מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הטבת נזקי גוף - תשלום משכורת הניזוק: מבוא ועובדות מוסכמות: 1. כיצד לחשב את שווי ההטבה ששילם המעביד לניזוק במסגרת תביעת הראשון נגד המזיק. זו המחלוקת בתביעה דנן והיא תידון ותוכרע להלן. 2. בהתאם להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, ואשר קיבלה תוקף של החלטה, פסק הדין בתביעה ניתן שלא על דרך הפשרה לאחר הגשת סיכומים וללא שמיעת עדים. 3. התובעת, חברת החשמל, הינה חברה ציבורית והיא המעסיקה של מר חנניה וקנין (להלן: ''הניזוק''). התובעת היא "מעביד מורשה" כמשמעות המונח בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 (להלן: "תקנות המל"ל"). 4. ביום 13.1.2004 היה הניזוק מעורב בתאונת דרכים במהלכה הוא נפגע מרכב המבוטח באמצעות הנתבעת וכתוצאה מכך נגרם לו נזק גוף (להלן: "התאונה"). התאונה אירעה במהלך עבודתו של הניזוק אצל התובעת. 5. בעקבות אירוע התאונה נקבעה לניזוק תקופת אי כושר למשך 188 ימים, וזאת מיום האירוע, 13.1.04, ועד ליום 18.7.04 ובמהלכה הוא נעדר מעבודתו (להלן: ''תקופת אי הכושר''). התובעת שילמה לניזוק את מלוא שכרו בתקופת אי הכושר. 6. המוסד לביטוח לאומי, אליו פנה הניזוק, הכיר בתאונה כתאונת עבודה, אולם הוא נשא בדמי פגיעה עבור חלק מתקופת אי-הכושר וזאת מיום 14.1.04 ועד ליום 13.4.04 (להלן: ''תקופת אי כושר ראשונה''. יתר תקופת אי-הכושר, מיום 14.4.04 ועד ליום 18.7.04, תיקרא להלן "התקופה השנייה"). בהתאם לסע' 92-95 ו-97 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, העביר המל''ל לתובעת את דמי הפגיעה עבור תקופת אי הכושר הראשונה בסך של 22,179 ₪ נטו. 7. במסגרת הליך זה מבקשת התובעת, היא המיטיב, לחייב את הנתבעת, ואשר באה בנעלי המזיק, לשלם לה סך של 61,818 ש''ח ליום הגשת התביעה וזאת בגין עלות שכרו של הניזוק בתקופת אי-הכושר בניכוי דמי הפגיעה ששולמו על ידי המל"ל. 8. לסוף פרק זה יצויין כי בעקבות אירוע התאונה הגיש הניזוק נגד הנתבעת כאן תביעה בהתאם לחוק הפלת"ד ובמסגרתה הוא חתם על כתב קבלה ושחרור לפיו שולמו לו פיצויים בסכום כולל של 214,525 ש"ח (להלן: "תביעת הפלת"ד" ו"כתב הקבלה" בהתאם). טענות הצדדים: 9. לטענת התובעת, זכותה להיפרע מהנתבעת את ההטבה בה הטיבה את הניזוק מעוגנת בסע' 328(א) לחוק הביטוח הלאומי כמו גם בחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: "חוק ההטבה"). משהוכח כי בעקבות התאונה, ובהתאם למצוות רופאיו, הניזוק נעדר מעבודתו אצל התובעת והאחרונה נשאה בשכרו, לרבות תנאים סוציאליים ותשלומים נלווים אחרים שהוא זכאי לקבלם, הרי התובעת זכאית להיפרע מהמזיק, שהנתבעת באה בנעליו, את אותם תשלומים (בניכוי דמי פגיעה ששילם המל"ל). דרישת התובעת מתיישבת עם הוראות חוק המל"ל וחוק ההטבה כמו גם ההלכה הפסוקה, לפיהן אין להשאיר בידי הניזוק למעלה מנזקו, אין לקפח או להטיב עם המזיק שעליו לשאת במלוא הנזק אשר גרם כפי שאין לקפח או להטיב עם המיטיב הזכאי להיפרע מהמזיק בגובה ההטבה הקבועה בדין. התובעת טענה כי חישוב ההטבה בגינו מוגשת התביעה תואם את העקרונות שנקבעו במספר מקרים שנדונו בעבר בפסיקה, כולל בין אותם צדדים בעלי הדין בתביעה דנן. 