנוח כקשורה במחלה המוכרת דווקא, תוך התעלמות מכל אותם גורמים משמעותיים אחרים, הינה ספקולטיבית גרידא. המנוח צרך אלכוהול ועישן בצורה מוגזמת, אין כל תיעוד אותנטי בנוגע להגברת העישון בעקבות המחלה המוכרת ולא ברור מה קדם למה. המנוח היה מעשן כבד לפני התאונה, הוא עישן במינונים של מעשן כבד במהלך כל השנים ללא קשר לתאונה וממילא ללא כל קשר למחלתו המוכרת. המנוח אכן סבל מ - PTSD, תסמונת שהוכרה ע"י המשיב. למרות האמור, ד"ר בקר הבהיר בעדותו כי בניגוד מוחלט לעדותו של הפסיכיאטר מטעם המערערת, המחלה המוכרת - PTSD, איננה כוללת בהכרח בין הקריטריונים שלה דיכאון רבא. במקרה דנן, פרט למחלה המוכרת אובחן המנוח כלוקה בסכיזופרניה ותסמונת אורגנית ולא בדיכאון. בתוך כך הסביר ד"ר בקר כי תרופות נגד דיכאון ניתנות ללוקים ב PTSD אף שאינם לוקים בדיכאון ומכאן שאין בעובדה כי המנוח נטל תרופות אלה כדי לשנות. בכל הנוגע לתסמונת אורגנית שאובחנה אצל המנוח, הסביר ד"ר בקר כי מקורה באירועים המוחיים שעבר ולא בחבלה שנגרמה בתאונה משנת 1994. זאת ועוד, המנוח ספג חבלות ראש נוספות מאוחר לשנת 1994 וללא קשר לשירות. מכאן שניסיון המערערת לקשור תסמונת נפשית זו לחבלה המוכרת דווקא חסר בסיס מכל היבט שהוא. לאור כל האמור שלל ד"ר בקר קשר בין המחלה המוכרת לבין מות המנוח. 11. המשיב המשיך וטען כי נטל ההוכחה בהוכחת הקשר הסיבתי להראות כי מותו של המנוח הוא כתוצאה ממחלתו המוכרת הוא על המערערת. לטענתו, המערערת לא עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה ולא הוכיחה את טענתה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי ועל כן דין הערעור להדחות (ראה: רע"א ‎2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ (1) 529 - להלן: "הלכת קליג"). העלאת תזה אפשרית, אחת מיני אחרות, לקיומו של הקשר אינה מספיקה לצורך העדפתו. לצורך ביסוס הקשר יש צורך בראיות ממשיות בדרגה של מתקבל מאוד על הדעת ובהתייחס למקרה הספציפי. במקרה שלפנינו אין ראיות שכאלה ולכן מתחייבת המסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה אף לא בקירוב. בהעדר נתיחה שלאחר המוות לא ניתן לדעת בוודאות מהי סיבת המוות, עובדה זו גם היא פועלת לרעת המערערת לנוכח הנטל החל עליה. בנסיבות אלה, ניסיון המערערת לקשור בין מות המנוח לבין מחלתו המוכרת דווקא הינו חסר בסיס עובדתי ורפואי כאחד. אשר על כן, מתבקשת הועדה להורות על דחיית הערעור. דיון ההיבט המשפטי - כללי: 12. ככלל נטל ההוכחה גם כאשר מדובר בחוקי השיקום (חוק הנכים וחוק המשפחות) הוא על התובעת - המערערת. בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5)203, בעמ' 210 (להלן: "הלכת רוט") נקבע כי: "המבקש להכיר בו כ"נכה" לפי החוק, חייב להוכיח כי מחלתו נגרמה בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו (הגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק). כמי שמוציא מחברו, צריך התובע לשכנע את קצין