בעניין ע"א אלמונית נ פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980) בית המשפט העליון קבע כי ראיה שבעל דין נמנע מהבאתה, והיא חיונית להוכחת טענתיו, הדבר יעמוד לו לרועץ. "דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הימנעות בעל דין מהבאת ראייה: 1. תיק זה התנהל ונשמע בפני כבוד השופט צבי כספי, ועל פי החלטתו מיום 28/04/11, הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.          בדיון ביום 16/07/12, נקבע בהחלטת כבוד השופטת ריבה ניב, כי הצדדים מסכימים שאין מניעה למתן פסק דין על ידי מותב אחר. בהחלטה מיום 04/09/12, קבעה כבוד סגנית הנשיאה השופטת גרוסמן, כי הואיל והשופט כספי פרש מכס השיפוט, התיק יועבר לטיפולי, בהתאם להוראות תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. בהחלטתי מיום 24/09/12, נקבע כי בהעדר הודעה אחרת מטעם הצדדים בתוך 30 יום,  יינתן פסק דין בתיק, בהתאם להוראות תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. הצדדים לא הודיעו כל הודעה בעניין מתן פסק דין על ידי מותב אחר, ועל כן, ניתן פסק הדין בתיק זה על יסוד המסמכים המצויים בתיק. טענות הצדדים 2. התובעים הגישו תביעה כספית כנגד הנתבעים, כאשר לטענתם הנתבע 1 הפר את התחייבותו לשלם לתובעת 1 סכומי כסף על פי הסכם. התובעת 1 (להלן: "החברה הישראלית") עסקה בפתוח תוכנה בתחום הטלפוניה הסלולארית. התובעת 2 היא בעלת המניות של החברה הישראלית. התובע 3 (להלן: "התובע") באמצעות התובעת 2, הינו בעל השליטה בחברה הישראלית. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו מהנדס תוכנה ואיש עסקים המחזיק ב 80% מהון המניות של הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") 3. לטענת התובעים כל ההשקעות בחברה הישראלית, נעשו באמצעות התובעת 2, מכספו של התובע. לדברי התובעים, לקראת סוף שנת 2003 הגיע סך השקעותיו של התובע בחברה הישראלית, הן ישירות והן ברכישת חלקם של בעלי המניות האחרים, לסך של 5,300,000 $. עוד טוענים התובעים כי ביום 21.1.04 נחתם הסכם שבכותרתו Restructuring and Purchase Agreement, הסכם מבנה מחדש (להלן: "הסכם הרכש") בין שלושת התובעים מצד אחד (שכונו בהסכם "המשקיעים") לבין הנתבע וחורחה פניאבסקי (שכונו בהסכם " המנהלים ויזמים") (להלן: "המנהלים") מצד שני, לבין Mobile Tornado International Limited  (שכונתה בהסכם "הרוכשת") ( להלן: "הרוכשת") מצד שלישי. על פי הסכם הרכש מכרה החברה הישראלית לרוכשת את כל רכושה והקניין הרוחני שלה, והרוכשת התחייבה לשלם לחברה הישראלית 15% מתקבולי המכירות שתבצע הרוכשת בעתיד, עד לתקרה של 5,300,000$. התובעים טענו כי הסכם הרכש העמיד את התובע בפני סיכון לגבי אפשרות החזרת השקעותיו בעתיד, לעומת זאת, המנהלים לטענתם נהנו מכל העולמות, שכן הם קיבלו מהחברה הישראלית, שכר וגמול מלא עבור פעילותם בעבר, ובנוסף מכרו את מניותיהם בחברה הישראלית לתובעת 2, ועמדו להתקבל לעבודה בשכר אצל הרוכשת. לפיכך, לטענת התובעים, בכדי למתן את אי שוויון זה בין התובע למנהלים נכרת כחלק מעסקת הרכש Pooling Agreement  (להלן: "הסכם השיתוף") בין שלושת התובעים מצד אחד לבין המנהלים מצד שני. (נספח 2 לכתב התביעה). התובעים טוענים, כי