10. א. בסיכומיה טענה הנתבעת כי עסקינן בתביעת סוברגציה - תחלוף - המוגשת בהתאם לחוק ההטבה ועל כן המיטיב, היא התובעת, אינו זכאי לקבל מהמזיק, היא הנתבעת, יותר ממה שהיה מקבל הניזוק. בהתאם לכך, ראשית כל יש לחשב את הנזק שנגרם לניזוק בעקבות התאונה ורק באם יתברר כי הניזוק לא קיבל את מלוא נזקו מהנתבעת ומהמוסד לביטוח לאומי, אז ורק אז יש לדון בתביעה. גישה זו משקפת את העיקרון לפיו המזיק לא ישלם יותר מ-100% מהנזק והניזוק לא יקבל יותר מ-100% מנזקו. במקרה דנן, התובעת כשלה בהוכחת גובה הנזק שנגרם לניזוק בעקבות התאונה, ומטעם זה יש לדחות את התביעה. ב. למעלה מהצורך, בהתחשב בנכויות שנקבעו לניזוק בעקבות התאונה (בחלקן לפי חוות דעת מומחים שמונו במסגרת תביעת הפלת"ד ובחלקן לפי קביעה מחייבת של המל"ל) ויתר הנתונים הרלוונטיים לחישוב גובה הנזק, תביעת הניזוק נבלעת בתגמולים אשר שילם המל"ל. אמנם נכון, הואיל והרכב המעורב בתאונה הינו רכב מעביד, אזי הניזוק זכאי לקבל 25% מנזקיו, אולם, במסגרת תביעת הפלת"ד הנתבעת שילמה לניזוק סכום גבוה יותר וגם מטעם זה דין התביעה להידחות. ג. בשטר הקבלה עליו חתם הניזוק במסגרת תביעת הפלת"ד הוא הצהיר מפורשות כי אין למאין דהוא כל תביעה או דרישה ביחס לתאונה, לרבות לפי חוק ההטבה, ולמעט תגמולי מל''ל. הואיל ובמקרה דנן עסקינן בתביעת תחלוף והתובעת באה בנעליו של הניזוק, הרי לנתבעת עומדת כל טענת הגנה העומדת לה כלפי הניזוק, ובין היתר הטענה כי הניזוק ויתר על כל דרישה מכוח חוק ההטבה. גם מטעם זה דין התביעה להידחות. ד. לחילופין, אין לקבל את חישובי התובעת ביחס לגובה השכר הקובע לחישוב ההטבה. בניגוד להוראות הדין ולהלכה הפסוקה, בחישוב השכר הקובע כללה התובעת הפרשות מעביד ותנאים סוציאליים. כמו כן, אין להתחשב בתקופת אי-הכושר השנייה שלא אושרה על ידי המל"ל הואיל ואישורי אי-הכושר ביחס אליה הוצאו רטרואקטיבית ובניגוד לנהלים של משרד הבריאות. התובעת אינה צריכה להיות חותמת גומי ולאשר באופן אוטומטי תשלום שכרו של הניזוק בתקופת אי הכושר השנייה על סמך תעודות שנתן רופא משפחה אלא היה עליה להעמיד את הניזוק לבדיקת רופא תעסוקה, שלבטח לא היה מאשר תקופת אי הכושר השנייה. ה. מתלושי השכר הרלוונטיים עולה כי התובעת שילמה את שכרו של הניזוק בתקופת אי-הכושר כפדיון של ימי מחלה אשר צבר. הואיל וממילא הניזוק זכאי לפדיון ימי מחלה, הרי לא נגרם לו כל נזק בתקופת אי הכושר. ו. ככל ותתקבל התביעה, כולה או בחלקה, ובשל השיהוי בהגשתה, אין לחייב את הנתבעת בהפרשי ריבית אלא רק בהפרשי הצמדה. ד י ו ן: 11. התובעת הגישה סיכומי תגובה וכן בקשה להוצאת נספחים ב'-ח' לסיכומי הנתבעת. בהחלטתי מיום 14.2.13 נקבע כי על הנתבעת להגיש תגובתה לבקשה והבקשה תידון במסגרת פסק הדין שיינתן בתביעה. בפועל, הנתבעת לא טרחה להגיש תגובתה לבקשה ובהתאם לכך אני נעתר לבקשה. לאור האמור לעיל, מתייתר הדיון לגופו לפחות בחלק מהטענות אשר העלתה הנתבעת במשפט, לדוגמא, חישוב גובה הנזק הנטען של הניזוק. על אף זאת, ביחס לחלק מטענות הנתבעת המבוססות על אותם נספחים, אתייחס להלן לגוף העניין. 