התגמולים, אליו מוגשת התביעה (סעיף 30 לחוק), כי נתקיימו היסודות המזכים את התובע בתגמול לפי החוק..." יחד עם זאת בשל שיקולי מדיניות משפטית, נקבעו במשך השנים הלכות המקלות בנסיבות מסוימות על הנכה את נטל ההוכחה. לדוגמה נקבע בפסיקה שהתובע אינו חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לודאי" ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי "מתקבל מאוד על הדעת" שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות למחלה. בע.א. 187/83 רדושיצקי דב נ' ק. התגמולים פ"ד לז(4) 361 ציין כב' שופט ג. בך כי : "מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ומספיק אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה...". עם זאת הודגש כי נטל ההוכחה גם אם כי "רוכך" קמעה בפסיקה, היה ונותר על התובע תגמולים. מידת ההוכחה הנדרשת, היא כמקובל בתביעה אזרחית, קרי מעבר לסבירות של 50%. לחובת ההוכחה המוטלת על צד אחד יש תוצאות לא רק במקרים בהם המערער אינו עומד בנטל ההוכחה אלא גם במקרים כאשר מתברר בסיום הדיון כי נותר ספק בלב חברי הוועדה וכפות המאזניים מאוינות. יש לקבוע כי המערער לא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו (ע"א 192/85, קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3), 646 (להלן: "פרשת הכט")) הדרישה מהמערער היא כי ירים את נטל ההוכחה לרמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בפרשת הכט הנ"ל, נאמר על ידי כב' השופט בך כי: "על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאליים", לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים...". ולמטה מזה מוסיף בעמ' 645: "חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמול, על פי חוק הנכים רק אם המחלה או ;החבלה שפקדו אותו אירעו בזמן ועקב שירותו הצבאי... ועל כן מוטל על הנכה, התובע תגמול ושיקום על פי אותו חוק, להוכיח את תביעתו, כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו אירעה הנכות עקב השירות. אם יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאות "תיקו", הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להדחות..." 13. הפסיקה קבעה כי בשאלת הדיקותו ועוצמתו של הקשר בין השירות הצבאי לבין הפגיעה בחייל; החבלה שנחבל בה, המחלה שחלה בה, המחלה שהוחמרה עקב השירות, נטיית בתי המשפט היא כי יש לפרשם ברוחב לב שלא לסכל את מטרת החיקוק הבא להיטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד (ראה השופט זוסמן (כתוארו דאז) בע"א 55/69 ק"ת נ' דורית שפירא, פ"ד כג(1)527, בעמ' 530). ביהמ"ש העליון פסק כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי שבין השירות בצה"ל לבין הפגיעה אינו "הקשר הסיבתי הטיפוסי" אלא "הקשר הסיבתי הקונקרטי". אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו, האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא. עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית - אירוע שאירע בעת השירות בצבא או מצב שהחייל היה נתון בו, האם אלה גרמו - בעצמם או בצירוף גורמים אחרים, לפגיעה שהחייל נפגע בה שארעה בשירות (ראו השופט זילברג בע"א 137/64 גיורא וינשטיין נ' ק"ת פ"ד יח(2) 510 וכן ע"א 8077/96 קריספל נ' ק"ת פ"ד נא(2)817 (להלן: "פרשת קריספל")). עוד נקבע כי בקביעת קיומה של חבלה או מחלה שפגעו בחייל עקב שירותו יתפוש עקרון "הגולגולת הדקה" (ראו ע"א 652/69 בוסאני נ' ק"ת פ"ד כד(1)217, 220 וכן ד"נ ק"ת נ' בוסאני פ"ד כד(1) 637 וכן פרשת קריספל הנ"ל). בית המשפט אינו משתית בהכרח את מסקנתו בדבר קיומו של קשר סיבתי משפטי על "המדד הרפואי", או הניתוח הסטטיסטי, אלא על מכלול הנסיבות והסתברותם ההגיונית של הגורמים המכריעים את הכף. בחינת ההסתברות מעוגנת בניתוח נתונים ונסיבות על פי התבונה המצויה לאור ניסיון החיים, תוך התייחסות לעובדות המוכחות, ולפי חוש הצדק. ככל שהתנאים יוצרי הסיכון מתקיימים במקרה הספציפי בצורה בולטת יותר, וככל שמספר הנתונים העובדתיים המצביעים על הסיכון לפרוץ המחלה הוא רב יותר כך עולה הסבירות להתקיימות הקשר הסיבתי המשפטי. קשר סיבתי - הוכחתו: 14. כאמור, עול ההוכחה להוכיח את הקשר בין הפגימה לבין השירות הוא על המערערת. שאלת הקשר המשפטי בין שירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל הנה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראה: ע"א 459/89, קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה (5), 374). במקרה שלפנינו, מבקשת המערערת להוכיח קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין נכותו המוכרת כתוצאה מהשירות, באמצעות חוות דעת רפואיות של שני מומחים מטעמה. המשיב דחה את תביעתה על יסוד חוות דעת של שני מומחים מטעמו. קיימים חילוקי דעות בין המומחים הרפואיים, באשר לשאלת הקשר הסיבתי שבין נכותו המוכרת של התובע לבין הסיבה למותו. כידוע עצם העובדה שדעת רופא אחת תומכת בטענה שיש קשר בין החולי שפגע במערער לבין השירות, בעוד שרופא אחר סבור שאין קשר, אינה מספקת כדי להעדיף הדעה המכירה בקשר ועל המערערת לשכנע בסבירות של למעלה מ-50% כי מקיים קשר סיבתי בין פטירת המנוח לבין השירות. מצב של "תיקו" (משקל של 50% לכל צד), לא יסייע למערערת שבנסיבות המקרה שלפנינו להרים את נטל ההוכחה הרובץ עליה. 15. ומן הכלל אל הפרט; תחילה נדון במחלוקת הרפואית בין מומחי הצדדים. מטעם המערערת הוגשה חוות דעתו של פרופ' שטרסברג (מע/1). פרופ' שטרסברג קבע כי מחלתו הפסיכיאטרית של המנוח קדמה לכל עדות למחלה טרשתית בלב. לטענתו יש להכיר בקשר בין מחלתו הפסיכיאטרית של המנוח, לעישון הכבד וכן למחלתו הקרדיאלית ולמותו הפתאומי. בעדותו הסכים פרופ' שטרסברג בעמ' 4 - 5 לפרוטוקול הדיון מיום 19.9.12 (לשם נוחות הדיון כל ההפניות לפרוטוקול יהיו מעתה לפרוטוקול הישיבה מיום 19.9.12) כי לא ניתן לדעת בוודאות את סיבת מותו של המנוח אבל היא ככל הנראה