על פי סעיפים 2.2 ו 2.3 להסכם השיתוף, התחייבו המנהלים כי אם ימכרו מניות שיוקצו להם בחברה הרוכשת, ילוו לחברה הישראלית 50% מסכום התמורה נטו שיקבלו בגין המכירה. עוד הותנה בהסכם, כי ההלוואה תוחזר אך ורק מתוך תשלומי הרכש שתקבל החברה הישראלית העולים על תקרה של 5,300,000$. עוד טוענים התובעים, כי בסעיף 1.3 להסכם השיתוף הוגדרו ה - ""Pooling Shares כמניות שהוקצו למנהלים אצל הרוכשת ואלה שיוקצו להם בעתיד, בין במסגרת של מיזוג ורכישה, ובין בהקצאה נוספת למניעת דילול. לטענת התובעים, ביום 25.11.05 נכרתה תוספת להסכם השיתוף בין הצדדים להסכם השיתוף (נספח 3 לכתב התביעה). התובעים טוענים כי בשנת 2006 נעשתה עסקת מיזוג ורכישה (A&M) בין הרוכשת לבין חברה בורסאית (להלן: "חברת האם"). התובעים טוענים, כי העסקה בוצעה על ידי הקצאת מניות על ידי חברת האם לבעלי המניות של החברה הרוכשת, כנגד העברת מניותיהם בחברה הרוכשת לחברת האם. על כן, כל מניותיה של החברה הרוכשת מוחזקות על ידי חברת האם, ובעלי המניות של החברה הרוכשת מחזיקים במניות חברת האם. לדברי התובעים, על פי סעיף 1.3 להסכם השיתוף מוגדרות ה - ""Pooling Shares, גם כמניות שיוקצו במקום המניות בחברה הרוכשת כחלק מעסקת מיזוג ורכישה. לפיכך, לטענתם, חלות הוראות הסכם השיתוף גם על המניות המוחזקות על ידי הנתבע בחברת האם. לדברי התובעים, כל המניות, שהוחזקו על ידי הנתבע, נמכרו על ידו כמניות  "Pooling Shares "  כהגדרתן בהסכם השיתוף. התובעים טוענים כי ביום 12.5.08 התפרסמה באתר חברת האם הודעה ששלחה האחרונה לבורסת AIM , לפיה הוקמה הנתבעת, אשר הנתבע יהיה הבעלים של 80% מהון מניותיה וחברת האם בעלים של 20% מהנותרים. עוד נכתב בהודעה כי הנתבע מכר 9,119,259 מניות רגילות שלו בחברת האם, והתמורה שבגינה תועבר כולה לנתבעת כהלוואה של הנתבע ותשמש כהון ראשוני לחברה זו. התובעים טוענים כי ההודעה מהווה הודאה כי בוצעה הפרה בוטה של הוראות הסכם השיתוף, אשר חייבו את הנתבע להעביר מחצית מהתקבולים בגין מכירת מניותיו בחברת האם לחברה הישראלית. לטענת התובעים, לאחר פרסום ההודעה הנתבע שלח לתובע  הצעת הסדר, ואמר לו לטענתו כי אם התובע לא נאות לקבל את ההצעה הוא ישלם את הסכום בהתאם להסכם השיתוף. התובעים טוענים כי הנתבע חב על פי הסכם השיתוף לשלם לחברה הישראלית 50% מהסכום שקיבל בגין המניות שמכר. לדברי התובעים, הנתבעת חבה את סכום התביעה לחברה הישראלית שכן קיבלה את מלוא הסכום שהתקבל ממכירת המניות, כהשקעה, כולל המחצית השייכת לחברה הישראלית. לטענת התובעים חבותה של הנתבעת להשיב לחברה הישראלית את הסכום האמור נובע גם מסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט - 1979. לפיכך, התובעים עותרים לחייב את הנתבעים על פי הסכם השיתוף ב 1,541,154 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. 4.  