12. סעיף 2 לחוק ההטבה מסדיר את היחסים בין המיטיב לבין המזיק, ובו נקבע כדלקמן: "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על-פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב". אכן, כעמדת הנתבעת, וכפי שנקבע לא אחת בספרות המשפטית ובהלכה הפסוקה, תביעת המיטיב מהמזיק בהתאם לסעיף 2 לחוק ההטבה, הינה בעלת אופי סוברגטיבי שבה המיטיב נכנס לנעלי הניזוק וזכאי לתבוע מהמזיק את ההטבה, אולם, המזיק אינו נושא כלפי המיטיב בחבות גדולה יותר מחבותו כלפי הניזוק. לעניין זה נאמר במאמרה של פרופ' נינה זלצמן "הטבת נזק גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק - מיטיב - מוטב", עיוני משפט ד', 621 (תשל"ו), כדלקמן: "נראה לנו, כי גישה לפיה זכות המיטיב לפי סעיף 2 לחוק הינה זכותו הנזיקית של המוטב, המועברת לו מכוח סוברגציה, הולמת את עקרון הפיצוי בנזיקין, שהרי אז אין המזיק נושא כלפי המיטיב בחבות גדולה יותר מחבותו בנזיקין כלפי המוטב, וקשה להניח כי המחוקק התכוון לשנות או לפגוע בעקרון זה" (שם, עמ' 628). וכן ר' ד"נ 24/81 חונוביץ' נ' כהן ואח', פ"ד לח(1) 413, רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, בש"א (מחוזי-חיפה) 3401/05 עיריית חיפה נ' דובק בע"מ וכן ע"א 12201/01/09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רבוע כחול בע"מ. 13. האופי הסוברגטיבי של תביעת המיטיב נגד המזיק מכוח סעיף 2 לחוק ההטבה מחייב את המסקנה כי המיטיב, הנכנס לנעלי הניזוק/המוטב, אינו זכאי להיפרע מהמזיק יותר ממה שהיה זכאי לו הניזוק עצמו. הדבר בא לידי ביטוי בלשון סע' 2 לחוק ההטבה, לפיו, המיטיב זכאי להיפרע מהמזיק את הטבת הנזק "עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב ...". 14. כאמור, לאור סיווג התביעה כתביעת סוברגציה, טענה הנתבעת כי יש לחשב את גובה הנזק של הניזוק ורק באם יתברר כי הוא לא קיבל פיצוי מלא הן מהנתבעת והן מהמל"ל, אז ורק אז יש לדון בתביעה דנן. האמנם? ב-ע"א 163/99 עיזבון המנוח מזאווי ז"ל ואח' נ' א. דורי, חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, פ"ד נד(5), 854 נדונה תביעת ניזוק אשר נפגע בתאונת עבודה. באותו הליך הגישה אלמנתו של הניזוק תביעה בהתאם לחוק ההטבה בגין הטיפולים אשר טיפלה בניזוק בעקבות התאונה ובית המשפט פסק פיצויים הן לניזוק והן לאלמנתו אם כי הוא ניכה מהסכום הכולל שנפסק את תגמולי המל"ל שהגיעו לניזוק בעקבות התאונה. בערעור שהוגש על פסק הדין לבית משפט העליון נקבע כי אין לנכות מהפיצוי שנפסק לאלמנתו של הניזוק, המיטיב, את תגמולי המל"ל, ונימק זאת באומרו: "בענייננו תבעה האלמנה מהמשיבים את המגיע לה כמיטיבה מכוח חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן - חוק הטבת נזקי גוף). היא זכאית לכך על-פי סעיפים 2 ו-7 לחוק הטבת נזקי הגוף. ואמנם, הסכום של 275,000 ש"ח נפסק לה כמיטיבה, ולא לניזוק או ליורשיו. המבנה היסודי של זכויות בעלי הדין מזיק - ניזוק - מיטיב הוא, שעם מתן ההטבה זכאי המיטיב להיפרע על ההטבה בשיעור ההטבה, והניזוק אינו רשאי לתבוע סכום זה מהמזיק ... בענייננו המיטיב (האלמנה) תבע בעצמו את שווי ההטבה שהיטיב עם הניזוק, ובית המשפט פסק לו את שווי ההטבה. במצב דברים זה, כשתביעת המיטיב סולקה למיטיב על ידי המזיק, וכן במקרה שהמיטיב תובע ישירות את המגיע לו