מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערר על היטל ביוב / היטל ביוב במושבים: 1. 26 העוררים הם תושבי שכונת ההרחבה במושב עדנים שבתחום המשיבה, המועצה האזורית דרום השרון. הערר נסב על דרישות תשלום להיטל ביוב, שהוציאה המשיבה לכל אחד מהעוררים, בחודש מאי 2008, על פי חוק עזר לדרום השרון (ביוב), התשנ"ה - 1995, על תיקוניו (להלן: חוק העזר). 2. העוררים טוענים כי כשנבנתה שכונת ההרחבה, בשנים 1996 - 1997 הם שילמו עבור תשתית הביוב, באמצעות דמי פיתוח ששילמו לאגודה השיתופית של המושב (להלן: האגודה). על פי המפורט בתצהירו של אחד העוררים, מר שלמה נצר, שילם כל אחד מהמתיישבים בשכונת ההרחבה 30,000 דולר, בשנת 1996, וסכום נוסף של 19,000 ₪, בשנת 1998. החברה הכלכלית לפיתוח דרום השרון בע"מ (להלן: החברה הכלכלית), ואף הועד המקומי של מושב עדנים, אישרו, בשנת 1998, כי עבודות התשתית בשכונת ההרחבה בוצעו במלואן. בהתאם לכך אף קיבלו העוררים, בתום בניית בתיהם, "טופסי 4" (אישור לחיבור הבית לרשת החשמל, שמקובל לראותו כאישור לאיכלוס הבית). העוררים טוענים כי בתי שכונת ההרחבה חוברו למערכת ביוב ציבורית בשנת 1997, ומערכת ביוב זו משרתת אותם עד היום. העוררים טוענים כי במשך כעשר שנים הציגה המשיבה לפניהם מצג כי מערכת הביוב שמשרתת אותם היא הפתרון המלא והסופי לתשתית הביוב, תשתית שעבורה כבר שילמו כאמור. על כן טוענים העוררים כי חיובם בהיטל הביוב דנן הוא חיוב בכפל שיש לבטלו. 3. באופן חלופי לטענתם העיקרית דלעיל, יש לעוררים שלוש טענות: א. בחישוב סכום היטל הביוב זיכתה המשיבה את העוררים ב- 30% מסכום ההיטל, לגבי המרכיב של ביב ציבורי, וזאת בהתחשב בתשלום ששילמו, בשנים 1996 - 1997, עבור הקמת הביב הציבורי בשכונתם. שיעור זיכוי זה נקבע על פי תחשיב של העלות היחסית של הביב הציבורי בשכונת ההרחבה, ביחס לכלל העלויות של תשתית הביב הציבורי במושב כולו. העוררים טוענים כי על פי סעיף 7 א' לחוק העזר, שחוקק בשנת 2001 (בחוק עזר לדרום השרון [ביוב] [תיקון], התשס"ב - 2001), מגיע להם, בגין המרכיב של ביב ציבורי, זיכוי בשיעור של 85% מסכום ההיטל; היינו - יש לחייבם רק ב- 15% מסכום ההיטל בגין מרכיב זה, ולא ב- 70%, כפי שחוייבו. ב. המשיבה נוהגת הפלייה פסולה לטובת בעלי נחלות ביישוב (בשונה מבעלי נכסים בשכונת ההרחבה), בכך שהיא מחייבת אותם, לגבי מרכיב הקרקע, רק בגין שטח של 500 מ"ר, בעוד ששטח הקרקע של "חלקה א'" שבנחלות - שהיא שטח שמיועד למגורים ולא שטח חקלאי - הוא בין 2 ל- 3 דונם. ג. לכך נקשרת טענה נוספת של העוררים: כי תעריף היטל הביוב, עבור מ"ר קרקע, אינו תקין, כיוון שבחישובו לא הובא בחשבון מלוא שטח הקרקע של "חלקה א'" בנחלות שביישוב. כאמור, העוררים טוענים כי שטח זה הוא בין 2000 ל- 3000 מ"ר. לטענתם, לו הובא מלוא השטח בחשבון, בחישוב תעריף ההיטל ל- מ"ר קרקע, ולא רק 500 מ"ר מתוכו, אזי היה תעריף היטל הביוב, ל-מ"ר קרקע, קטן מהתעריף שנקבע בחוק העזר. 4. המשיבה טוענת כי העוררים מעולם לא חוייבו, ולא שילמו, היטל ביוב על פי חוק העזר, ועל כן חיובם בדרישות התשלום מושא הערר אינו חיוב בכפל. בכתב התשובה לערר, ובתצהירו של מר יצחק אגוזי, שהוא הגזבר והמזכיר של מועצת המשיבה, פורטו נסיבות-הרקע לעניין זה כלהלן: האגודה יזמה את הקמת שכונת ההרחבה ושכרה את שירותיה של החברה הכלכלית למתן שירותי ניהול לפרוייקט ההקמה של תשתיות הפיתוח בשכונה. בעת הקמתה של שכונת ההרחבה, בשנים 1996 - 1997, לא היתה קיימת ביישוב מערכת ביוב ציבורית, אלא בורות סופגים. בשנת 1996 אושר שינוי תכנית המתאר של היישוב, על מנת לאפשר הרחבתו על ידי בנייה של 47 יחידות מגורים, שהן שכונת ההרחבה שבה מדובר. על פי תכנית שינוי המתאר שאושרה, הותנתה הוצאתם של היתרי בנייה לבתים בשכונת ההרחבה בקיומה של מערכת ביוב ציבורית ביישוב כולו, על כל מרכיביה, לרבות הולכת השפכים מהיישוב עד מתקן אזורי לטיהור שפכים. המשיבה טוענת כי תשתית הביוב, שהוקמה בשכונת ההרחבה בהתאם לתכנית המתאר, נועדה להיות חלק מתשתית ביוב כוללת, שתוקם בעתיד במושב כולו. בהתאם לכך, לא הותקנו בשכונת ההרחבה החדשה בורות סופגים, אלא הותקן, מלכתחילה, ביב ציבורי בתוך השכונה (בעוד שהתקנת קווי ביב ציבורי ביתר חלקי היישוב בוצעה רק למעלה מעשר שנים לאחר מכן). על מנת שלא לעכב את איכלוסה של שכונת ההרחבה, ובהעדר תשתית ביוב ביתר חלקי היישוב, היה צורך לחבר את הביב הציבורי של שכונת ההרחבה אל קו הולכה (ביב מאסף) ואל מתקן טיהור שפכים קיימים. בהעדר מערכת ביוב ציבורית כוללת ביישוב, דבר שלא איפשר אף את חיבורו של היישוב כולו אל ביב מאסף ואל מתקן טיהור אזורי, התחייבו הועד המקומי של מושב עדנים, ביחד עם כל אחד ממתיישבי ההרחבה, כלפי מהנדס המשיבה וכלפי מהנדס הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כי לא תהיה להם כל טענה או דרישה להוציא "טופסי 4" לבתי שכונת ההרחבה, טרם שתוקם ביישוב מערכת ביוב מרכזית, לרבות חיבור למתקן לטיהור שפכים (מסמכי ההתחייבות, נספח 4 לתצהירו של מר אגוזי, וגם נספח ב' 5 לכתב הערר). המשיבה טוענת כי ממסמך התחייבות זה עולה, שהעוררים ידעו מלכתחילה שתשתית הביוב שתותקן בשכונתם תהווה חלק מתשתית כוללת שתוקם בעתיד ביישוב. מנגד טוענים העוררים כי מסמך זה מוכיח, שהוצאת "טופסי 4" לבתיהם משמעה כי היתה כבר קיימת מערכת ביוב ציבורית כוללת, לרבות פתרון קבוע וסופי של קו מאסף ומתקן טיהור. מחלוקת זו תידון בסעיף 10 להלן. המשיבה טוענת כי במצב הדברים האמור נמצא פתרון נקודתי וזמני ולפיו חובר הביב הציבורי של שכונת ההרחבה אל קו-מאסף פעיל, ישן, של עיריית הוד השרון, שעובר סמוך לשכונת ההרחבה ומוליך את השפכים אל מתקן טיהור שפכים שבבעלותן של עיריית הוד השרון ועיריית כפר סבא (מתקן טיהור שפכים ייקרא להלן, בקיצור: מט"ש, ומתקן טיהור השפכים של עיריית הוד השרון ועיריית כפר סבא ייקרא להלן, בקיצור: מט"ש הו"ש-כפר סבא). בנספח 7 לתצהירו של אגוזי מובא מכתב מאת מהנדס רמי קרקש מ-תהל מהנדסים יועצים בע"מ, אשר תכנן את תשתית הביוב בשכונת ההרחבה, ומאוחר יותר - גם את תשתית הביוב המשלימה ביתר חלקי המושב. מכתב זה, מיום 13.1.98, ממוען אל מהנדס מחוז המרכז של משרד הבריאות, ומוצג בו פתרון-ביניים של הזרמת שפכי שכונת ההרחבה לתחנת שאיבה זמנית, שתסנוק אותם אל קו-הסניקה הקיים של הוד השרון, שמוליך אל מכון הטיהור הקרוב (מט"ש הו"ש-כפר סבא). מהנדס קרקש מציע פתרון זה כפתרון-ביניים לשפכי שכונת ההרחבה, שתתחיל להתאכלס בקיץ 1998. אישורו של מהנדס המחוז של משרד הבריאות לפתרון זה ניתן במכתבו מיום 4.6.98 (נספח 8 לתצהירו של אגוזי), והוא הותנה, בין היתר, בכך ש"התחברות לקו סניקה קיים של עיריית הוד השרון הינו זמני, עד הנחת קו חדש של מערכת סילוק שפכים של היישוב בכללותו". מסמכים אלה ממחישים כי היה מדובר בפתרון-ביניים זמני, שנועד לאפשר את איכלוסה של שכונת ההרחבה במועד שתוכנן, וכן - כי תשתית הביוב בה תהווה חלק מתשתית הביוב הכוללת שתותקן במושב בעתיד. תושבי שכונת ההרחבה שילמו, אמנם, עבור התקנת הביב הציבורי בתוך שכונתם, אך הם לא שילמו עבור חיבורם לקו המאסף האמור ולמט"ש הו"ש-כפר סבא. במשך השנים שילמו תושבי ההרחבה אגרת ביוב, שהיא התשלום השוטף עבור הולכת השפכים משכונתם