החזר שכר דירה ששולם ביתר

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזר שכר דירה ששולם ביתר: זוהי תביעה להחזר שכר דירה ששולם על ידי התובע ביתר (לטענתו) ותביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו למושכר ויתרת חוב שנותרה לאחר תום השכירות. העובדות התובע עוסק בפרזול מוצרי מתכת. לשם עיסוקו זה נזקק לאולם תעשייתי. בתאריך 26.12.88 נחתם בין התובע לנתבעים שהינם בעליו של אולם תעשיה באזור התעשיה באור יהודה, חוזה השכירות - נספח א' לת1/ (להלן: "חוזה השכירות הראשון"). על פי חוזה זה נקבעו דמי השכירות החודשיים בגין השכרתו של הנכס ל420- דולר לחודש (סעיף 6). בתאריך 1.1.89 חתמו הצדדים על הסכם נוסף לפיו נקבעו דמי שכירות של 795 דולר בחודש - נספח ב' לת1/ (להלן: "החוזה השני"). לטענת התובע, החוזה השני נחתם לאחר שהסתבר לצדדים כי מחמת חובות קודמים לעיריית אור יהודה, לא ניתן לרשום אותו כמחזיק בנכס ועל כן הוסכם שהתובע ישלם לנתבעים סכום נוסף של 375 דולר לכיסוי תשלומי הארנונה ויתר המסים. התביעה שבפני הוגשה לאחר שהסתבר לתובע כי הנתבעים לא מילאו את התחייבותם ושלשלו לכיסם את יתרת התשלום במקום להעביר לעיריה, ועקב כך הוגשה נגדו תביעה על ידי עיריית אור יהודה ואף ניתן נגדו פסק דין לתשלום 36,868 ש"ח. בכתב התביעה מפרט התובע נזקים נוספים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבעים, אולם מאחר ובסיכומיו זנח טענות אלה, לא אתייחס אליהן. הנתבעים מכחישים את טענותיו של התובע וטוענים כי בהסכם הראשון נקבו בדמי שכירות בסך 420 דולר לאור בקשתו המפורשת של התובע, למרות שדמי השכירות בפועל הועמדו על 795 דולר. לאחר מספר ימים התעורר חשש בלבה של הנתבעת שמא יבקש התובע בעתיד להסתמך על הסכום שצוין בהסכם הראשון וביקשה להעלות על הכתב את ההסכמה האמיתית שבין הצדדים ולבקשתה נחתם ההסכם השני לפיו: "(1) אורי ושרה נטר משכירים לשוכר נועם יעקב אולם ברח' המלאכה 2 באור יהודה. (2) האולם בגודל 150 מטר נטו מ"מ. ומוסכם בזה כי נועם יעקב ישלם לפי 5.30$ (דולר) למטר לפי שער יציג ביום התשלום. כלומר 150 X 5.30$ 795$ המחיר הוא לפי מטר מרובע בסך 5.30$ לשנה הראשונה ובתום השנה לפי חוזה שנערך אצל עורך דין. נועם יעקב ישלם 420$ לפי שער יציג בצ'ק ויתרת 375$ ישלם במזומן לפי שער יציג של אותו יום התשלום". אומר מיד כי נוסח ההסכם והגיונם של דברים תומכים בגרסת הנתבעים ומפריכים את גרסתו של התובע וגם עדותו הפתלתלה והמניפולטיבית של התובע חיזקה את הרושם כי גרסתו אינה אמת. על פי ההסכם השני, אשר הודפס על ידי התובע במכונת הכתיבה שלו, דאגו הצדדים להבהיר כי הסך של 795 דולר מהווה תשלום שכר דירה ואף פרטו את אופן חישובו של השכר שנקבע. גרסתו של התובע לפיה החוזה השני נחתם לאחר שהצדדים ביקשו לרשום אותו כמחזיק בעיריה ובקשתם נדחתה, אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם. התובע שולט היטב בשפה העברית ולא היתה כל מניעה לציין כי יתרת הסכום נועדה לתשלום ארנונה ותשלומים אחרים. גם לגופו של ענין גרסה זו אינה יכולה לעמוד מאחר והוכח שהארנונה בתקופה הרלבנטית עמדה על 550 ש"ח לחודש (נספח יט' לתצהיר הנתבעת נ8/). סכום זה שווה ל250- דולר לכל היותר (החישוב נערך ביחס לחודש מרץ 1991 מועד חיוב הארנונה שבמסמך הנ"ל) ונשאלת השאלה מדוע הסכים התובע