הנתבעים טוענים  כי בהסכם השיתוף המנהלים נדרשו לשלם לחברה הישראלית 50% מהתמורה שיקבלו בעתיד בגין מכירת מניותיהם בתאגיד האירי, מניות להן יהיו זכאים במסגרת הסכם העבודה שלהם עם מעסיקם החדש. הנתבעים טוענים כי המנהלים נאלצו לחתום עם התובע על הסכם השיתוף כדי למנוע סגירה של החברה ופיטורי העובדים, וכן למנוע הוצאת מעוקלים על ידי מעקלים מטעם רשויות המס, אשר הגיעו לבצע עיקולים בביתו של מר פיניאבסקי, בגין חובות החברה. הנתבעים טוענים כי סוגיית תוקפו של הסכם השיתוף תלויה ועומדת בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, תיק 10192-09. הנתבעים טוענים כי התביעה מתבססת על סעיף 1.3 להסכם השיתוף, לפיו מתוארים ""Pooling Shares עליהם חל ההסכם, מציין במפורש כי מדובר ב 3,600,000 מניות בלבד שיוקצו לנתבע בתאגיד, עם סיום עסקת הרכש. הנתבעים טוענים כי התובע מנסה להתעשר גם ממניות שהיו לנתבע בעת המכירה מעבר לאותם ""Pooling Shares וללא קשר למניות נשוא ההסכם. הנתבעים טוענים כי הנתבע אכן מכר 9,119,259 מניות, אולם רוב המניות שנמכרו , הסכם השיתוף לא חל עליהן. הנתבעים טוענים כי ביום 10/08/05, הנתבע רכש 4.950 מניות מבעלת מניות אחרת ששמה MARIA ARCHER (להלן: "מריה ארצ'ר") ומספר המניות שלו בחברת MTI הגיע ל - 8,550,000 מניות. הנתבעים טוענים כי ביום 22.5.08 נמכרו כל 9,119,259 מניות הנתבע בחברת         GROUP PLC  TMT לפי 0.05 פני למניה, כאשר השער היציג של שטרלינג ליום המכירה היה 6.59 ש"ח, לפיכך 3,677,040 מניות השיתוף נמכרו בסך 1,211,584 ₪. לדברי הנתבעים הסכם השיתוף חל רק על 3,677,040 מניות. הנתבעים טוענים כי על פי הסכם השיתוף, הסכום שעל הנתבע להעביר לחברה הישראלית כהלוואה, הינו 50% מתוך הסכום נטו אחרי תשלום המס, סך של 454,344 ₪. הנתבעים טוענים לזכות קיזוז, הואיל ולטענתם התובעת חייבת לנתבע השלמות שכר וזכויות סוציאליות בסך 830,731 ₪. 5. דיון והכרעה לאחר שקראתי את עדויות הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ובסיכומים, ושקלתי את השיקולים המשפטיים הצריכים לעניין, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל . ב"כ הנתבעים הצהיר לפרוטוקול מיום 9.11.10 כי הם מוותרים על טענותיהם בקשר לתוקפם של ההסכמים - ועל כן איני דנה בטענות אלה. עוד הצהיר ב"כ הנתבעים לפרוטוקול מיום 9.11.10 כי שאלת הקיזוז לא תדון בתובענה דנן, וכי טענותיהם אשר הועלו במסגרת הקיזוז הועברו לבית הדין לעבודה, בהתאם לכך, ובהתאם לטיב הטענות, מדובר בנושאים אשר בסמכות הייחודית של בית דין לעבודה - ועל כן איני דנה גם בטענות אלה. השאלה אשר עומדת במחלוקת בין הצדדים, איפוא, האם 9,119,259 המניות שמכר הנתבע אלו מניות ""Pooling Shares, כהגדרתן על פי סעיף 1.3 להסכם השיתוף, ואם לאו. אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם השיתוף חל על 3,677,040 מניות, אולם המחלוקת נסובה סביב  תשלום המס , ובנקודה זו נדון בהמשך. על כן, הדיון להלן יעסוק בעניין יתר המניות אשר לגביהן יש מחלוקת. התובעים טוענים כי כל המידע בקשר למניות שנמכרו על ידי הנתבע, מצויות ברשותו הבלעדי של הנתבע. עיון בנספח 10 לתצהיר עדות הראשית של התובעים אשר מכיל הודעת דואר אלקטרונית  שנשלחה מהנתבע לתובע ביום 22.5.2008, נכתבה בזו הלשון: "I am not feeling comfortable with the fact that suddenly you say you own the shares in contradictions to my view of the pooling agreement, nor you have ever raised it as an issue to be discussed, the fact that you are entitles to 50% of the pooling shares receivables after tax is by no means a right to that 50%" נראה אם כך, כי הנתבע מודה בהודעת הדואר האלקטרונית ששלח לתובע, כי התובע זכאי ל50% , אולם הודאה זו מסויגת קמעה. אולם, בחקירה הנגדית הנתבע הודה ללא סייג כי התכוון בנקודת הזמן שכתב את הודעת הדואר האלקטרונית כי התובע זכאי להלוואה על פי הסכם השיתוף: "ש. נכון, נכון, אתה אומר לו אדוני, מגיע לך כסף, בשוטרה התחתונה. מגיע לך כסף, ת. מגיע לך הלוואה כן" ..... ש. .....