על רקע קרדיאלי: "ש. אני מבין מתוך חוות דעתך שאתה לא חולק על כך שללא נתיחה לאחר המוות לא ניתן לדעת את סיבת המוות המדויקת. ת. נכון. ש. עם זאת אני מבין מתוך חוות הדעת שאתה מסכים שהאפשרות המסתברת ביותר היא שמדובר במוות על רקע קרדיו ווסקולרי. ת. נכון. ש. שרוב הסיכויים שמדובר ברקע קרדיאלי. ת. כן..." בעמ' 7 לפרוטוקול הוא מודה כי אבחנתו על התגברות העישון בגין ה - PTSD של המנוח נובעת מהדברים אותם סיפרו לו בני המשפחה. ובכל מקרה לטענתו העישון אינו הגורם היחיד להחשת מותו של התובע אלא גורם אחד ממכלול של גורמים. כאשר נשאל (בעמ' 10 לפרוטוקול) מה המשמעות לכך שהמנוח לא סבל מדיכאון טען כי אבחנה שגויה שומטת את הקרקע מכל חוות הדעת: "ש. נכון שבהנחה והמנוח לא היה מוכר בדיכאון נשמטת הקרקע תחת חוות דעתך. ת. אם אין אבחנה נכונה אז כל מה שאני כותב לא קשור...." 16. המומחה השני של המערערת הוא ד"ר קנובלר קבע בחוות דעתו כי יש להכיר בקשר מובהק בין פטירתו הפתאומית של המנוח, שנגרמה ככל הנראה מאירוע שגרם לפגיעה בליבו או במוחו, לבין תגובת הקרב הקשה, ולדיכאון הפסיכוטי מהם סבל. ד"ר קנובלר טען בעדותו בעמ' 12 כי כמעט שאין PTSD בלי דיכאון. בתשובותיו (עמ' 13 - 14) לעדותו דחה את טענותיו של מומחה המשיב, ד"ר בקר, לפיה יחסי הגומלין בין העישון ל PTSD או דיכאון הם לא חד משמעיים אלא הדדיים. ד"ר קנובלר גם טען כי האבחנות של הפרעת אישיות אורגנית וכן סכיזופרניה אשר הועלו עוד בחיי המנוח הן אבחנות ללא ביסוס. גם ד"ר קנובלר וגם פרופ' שטרסברג הודו בעדותם כי גם אם המנוח היה מקבל טיפול תרופתי ומפחית בכמות העישון, דבר זה לא היה באופן וודאי עוצר את התפתחות המחלה הקרדיאלית ומונע את מותו באותו המועד. 17. מנגד, המשיב הגיש את חוות דעתם של המומחים: פרופ' יצחק שפירא, מומחה למחלות לב (מש/6) וד"ר בקר, מומחה לפסיכיאטריה (מוצג 244 ב - מש/3). פרופ' שפירא קבע כי המנוח נפטר ככל הנראה מאירוע לבבי או אירוע מוחי אשר התרחשו עקב יתר לחץ דם, מחלת לב כלילית, גורמי סיכון והרחבת החדר השמאלי של הלב, כאשר ברקע אירוע מוחי בעברו. פרופ' שפירא סבר כי אין קשר בין נכותו המוכרת של המנוח ובין פטירתו. גם פרופ' שפירא טען בעדותו (בעמ' 22 לפרוטוקול) כי גם אם המנוח היה מקבל טיפול תרופתי ומפחית בכמות העישון, דבר זה לא היה באופן וודאי עוצר את התפתחות המחלה הקרדיאלית ומונע את מותו באותו המועד: "ש. עם לקיחת טיפול סדיר ההתקדמות של המחלה או הסיכון שלה נמוך יותר. ת. זה שלצערי לא, יש לי לפחות ראיתי הרבה מטופלים שלוקחים באדיקות רבה טיפול מקסימאלי ועדיין המחלה שלהם מתקדמת.. " 18. המומחה השני מטעם המשיב, הפסיכיאטר ד"ר בקר, סבר כי המנוח סבל מתמונה נפשית מעורבת שנכללים בה גם אישיותו ותרבותו, והוסיף על כך שבמהלך הזמן נוספו לתמונה זו מחלתו הסכיזופרנית והעובדה שלקה באישיות אורגאנית על רקע אירועים מוחיים שעבר, כאשר כל אלה אינם מהווים חלק מנכותו המוכרת. ד"ר בקר נשאל בנושא (בעמ' 16 לפרוטוקול) והשיב: "ש. עלו פה טענות לפיהן לכאורה המנוח היה מוכר בגין פוסט טראומה זאת ותו לא אתה מכיר את חוות הדעת הרפואית של הקשר הסיבתי שניתנה על ידי ד"ר הרמן. יש חוות דעת של קשר סיבתי (בעמוד 74-76 בתיק הרפואי) חוות דעת פסיכיאטרית שניתנה ביום 11.9.95. אתה מכירת את המסמך הזה. ת. אני חושב שכן. בגלל שאני מכיר את התהליך אני באותה מידה קורא חוות דעת וההחלטה היא באיזה הפרעה להכיר היא של קצין התגמולים, במקרה זה ההפרעה שהוכרה היא PTSD זה לא סתם כי משנת 95-2009 היו אבחנות אחרות כמו סכיזופרניה ולא חזרו המאבחנים. בין הקריטריונים של PTSD לא נמנה בשום פנים לאופן דכאון רבה. ש. זה נכון שדיכאון מגיע יד ביד עם דכאון פוסט טראומה. ת. במקרים מסוימים כן אולם במקרה הזה לא. עובדה היא שבמקרה שאנו דנים בו לא הוסיפו את האבחנה דכאון רבה אלא הוסיפו אבחנה של סכיזופרניה ותסמונת אורגנית..." וכן בעמ' 17 לפרוטוקול: "ש. בין התרופות שקיבל המנוח היו סימנים לתרופות נוגדות דכאון. ת. סביר שכן כי הם ניתנת כטיפול שיגרתי ב PTSD גם בלי מרכיב דכאוני. ש. מפנה אותם למסמך 92 תסכים איתי שכתוב פה ואני מצטטת... דכאון זה משהו שעבד בפני הוועדה והיא קבעה את דרגת הנכות. ת. זה נכון שבנקודת ספציפית זו של הזמן הוועדה הזו התרשמה שהמצב רוח שלו דכאוני ובסופו של דבר נתנה נכות על פי PTSD וזה לא עושה אותו בדיכאון רבה שבנקודה מסוימת הוא נראה להם דכאוני בצורה מסוימת..." ד"ר בקר הבהיר בעדותו כי במקרה הספציפי שלפנינו המחלה המוכרת - PTSD, לא כללה דיכאון רבא. כמו כן ד"ר בקר סבר כי אין לתלות בתסמונת זו את הסיבה למותו בטרם עת של התובע. לטענתו ייחוס התנהלות המנוח כקשורה במחלה המוכרת דווקא, תוך התעלמות מכל אותם גורמים משמעותיים אחרים, הינה ספקולטיבית גרידא. ד"ר בקר הבהיר בעדותו כי פרט למחלה המוכרת אובחן המנוח כלוקה בסכיזופרניה ותסמונת אורגנית. תסמונת זו מקורה באירועים המוחיים שעבר המנוח ולא בחבלה שנגרמה בתאונה משנת 1994. זאת ועוד, המנוח ספג חבלות ראש נוספות מאוחר לשנת 1994 וללא קשר לשירות. לאור כל האמור שלל ד"ר בקר קשר בין המחלה המוכרת לבין מות המנוח. 19. שקלנו את חוות דעת המומחים ואת עדויותיהם לפני ועדה זו, אנו מעדיפים לקבל את חוו"ד מומחי המשיב על פניי חוו"ד של מומחי המערערת. עמדתם של מומחי המשיב היא כי אין קשר בין נכותו המוכרת של המנוח ובין פטירתו. המנוח נפטר ככל הנראה מאירוע לבבי או אירוע מוחי אשר התרחשו עקב יתר לחץ דם, מחלת לב כלילית, גורמי סיכון והרחבת החדר השמאלי של הלב, כאשר ברקע אירוע מוחי בעברו. הניסיון לקשור בין תסמונת ה - PTSD לבין דיכאון רבא שגרם לכאורה למנוח לא לקחת תרופות ולהגביר את רמת העישון וכתוצאה מכך לפתח בעיות קרדיאליות לא הוכח. כאמור, נטל ההוכחה בהוכחת הקשר הסיבתי להראות כי מותו של המנוח הוא כתוצאה ממחלתו המוכרת הוא על המערערת. המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא שכנעה אותנו ברמת ההוכחה הנדרשת בערעורים מסוג זה (הדומה לזו שבמשפט אזרחי) ועל כן דין הערעור להדחות. נבהיר החלטתנו. 