והטיפול בהם במט"ש הו"ש-כפר סבא; אך לא שילמו היטל ביוב, שהוא התשלום ההוני עבור מרכיבי מערכת הביוב: ביב מאסף ומט"ש. אף המשיבה עצמה לא שילמה לעיריית הוד השרון תשלום הוני של היטל ביוב עבור השימוש בקו המאסף שלה ובמט"ש הו"ש-כפר סבא. מגעים שערכה המשיבה עם עיריית הוד השרון, לבדיקת האפשרות כי פתרון-הקצה הסופי יהיה במט"ש הו"ש-כפר סבא, לא הניבו הסכמה. מר אגוזי מציין, בסעיף 10 לתצהירו, כי לו היתה מושגת הסכמה כזאת, היה אז על המשיבה לגבות מהתושבים היטל ביוב בגין מרכיבי הביב המאסף והמט"ש שבמערכת הביוב הציבורית, תשלומים שהיו מועברים במקרה כזה לעיריית הוד השרון. במסגרת תכנון המערכת הכוללת של תשתית הביוב בתחומה ערכה המשיבה, בשלהי שנת 1999, בדיקה כלכלית אשר העלתה כי התחברות למתקן טיהור חדש, בניר אליהו (להלן: מט"ש ניר אליהו), תהא כדאית וזולה יותר, לאורך שנים, מאשר התחברות דרך קבע למט"ש הו"ש-כפר סבא (מט"ש ניר אליהו מצוי באחריות איגוד ערים דרום השרון המזרחי). בדיקה זו נערכה על ידי חב' אורבניקס בע"מ, שמתמחה בעריכת בדיקות ותחשיבים לגבי היטלי פיתוח (מסמך הבדיקה, מיום 21.11.99, צורף כנספח 5 לתצהירו של מר אגוזי). לנוכח תוצאותיה של הבדיקה הכלכלית האמורה, נותקו, בחודש נובמבר 2000, מספר יישובים של המשיבה ממט"ש הו"ש-כפר סבא, שאליו היו מחוברים, וחוברו למט"ש ניר אליהו. בעקבות כך חדלה המשיבה להעביר אל עיריית הוד השרון ואל עיריית כפר סבא את האגרות השוטפות עבור הטיפול בשפכים של אותם יישובים באמצעות קו המאסף ומט"ש הו"ש-כפר סבא. מושב עדנים המשיך, באותו שלב, להיות מחובר אל מט"ש הו"ש-כפר סבא. הועד המקומי של המושב ניסה לנקוט יוזמה עצמאית, אל מול עיריית הוד השרון, כדי להפוך חיבור זמני זה לחיבור של קבע, אך הובהר לו על ידי עיריית הוד השרון, כי הדבר טעון תיאום ואישור של כל הנושאים, ההנדסיים והמינהליים גם יחד, וכי יהא כרוך בתשלום, בהתאם לתעריף על פי חוק העזר העירוני של הוד השרון (מכתב מהנדס העיר של הוד השרון, משנת 2001, ומכתבו של גזבר עיריית הוד השרון, משנת 2003; נספחים 9, 10 לתצהירו של אגוזי). בהתכתבות נוספת, משנת 2003, בעניין תשלום אגרות הביוב (נספחים ג' ו- ד' לכתב התשובה) כתב גזבר המשיבה, מר אגוזי, אל הועד המקומי של מושב עדנים כי בכוונת המשיבה לחבר גם את מושב עדנים אל מט"ש ניר אליהו, כפי שנעשה לגבי יתר יישובי המשיבה באותו אזור (תכתובת נוספת, מהשנים 2005 - 2006, בעניין אגרות הביוב הללו מצוייה בנספחים 13 - 17 לתצהירו של אגוזי). המשיבה טוענת כי כפי שעולה מאסופת המסמכים הללו, היה ברור, לאורך כל השנים, כי חיבורה של שכונת ההרחבה אל קו הסניקה של עיריית הוד השרון, ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא, הוא זמני, ואינו פתרון של קבע, וכי בשנת 2003 ידע כבר הועד המקומי של מושב עדנים, כי תשתית הביוב הכוללת של היישוב - שצפוייה להיבנות בשנים הקרובות - תחובר בסופו של דבר אל מט"ש ניר אליהו (ולא אל מט"ש הו"ש-כפר סבא). ביוןם 7.2.05 החליטה מליאת המועצה של המשיבה על התקנת תשתית ביוב כוללת, בין היתר, במושב עדנים (פרוטוקול ההחלטה, נספח ה' 1 לכתב התשובה). בפברואר 2007 שיגרה המשיבה אל תושבי מושב עדנים הודעה בדבר החלטתה האמורה של מליאת מועצתה (דוגמאות של הודעות אלה צורפו כנספח ה' 2 לכתב התשובה). בהודעה זו נאמר כי מליאת המועצה של המשיבה החליטה להתקין ביישוב עדנים תשתית ביוב "שתכלול ביב ציבורי, ביב מאסף, וכן התחברות למתקן טיהור". עוד נאמר בהודעה זו כי דרישות תשלום להיטלי ביוב מבעלי הנכסים ביישוב יישלחו בנפרד. בשנת 2007 התברר למשיבה כי קו הביוב של עיריית הוד השרון, שאליו חוברה שכונת ההרחבה דנן, עומד להיות מושבת, לנוכח הקמתו של קו ביוב חדש על ידי עיריית הוד השרון. זו נסיבה נוספת שחיזקה את החלטתה של המשיבה לחבר את מושב עדנים אל מט"ש ניר אליהו. התקנת תשתית הביוב הכוללת במושב עדנים היתה אמורה להתחיל בשנת 2007, אך הקבלן שזכה במכרז לביצוע העבודות הפך חדל פירעון, ועל כן התעכבה תחילת העבודות עד שנת 2008, שאז זכה במכרז קבלן חלופי (נספחים ו', ז', לכתב התשובה). סמוך לכך הוצאו לתושבי עדנים, ובהם העוררים, דרישות התשלום להיטל הביוב, לרגל תחילת העבודות להתקנת מערכת הביוב הכוללת ביישוב. על פי השתלשלות דברים זו טוענת המשיבה כי דרישות התשלום מושא הערר הן חיוב ראשון של העוררים בגין מערכת הביוב הציבורית על כל מרכיביה. העוררים לא שילמו בעבר היטל ביוב על פי חוק העזר, ולא שילמו עבור החיבור הזמני של שכונתם אל הקו המאסף הישן של עיריית הוד השרון ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא. המשיבה כופרת בטענת העוררים, כאילו הציגה להם מצג כי אותו פתרון זמני הוא-הוא הפתרון המלא והסופי לגבי תשתית הביוב. כאמור, עוד בשנת 2003 הודיעה המשיבה לועד המקומי של המושב, כי המושב עתיד להתחבר אל מט"ש ניר אליהו, חלף החיבור הזמני למט"ש הו"ש-כפר סבא; ורק בשנת 2005 קיבלה המשיבה את ההחלטה בדבר התקנת מערכת הביוב הציבורית הכוללת במושב עדנים. על כן, טוענת המשיבה, חיובם של העוררים בהיטלי הביוב מושא הערר נעשה כדין, ואין מדובר בחיוב-בכפל. כמו כן, אין בסיס לטענת העוררים בדבר מצג-שווא, כביכול, על ידי המשיבה, כאילו הפתרון הזמני לגבי שכונת ההרחבה היה ההסדר הקבוע והסופי של מערכת הביוב בשכונה. 5. המשיבה מבקשת לדחות אף את טענותיהם החלופיות של העוררים: א. לגבי טענת העוררים בעניין אופן ההבאה בחשבון של התשלום ששילמו עבור הביב הציבורי בשכונתם, במסגרת דמי הפיתוח ששילמו לאגודה, וכי יש להחיל עליהם את סעיף 7 א' לחוק העזר: סעיף 7 א', שהוסף לחוק העזר בתיקון משנת 2001, קובע (בסעיף-קטן (א) שהוא הרלבנטי לענייננו): "מליאת המועצה רשאית להחליט כי עבודות התקנת ביוב יתבצעו בידי בעל הנכס ובמימונו, בתנאים שייקבעו באישור המליאה, ובמקרה זה יחוייב בעל הנכס בסך של 15% משיעור ההיטל שנקבע בתוספת בעד הנכס, בעבור אותו שלב שאותו ביצע בעל הנכס, זאת לכיסוי הוצאות המועצה לתכנון כללי, פיקוח, מימון ומהנדס". המשיבה טוענת כי תיקון זה לחוק העזר חל רק ממועד חקיקתו ואילך, שהרי נדרש שהביצוע העצמי של התקנת הביוב יהא בתנאים שייקבעו באישור מליאת המועצה, ואין ניתן להחילו על התקנת הביב הציבורי בשכונת ההרחבה, שבוצעה בשנת 1997. ואמנם, מועצת המשיבה מעולם לא קיבלה החלטה בדבר ההתקנה של תשתית הביוב הפנימית בשכונת ההרחבה דנן על ידי תושביה, ובדבר התנאים לכך, כנדרש על פי סעיף 7 א' האמור. עוד טוענת המשיבה כי גם על פי טיבו ותכליתו, לא נועד סעיף 7 א' האמור לחול בעניינם של העוררים. הוראות הסעיף האמור נועדו למצבים יוצאי דופן, כמו למשל: התקנת קו ביוב ספציפי מנכס מרוחק יחסית, על מנת לחבר נכס מסויים זה אל ביב מאסף או אל מתקן טיהור. קו ביוב ספציפי כזה מיועד לשרת אותו נכס בלבד. במקרים מסוג זה יכול בעל הנכס לבקש את אישורה של מועצת המשיבה לכך שיתקין את קו הביוב הדרוש על חשבונו-שלו, וכנגד זאת יחוייב רק ב- 15% מסכום היטל הביוב בגין אותו מרכיב של מערכת הביוב, כהשתתפותו היחסית בהוצאות הכלליות של המשיבה, כמפורט בסיפא של סעיף 7 א'. ההסדר שבסעיף 7 א' לא נועד, איפוא, לעניין ההתקנה של תשתית ביוב פנימית בתוך שכונה שלמה, כמו שכונת ההרחבה שבה עסקינן. כאמור, המשיבה לא התעלמה