אתה אישרת רק לפני כמה דקות שלפי תפיסתך אז במאי 2008 אתה סברת אז שאתה חייב לשלם לו כסף, זה לא תיאור נכון מה שאמרתי? ת. כחובה, ש. כחובה מכוח הסכם שאתה חתמת עליו, זה תיאור נכון מה שאמרתי עכשיו של מה שאתה חשבת אז? ת. שאני חייב להלוות לו את הכסף, כן ש. אתה חייב להעמיד הלוואה ת. חייב להעמיד לו הלוואה, ש. זה מה שחשבת? ת. הייתי בטוח שאני חייב להעמיד את ההלוואה. ..... ש. אז זה מוסכם בינינו, ת. בסדר" (ראו עמוד 49-52, לפרוטוקול מיום 28.4.2011) לפיכך, ניתן לראות בהודעת הדואר האלקטרוני ששלח הנתבע, ולאור עדותו בחקירתו הנגדית, כהודאת בעל דין בחוב נשוא התביעה. בהסכם השיתוף נקבע שכל מניה של החברה הרוכשת (שלימים בעקבות רכישת מיזוג שונה שמה ל Mobile tornado group (להלן: "חברת האם"), שתוקצה לנתבע ללא תמורה תחשב למניית ""Pooling Shares. אלא, שהנתבע טען בתצהירו התומך בבקשת הרשות להגן כי הוא רכש מניות נוספות מצד שלישי -ממריה ארצ'ר בתמורה, ועל כן, הסכם השיתוף לא חל על המניות הללו. כאשר הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית בתובענה דנן מדוע לא צירף את החוזה בינו לבין מריה ארצ'ר כדי להוכיח את טענת ההגנה שלו, השיב כי היה חוזה, אולם הוא לא זוכר אם הוא חתום עליו באופן אישי. בהמשך עדותו, טען הנתבע כי הוא זה שרכש את המניות הנוספות באופן אישי. (ראה עמוד 54, שורות 23-27, שורה 32, ועמוד 55, שורה 1, לפרוטוקול מיום 28/04/11). לא יעלה על הדעת כי הנתבע אשר רכש לטענתו מניות ממריה ארצ'ר, וטען כי היה חוזה ביניהם , לא יהיה חתום על חוזה רכישת המניות. מה גם , שהנתבע לא הסביר בעדותו מי אמור להיות חתום במקומו על החוזה . עוד טען הנתבע בחקירה הנגדית כי במידה והוא חתום על החוזה, הוא יגישו, אלא שחוזה זה לא צורף לתיק בית המשפט. אילו חוזה זה היה מוצג בבית המשפט, ניתן היה לראות בו כראייה להוכחת טענת ההגנה של הנתבע כי המניות אשר לגביהן יש מחלוקת, נרכשו בתמורה, ועל כן, אינם בבחינת מניית ""Pooling Shares בהתאם להסכם השיתוף, ועל כן, אינו חייב להעמיד לתובעת את ההלוואה. בעניין אלמונית נ פלוני, בית המשפט העליון קבע כי ראיה שבעל דין נמנע מהבאתה, והיא חיונית להוכחת טענתיו, הדבר יעמוד לו לרועץ. "דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראו ע"א אלמונית נ פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)) הנתבע בחקירתו הנגדית לא סיפק תשובה מניחה את הדעת מדוע לא הוצג לפני בית המשפט חוזה הרכישה בינו לבין מריה ארצ'ר כתמיכה בטענותיו. זאת ועוד, עיון בתצהיר הנתבע שתמך בבקשה לביטול צו עיקול הזמני, אשר ניתן במעמד צד אחד, מלמד כי הועלו רק שתי טענות לביטול הצו. האחת, נפקותו של הסכם השיתוף, והשנייה, זכות קיזוז, הא ותו לא. הטענה בדבר רכישת מניות נוספות מצד שלישי ממריה ארצ'ר הועלתה על ידי הנתבע רק בדיון בבקשה לביטול הצו. כבוד הרשם משה כהן התייחס בהחלטתו מיום 7.9.2009 לעיתוי בו העלה הנתבע את גרסתו החדשה וקבע בזו הלשון: "...