מהמזיק, ואף במקרה שברור כי יש בכוונת המיטיב לתבוע מאת המזיק את סכום ההטבה, בכל אחד ממקרים אלה סכום ההטבה אינו מהווה חלק מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק או שייפסקו לו. במקרים אלה אין לקבל את הטענה או את ההנחה שהמיטיב הסב אל הניזוק את זכותו להטבה מהמזיק. אכן, זה המקרה שבפנינו, שבו המיטיב (האלמנה) תבע את המשיבים מכוח חוק הטבת נזקי גוף ... במאמר מוסגר אוסיף, שתוצאה דומה היתה מתקבלת גם אם התביעה של היורשים היתה נגד צד שלישי שאינו המעביד. כפי שכבר נזכר, כשהמיטיב תובע את המגיע לו מהמזיק, סכום הפיצויים המגיע לניזוק אינו כולל את שווי ההטבה, הזכות לתבוע את ההטבה היא בידי המיטיב (האלמנה), והמזיק אינו חייב לשלמה לניזוק. דבר זה ראוי להדגשה, שכן במשולש היחסים המזיק - הניזוק - המיטיב, המוסד (מוסד לביטוח לאומי - ר.ח.) זכאי לתבוע את הגימלאות ששילם וישלם לניזוק מהמיזיק רק עד סכום השווה לגובה הפיצויים אשר מגיעים לניזוק מהמזיק"(שם, עמ' 857-858)(ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). ובהמשך, "כאמור לעיל, סכום הפיצויים אשר מגיע לניזוק מהמזיק אינו כולל את ההטבה. לפיכך, כשיש למוסד תביעה נגד המזיק לתשלום הגימלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק, ותביעה זו מוגבלת לסכום הפיצויים אשר מגיע לניזוק אין המוסד זכאי להיפרע מהסכום המגיע למיטיב מהמזיק. כמצוטט לעיל, בתביעתו מהמזיק בא המוסד בנעליו של הניזוק כדי שיעור הגימלאות שהוא שילם ושהוא עתיד לשלם לניזוק. כשם שלניזוק אין תביעה נגד המיטיב, כך גם אין למוסד תביעה כזו" (שם, עמ' 858-859). מן הכלל אל הפרט. 15. אף במקרה דנן עסקינן בתביעת המטיב להיפרע ישירות מהמזיק את ההטבה ושאינה מהווה חלק מהפיצויים ששילמה הנתבעת לניזוק במסגרת תביעת הפלת''ד. לראייה, במכתב הנתבעת לניזוק מיום 12.3.06, נספח א' לסיכומי התגובה של התובעת, היא העריכה את הפסד השתכרותו לעבר בעקבות התאונה בהסתמך על תלושי השכר שהיו ברשותה בסך של כ-20,000 ₪ (לתקופה העולה על שנתיים ממועד אירוע התאונה), סכום הנמוך משמעותית מהפסדי השתכרותו של הניזוק בתקופת אי הכושר לולא ההטבה נשוא התביעה. זאת ועוד, בסעיף 37 לתחשיב הנזק אשר הגישה הנתבעת במסגרת תביעת הפלת"ד, נאמר כדלקמן: "מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, יטענו הנתבעים כי אף בתקופת ההיעדרות של התובע מעבודתו הוא קיבל שכר ממעסיקו, כמפורט במכתב המעסיק אשר צורף לתחשיב הנזק מטעם התובע"(ההדגשה במקור - ר.ח.). לאור האמור לעיל, ברור איפוא כי ההטבה נשוא התביעה, לא היתה חלק מהפיצוי בו נשאה הנתבעת בתביעת הפלת''ד. באשר לתביעת המל''ל מהנתבעת להשבת התגמולים בהם נשא בתקופת אי הכושר, הרי לעניין זה יש להבחין בין תקופת אי-הכושר הראשונה לבין תקופת אי-הכושר השנייה. ואבהיר. כזכור, המוסד לביטוח לאומי אישר לניזוק דמי פגיעה עבור תקפות אי-הכושר הראשונה. אולם, מאחר והתובעת שילמה לניזוק את מלוא השכר עבור התקופה הנ"ל, הרי המל''ל העביר לתובעת את דמי הפגיעה המגיעים לניזוק. והנה, התובעת קיזזה מסכום ההטבה הנתבע בהליך זה את דמי הפגיעה ששולם לה על ידי המל''ל ולפיכך הנתבעת לא תידרש לשאת בכפל פיצוי עבור תקופת