מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דיון לפני הרכב חסר של ועדת ערר: השופט אדלר: 1. בערעור שלפנינו מתעוררת פעם נוספת שאלת הדיון לפני הרכב חסר של ועדת ערר שליד שירות התעסוקה, הפועלת מכוח סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959 (להלן - החוק), ותקנות שירות התעסוקה (דרכי עררים), התשי"ט- 1959 (להלן - התקנות). טענת העדר סמכות מהותית עקב הרכב חסר של ועדת הערר הועלתה לראשונה על ידי המערער לפני בית-דין זה; ומן הראוי כי נדון בה. בפסק הדין דב"ע מו/59- 91 נקבע כי החלטת ועדת ערר שבה ישב רק יושב ראש הוועדה, בלא שני החברים האחרים. מחוסרת כל נפקות משפטית, ועל כן היא בטלה. אולם, המקרה נשוא ערעור זה שונה, שכן לדיון הוזמנו שני החברים הנוספים, אך אחד מהם לא התייצב לדיון, והוועדה דנה אפוא בערר בהרכב חסר, של יושב ראש הוועדה וחבר אחד. המערער טען לפנינו כי גם החלטה של הרכב כזה הינה בטלה. בא-כוח המשיב טען כי מפסק-הדין דב"ע מו/59- 91 עולה כי ניתן לקיים דיון של ועדת ערר כששני חבריה הוזמנו, אך רק אחד הופיע. עיון בדב"ע מו/59- 91 הנ"ל מגלה כי אשר נאמר בו, תוך התייחסות לסעיף 20 לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981 (להלן - חוק הפרשנות) הינו בגדר אמרת אגב, שאינה צריכה לעניין, מאחר שבאותו ההליך נדון הערר בפני יושב ראש הוועדה בלבד. יש לקרוא את אמרת האגב, שבסעיף 6 לפסק-הדין בדב"ע מו/59- 91 יחד עם סעיף 7 לפסק-הדין, כך שפירושה הנכון הוא, שגם לולא דובר בוועדה שיפוטית או מעין-שיפוטית גם אז, לא היתה ההחלטה שנדונה שם תקפה מכוח סעיף 20 לחוק הפרשנות. 2. שאלה זו נדונה גם בעל"א 11/86. שם דן בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בהרכב חסר של שני חברים במקום שלושה. בפסק דין זה פורשה הוראת החוק המתירה דיון בהרכב חסר בצמצום, ונאמר בו כי דיון בפני הרכב חסר איננו עולה בקנה אחד עם המדיניות הרצויה. מן האמור בפסק-דין זה למדים כי בהעדר הוראה מפורשת המתירה לגוף שיפוטי או מעין שיפוטי, כגון לוועדת הערר שלי שירות התעסוקה, לדון בהרכב חסר, אין להתיר את הדיון, אפילו הוזמן חבר ולא התייצב. כך, למשל, בית-הדין לעבודה רשאי לדון בהרכב חסר רק מכוח הוראת חוק המתירה לו במפורש לעשות כך (סעיף 22 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969; ראה גם: י. זמיר, "הרכב חסר בבתי דין מינהליים", משפטים, כרך ד, ע' 585). 3. בחוק ובתקנות אין הוראה המתירה לוועדת ערר לדון בהרכב חסר. מאחר שלא קיימת הוראה בחוק שירות התעסוקה או בתקנות מכוחו המתירה זאת, דיון כזה הוא מחוסר סמכות מהותית (ראה: בג"צ 279/84 בע' 107). נמצא כי כגוף מעין-שיפוטי רשאית ועדת ערר לפעול אך ורק בהרכב מלא, כפי שנקבע בתקנות. 4. ומכאן לנסיבות המקרה שלפנינו, כפי שהן עולות מפסק-הדין שבערעור. המערער נשלח לעבודות על-ידי שירות התעסוקה, וכאשר סירב לקבל את העבודות שהוצעו לו, נרשם כמסרב עבודה שאינו זכאי לקבל קמלת הבטחת הכנסה. על רישום סירוב לחודש אחד ערר המערער לפני ועדת ערר שליד לשכת שירות התעסוקה. כשעררו נדחה, פנה המערער לבית-הדין האזורי וגם שם נדחתה עתירתו. על כך הערעור שלפנינו. 5. ערים אנו לטענות בא-כוח המשיב על הקשיים לקיים דיונים של ועדות הערר בנוכחות שני חבריה מקרב הציבור. אולם, אם מראה הניסיון כי העדרות חברי ועדה מדיונים של ועדות ערר מקשה על תפקודן, פתוחה הדרך לפני הנהלת המשיב לתיקון המצב. עם כל הצער הכרוך בדיון מחדש בתביעה, שעה שהמערער מקבל גמלת הבטחת הכנסה כשנתיים (!), עלינו להחזיר את העניין לועדת הערר, שתדון בערר, המתייחס לחודשים מאי ודצמבר 1988, בהרכב מלא. החלטה אחרת היתה פוגעת במעמד הוועדה כגוף מעין-שיפוטי, ובעקרונות הצדק המבטיחים לאזרח זכות להישמע על-ידי כל חברי הוועדה. 6. הערעור מתקבל, והעניין מוחזר לועדת ערר. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. דיוןעררועדת ערר