הנתבע העלה היום על דוכן העדים טענה שלא בא זכרה בתצהירו ולפיה הוא קנה מניות נוספות מבעל מניות אחר, לא רק שאין מקום לדון בטענה זו בשלב זה של הדיון אלא שאף טענה זו לא הובאה בתצהירו והיא אף לא מופיעה בנספח 7 לבקשת העיקול שאילולא היתה נכונה היה בודאי הנתבע טורח ומבהיר אותה או לפחות טוען אותה בבקשה לביטול העיקול. טענתו של הנתבע לעניין זה נטענה באופן כללי מבלי שפירט היום מבחינה עובדתית ולפיכך אין בטענה זו כדי לערער את הראיות המהימנות לכאורה לקיום עילת התביעה שהציגו התובעים...." (עמוד 16 שורות 24-30 לפרוטוקול מיום 7.9.2009) אשר על כן, אני קובעת כי העובדה שהנתבע  נמנע מהבאת הראיה (הגשת החוזה) שהינה חיונית להוכחת טענותיו, או אסמכתא בדבר קבלת הכספים ממריה ארצ'ר, ובנוסף, העלה גרסה זו של רכישת המניות  מצד שלישי רק בשלב מאוחר יותר, מלמדת על עדות כבושה, אשר נועדה להתחמק מתשלום על פי חוזה השיתוף. חיזוק נוסף למסקנה זו נמצא בנספח 8 לתצהיר עדות הראשית של התובעים, הוא הודעת הדואר האלקטרונית  שנשלחה מהנתבע לתובע ביום 14.8.2008, לפיה הוצע לתובע לעשות הסכם חדש, בתמורה לויתורו של האחרון על הסכם השיתוף, לפיו אם הנתבע ימכור מניות בנתבעת 2 הוא ייתן לתובע  50% עד לסך 700,000$ ואם זה מעל לשנה וחצי , הוא ייתן לו 1.2 מליון דולר. We will make a new agreement where if I sell my shares in Jukata I will give you 50% and up 700’000$ if it’s in the first 1.5 years or 1.2M$ if it’s after. I think this is a very nice multiple on the amount due from the pooling agreement, also the  700K/1.2M is not a loan so you don't need to pay it back from the 15% from MT PTT license revenues after the cap." ובסיפא ההודעה, כותב הנתבע באם התובע לא מסכים להצעה, אזי ברגע שהוא יקבל את הכסף הוא ישלם לו בהתאם להסכם השיתוף: If not I will pay the amount after I receive the money and according to our agreed pooling agreement. הודעת דואר אלקטרונית זו מחזקת את טענת התובעים לפיה הנתבע הודה בקיומו של החוב כלפי התובע. הצעת הנתבע הייתה בסכום הגבוה בהרבה ממה שסבר הנתבע כי עליו לשלם לתובע: "ש. בסדר 120 אלף דולר אבל אתה מציע לדן גיורא בעצם לתת לו פי חמישה או יותר, פי שישה מכפי שאתה סבור שאתה. ת. וזה לא נראה לך הגיוני? ...... ש. אוקי, זה נכון בצורה שאני מתאר, ת. כן" (ראו עמוד 47 לפרוטוקול שורות 24-30 מיום 28.4.11) הנתבע בחקירתו הנגדית לא הביא הסבר מספק או מניח את הדעת מדוע הוצעה לתובע הצעה כה גבוהה באופן משמעותי מהסכום, אותו סבר הנתבע כי הוא חייב לשלם. לא זו אף זו, ההצעה שהוצעה לתובע לא הייתה בגדר הלוואה. מכלול הראיות שנפרסו בפני בית המשפט, מביא למסקנה כי הנתבע ידע כי באם לא תתקבל ההסכמה של התובע למהלך העסקה המוצעת, הדבר יהווה הפרת הסכם השיתוף על ידו. אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, עולה כי הנתבע הפר את סעיף 1.3 להסכם השיתוף שנחתם בין הצדדים, בכך שלא העמיד הלוואה בשיעור 50%  מהסכום שקיבל בגין המניות שמכר, בהתאם להסכם. 