אי-הכושר הראשונה. שונה המצב ביחס לתקופת אי-הכושר השנייה ואשר לא הוכרה על ידי המל"ל. בנדון טענה הנתבעת כי ביחס לתקופה הנ''ל המל''ל קבע לניזוק נכות זמנית בשיעור של 40% ושילם לו את הגמלה המתחייבת. בהמשך, הנתבעת השיבה למל''ל את גמלת הנכות ששולמה לניזוק עבור תקופת אי הכושר השנייה. יוצא איפוא, הכל על סמך טיעוני הנתבעת, כי באם תחוייב הנתבעת לשלם לתובעת את ההטבה בה נשאה האחרונה עבור תקופת אי-הכושר השנייה, אזי היא נושאת בכפל פיצוי ועל כן יש להפחית מהסכום שיפסק את גמלת הנכות ששילם המל''ל לניזוק עבור תקופת אי-הכושר השנייה. טיעוני הנתבעת לעיל וחישוביה בנדון מבוססים, בין היתר, על דרישות המל''ל כעולה מנספחים ה'-ו' לסיכומיה, שכאמור הוריתי על הוצאתם מתיק בית המשפט. יתירה מכך, מנספח ט' לסיכומי הנתבעת עולה כי המל''ל שילם לניזוק את גמלת הנכות עבור תקופת אי-הכושר השנייה הרבה לאחר המועד בו נשאה התובעת בהטבה נשוא התביעה. בנסיבות העניין, מאחר והתובעת היתה צפויה לתבוע את החזר ההטבה מהנתבעת, היה על האחרונה לכלכל צעדיה בהתאם בטרם תשיב למל''ל, ככל והיא אכן השיבה, את גמלת הנכות בה נשא עבור תקופת אי-הכושר השנייה. 16. טענת הנתבעת ולפיה חתימת הניזוק על שטר הקבלה מחייבת את דחיית התביעה, חסרת כל בסיס ומוטב היה לולא עלתה. כפי שבוודאי זכור לנתבעת, הטענה עלתה והוכרעה בפסה''ד שניתן ביום 21.7.08 ב-ע"א (מחוזי-חיפה) 4526/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הפניקס חב' לביטוח בע"מ בו היתה המשיבה מיוצגת באמצעות אותו עו"ד, ושם נפסק כדלקמן: "תביעת מעביד להשבה אינה חסומה לא רק על יסוד הרשום בשטרי הקבלה והפטור שסכום הפיצוי אינו כולל את גמלאות המל"ל. העיקר הוא בכך שאין בכוחו של הסכם פשרה בין המזיק לניזוק לפגוע בזכותו של צד שלישי, כי לניזוק, באותו מועד, ממילא לא היתה זכות לוותר על תביעה כי הכספים בגין דמי הפגיעה שולמו לו קודם לכן על ידי המעביד או המל"ל, ובאופן שזכות התביעה לגבי כספים אלה עברה למיטיב. בהעדר מחלוקת בין הצדדים שנזקו של העובד הנפגע הוטב על ידי המעביד לפני החתימה על שטרי קבלה פטור, אין סכום ההטבה מהווה עוד נזק של העובד אלא הופך להיות נזקו של המיטיב. סכום ההטבה, אינו מהווה חלק מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק או שייפסקו לו. במקרים אלה, אין לקבל את הטענה או את ההנחה שהמיטיב הסב אל הניזוק את זכותו להטבה מהמזיק (ע"א 163/99 עיזבון המנוח דיאב מזאווי נ' א' דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, פ"ד נד(5) 857 (2000))". והנה, בעבר הפנים ב"כ הנתבעת את הפסיקה לעיל ובהליך אחר שהתנהל ב-ע"א (מחוזי-חיפה) 12622/04/09 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' בית חולים מאיר כי הנושא אינו נתון יותר למחלוקת. זאת ועוד, גם הח''מ נדרש לאותה סוגייה בפסק הדין שניתן עוד ביום 9.2.08 ב-ת"א 19288/06 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ שם נקבע כדלקמן: "הנה אם כן, שטר הסילוק נועד לסילוק גמור סופי ומלא של 'כל תביעותי ודרישותי מכל מין וסוג שהוא...' בקשר לתאונה, והרי, משלא נגרם לניזוק הפסד ישיר בגין תקופת אי-הכושר שנקבעה לו בעקבות התאונה, יש להניח כי לא היו לו דרישות או תביעות בגין ראש נזק זה מהנתבעת. בהתאם לכך, אין להחיל את שטר הסילוק על תביעת מיטיב אשר נשא בפיצוי שלא נדרש על-ידי הניזוק מהנתבעת". לאור האמור לעיל, שוב יש לקבוע כי חתימת הניזוק על שטר הסילוק אינה חוסמת את תביעת המיטיב וטענת הנתבעת בנדון נדחית. 