מתשלום-העבר ששילמו העוררים לאגודה, עבור הביב הציבורי בשכונתם, אלא זיכתה אותם בגינו בשיעור של 30% מסכום ההיטל בגין המרכיב של ביב ציבורי. שיעור הזיכוי האמור נגזר על פי התחשיב של תעריפי היטל הביב הציבורי בעדנים, אשר נערך בשנת 2006 על ידי חב' אורבניקס (תחשיב זה צורף כנספח ח' לכתב התשובה). שיעור הזיכוי נקבע על פי העלות היחסית של עבודות הביוב בשכונת ההרחבה (965,305 ₪), ביחס לכלל העלויות של תשתית הביב הציבורי ביישוב (3,344,384 ₪). בישיבת קדם הערר ציין ב"כ המשיבה כי בדיעבד הסתבר שהעלויות בפועל, בעיקר של הביב הציבורי, עולות על הסכום שהובא בחשבון לצורך תחשיב תעריפי ההיטל, כך ששיעור הזיכוי שהוענק לעוררים הוא גבוה ממה שהגיע להם. עניין זה פורט בסעיפים 31 ו- 36 לתצהירו של מר אגוזי. המשיבה טוענת איפוא כי הזיכוי שניתן לעוררים בגין תשלום-העבר עבור הביב הציבורי בשכונתם משקף כראוי, ואף למעלה מכך, את חלקו היחסי של תשלום זה בכלל העלויות של מרכיב הביב הציבורי ביישוב, ואין מגיע לעוררים זיכוי נוסף. ב. כנגד טענת העוררים בדבר הפלייה פסולה לטובתם של בעלי נחלות, טוענת המשיבה: בסעיף 1 של חוק העזר הוגדר "שטח קרקע באזור מבני מגורים": "שטח הקרקע הפנוייה הצמוד למבנה המצוי באזור מבני מגורים, שעיקר שימושו עם המבנה, ובלבד שלא יעלה על 500 מ"ר" (החלק השני של ההגדרה עוסק בבתי דירות ועל כן אינו לענייננו). ב"כ המשיבה עומד על ההיגיון שבבסיס הגדרה זו: כי שטח קרקע של 500 מ"ר הוא השטח המרבי הממוצע שצמוד, בפועל, למבני מגורים, ושעיקר שימושו עם המבנה, ועל כן יש להביאו בחשבון לצורך השימוש בתשתית הביוב. קביעת גודלו המרבי של שטח זה, בהגדרה שבחוק העזר: 500 מ"ר, תואמת איפוא את גודלו, הלכה למעשה. ב"כ המשיבה מציין כי הנתון של שטח קרקע בן 500 מ"ר, כשטח שצמוד לבית המגורים, הוא נכון הן לגבי "נחלה" והן לגבי נכס בשכונת ההרחבה, ולעניין זה אין הבדל בין השניים. על כן, ולנוכח ההגדרה שבחוק העזר, אין הפלייה פסולה בחיובם של בעלי נחלות בגין שטח קרקע בן 500 מ"ר. ג. טענתם של העוררים כי תעריף ההיטל ל-מ"ר קרקע אינו תקין, בשל אי-ההבאה בחשבון של שטחי קרקע בנחלות, מעבר לאותם 500 מ"ר, היא טענה כללית וסתמית, מבלי שהעוררים פירטו בכמה, לשיטתם, היה צריך לפחות תעריף היטל הביוב עבור מ"ר קרקע, לו הובאו בחשבון השטחים הנוספים, כטענתם. על כן יש לדחות טענה זו. 6. מטעם העוררים הצהיר והעיד העורר מס' 1, מר שלמה נצר, שתצהירו נועד לתמוך בטענתם העיקרית של העוררים: כי הם שילמו כבר עבור מלוא תשתית הביוב, ועל כן אין לחייבם שוב בתשלום עבורה. עוד הצהירה והעידה העוררת מס' 25, עו"ד קרן עשת, שרכשה את הנכס שלה בשכונת ההרחבה בשנת 2006. עו"ד עשת טענה כי עם רכישת הנכס היא קיבלה, הן מהמשיבה והן מהועדה המקומית לתכנון ולבנייה, אישורים לטאבו, כי אין כל חובות בגין הנכס, וזאת על מנת לאפשר רישום הזכויות בנכס על שמה. העוררים מסתמכים גם על האישורים הללו על מנת לתמוך בטענתם כי יש לבטל את דרישות התשלום להיטל הביוב, שהוצאו להם בשנת 2008. אין מחלוקת כי ניתנו לעו"ד עשת, בשנת 2006, האישורים בדבר העדר חובות בגין הנכס שרכשה, אולם אין בכך כדי לתמוך בטענת העוררים: כפי שפורט לעיל, העבודות של התקנת תשתית הביוב הכוללת במושב עדנים החלו רק בשנת 2008, ורק עם תחילתן הוצאו לתושבי המושב דרישות התשלום לגבי היטל הביוב, על פי חוק העזר. על כן, בשנת 2006 אמנם לא עמד, לגבי הנכס שרכשה עו"ד עשת, חוב של היטל ביוב. כידוע, "אישור העדר חובות" בגין נכס, שניתן לצורך רישום בטאבו, תקף רק למועד שצויין בו. על פי האמור בסעיף 4 לתצהירה של עו"ד עשת, האישור שקיבלה מהמשיבה היה תקף עד יום 31.12.06. אישור זה אינו רלבנטי, איפוא, לשנת 2008. עו"ד עשת אישרה בעדותה כי את דרישת התשלום להיטל הביוב היא קיבלה במאי 2008 (בעמ' 7 לפר'). על כן אין בתצהירה ובעדותה של עו"ד עשת כדי להוסיף על האמור בתצהירו ובעדותו של מר נצר. 7. בתצהירו של מר נצר פורטו השלבים השונים של רכישת הנכסים בשכונת ההרחבה על ידי העוררים, התשלומים של דמי הפיתוח והאישורים שניתנו לגביהם; וכיצד כל אלה הובילו את העוררים להבנה כי מששילמו את מלוא הסכומים של דמי הפיתוח, לרבות התוספת בסך 19,000 ₪ שנדרשו לשלם בשנת 1998, הרי בכך שילמו עבור תשתית הביוב במלואה, ואין לגבות מהם תשלום נוסף בגינה. בעדותו אישר מר נצר כי את דמי הפיתוח שילמו מתיישבי שכונת ההרחבה לאגודה, וכי הם שולמו עבור כל תשתיות הפיתוח בשכונת ההרחבה (ולא רק עבור הביב הציבורי בשכונה). לטענתו, הוא לא ידע כי בעתיד תוקם תשתית ביוב במושב כולו. מר נצר העיד כי הוא ראה בתשלום של דמי הפיתוח תשלום מלא וסופי עבור תשתיות פיתוח, ולדידו - אין לדרוש ממנו תשלום נוסף. מר נצר אישר כי הוא לא שילם ישירות לעיריית הוד השרון עבור ההתחברות למתקן הטיהור שלה. 8. מר יצחק אגוזי אישר בעדותו כי בעלי התפקידים במשיבה ידעו אודות העבודות שבוצעו בשכונת ההרחבה, עם הקמתה, באמצעות החברה הכלכלית, אך המשיבה עצמה לא היתה מעורבת בהן (החברה הכלכלית ביצעה עבודות אלה מטעם האגודה, ששכרה אותה לשם כך, ולא מטעם המשיבה). בשלבים של גילוי המסמכים, בהליך דנן, ביקשו העוררים לקבל את התוכניות של עבודות הפיתוח בשכונת ההרחבה, אך אלו לא היו מצויות בידי המשיבה, ואף לא בידיו של מהנדס קרקש, אשר תכנן בזמנו את העבודות הללו. ב"כ המשיבה הציע כי העוררים יבקשו תכניות אלה מהאגודה, שהיא אשר יזמה את הקמת שכונת ההרחבה וביצעה את עבודות הפיתוח בה. העוררים לא מסרו אם ביקשו את התכניות הללו מהאגודה, ואיזה מענה קיבלו לבקשתם. מר אגוזי נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית, ובתשובתו חזר על שכתב ב"כ המשיבה בתגובותיו בעניין גילוי המסמכים: כי התכניות האמורות לא נמצאו ברשות המשיבה, וכי ניסיונותיה להשיגן לא נשאו פרי. מר אגוזי העיד כי לא היו בידיו נתונים אודות עבודות הפיתוח הללו, וכי הוא בדק רק את הנושא של עבודות הביב הציבורי בשכונת ההרחבה, וזאת - שנים רבות לאחר ביצוע עבודות הביב הציבורי בשכונה. בדיקה זו ערך מר אגוזי בהקשר של הוצאת דרישות התשלום דנן, לגבי היטל הביוב. הוא הפנה לעניין זה לתחשיב של חב' אורבניקס, משנת 2006, לגבי הביב הציבורי במושב עדנים (נספח 18 לתצהירו). המסמך הרביעי שבנספחים של תחשיב זה הוא חישוב שערך עוזר מהנדס המשיבה לגבי עלות הביב הציבורי במושב עדנים, וזאת על פי הפירוט בחשבון סופי שהגיש הקבלן המבצע. ב"כ העוררים עימתה את אגוזי עם מכתב, מיום 28.4.10, ששלח ב"כ המשיבה אל ב"כ העוררים (המוצג ת/ 1), ובו נאמר כי העבודות בשכונת ההרחבה כללו את קו הביב הציבורי וכן תחנת שאיבה וקו קצר נוסף, שחיבר את תחנת השאיבה לקו המאסף הישן של הוד השרון, שעבר בתחום היישוב, בואכה מט"ש הו"ש-כפר סבא. מכאן, טענה ב"כ העוררים, העבודות בשכונת ההרחבה לא כללו רק את הביב הציבורי אלא גם עבודות נוספות, עד לחיבור אל מט"ש הו"ש-כפר סבא. אגוזי השיב כי היה מדובר בחיבור זמני של בתי שכונת ההרחבה (הדברים פורטו בכתב התשובה ובתצהירו של מר אגוזי, ותמציתם הובאה בסעיף 4 לעיל. במכתבו ת/ 1 חזר ב"כ המשיבה על אותם דברים, בהתייחס לחיבור אל קו המאסף הישן של הוד השרון ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא). עוד עימתה ב"כ העוררים