לשלם ללא בדיקה סכום של 375 דולר עבור תשלומי ארנונה מבלי לבדוק את גובה החיוב האמיתי. לנוכח שאלה זו טען התובע כי הסכום הנ"ל כולל תשלומי חובה נוספים לעיריה ולוועד הבית (ביוב, פינוי אשפה, מים ו"מדרגות" כהגדרתו), אולם מעיון בנספח יט' הנ"ל עולה כי הסכום של 550 ש"ח כולל ארנונה ומים ואילו החיובים הנוספים שנכללו בסכום הנטען לא הוכחו. התובע שכר את הנכס לניהול עסק ולגרסתו מסר את כל החשבונות למנהל החשבונות ועל כן תמוה בעיני על שום מה לא טרח להציג את המסמכים ששימשו, לגרסתו, בסיס לניכויים בדו"חות שהגיש למס הכנסה. עוד יצוין כי גם אם נכונה הגרסה לפיה בעיריית אור יהודה סרבו לרשום את התובע כמחזיק הנכס, לא היתה כל מניעה לבצע את תשלומי הארנונה על פי דרישות התשלום שנשלחו לעסק שהוחזק על ידי התובע. ואם בחר התובע לשלם לנתבעים על מנת שיבצעו התשלום, מדוע לא דרש את אישור התשלום מהעיריה על מנת שיוכל להציגו למס הכנסה ושישמש לו ראיה להוכחת התשלום המוטל עליו על פי החוזה הראשון שהינו החוזה המחייב, לגרסתו? הטענה לפיה פעל על פי דרישת הנתבעת מבלי להפעיל שיקול דעת אינה אמינה עלי. עוד טוען התובע כי בחוזה השני נקבע שהחל משנת השכירות השניה יחול החוזה הראשון. אם כך, נשאלת השאלה מדוע המשיך לשלם על פי המוסכם בחוזה השני ומדוע לא פעל להעלות על הכתב את ההסכמה האמיתית שבין הצדדים כאשר הסתבר לו שגם לאחר חלוף שנת השכירות הראשונה לא הוסדר נושא הרישום בעיריה. גם המסמך נ9/ אינו עולה בקנה אחד עם גרסתו של התובע. במסמך זה המוגדר כ"מצב חשבון" שהוצא על ידי עיריית אור יהודה, הוגדר התובע כ"משלם" ונראה לכאורה שברישומי העיריה הוזכר שמו כמחזיק הנכס וטענה זו נתמכת בתביעה שהוגשה נגדו בת.א. 52665/93 ולפיה חויב לשלם 36,868 ש"ח לעיריית אור יהודה (נספח ז' לתצהיר ת1/). מעדותו של התובע מסתבר כי עד עצם היום הזה עומד פסה"ד בתביעה זו בעינו ולא בוטל ומטעמים שלא הובהרו לא טרח להגיש את החלטות בית המשפט בבקשתו לביטול פסק דין שהוגשו בשנת 1996. עוד יצוין כי בהליכים שונים נטענו על ידי התובע טענות הסותרות מיניה וביה את גרסתו בפני. בתצהיר התומך בהתנגדות לביצוע שטר שהוגשה על ידי התובע כנגד שטר בטחון שהוגש ע"י הנתבעים לביצוע (נ2/) נטען ע"י התובע בסעיף 5 כי שילם 13.20 ש"ח למטר. דהיינו, 5.3 דולר למטר בעוד שעל פי החוזה הראשון התשלום למטר עומד על שלושה דולר. כאשר עומת בחקירתו הנגדית עם האמור בתצהיר הנ"ל, התכחש לחתימתו המאושרת על ידי עורכת הדין שייצגה אותו. גם טענתו לפיה הנתבעת אישרה בחתימתה על הקבלות ת8/ ות9/ את העובדה שהתשלום כולל ארנונה, אינה יכולה לעמוד מאחר והתובע עצמו הודה כי התוספת "כולל ארנונה ומסים" לא נרשמה ביחד עם יתר המסמך אלא הוספה כ"דקה" לאחר מכן. מאחר והמסמך המקורי לא הוגש אין אני יכולה לראות אם הרישום נעשה באותו עט. אולם, לא שוכנעתי כי התוספת נעשתה בנוכחות הנתבעת ובהסכמתה מאחר ולא היתה הצדקה להוסיף מלים אלה בשלב מאוחר כלשהו. כיוון שלגרסת התובע הנתבעת הסכימה לתוספת וגם אם בפעם הראשונה יתכן והיתה הצדקה להוסיף את ההבהרה בשלב מאוחר יותר, הרי שבעת ביצוע התשלום השני (ת8/) עבור החודשים 10-12/91 הגיונם של דברים מחייב שהרישום יעשה ביחד עם יתר המסמך ולא היה כל צורך לבקש שנית את הסכמת הנתבעת. גם גרסתה של השמאית גב' תמר אברהם הופרכה בחקירתה הנגדית