17. טענת הנתבעת, לפיה, שכרו של הניזוק בתקופת אי-הכושר שולם על חשבון פדיון ימי מחלה אשר צבר, אינה מוכחת דיה ודינה להידחות על הסף. אמנם נכון, בתלוש השכר לחודש ינואר 2004 נרשם כי הניזוק צבר 249.5 ימי מחלה ונתון זה אינו מופיע ביתר תלושי השכר לשנת 2004, אולם, כפי שהבהירה התובעת, במועדים הרלוונטיים לתביעה היא נהגה בהתאם לדין שהיה קיים בזמנו ורשמה את ימי המחלה אך ורק בתלוש השכר לחודש ינואר. ודוק, טענת התובעת בנדון נתמכת בתצהיר נציגת התובעת, נספח ב'2 לסיכומי התגובה של התובעת, והן בתלוש השכר לחודש ינואר 2005 ממנו עולה כי הניזוק צבר 258.5 ימי המחלה, והרי לא יעלה על הדעת כי התקופה הנ"ל נצברה במהלך פחות משנה, ממועד חזרתו של הניזוק לעבודה ועד ליום 31.12.04. 18. טענת הנתבעת ולפיה תעודות אי הכושר לתקופה השנייה ניתנו בניגוד לנוהלי משרד הבריאות ולפיכך אין לאשרם, לא הוכחה ומכל מקום היא אינה משכנעת בעיניי. הטענה מבוססת על מכתב משרד הבריאות מיום 9.9.01, נספח ז' לסיכומי הנתבעת, ואשר הוריתי על הוצאתו מתיק בית המשפט. למעלה מהצורך, המכתב הנ''ל ניתן יותר משלוש שנים לפני המועדים הרלוונטיים לתביעה, ולפיכך אין לדעת באם הנהלים המוזכרים בו, ושלא צורפו כחלק מהראיות בתביעה, היו בתוקף באותם מועדים, אם לאו. זאת ועוד, תקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז-1976, אינן קובעות כל הגבלה ביחס למשך תקופת המחלה בגינה ניתן להנפיק תעודת אי כושר. לאור האמור לעיל, גם טענתה הנ"ל של הנתבעת נדחית בזאת. 19. הצדדים חלוקים ביניהם לעניין הרכיבים הרלוונטיים לחישוב שכרו הקובע של הניזוק. לגישת התובעת, השכר הקובע מורכב מכל אלה: שכר ברוטו של הניזוק. בניכוי תשלומים שאינם קבועים (שכ"ע, אי היעדרות, השלמת תאונה, אש"ל, תוספת חלב, ש.נ.). בניכוי מס הכנסה. בתוספת הפרשות מעביד (קרן השתלמות, תגמולים והפרשה לפנסיה). בתוספת תנאים סוציאליים (הבראה, ביטוח רכב ורישוי, שכר י"ג, כל אלה באופן יחסי לפי 1/12 לחודש). בהפחתת מס בגין תשלומים שנתיים (לפי יחס של 1/12 לחודש). מנגד, טענה הנתבעת כי הדרישה לפיצוי המיטיב בגין עלויות מעביד, ניכויים והפרשות למיניהן נדחתה בהלכה הפסוקה. 20. סעיף 5 לחוק ההטבה קובע כדלקמן: "אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר שירות ודמי תמיכה סבירים; משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים לענין זה כהוצאה סבירה, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה; .......". המחלוקת לעניין אופן חישוב ההטבה שניתנה על ידי המעביד לעובד, אינה חדשה והיא נדונה והוכרעה בעבר במספר תביעות שב''כ הנתבעת עצמו היה צד בהם. בסיכומיו הפנה ב''כ הנתבעת לשני פסקי דין התומכים, כביכול, בעמדתו ובהם הוא ייצג את המזיק בתביעת המיטיב נגדו. אולם, מתברר כי טיעון זה אינו אלא ניסיון עקר להטות את הדין ולהטעות את בית המשפט ביחס לקביעות הערכאות שדנו