את מר אגוזי עם מסמך סיכום-ישיבה, שהתקיימה ביום 28.1.07 אצל המשיבה, בעניין ניתוקו של מושב עדנים מהחיבור אל קו הביוב של הוד השרון ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא (מסמך סיכום הישיבה צורף כנספח 10 לתצהירו של נצר). סיכום הישיבה האמור נערך על ידי מהנדס ורטלבסקי מחב' בלשה-ילון מערכות תשתית בע"מ. נאמר בו, בין היתר, כי המשיבה מתכוונת, בעתיד הקרוב, לנתק את מושב עדנים מחיבורו אל מערכת הביוב של הוד השרון ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא, וחלף זאת - לחברו, באמצעות קו-סניקה חדש, אל הביב הגרביטציוני המתוכנן בצפון-מזרח עדנים, שיחובר אל מערכת הביוב של מושב ירקונה. עוד נאמר באותו מסמך כי בישיבה סוכם, שעד השלמת הביצוע של מערכת הביוב המתוכננת של מושב עדנים, יישאר בעינו הפתרון הקיים של סניקת שפכי שכונת ההרחבה של עדנים אל קו הסניקה הקיים של הוד השרון, וממנו אל מט"ש הו"ש-כפר סבא. ב"כ העוררים טענה כי ממסמך זה עולה, שבשנת 2007 עדיין היה מדובר בחיבור של שכונת ההרחבה בעדנים אל קו הסניקה הקיים של הוד השרון ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא. מר אגוזי השיב כי ההיפך הוא הנכון: סיכום הפגישה האמור משקף את החלטתה של המשיבה לנתק את שכונת ההרחבה של עדנים מהחיבור הזמני, שהיה קיים עד אז, אל קו הסניקה של הוד השרון ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא; וחלף זאת - במסגרת הביצוע של מערכת הביוב הכוללת במושב - לחברה, באמצעות מתקנים חדשים של מערכת הביוב הציבורית, אל מערכת הביוב של מושב ירקונה, שמחוברת אל מט"ש ניר אליהו. מסמך זה - שצורף לתצהיר מטעם העוררים - מאשש איפוא בבירור את היות החיבור של שכונת ההרחבה אל קו הסניקה הישן של הוד השרון ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא, חיבור זמני, אשר הוחלט לנתקו ולהחליפו בחיבור אל מט"ש ניר אליהו, באמצעות מתקנים חדשים של מערכת הביוב. מהמסמך האמור עולה כי החלטה זו התגבשה באופן סופי כבר בראשית 2007, כשנה ומעלה לפני שהחלו העבודות של בניית קווי הביב הציבורי במושב עדנים כולו. מר אגוזי העיד: "בפועל הניתוק של ההרחבה בעדנים ממט"ש הוד השרון בוצע, כאשר עשו את עבודות התשתית החדשות במושב עדנים. את היישוב הישן חיברו כבר ישר למט"ש ניר אליהו, ואז צירפו גם את הניתוק של ההרחבה מהוד השרון וחיבורה לניר אליהו" (בעמ' 11 לפר'). בהמשך עדותו ציין מר אגוזי: "בעדנים היה מצב ייחודי, שבהתחלה עשו את פרוייקט הביוב רק בהרחבה, על חשבון התושבים, ואחר כך עשו את הפרוייקט הכללי ביישוב, בסביבות 2008, כאשר ההרחבה כגוש אחד מתחברת לפרוייקט הכללי" (בעמ' 18 לפר'). דברים אלה משלימים את התמונה ומבהירים כי הניתוק של שכונת ההרחבה מהפתרון הזמני בוצע בד בבד עם התקנת מערכת הביוב הציבורי הכוללת במושב עדנים, שכללה גם את הביב הציבורי בשכונת ההרחבה, ומערכת הביוב ביישוב כולו חוברה אל מט"ש ניר אליהו. ב"כ העוררים עימתה את מר אגוזי עם כך שעל פי האמור במסמך החישוב של עוזר מהנדס המשיבה, שמופיע בנספחים לתחשיב בעניין הביב הציבורי במושב עדנים, משנת 2006 (נספח 18 לתצהירו), יישאר מושב עדנים מחובר למט"ש הו"ש-כפר סבא, ורק 16 יחידות דיור שבו יחוברו ישירות לירקונה (ולמט"ש ניר אליהו). אגוזי השיב שדברים אלה משקפים את הקונספציה הישנה, לפני קבלת ההחלטה לחבר את כל מושב עדנים אל מט"ש ניר אליהו. בעניין הגבייה של אגרת ביוב, עבור הטיפול השוטף בשפכי שכונת ההרחבה, באמצעות קו הסניקה הישן של הוד השרון ומט"ש הו"ש-כפר סבא, העיד אגוזי כי המשיבה גבתה אגרה זו מהועד המקומי של עדנים עד שנת 2003, אך כיוון שכבר בשנת 2001 חדלה המשיבה להעביר אגרה זו לעיריית הוד השרון, החזירה המשיבה לועד המקומי עדנים את האגרה שנגבתה עבור שנת 2002 ומחצית שנת 2003. בפועל המשיכה שכונת ההרחבה להיות מחוברת אל המתקנים של עיריית הוד השרון עד שנת 2008, כפי שצויין לעיל. ב"כ העוררים שאלה את מר אגוזי אם המשיבה שיגרה אל העוררים מסמך שמעמיד אותם על כך שפתרון הביוב בשכונת ההרחבה הוא זמני. מר אגוזי השיב כי לא זכור לו ששוגר מכתב אל תושבי שכונת ההרחבה, אך הוא הפנה אל אסופת התכתובת בין גורמים שונים בעניין היותו של פתרון זה זמני בלבד (הזכרנו מסמכים אלה בפירוט הדברים מטעם המשיבה, שהובא בסעיף 4 לעיל). לגבי חיובם של העוררים בהיטל ביוב בגין כל המרכיבים של מערכת הביוב הציבורית, השיב מר אגוזי לשאלותיה של ב"כ העוררים כלהלן: בעניין מרכיב הביב הציבורי - מדובר בקווי הביב הציבורי במושב כולו, שאליהם חובר - בשנת 2008 - 2009 - הביב הציבורי הוותיק של שכונת ההרחבה. כאמור, בגין מרכיב זה זוכו העוררים בהנחה בשיעור של 30%, בהתחשב בתשלום ששילמו בעבר עבור הביב הציבורי בשכונתם. בעניין המרכיבים של ביב מאסף ומט"ש - "נעשו עבודות ביב מאסף מנקודת היציאה ממושב עדנים עד קו נחל קנה, שנסלל מספר שנים לפני כן, ואליו מחוברים הרבה מאד יישובים, הוא קו מאסף שמוביל למט"ש ניר אליהו" (בעמ' 13 לפר'). ב"כ העוררים עימתה את מר אגוזי עם טענה כי סכום דמי הפיתוח, שהעוררים שילמו לאגודה, עולה על הסכומים שהמשיבה היתה יכולה לגבות על פי כל חוקי העזר שלה בעניין היטלי פיתוח. אגוזי השיב כי נתון זה אינו ידוע לו. יש לציין כי זו טענה כבושה, שלא הועלתה בכתב הערר ובתצהירו של מר נצר מטעם העוררים. בעניין חיובם של בעלי נחלות, בגין מרכיב הקרקע, בשטח בן 500 מ"ר, ציין מר אגוזי כי ביישובים השונים שבתחום המשיבה יש נחלות בגדלים שונים. המשיבה מתייחסת לשטח של 500 מ"ר בנחלה כשטח שמשוייך למגורים, ואילו יתרת הקרקע אינה משוייכת למגורים ועל כן אינה מחוייבת בהיטל ביוב (כפי שצויין בסעיף 5 ב' לעיל, הדבר תואם את ההגדרה של "שטח קרקע באזור מבני מגורים", שבסעיף 1 של חוק העזר). 9. בסיכומיהם טוענים ב"כ העוררים כי האפשרות לחבר את מושב עדנים למט"ש ניר אליהו - שנוצרה לאחר הקמתו של איגוד ערים דרום השרון בשנת 1999 - היתה מסורה לבחירתו של הועד המקומי של מושב עדנים (להלן: ועד המושב). לטענתם, משהסתבר שפתרון-קצה זה יהיה זול יותר מהחיבור למט"ש הו"ש-כפר סבא - שאליו היתה מחוברת שכונת ההרחבה מאז הקמתה - התלבט ועד המושב במשך שנים לאיזה מט"ש להתחבר, ובשל התלבטות ממושכת זו החליט ועד המושב, רק בשנת 2008, לחבר את היישוב למט"ש ניר אליהו. עוד טוענים ב"כ העוררים כי משהחליט ועד המושב לחבר את יתר חלקי המושב למט"ש ניר אליהו, הוא החליט "להסיט" אף את מערכת הביוב השלמה הקיימת של שכונת ההרחבה שבמושב, שפעלה כפתרון ביוב מלא וסופי במשך עשר שנים, ולהעביר גם אותה אל מט"ש ניר אליהו, ובעקבות כך החליט ועד המושב גם לגבות, פעם נוספת, מתושבי שכונת ההרחבה היטל ביוב, למרות שהם כבר שילמו באופן מלא עבור מערכת הביוב השלמה, שאליה היתה השכונה מחוברת במשך עשר שנים, ואשר פעלה ללא רבב. 10. טענות אלה תמוהות, בלשון המעטה: על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הביוב), הרשות המקומית היא האחראית להתקנה ולהפעלה של מערכת הביוב הציבורית בתחומה, והיא שגובה מהתושבים את היטל הביוב, על פי חוק העזר שחוקקה בהתאם לחוק הביוב (לא נתייחס כאן לשינוי שחל בהסדר זה עם חקיקת חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א - 2001, כיוון שבתחום המשיבה