כאשר הסתבר כי אף אחד מ"המסמכים" אשר שימש בסיס לחווה"ד אינו תומך בגרסתה. מעיון בידיעות השונות שפורסמו בעתונים עולה כי דמי השכירות הנמוכים ביותר שצוינו עבור מבני תעשיה בקומה א' באזור התעשיה של אור יהודה היו 3.5 דולר למ"ר בעוד שהמומחית דבקה בגרסתה שהשכר הראוי עבור המבנה שבמחלוקת הוא 3 דולר בלבד. במהלך כל עדותה טענה המומחית כי בתוקף מומחיותה עליה לבצע התאמה בין המחירים באזור לנכס נשוא חווה"ד, אולם משום מה לא עלה בידה להצביע על "מיוחדותו" של הנכס הנ"ל אשר בגינה החליטה לבצע התאמה כה משמעותית כלפי מטה. בנ6/ מיום 21.8.89 צוין כי: "ניתן להשיב מבני תעשיה ב6- דולר למ"ר בראשון לציון, רמת החייל ואור יהודה". זאת בהשוואה למבני תעשיה באזורים מבוקשים יותר בהם עומדים דמי השכירות על 7-8 דולר למ"ר. גם במחירון מבני תעשיה מיולי 1991 נ5/ דמי השכירות למבנה תעשיה באזור התעשיה החדש באור יהודה נעו בין 5 דולר למ"ר ל6.5- דולר על פי שטח המבנה, כאשר במבנה בשטח 200-400 מ"ר בדרך צדדית שולמו 6.5 דולר למ"ר. למותר לציין כי המבנה נשוא הדיון שבפני קרוב יותר להגדרה זו מאשר למבנה בשטח של 1,200 מ"ר בו עמדו דמי השכירות על 5 דולר למ"ר. המומחית לא טרחה להציג חוזים שנערכו במבנים דומים בסביבה. לעומת זאת, הנתבעים הציגו חוזה שכירות שנכרת בינם לבין הדייר החדש לפיו נקבעו דמי שכירות בסך 865 דולר לחודש. מן המקובץ עולה כי לא עלה בידי העדה להצביע ולו על מסמך אחד התומך בגרסתה לפיה דמי השכירות שנגבו באזור בנכסים דומים עמדו על 3 דולר למ"ר ומילת הקסם "התאמות" אין בה כדי לסייע לה מאחר ולא הובהר במה שונה הנכס שבדיון מנכסים במבנים הסמוכים (עמ' 37-38). לסיכום לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו לפיה על פי החוזה השני נכללו תשלומי הארנונה ומסים נוספים בדמי השכירות שצוינו בחוזה השני ועל כן דין תביעתו להדחות. התביעה שכנגד גם תביעה זו דינה להדחות מאחר ולא הוצגו על ידי התובעים שכנגד כל ראיות התומכות בגרסתם. לתצהיר התובעת שכנגד צורפו מסמכים שונים אשר עורכיהם לא זומנו לעדות ובסיכומיו ציין ב"כ התובעים שכנגד כי לנוכח מצבו הכספי של הנתבע שכנגד נמנעו התובעים שכנגד מלהכנס להוצאות מיותרות להוכחת תביעתם כיוון שסיכויי הגביה קלושים ביותר. אולם, אין בטענה זו כדי להכשיר ראיות שאינן קבילות ושענינן נזקים שנגרמו למבנה עקב השריפה. באשר ליתר ראשי הנזק הנטענים, הללו נדונו בפני כב' השופטת טלגם בת.א. 16592/93 של בית משפט השלום בת"א ונקבע על ידה כי חוב הארנונה הנטען לא הוכח מאחר ולא הוצגו ראיות באשר למועד החיוב ומעיון בתצהיר התובעת שכנגד, ת5/, עולה כי בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן כנגד תביעת העיריה לא הועלתה על ידי הגב' נטר טענה כלשהי באשר לעצם החיוב ונראה כי התביעה הנ"ל התייחסה לתקופה שקדמה לתקופת השכירות של הנתבע שכנגד. באשר לחובות החשמל והטלפון וכן עלויות שונות הקשורות בשריפה, הנתבע שכנגד חויב בגינם בהליך שהתנהל בפני השופטת טלגם (ראה עמ' 3 לפסה"ד) למעט הסכום של 724 ש"ח החורג מסכומו של שטר הבטחון. לאור האמור לעיל, החלטתי לחייב הנתבע שכנגד לשלם לתובעים שכנגד 724 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.92 ועד למועד התשלום בפועל. לאור התוצאה אליה הגעתי, כל צד ישא בהוצאותיו. מקרקעיןשכירותדמי שכירות