והכריעו בעבר באותה סוגייה. אפרט להלן. 21. הנתבעת מפנה לפסה''ד שניתן ב-ע"א (חיפה) 11201/01/09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' הרבוע הכחול בע"מ, שהיא עצמה מכנה פסק דין מנחה, אולם תחת לצטט מתוכו את כל החלק הרלוונטי, היא דילגה באופן בוטה על קטעים שאינם מתיישבים עם עמדתה במשפט ובכך הציטוט מקבל משמעות שונה בתכלית מהאמור בפסק הדין. להלן ציטוט פסק הדין כמופיע בסיכומי הנתבעת: "......... רק שכר ששולם בפועל ושאינו עולה על השכר שהיה משתלם לעובד אלמלא ניזוק, יחשב כהטבה אותה זכאי המעביד לתובע (כך במקור - ר.ח.) מהמזיק. 21. השאלה הראשונה שהתעוררה בפנינו הינה דינן של הטבות ומענקים חד פעמים ששולמו לעובדים בתקופת אי-כושר, כגון משכורת יג', או מענק חד פעמי מיוחד. בהתאם לכללים שפורטו לעיל, יש לבחון כל תקבול שקיבל העובד ולבחון באם המדובר בהטבה שקיבל בדין נזק הגוף שנגרם לו בתאונה. כאשר עסקינן בשכר עבודה, יש לבחון האם התקבול הינו שכר עבור תקופת ההיעדרות. עוד יש לבחון האם המדובר בתקבול שהיה משתלם לעובד גם אילו היה מסוגל לעבודה. ..... אוסיף גם כי תשלום מענק המשולם בגין עבודת הניזוק בכל שנת העבודה ולאו דווקא בתקופת היעדרות עקב פגיעה, אינה בגדר הטבה בגין הנזק ...(ההדגשות שלנו)". להלן ציטוט מלא מפס''ד הדר לעיל תוך הדגשת החלקים הרלוונטיים שהנתבעת טרחה והעלימה בסיכומיה: "20. המחלוקת בענייננו נוגעת לחישוב ההטבה שניתנה על ידי המעבידים לעובדיהם. משמע, עלינו לברר תחילה מה היה השכר ששולם לעובדים בתקופת אי-הכושר, לאחר מכן עלינו לברר מהו השכר שהיה משתלם לעובד אילו היה מסוגל לעבודה סדירה. רק שכר ששולם בפועל ושאינו עולה על השכר שהיה משתלם לעובד אלמלא ניזוק, יחשב כהטבה אותה זכאי המעביד לתבוע מהמזיק. 21. השאלה הראשונה שהתעוררה בפנינו הינה דינן של הטבות ומענקים חד פעמים ששולמו לעובדים בתקופת אי-כושר, כגון משכורת יג', או מענק חד פעמי מיוחד. בהתאם לכללים שפורטו לעיל, יש לבחון כל תקבול שקיבל העובד ולבחון האם מדובר בהטבה שקיבל בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. כאשר עסקינן בשכר עבודה, יש לבחון האם התקבול הינו שכר עבור תקופת ההיעדרות. עוד יש לבחון האם מדובר בתקבול שהיה משתלם לעובד גם אילו היה מסוגל לעבודה. 22. כידוע, בתביעת ניזוק כנגד המזיק נפסק לא אחת כי מענקים חד פעמים כגון תשלומי משכורת יג', יש לראות כתשלום עבור שנת העבודה כולה ועל-כן ניזוק שנעדר מעבודה חלק מהשנה יזכה לפיצוי החלק היחסי מהמענק בלבד (ראה דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א 94-95 (מהדורה חמישית, 2003); ע"א 448/83 קורנהויזר נ' מלך, פ"ד מב(2) 573, 597 (1988); ע"א 7942/99 עיזבון המנוח אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר א' די' איי' לביטוח בע"מ, פ"ד נה(2) 511 (2001); ת.א. (חי') 1694/00 קרלינר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 5/4/05)). מכאן שאם הניזוק זכאי רק לחלק היחסי של המענק, ברי שאין המעביד זכאי להיפרע מן המזיק יותר מכך. כמובן שכל מענק יש לבחון באופן נפרד שכן יתכנו מענקים שניתנו בקשר עם תקופת ההיעדרות בלבד ולא כחלק מתשלום שנתי. אוסיף גם כי תשלום מענק המשולם בגין עבודות הניזוק בכל שנת העבודה ולאו דווקא בתקופת היעדרות עקב הפגיעה, אינה בגדר הטבה בגין הנזק ויש לקחת בחשבון רק את הרכיבים המשולמים בגין תקופת ההיעדרות.'' (ההדגשות אינן במקור - ר.