טרם פועלת "חברה", כמשמעותה באותו חוק, ואין הוא חל בענייננו). העובדה שבמקרה דנן האגודה היא שהתקינה את תשתיות הפיתוח, בתוך שכונת ההרחבה שאת בנייתה יזמה בשנת 1996, אין בה כדי לגרוע מהוראות חוק הביוב וחוק העזר. בניית שכונת ההרחבה במושב עדנים נעשתה כמובן בידיעת המשיבה, לרבות אודות התנאי שהעמידו הרשויות הנוגעות בדבר: כי בשכונת ההרחבה החדשה לא יהיו בורות סופגים, אלא תיבנה בה, מלכתחילה, מערכת ביוב ציבורית. תנאי זה נכלל גם בתכנית המתאר הרלבנטית, שבה נקבע כי לא יינתנו היתרי בנייה עד להקמת מערכת ביוב מרכזית ביישוב וחיבורה אל מתקן טיהור מרכזי. תכנית המתאר אושרה בהסתמך על כך שבעתיד תוקם מערכת ביוב ציבורית כוללת, שתכלול תשתית של ביב ציבורי בכל חלקי מושב עדנים, שתחובר אל קווים מאספים ואל מט"ש. הביב הציבורי שהותקן בשכונת ההרחבה היה איפוא ה"חלוץ" של אותה מערכת ביוב מרכזית. כיוון שבעת הקמתה של השכונה טרם הוחל בהתקנת הביב הציבורי ביתר חלקי היישוב (הדבר אירע רק כעשר שנים לאחר מכן), וממילא טרם נבנו גם "מרכיבי ההמשך" - המאסף והמט"ש - של מערכת הביוב הציבורית של המשיבה, היה הכרח לחבר את הביב הציבורי בשכונת ההרחבה אל קו מאסף ואל מט"ש קיימים, שאם לא כן לא היה ניתן לבנות את בתי השכונה ולאכלסם. על הקושי שנוצר בעניין זה ניתן לעמוד מתוך המסמכים, מספטמבר 1997, שצורפו כנספחים 2 ו- 3 לתצהירו של אגוזי: האחד - מכתבו של מנכ"ל החברה הכלכלית שמתריע על העדר תכנית ביוב מאושרת למושב כולו, כפי שנדרש על פי תכנית המתאר. השני - מכתבו של יו"ר ועד המושב אל יו"ר מועצת המשיבה, ובו הוא מבקש שלא לעכב את הוצאת היתרי הבנייה לבתי שכונת ההרחבה, על אף העדרה של תכנית ביוב זו. על רקע זה נחתם, בשנת 1998, כתב ההצהרה וההתחייבות של מתיישבי שכונת ההרחבה (נספח 4 לתצהירו של אגוזי), ובו, בין היתר, ויתור על טענה או דרישה כלפי המשיבה וכלפי הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, לתת להם "טופסי 4" "בטרם תושלם הקמת מערכת הביוב המרכזית במושב ובטרם תחובר למתקן המרכזי". המשיבה טוענת כי כתב התחייבות זה נועד "לכסות" מתן היתרי בנייה לבתי שכונת ההרחבה, ואף "טופסי 4" עם השלמת בנייתם, טרם השלמתה של מערכת ביוב המרכזית ביישוב וטרם חיבורה אל מט"ש, דבר שעמד לכאורה בניגוד לתכנית המתאר. המשיבה טוענת כי הדבר נעשה על מנת שלא לעכב את בנייתה ואת איכלוסה של שכונת ההרחבה, למרות שאותה עת טרם היתה קיימת תכנית ביוב מאושרת ליישוב כולו (ראו הפירוט בסעיפים 35 - 43 לסיכומי ב"כ המשיבה). בהתאם לכך טוענת המשיבה כי העוררים היו צריכים להיות מודעים לכך, שמערכת הביוב המרכזית ביישוב טרם הוקמה, אלא היא תוקם בעתיד, וכי החיבור של שכונתם אל קו המאסף של הוד השרון, ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא, הוא זמני. מנגד טוענים ב"כ העוררים, בסיכומי התשובה שלהם, כי הנוסח של אותו כתב התחייבות, שנוסח בידי המשיבה, מצביע דווקא על ההיפך: המתיישבים מתחייבים שם שלא לדרוש מתן "טופס 4" בטרם יושלמו ההתקנה של מערכת הביוב המרכזית ביישוב וחיבורה אל מט"ש. מכאן, שאם ניתנו לבתי ההרחבה היתרי בנייה, ואף "טופסי 4", משמע שהיה כבר פתרון מלא, קבוע וסופי למערכת הביוב שבשכונת ההרחבה, ואילו טענתה של המשיבה, כי היה זה פתרון זמני בלבד, אינה אמת, ויש לדחותה. אנו מסכימים עם ב"כ העוררים כי על פי נוסחו של אותו כתב התחייבות, הוא נועד לחסום, ולא נועד לאפשר, מתן "טופסי 4", טרם התקנתה של מערכת הביוב המרכזית של היישוב וחיבורה אל מט"ש. אולם איננו מסכימים עם ב"כ העוררים, כי כתב התחייבות זה מהווה ראייה חותכת לכך שבעת מתן "טופסי 4" לבתי שכונת ההרחבה היתה קיימת כבר מערכת ביוב מרכזית, על כל מרכיביה, ביישוב כולו. הטעם לכך הוא כי מהראיות שלפנינו עולה בבירור כי בפועל הותקן הביב הציבורי ביתר חלקי היישוב רק בשנת 2008, כעשר שנים לאחר החתימה על אותו כתב התחייבות. למותר לומר שרק לאחר התקנתה של תשתית הביב הציבורי ביישוב כולו - אשר הביב הציבורי הוותיק של שכונת ההרחבה היה חלקה הראשון וה"חלוצי" - רק אז ניתן היה לחבר את היישוב אל קו מאסף ואל מט"ש, והוא חובר אל מט"ש ניר אליהו, כפתרון של קבע. החתמתם של משתכני שכונת ההרחבה על אותו כתב התחייבות מצביעה איפוא על הקושי של פעולה בניגוד לתכנית המתאר, מחד; לעומת - מאידך - רצונם של כל הנוגעים בדבר, לרבות משתכני ההרחבה עצמם, שלא לעכב את בניית בתי השכונה ואיכלוסם, למרות העדרה של תכנית ביוב מאושרת ליישוב כולו. אלה הנסיבות שהצריכו מציאת פתרון מיידי להזרמת השפכים משכונת ההרחבה אל קו ביב מאסף ואל מט"ש קיימים, על מנת לאפשר את איכלוסה שנים רבות לפני שהמשיבה הקימה את מערכת הביוב הכוללת במושב, לרבות המשך ההולכה של השפכים מקווי הביב הציבורי של המושב כולו אל קווים מאספים ואל מט"ש, במסגרת מערכת הביוב הציבורית שהתקינה המשיבה. העוררים מבקשים, על סמך הנסיבות הללו, לקבוע כי אותו פתרון מיידי, שעמד בעינו עשר שנים, היה מלכתחילה הפתרון המלא והקבוע, ולא פתרון זמני, אך טענה זו אינה מתיישבת עם השתלשלות הדברים העובדתית, כפי שפורט לעיל. הראיות שהמשיבה המציאה מראות בבירור כי הביב הציבורי בשכונת ההרחבה דנן הוקם, באופן חריג, לפני שהיתה תכנית ביוב מאושרת לכלל היישוב, וזאת רק על מנת שלא לעכב את הבנייה והאיכלוס של בתי ההרחבה. אולם הביב הציבורי בשכונת ההרחבה לא עמד בפני עצמו, כתשתית נפרדת ומנותקת מכלל היישוב, אלא נועד להיות חלק מתשתית הביב הציבורי ביישוב כולו, וחלק ממערכת הביוב הציבורית הכוללת שתקים המשיבה בעתיד. על כל פנים, ההחלטה אם הפתרון הזמני שנמצא לגבי שכונת ההרחבה יישאר על כנו כפתרון-קבע, או אם ליתן פתרון אחר לקווים המאספים ולפתרון-הקצה (המט"ש), מסורה לסמכותה של המשיבה, כרשות המקומית שבתחומה נמצא מושב עדנים, ואינה מסורה בידי ועד המושב, כפי שנטען על ידי ב"כ העוררים. ואמנם, דרישות התשלום שהוצאו לעוררים, לתשלום היטל הביוב (נספח א' לכתב הערר) הוצאו, כמובן, על ידי המשיבה, ולא על ידי ועד המושב, כפי שנטען בסיכומי ב"כ העוררים. ב"כ העוררים מתעלמים בטיעונם זה אף מהעובדה שמערכת הביב הציבורי בחלק הוותיק של מושב עדנים נבנתה רק בשנת 2008, כפי שפורט לעיל, ואין בסיס עובדתי לטענה כאילו רק בשל התלבטותו, כביכול, של ועד המושב באיזה מט"ש לבחור, חובר החלק הוותיק של המושב אל מט"ש ניר אליהו רק בשנת 2008. אין רבותא בטענה, בסעיף 8 לסיכומים, כי בעת הקמתה של שכונת ההרחבה טרם היה פתרון אחר ל"מרכיבי ההמשך" של קו הביב הציבורי שהוקם בשכונה זו, מלבד חיבורו אל הקו המאסף הקיים של הוד השרון ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא שהיה קיים אותה עת. הרי כל העניין היה בקידום הבנייה והאיכלוס של שכונת ההרחבה החדשה, אשר המושב, ואף מתיישבי השכונה שרכשו בה את נכסיהם וחפצו לבנות בתיהם בהקדם, כולם היו מעוניינים לאכלס את שכונת ההרחבה מבלי להמתין עד שתוקם מערכת הביוב הציבורית הכוללת ביישוב, לרבות "מרכיבי ההמשך" שלה, עבודות תשתית שנועדו להיות מתוכננים ומבוצעים על ידי המשיבה (ולא על ידי האגודה או ועד המושב). רשויות התכנון ומשרד הבריאות התנו את בניית שכונת ההרחבה בהקמה, מלכתחילה, של מערכת ביוב ציבורית, חלף השימוש בבורות סופגים. בהתאם לכך, הותקן הביב הציבורי בשכונה, כחלק מהתשתיות שהתקינה האגודה, בשלב של הקמת השכונה, אך הוא נועד להיות חלק ממערכת הביוב הציבורית הכוללת, אשר המשיבה היתה עתידה להתקין במשך השנים. בפועל חלפו כעשר שנים מהקמתה של שכונת ההרחבה החדשה, ועד ששלבי התכנון והכנת הביצוע של מערכת הביוב הכוללת הבשילו לכדי תחילת בנייתה, בשנת 2008, אך אין בכך בלבד כדי לשנות את האופי הזמני של פתרון הקו המאסף והמט"ש, שאליהם חוברה שכונת ההרחבה עם הקמתה. אין בסיס עובדתי או משפטי ל"גישת העוררים", כאמור בסעיף 9 לסיכומים, ולפיה שיתופם של תושבי שכונת ההרחבה בעלות מערכת הביוב הציבורית הכוללת היה "מזימה" של ועד המושב. הקמת מערכת הביוב הציבורית ביישוב כולו, לרבות הקמת "מרכיבי ההמשך" לקווי הביב הציבורי (שהם קווים מאספים ומט"ש) היא, כאמור, באחריותה של הרשות המקומית, הלא היא המשיבה, וזאת בהתאם לחוק הביוב (דברים אלה אמורים גם לגבי המפורט בסעיפים 48 - 57 לסיכומי ב"כ העוררים). 