20. העלאת תזה אפשרית, אחת מיני אחרות, לקיומו של הקשר אינה מספיקה לצורך העדפתו. לצורך ביסוס הקשר יש צורך בראיות ממשיות בדרגה של מתקבל מאוד על הדעת ובהתייחס למקרה הספציפי. במקרה שלפנינו אין ראיות שכאלה ולכן מתחייבת המסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה. זאת ועוד, גם מומחי המשיב ואף מומחי המערערת הודו בעדותם כי גם אם המנוח היה מסכים לקבלת הטיפול תרופתי ומפחית בכמות העישון, דבר זה לא היה באופן וודאי עוצר את התפתחות המחלה הקרדיאלית ומונע את מותו באותו המועד. ד"ר שטרסברג התעלם בחוות דעתו מהעובדה שהמנוח לא היה מוכר ע"י המשיב בגין דיכאון. גם ד"ר קנובלר שסבר כי המנוח סבל מ PTSD שכללה לאורך כל מהלכה תסמינים של דיכאון פסיכוטי, התעלם מהעובדה כי הדיכאון לא הוכר בשום שלב ע"י המשיב. הטענה כי אחד מהתסמינים של PTSD הוא דיכאון אינה יכולה להועיל במקרה זה בו אובחן המנוח כמו שסובל מסכיזופרניה ותסמונת אורגנית, שאין מחלוקת כי לא הוכרו ע"י המשיב. אומנם המנוח סבל מבריאות לקויה ומסיבוכים גופניים אולם זאת בשל התעקשותו לעשן, ונראה כי עישן שנים לפני שהוכר כנכה ע"י המשיב והמשיך לעשן כמויות גדולות של סיגריות מידי יום, גם לאחר שהוכר. אם העישון היווה גורם למצבו הבריאותי הלקוי הרי שהוא לא קשור לנכותו המוכרת. עיינו בחוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר בקר (מוצג 244 ב - מש/3). ד"ר בקר סבר כי המנוח סבל מתמונה נפשית מעורבת שנכללים בה גם אישיותו ותרבותו, והוסיף על כך שבמהלך הזמן נוספו לתמונה זו מחלתו הסכיזופרנית והעובדה שלקה באישיות אורגאנית על רקע אירועים מוחיים שעבר, כאשר כל אלה אינם מהווים חלק מנכותו המוכרת. הטענה כי הייתה הגברה של העישון בעקבות המחלה המוכרת, לא נתמכה בראיות של ממש ומכל מקום לא שוכנענו כי עניין זה הוכח כדבעי. אם נוסיף לכך שהמנוח צרך גם אלכוהול, הרי שמדובר בגורם שתרם עוד להתדרדרות במצבו הרפואי. 21. סיכומו של דבר: המנוח סבל מ PTSD, תסמונת שהוכרה ע"י המשיב אולם כפי שהבהיר ד"ר בקר והסבריו מקובלים עלינו, תסמונת ה - PTSD, איננה כוללת בהכרח בין הקריטריונים שלה דיכאון רבא. יתרה מזאת; הסכיזופרניה והתסמונת האורגנית שאובחנה אצל המנוח, מקורם כפי שהסביר ד"ר בקר באירועים המוחיים וחבלות ראש שעבר לאחר 1994 ולא בחבלה שנגרמה בתאונה הדרכים, משנת 1994. אשר על כן לאור הנימוקים שפורטו, ומכיוון שבהעדר נתיחה שלאחר המוות לא ניתן לדעת בוודאות מהי סיבת המוות, עובדה שאף היא פועלת לרעת המערערת, לנוכח הנטל החל עליה, לא נותר אלא לקבוע כי המערערת לא הוכיחה ברמת הוכחה של למעלה מ - 50% כי יש קשר בין נסיבות פטירת המנוח לבין הנכות שהוכרה עוד בחייו. לפיכך, הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב. הערעור נדחה. בנסיבות אין צו להוצאות. התחום הנפשיצבאפוסט טראומהמשרד הביטחון