ח.). הנה אם כן, מהציטוט לעיל עולה ומתחייבת המסקנה כי, מענק חד פעמי שהמעביד משלם לעובד נחשב כתשלום עבור כל שנת העבודה. לפיכך, באם הניזוק נעדר מעבודתו בעקבות האירוע הנזיקי, אזי הוא, והמיטיב בעקבותיו, זכאי לפיצוי החלק היחסי מאותו מענק, ואין נפקא מינא באם המענק שולם בתקופת ההיעדרות עקב הפגיעה, אם לאו. 22. חמור מכך, הנתבעת הפנתה בסיכומיה לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת עדוי ב-תא"מ 5816/08/08 אסם השקעות בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ התומך בעמדתה, לפיה, החלק היחסי מתשלום שקיבל העובד עבור מענק, ביגוד, דמי הבראה ומשכורת י"ג מתווסף למשכורת הקובעת אך ורק ככל והתשלומים הנ''ל שולמו בתקופת אי-הכושר. אלא מה, על אותו פסק דין הוגש ערעור בתיק ע"א (חיפה) 36057/04/11 אסם השקעות בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, הערעור התקבל ובפסק הדין שניתן בערעור כדלקמן: "כפי שהבהרנו במסגרת פסק הדין שניתן על ידי הרכב זה בע"א 12622-04-09, מאוחד עם ע"א 5766-05-09, כי בסכומי ההשבה יש לכלול את מלוא ההטבות שניתנות לעובד בגין עבודתו, על-פי החלק היחסי. הדברים עולים מפסק הדין שניתן על ידי הרכב השופטים בראשות כב' סגן הנשיאה, השופט ברלינר, ביחד עם השופט עמית והשופט סוקול, בע"א 11201-01-09, מאוחד עם תיקים נוספים. יש עוד להפנות לדרך החישוב שנעשתה בפועל בפסק הדין האחרון, כדי להצביע שכלל ההטבות נכללות". שוב יודגש, משרד ב"כ הנתבעת בהליך זה הוא הוא זה אשר ייצג את הנתבעת/המשיבה בהליך שהיה בפני כב' השופטת עדוי ובהמשך בערעור על פסק דינה. 23. משנפלו טיעוני הנתבעת ביחס לחישוב השכר הקובע ומאחר ובדין חישבה התובעת באופן יחסי לתקופת אי-הכושר את הפרשות המעביד והתנאים הסוציאליים אשר שולמו לניזוק, וכאמור, לעניין זה אין נפקא מינא האם הם שולמו בתקופת אי הכושר, אם לאו, הרי יש לקבל את עמדתה ולדחות בשתי ידיים את טענת הנתבעת. 24. בפסק הדין שניתן ב-ע"א 2196/93 מכבסת שלג לבן חרמון בע"מ נ'. סלע חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 744 נפסק כי רק במקרים יוצאים מן הכלל ובנסיבות מיוחדות יפסוק בית המשפט הפרשי הצמדה וריבית ממועד מאוחר יותר למועד בו נולדה עילת התביעה. לא שוכנעתי כי מקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים ויוצאים מהכלל בהם יש להימנע מפסיקת ריבית, מה גם ואין מדובר בחיוב המיועד להעניש את הנתבעת, אלא למנוע חסרון כיס של התובעת ואשר הכספים המגיעים לה היו בידי הנתבעת והיא יכלה לעשות בהם שימוש לתועלתה. 25. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 61,818 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 13.1.11, ועד התשלום המלא בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ש"ח (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות המשפט מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הטבת נזקי גוףנזקי גוףמשכורת