11. ב"כ העוררים טוענים (בסעיף 10 לסיכומיהם) כי לרשות תושבי ההרחבה עמדה "מערכת ביוב מרכזית שלמה, אוטונומית ומוגמרת", שעבורה כבר שילמו, ועל כן חיובם בהיטל הביוב הוא חיוב בכפל. טענה זו מתעלמת מכך ששכונת ההרחבה אינה יישוב עצמאי נפרד, אלא היא חלק ממושב עדנים. על פי חוק הביוב וחוק העזר, חייבים תושבי שכונת ההרחבה לשלם את היטל הביוב, בגין המרכיב של ביב ציבורי, עבור תשתית הביב הציבורי של היישוב כולו. על פי שיטת ההיטל, שעוגנה בחוק הביוב, אין היטל הביוב מושתת על בסיס של זיקה אל נכס מסויים, אלא לצורך מימונה של מערכת הביוב הציבורית הכוללת, הן של קווי הביב הציבורי שבמושב כולו (ולא רק בשכונת ההרחבה), והן של קווי הביב המאסף והמט"ש שאליהם תחובר מערכת הביוב של המושב. על כן דוחים אנו את טענת ב"כ העוררים, כי בתשלום עבור הביב הציבורי שבשכונת ההרחבה יצאו העוררים ידי חובתם. כפי שצויין, תשלום זה הובא בחשבון על ידי ניכוי שיעורו היחסי מסכום היטל הביוב, בגין ביב ציבורי, שהושת על העוררים. העוררים לא שילמו כלל עבור "מרכיבי ההמשך" של הביב הציבורי: הביב המאסף והמט"ש. שכונתם חוברה אל ביב מאסף ואל מט"ש של רשויות מקומיות אחרות, אך זאת כפתרון זמני, על מנת שלא יצטרכו להמתין שנים, מבלי שיוכלו לבנות את בתיהם ולאכלסם, עד שהמשיבה תקים את מערכת הביוב המרכזית, אשר בעת הקמתה של שכונת ההרחבה עמדה רק בשלבים מוקדמים של תכנון. אמנם, בפועל "הועמדה לרשות" תושבי ההרחבה מערכת ביוב ציבורית, כיוון שללא חיבור של הביב הציבורי בשכונתם אל קו מאסף ואל מט"ש, לא היה ניתן להשתמש באותו ביב ציבורי שנבנה כ"חלוץ" בשכונת ההרחבה החדשה, והוא היה נותר כאבן שאין לה הופכין, וכמוהו היו נותרים כך גם המגרשים שהעוררים רכשו, בהעדר אפשרות לאכלס את שכונת ההרחבה. אולם תשלום דמי הפיתוח, שהעוררים שילמו, נועד רק לביב הציבורי שבתוך שכונתם, והם לא שילמו היטל ביוב, או תשלום הוני מקביל לו, עבור חיבורם לקו המאסף ולמט"ש הו"ש-כפר סבא. ב"כ העוררים טוענים (בסעיפים 58 - 62 לסיכומיהם) כי תשלום דמי הפיתוח נועד לממן גם את המרכיבים של ביב מאסף ומט"ש, אך טענה זו מופרכת על פי מסמכים שהעוררים עצמם צירפו לתצהיר מטעמם (נספחים 4 ו- 5 לתצהירו של מר נצר). אלה הן הודעות, מנובמבר 1997, האחת - של מנכ"ל החברה הכלכלית אל מהנדס הועדה המקומית לתכנון ולבנייה; והשנייה - של ועד המושב אל משפחת נצר. בהודעות הללו נמסר על השלמת עבודות התשתית בשכונת ההרחבה, והעוררים מסתמכים עליהן כראייה לכך שתשתית הביוב הושלמה במלואה, לרבות המרכיבים של מאסף ומט"ש. אולם שתי ההודעות נסבו על התשתיות בשכונת ההרחבה בלבד. כך, הודעתו של מנכ"ל החברה הכלכלית מתייחסת ל"עבודות התשתית בהרחבה של מושב עדנים (סה"כ 47 יחידות)", ובהודעתו של הועד המקומי התבשרה משפחת נצר כי "נסתיימו באופן כללי עבודות העפר, מים, ביוב, ניקוז, תקשורת ותאורת רחוב בשטח ההרחבה". אין כל בסיס להסיק מההודעות הללו כי דמי הפיתוח, שבאמצעותם שילמו העוררים עבור פיתוח שכונתם בלבד, נועדו לממן גם את מרכיבי המאסף והמט"ש של מערכת הביוב הציבורית הכוללת, ואין אף היגיון כלכלי או אחר בטענה זו. ב"כ המשיבה מפרט בסיכומיו (סעיפים 24 - 27) כיצד נקבע שיעורם של דמי הפיתוח, שהעוררים נדרשו לשלם לאגודה, ותומך הסבר זה במסמכים שנכללו בגילוי מסמכים שנערך בין הצדדים ובנספחים לתצהירי הצדדים. ממסמכים אלה ברור כי מדובר בתשתיות הפנימיות שבתחום שכונת ההרחבה בלבד, ולא מעבר לכך. המשיבה המציאה מסמכים לתמיכה בטענתה, כי לא שולם לעיריית הוד השרון כל תשלום הוני עבור קו המאסף הישן שלה, שאליו חוברה שכונת ההרחבה, או עבור מט"ש הו"ש-כפר סבא. העוררים לא הפריכו ראיות אלה. העוררים לא הראו כי נוסף על אגרת הביוב, ששולמה עבור השימוש על ידם בביב המאסף ובמט"ש הו"ש-כפר סבא, שולם מתוך דמי הפיתוח, לעיריית הוד השרון - אשר הביב המאסף והמט"ש שייכים לה - היטל ביוב עבור המרכיבים הללו של מערכת הביוב, ששירתו את שכונת ההרחבה עד שהותקנה מערכת הביוב המרכזית על ידי המשיבה. מנגד הראתה המשיבה, בחומר הראיות שהמציאה, כי אמנם התקיימו מגעים בינה לבין עיריית הוד השרון בדבר עיגון השימוש בקו המאסף ובמט"ש שלה, כפתרון-קצה קבוע למערכת הביוב של מושב עדנים, ואף של מספר יישובים נוספים שבתחום המשיבה, אך המגעים הללו לא הניבו הסכמה. לו היה מושג הסכם כזה, היו נדרשים אז העוררים לשלם את התשלום ההוני של היטל הביוב, עבור אותם מרכיבים, וזאת נוסף על התשלומים ששילמו, במסגרת דמי הפיתוח, עבור הביב הציבורי בשכונתם. תשלום זה היתה המשיבה צריכה להעביר אל עיריית הוד השרון. על פי המסמכים שהמציאה המשיבה, היה ידוע לועד המושב, לפחות משנת 2003, כי בכוונת המשיבה לחבר את המושב, בתום ההתקנה של מערכת הביוב הציבורית, אל מט"ש ניר אליהו, ולא אל מט"ש הו"ש-כפר סבא. אפשר שועד המושב לא הביא את הדבר לידיעת העוררים, אך אין בסיס לטענתם, כאילו המשיבה הציגה לפניהם מצג שווא, כי חיבורם אל המאסף והמט"ש של הוד השרון הוא הפתרון הקבוע והסופי. וודאי אין בסיס לטענה כאילו המשיבה הציגה לעוררים מצג-שווא ולפיו הם כבר שילמו - במסגרת דמי הפיתוח עבור עבודות הפיתוח בשכונת ההרחבה - גם עבור מרכיבי המאסף והמט"ש של מערכת הביוב. על כן דוחים אנו את טענת ב"כ העוררים, כי דמי הפיתוח שהעוררים שילמו נועדו מלכתחילה לממן גם את הביב המאסף והמט"ש, וכי המשיבה הציגה לפניהם מצג-שווא כזה. 12. ב"כ העוררים טענו עוד בעניין זה (בסעיפים 95 - 103 לסיכומיהם) כי יש לראות את תשלום דמי הפיתוח על ידי העוררים כ"דמי השתתפות", כמשמעותם בסעיף 27 לחוק הביוב, וזאת לגבי כל המרכיבים של מערכת הביוב (ביב ציבורי, ביב מאסף ומט"ש). טענה זו אינה נכונה: סעיף 27 האמור נועד להסדיר את "קו התפר" שבין שיטת "דמי ההשתתפות", שנהגה טרם חקיקתו של חוק הביוב, בשנת 1962. הוא נועד למנוע כפל-תשלום, על פי שיטת ההיטל, שהונהגה בחוק הביוב, כאשר מדובר בנישום ששילם "דמי השתתפות", על פי שיטת החיוב שקדמה לחוק הביוב, עבור שלב מסויים של מערכת הביוב (ראו בספרו של עו"ד ע. שפיר: אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות, כרך א', בעמ' 631). סעיף 27 לחוק הביוב אינו רלנבטי לגבי מערכת הביוב הציבורית של המשיבה, שנבנתה רק בשנות ה- 2000, ואשר חוק העזר שלה לגבי היטל הביוב נחקק לראשונה רק בשנת 1995. ב"כ המשיבה צודק אף בטענתו כי דמי הפיתוח שולמו לאגודה, ולא לרשות המקומית המשיבה, ועל כן ספק אם ניתן כל עיקר לראותם כ"דמי השתתפות", על פי סעיף 27 לחוק הביוב. בסיכומי התשובה שלהם טוענים ב"כ העוררים כי בסיכומיהם העיקריים הם לא טענו שעסקינן ב"דמי השתתפות", אלא ביקשו לטעון כי התשלומים שביצעו העוררים בשנות ה- 90 מגלמים את מלוא הערך הריאלי של תשתית הביב הציבורי במושב כולו; אולם בסעיף 95 של סיכומיהם העיקריים מסתמכים ב"כ העוררים במפורש על סעיף 27 לחוק הביוב ואף טרחו לצטטו. 