6 סכום החוב הנתבע הודה בחובו בסכום של 454,344 ₪ (ראו סעיפים 38-41 לתצהיר הנתבע התומך בבקשה לרשות להגן). הנתבע צירף את נספח ז' אשר כותרתו "הסכם בעניין שומת מס הכנסה", אלא שלא מצאתי סימוכין להפחתת המס הנטענת. אין מקום לקבל את נספח ז' כראיה משלושה טעמים: האחד, ההסכם אינו חתום על ידי מס הכנסה או כל מפקח אחר מטעמו. השני, לא צורפה מטעם הנתבע כל קבלה על תשלום המס. השלישי, שומת המס עוסקת בין השנים 2004-2007, כאשר המכירה התבצעה בשנת 2008. לאור קבלת גרסת התובעים בתביעתם בתיק דנן, כפי שפורט ונומק בפסק דין זה, הנתבעים חייבים להעמיד הלוואה לתובעת 1 כפי שנרשם בסכום התביעה. הטלת חבות על הנתבעת 2 התובעים טוענים כי הנתבעת 2 חבה את סכום התביעה לחברה הישראלית שכן קיבלה את מלוא הסכום שהתקבל ממכירת המניות, כהשקעה, כולל מחצית הסכום השייכים לתובעת 1. לטענתם, חובה זו נובעת מסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979. יש ממש בטענת התובעים. אמנם, הנתבעת 2 אינה צד להסכם השיתוף והינה אישיות משפטית נפרדת מנתבע 1, אולם יש מקום לחייב את הנתבעת 2, ביחד ולחוד עם הנתבע 1 בסכום התביעה, מהנימוקים שיפורטו להלן: עיון בנספח 7 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, עולה כי ב - 12.5.08 התפרסמה הודעה באתר חברת האם לפיה הוקמה הנתבעת 2 , הנתבע 1 יחזיק ב 80% מהון מניותיה וחברת האם תחזיק 20% מהון המניות שנותר. עוד נכתב בהודעה כי על מנת לממן את פעילותה של הנתבעת 2, מכר הנתבע 1 9,119,259 מניות רגילות של חברת האם, ותמורתה של מכירה זו תועבר כולה לנתבעת 2 כהלוואה של הנתבע, ותשמש כהון ראשוני לחברה זו. ואולם, על פי הסכם השיתוף, היה על הנתבע 1 להעביר מחצית מהתקבולים בגין מכירת מניותיו בחברת האם לידי התובעת 1. נספח 7 לא הוכחש על ידי הנתבע בחקירתו הנגדית. הודעת הדואר האלקטרונית (נספח 8 לתצהיר עדות הראשית של התובע) שנשלחה מהנתבע לתובע שוגרה יומיים בלבד לאחר העסקה. יוצא איפוא, כי אין מחלוקת למעשה בין הצדדים כי הכסף הועבר לידי הנתבעת 2. משכך, משהוכח כי הנתבע 1 הפר את הסכם השיתוף, ולא העמיד הלוואה לתובעת 1, אלא העביר את הכספים לידי הנתבעת 2, אני קובעת כי הנתבעת 2 קיבלה כספים שלא כדין ושלא במשפט מידי הנתבע, כספים אשר היו אמורים להיות משולמים כהלוואה לתובעת 1, ועל כן, הנתבעת 2 מחויבת להשיבם לידי התובעת 1 מכוח דיני עושר ולא במשפט. אמנם, הסעד המבוקש בכתב התביעה הינו לחיוב הנתבעים בתשלום, אלא שאין מקום לחיוב בתשלום, שכן התחייבות הנתבע בהסכם הינה להעמדת הלוואה ולא לתשלום סכום החוב, כפי שגם טען ב"כ התובעים בסעיף 23 לסיכומיו. סיכום אשר על כן, ולאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, התביעה מתקבלת בזה, באופן שהנתבעים 1 ו - 2, ביחד ולחוד , יעמידו הלוואה לתובעת 1 בסכום של 1,541,154 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד היום, וזאת בתוך 60 ימים מהיום. הנתבעים 1 ו - 2 ישלמו לתובעת 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 50,000 ₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. הימנעות מהבאת ראיה