13. ב"כ העוררים טוענים (בסעיף 21 וכן בסעיפים 63 - 72 לסיכומיהם) כי המשיבה היא שגבתה מהעוררים את דמי הפיתוח, על פי הסכם הפיתוח. זו טענה עובדתית כבושה, אשר לא זו בלבד שמהווה הרחבת חזית שאין לקבלה, אלא שגם אין לה בסיס. אין מחלוקת כי הסכם הפיתוח הוא התקשרות חוזית ספציפית, בין העוררים לבין האגודה, ולא בינם לבין המשיבה. העוררים לא חלקו על כך שאת דמי הפיתוח על פי הסכם זה הם שילמו לאגודה, ומעולם לא טענו כי שילמו אותם, או חלק מהם, למשיבה. מר נצר אף אישר זאת בעדותו (בעמ' 7 לפר'). על כן לא היה בסיס להעלאת טענה זו בסיכומים. ב"כ העוררים חוזרים וטוענים כי על פי המסמכים ששוגרו אל העוררים, ובהם אישור לסיום עבודות הפיתוח - סברו העוררים, בצדק, כי הם סיימו לשלם, בין היתר, עבור תשתית הביוב, וכי לא ייגבה מהם תשלום נוסף בגינה. אולם אותם אישורים, לגבי "סיום עבודות הפיתוח", נסבו על עבודות הפיתוח בשכונת ההרחבה בלבד. כך, על פי המסמכים שבנספחים 4 ו- 5 לתצהירו של מר נצר עצמו, שצויינו כבר לעיל, ובמיוחד נספח 5, שהוא הודעה שממוענת אל מר נצר. אף מתן "טופסי 4" לבתי העוררים אין בו כדי לשנות את העובדה שדמי הפיתוח שולמו עבור עבודות הפיתוח בשכונת ההרחבה בלבד. סברתם של העוררים, כי השלמת עבודות הפיתוח בשכונת ההרחבה, משמעה כי לא יידרשו בעתיד לשלם היטל ביוב עבור מערכת הביוב הכוללת של היישוב, היתה סברה מוטעית, אך אין בכך כדי לשנות את העובדה כי התשלומים ששילמו במסגרת דמי הפיתוח היו רק עבור הביב הציבורי שבתוך שכונת ההרחבה; ואין בכך כדי לפטור אותם מתשלום היטל הביוב, שהם חבים בו על פי הדין (לאחר ניכוי בגין התשלום ששילמו עבור הביב הציבורי בשכונתם). 14. ב"כ העוררים טוענים כי האישור בדבר העדר חובות, שניתן לעוררת, עו"ד קרן עשת, בשנת 2006, מחייב את המשיבה, על פי עיקרון ההסתמכות, ואינה יכולה "להמציא לפתע חיובים חדשים... יש מאין" (סעיף 46 לסיכומים). לשיטתם, משנתנה המשיבה אישור זה, אזי גם אם היה חוב בגין הנכס, יש לראות את הרשות המקומית כאילו ויתרה על חוב זה, והיא מנועה מלדרוש את תשלומו. הבהרנו, בסעיף 6 לעיל, מדוע טענה זו אינה נכונה, בנסיבות של המקרה דנן. אין מדובר בחיוב "יש מאין", אשר המשיבה "המציאה לפתע", אלא: בעת מתן אישור העדר החובות לעו"ד עשת, בשנת 2006, טרם החלו העבודות של התקנת מערכת הביוב הציבורית הכוללת במושב עדנים, וטרם "קם" חוב בגין היטל ביוב לגבי הנכס שרכשה עו"ד עשת בשכונת ההרחבה. דרישות התשלום דנן הוצאו בשנת 2008, כיוון שרק אז החלו העבודות להתקנת מערכת הביוב הציבורית הכוללת במושב עדנים. הביב הציבורי בתוך שכונת ההרחבה הותקן אמנם, על ידי האגודה, למעלה מעשר שנים קודם לכן, בנסיבות שפורטו בהרחבה לעיל, אך מערכת הביוב הציבורית הכוללת במושב החלה להיבנות רק בשנת 2008, וזה היה המועד הנכון להוצאת דרישות התשלום על ידי המשיבה. על כן פעלה המשיבה כדין; לא פגעה באינטרס ההסתמכות; ואין לראות במתן אישור העדר החובות "מצג-שווא" על ידה, כאילו בעתיד לא יושת עוד היטל ביוב על הנכס. 15. עוד טוענים ב"כ העוררים כי דמי הפיתוח, שהעוררים שילמו במסגרת הסכם הפיתוח שכרתו עם האגודה, גבוהים מסך-כל הסכומים בגין היטלי פיתוח, על פי חוקי העזר הרלבנטיים של המשיבה. על כן, לטענתם, שילמו העוררים עבור מכלול תשתיות הפיתוח סכום גבוה ממה שהיו משלמים, לו היו נדרשים לשלם עבור עבודות הפיתוח על פי חוקי העזר, ולא על פי הסכם הפיתוח שבינם לבין האגודה. טענה זו הועלתה לראשונה בשאלה שהציגה ב"כ העוררים למר אגוזי, בחקירתו הנגדית (בעמ' 14 לפר'). זו טענה כבושה - הן במישור העובדתי והן מההיבט המשפטי - אשר לא הועלתה בכתב הערר ואף לא בתצהירו של מר נצר, ועל כן מהווה הרחבת חזית שאין לקבלה. אף לגוף העניין יש לדחות טענה זו. ראשית, מבחינה עובדתית, אין זו טענה מוסכמת, ובהיותה טענה כבושה, לא הביאו העוררים כלל ראיות לתמיכה בה. שנית, ב"כ המשיבה צודק בטיעונו, כי האגודה היא שקבעה את גובה דמי הפיתוח שגבתה מהמשתכנים בהרחבה, וכי אין בסיס להשוות בין הסכום הכולל של דמי הפיתוח, על פי הסכם הפיתוח שבין האגודה לבין המתיישבים; לבין היטלי הפיתוח על פי חוקי העזר. ככל שנישום טוען כי באמצעות דמי פיתוח, ששילם על פי הסכם פיתוח כלשהו, הוא שילם עבור מרכיבים של מערכת הביוב הציבורית - יש לבחון טענה זו לגופה, באופן קונקרטי. ב"כ המשיבה צודק בטענתו כי אין זה בסמכותה של ועדת ערר זו להיזקק לטענות לגבי היטלי פיתוח אחרים, מלבד היטל הביוב; מה גם שטענה כבושה זו של העוררים הועלתה באופן כללי וגורף, ללא כל פירוט וללא הפרדה של מרכיב הביב הציבורי בשכונת ההרחבה מיתר עבודות הפיתוח. במסגרת ערר זה יכולים העוררים לטעון רק לגבי מרכיבי מערכת הביוב, ובאופן ספציפי - לגבי העלויות של מרכיב הביב הציבורי בשכונת ההרחבה, שעבורו בלבד הם שילמו במסגרת דמי הפיתוח. עניין זה יידון להלן, אך ככל שמדובר בטענתם הכוללת של ב"כ העוררים, לגבי הסכום הכולל של דמי הפיתוח לעומת סכומי היטלי הפיתוח על פי חוקי העזר של המשיבה - אנו דוחים טענה זו, הן בשל הרחבת חזית והן לגופה, מהטעמים דלעיל. 16. ב"כ העוררים טוענים (בסעיף 87 של סיכומיהם) כי המשיבה לא הוכיחה עילה לחיובם של העוררים בהיטל הביוב בשנת 2008: לא בוצעו עבודות ביוב חדשות בשכונת ההרחבה; העבודות שבוצעו בשנת 2008 אינן אלא "הסטת קווי ביוב קיימים"; אין זיקת הנאה בין העבודות שבוצעו בשנת 2008 לבין נכסי העוררים. במילים אחרות: לא התקיים "אירוע מס" שבגינו רשאית היתה המשיבה לחייב את העוררים בהיטל הביוב. אין מחלוקת כי "אירוע המס" אינו התקנת הביב הציבורי בשכונת ההרחבה, שבוצעה בשנת 1997. אולם העבודות שהמשיבה ביצעה בשנת 2008, על פי הראיות שהמציאה, אינן "הסטה" גרידא של קווי ביוב קיימים, אלא בניית מערכת הביוב הציבורית הכוללת. לגבי מושב עדנים, מדובר בהשלמת התשתית של קווי הביב הציבורי, ובהמשך - חיבורה של תשתית הביב הציבורי במושב כולו, לרבות בשכונת ההרחבה, אל קו מאסף של המשיבה ואל מט"ש ניר אליהו, תוך ניתוקה של שכונת ההרחבה מהחיבור אל קו המאסף של הוד השרון ואל מט"ש הו"ש-כפר סבא, ששימש אותה עד אז כפתרון זמני. לגבי הביב הציבורי, מדובר אמנם בהשלמתו, קרי: התקנתו בחלקים הוותיקים של היישוב, כהשלמה לביב הציבורי שהותקן זה מכבר בשכונת ההרחבה. על פי שיטת ההיטל, שעוגנה בחוק הביוב, על העוררים לשלם היטל ביוב עבור מרכיב הביב הציבורי ביישוב כולו (המשיבה עורכת לגבי מרכיב זה תחשיב נפרד לכל אחד מיישוביה). ב"כ העוררים טוענים כי המרכיב הכספי של חיוב-ההיטל, בגין הביב הציבורי, הוא היקר מבין כל המרכיבים של היטל הביוב, כפי שניתן לראות בדרישות התשלום שצורפו לכתב הערר. הם טוענים כי הדבר מצביע על כך שהעוררים חוייבו שלא כדין, לנוכח התשלום ששילמו בעבר עבור הביב הציבורי בשכונתם. אין ממש בטענה זו. עלותו של מרכיב זה או אחר של מערכת הביוב הציבורית נאמדת לגבי כל מרכיב, על פי העלויות השונות שמפורטות בתחשיב היטל הביוב. על פי התחשיב משנת 2006 (נספח 18 לתצהירו של אגוזי), עלותו של הביב הציבורי בשכונת ההרחבה היא כשליש מהעלות של מרכיב זה בכלל היישוב. כמו כן, לגבי מרכיב הביב הציבורי נערך תחשיב נפרד לכל אחד מיישוביה של המשיבה, בעוד שעלויות הקווים המאספים והמט"ש מתחלקות בין יישובים רבים, ואפשר שזו הסיבה לכך שתעריף ההיטל עבור המרכיבים הללו נמוך מזה של מרכיב הביב הציבורי. כך או כך, עצם היותו של תעריף ההיטל עבור מרכיב מסויים, גבוה מהתעריף עבור מרכיבים אחרים, אין משמעו כי העוררים חוייבו בכפל או ביתר בגין מרכיב זה. אשר לטענה של העדר זיקת הנאה: על פי שיטת ההיטל אין נדרשת זיקת הנאה ישירה בין עבודות התשתית לבין הנכס הנישום. התקנת תשתית הביב הציבורי ביישוב כולו, אשר הביב הציבורי של שכונת ההרחבה הוא חלק ממנה, וחיבורה של תשתית זו אל קווי המאסף ואל מט"ש ניר אליהו - הם "זיקת ההנאה" הדרושה, בהתאם לחוק הביוב ולחוק העזר שעל פיו (כאמור, העוררים זוכו בגין התשלום ששילמו עבור הביב הציבורי שבתוך שכונתם). העבודות של התקנת מערכת הביוב, בשנת 2008, הן איפוא "אירוע המס", שבגינו חייבה המשיבה את העוררים, כדין, בהיטל הביוב. 17. אשר למחלוקת בעניין טענתם החלופית של העוררים כי יש לחייבם רק בשיעור של 15% מהיטל הביוב בגין מרכיב הביב הציבורי, וזאת על פי סעיף 7 א' לחוק העזר: ב"כ העוררים טוענים כי סעיף זה, שנחקק בשנת 2001, צריך לחול על דרישות התשלום, שהוצאו להם בשנת 2008. הם טוענים כי המשיבה מנסה לאחוז במקל משני קצותיו, בטענתה כי תיקון זה לחוק העזר אינו יכול לחול לגבי עבודות הביב הציבורי בשכונת ההרחבה, שבוצעו מספר שנים לפני חקיקתו. מחד, טוענים ב"כ העוררים, מחייבת אותם המשיבה בהיטל הביוב רק בשנת 2008, בטענה שרק אז בוצעה העבודה של מערכת הביוב בעדנים; אך מאידך טוענת היא שמדובר בעבודות משנת 1997, אשר התיקון משנת 2001 אינו חל לגביהן. ב"כ העוררים טוענים כי נוסחו של סעיף 7 א' אינו מונע החלתו על עבודות שבוצעו בעבר. טענה זו אינה מתיישבת עם נוסח הסעיף, ולפיו הוא יחול על עבודות "שיתבצעו" על ידי בעל הנכס, בתנאים "שייקבעו" באישור מליאת המועצה; היינו - בעתיד, בהתייחס לשנת 2001, מועד חקיקתו של סעיף 7 א'. על כן מקבלים אנו את טענת ב"כ המשיבה כי הסעיף אינו חל על עבודות שבוצעו מספר שנים לפני חקיקתו, אשר מליאת המועצה לא יכלה, ממילא, לקבוע את התנאים לביצוען. זאת - לגבי התקנת הביב הציבורי בשכונת ההרחבה בלבד, שבוצעה בשנת 1997, ואשר רק עבורה שילמו העוררים במסגרת דמי הפיתוח. התקנת מערכת הביוב הציבורית הכוללת ביישוב, בשנת 2008, בוצעה כאמור על ידי המשיבה ובמימונה, ולא היתה בגדר ביצוע עצמי על ידי התושבים. לפיכך אין סעיף 7 א' חל לגביה. אנו דוחים אף את טענת ב"כ העוררים, כי בשל מודעותה של המשיבה לכך, שחיובם של העוררים בהיטל הביוב אינו כדין - דבר שעולה, לשיטתם, מעצם הפחתת סכום החיוב בגין מרכיב הביב הציבורי - "המציאה" המשיבה שיעור מופחת של חיוב, "על מנת ליצור "שקט תעשייתי"" (סעיף 109 לסיכומי ב"כ העוררים). חיובם של העוררים בהיטל הביוב נעשה כדין, כפי שבואר לעיל. המשיבה נהגה בהגינות המתבקשת, כשהתחשבה בתשלום ששילמו העוררים עבור הביב הציבורי בשכונתם, למרות שתשלום זה לא נעשה במסגרת של גביית היטל ביוב על פי חוק העזר. שיעור ההפחתה בסכום היטל הביוב, בגין אותו תשלום-עבר, לא "הומצא" על ידי המשיבה ולא נקבע באופן שרירותי, אלא בוסס על היחס שבין עלותו של הביב הציבורי בהרחבה לבין עלות הביב הציבורי בכלל היישוב, וזאת על פי תחשיב כלכלי (ראו בסעיף 5 א' לעיל). ב"כ המשיבה מפרט (בסעיף 79 של סיכומיו) את המסמכים שהומצאו לב"כ העוררים, ובהם האומדנים של עבודות הפיתוח בשכונת ההרחבה, והחשבון הסופי של עלות העבודות הללו תוך פירוט לגבי כל סוגי העבודות, ובהן עבודות הביוב. ב"כ המשיבה צודק בטענתו, כי לו רצו העוררים להוכיח, ששיעור הזיכוי שמגיע להם בגין התשלום עבור הביב הציבורי בשכונתם צריך להיות גבוה מהשיעור של 30% שבו זוכו - הרי היו בידיהם כל הנתונים הדרושים לשם כך. למרות זאת לא העלו העוררים כל טענה לגבי גובהו של שיעור הזיכוי, כפי שחושב על ידי המשיבה, ולא המציאו תחשיב נגדי; ומכאן שאין בפיהם טענה כזאת. לפיכך המסקנה היא שהמשיבה התחשבה באופן ראוי באותו תשלום, ואין מגיע לעוררים זיכוי נוסף מסכום היטל הביוב. 18. אשר לטענה החלופית הנוספת של העוררים, בעניין חיובם של בעלי נחלות, במרכיב הקרקע, עבור 500 מ"ר בלבד, למרות ששטח הנחלות גדול בהרבה: ב"כ העוררים תמהים בסיכומיהם (בסעיף 113), על סמך איזה חוק מתבססת ההנחה כי 500 מ"ר משוייכים למגורים. בכך מתעלמים הם מהתשובה לשאלה זו, שמצוייה בהגדרה של "שטח קרקע באזור מבני מגורים", בסעיף 1 של חוק העזר. די בכך כדי לדחות את טענת ההפלייה שהעלו העוררים בעניין זה; מה גם שב"כ המשיבה פירט בכתב התשובה ובסיכומיו את הרציו שמאחורי קביעה זו שבחוק העזר (הדברים הובאו בסעיף 5 ב' לעיל, ואנו מקבלים אותם). נעיר כי לא היה מקום לדברי הביקורת של ב"כ העוררים, בסעיפים 112 - 113 לסיכומים, לגבי התשובה שמסר מר אגוזי בעדותו בעניין זה. מלכתחילה הוסכם על ידי ב"כ הצדדים, כי טענתם דנן של העוררים היא מחלוקת משפטית, שלגביה לא יישמעו ראיות אלא רק טיעון בסיכומים. למרות זאת ביקשה ב"כ העוררים לחקור את מר אגוזי בעניין זה. ב"כ המשיבה התנגד לכך, מהטעם האמור, אך הסכים - לפנים משורת הדין ולמען הסר ספק - להצגת שאלות ספורות. בעקבות כך הוצגה למר אגוזי שאלה אחת, שעליה השיב, בתמצית, כדברים שנאמרו בעניין זה בכתב התשובה (ראו בעמ' 16 - 17 לפר'). מדובר אמנם בטענה משפטית, אשר לטעמנו מוכרעת - על פי ההגדרה האמורה שבחוק העזר, שהרציו שלה אף הוסבר כהלכה על ידי המשיבה - ואין מקום לביקורת "אישית", בעניין זה, כלפי מר אגוזי. 19. טענה חלופית נוספת, בהקשר זה, היתה כי תעריף היטל הביוב, בגין מרכיב הקרקע, נפגם בשל אי-ההבאה בחשבון של מלוא השטחים של הנחלות. אנו מקבלים את טענת ב"כ המשיבה, כי אין די בהעלאת טענה כללית וסתמית כזאת, ללא פירוט הנתונים הרלבנטיים, ומבלי שהעוררים המציאו תחשיב מקצועי על מנת להראות בכמה, לשיטתם, היה פוחת מרכיב זה של תעריף ההיטל, לו הובאו אותם שטחים בחשבון; וזאת - רק לאחר שהוכיחו, תחילה, אילו שטחים בדיוק היו צריכים לדעתם להביא בחשבון, שהרי חלק משטחי הנחלות הם שטחים חקלאיים שאינם מחוייבים בהיטל ביוב. כך או כך, ב"כ העוררים זנחו טענה ספציפית זו בסיכומיהם, ועל כן אין צורך לדון בה. 20. על פי כל האמור, אנו דוחים את הערר. 21. ברוב דעות של יו"ר ועדת הערר ושל חבר ועדת הערר, עו"ד פרג'ון, אנו מחייבים את העוררים לשלם למשיבה הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. על פי דעת המיעוט, לעניין ההוצאות, של חבר ועדת הערר, מר עובדיה, היה מקום לחייב את העוררים בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪. אגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובמושבים נחלות ומשקיםביוב