בקשת הנאשם לשנות סעיפים בכתב האישום

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשת הנאשם לשנות סעיפים בכתב האישום: לפניי שבע בקשות, שנושאן טענות מקדמיות שהגישו נאשמים 1, 2, 3, 5, 6, 7 ו - 8, בהתאם להוראת סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), בגדרן מתבקש בית המשפט להורות על ביטול או שינוי סעיפים בכתב האישום שהוגש בעניינם. באופן כללי יצוין, כי המדובר בסעיפי אישום המייחסים לשמונת הנאשמים שליחת יד בכספי רוכשי דירות בעשרות פרויקטים בתחום הנדל"ן של חברות חפציבה, בתקופה שבין השנים 2007-2000, שהובילה לקריסת החברות, לפגיעה ברוכשי הדירות ולפגיעה בציבור המשקיעים. נציין, כי נגד נאשם 4 הותלו ההליכים. תמצית כתב האישום על-פי העובדות המתוארות בחלקו הראשון והכללי של כתב האישום, חברות חפציבה, שעסקו בעיקר בייזום ובבניית פרויקטים למגורים ולמסחר, כללו מספר רב של חברות פרטיות בעלות שמות דומים, שתי חברות ציבוריות שמניותיהן נסחרו בבורסה למניות בתל אביב ומניותיהן הוחזקו גם בידי הציבור, ושני תאגידים מדווחים, כמשמעותם בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 (להלן: "החברות" או "חפציבה"). בתקופה הרלוונטית היו חברות חפציבה תחת ניהולו של בועז יונה (להלן: "המנכ"ל" או "יונה"), שהורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בשמונה אישומים הנוגעים למסכת עובדתית הדומה ביסודה למסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום דנן, וכבר ריצה את עונשו. כתב האישום דנן הוגש כנגד מספר נאשמים, שנטען כי נמנו על בעלי התפקידים המרכזיים בחברות: נאשם 1 - המשנה למנכ"ל של חפציבה. נאשם 2 - מנהל הכספים של החברות הפרטיות. נאשם 3 - כלכלן במחלקת הכספים בחברת חפציבה חופים בע"מ (להלן: "חופים"). נאשם 4 - מנהל הכספים ומנכ"ל תאגיד מדווח וכן מנהל הכספים של חברת "צמרות בוני הארץ" (להלן: "צמרות") ושל החברה הציבורית "חפציבה ג'רוזלם גולד בע"מ" (להלן: "ג'רוזלם"). נאשם 5 - מנהל מחלקת המכירות וסמנכ"ל שיווק. נאשם 6 - מנהל מחלקת הגבייה. בכתב האישום הואשמו גם נאשמת 7 - עובדת מחלקת המכירות, שהייתה כפופה לנאשם 5, ונאשמת 8 - עובדת מחלקת הגבייה, שהייתה כפופה לנאשם 6. האישום הראשון הוגש נגד כל הנאשמים, ובו נטען כי הנאשמים 1, 5, 6, 7 ו- 8 פעלו בהתאם להנחיית יונה, לקבלת כספים מרוכשי דירות תמורת הדירה, באופן שיאפשר הפקדת כספים אלה לחשבונות שאינם חשבונות הליווי של אותו פרויקט בו נרכשה הדירה, בניגוד להרשאת הרוכשים. זאת, על ידי הצגת מצגי שווא כוזבים אשר לכיתוב שעל הרוכשים לרשום בשורת המוטב בשיקים ואשר לחשבון הבנק אליו יש להעביר את הכספים. כן נטען, כי בהנחיית הנאשם 2, הפקידו הנאשמים 5 - 8 כספים בחשבונות שאינם חשבונות הליווי. כיוצא מכך, נאשמים 1- 2 ו- 4- 6 קיבלו תמורה עבור הדירות, תוך שהם נמנעים ממתן ערבויות או חלופה אחרת, כנדרש בחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974 (להלן: "חוק המכר"). עוד נטען באישום זה, שהנאשמים 1 - 4 הציגו מצגים ודיווחים כוזבים לבנקים המלווים ולמפקחים מטעמם, לגבי היקף מכירת הדירות או התקבולים מרוכשי הדירות, שהיו נמוכים מנתוני אמת, ובמעשיהם גרמו לכך שלא ניתנה לרוכשי הדירות ערבות או בטוחה אחרת בגין מלוא הכספים ששילמו תמורת הדירה, כנדרש בחוק המכר, וזאת למרות שהתקבלה תמורה העולה על 15% מגובה מחיר הדירה. האישום השני הוגש נגד נאשם 2 בגין הלבנת כספי רוכשי הדירות, תוך ביצוע עבירות גניבה ורישום כוזב במסמכי תאגיד, בצוותא עם אחרים. האישום השלישי הוגש נגד נאשמים 2 ו- 4 ועוסק בעבירות שבוצעו בג'רוזלם, ונטען כי נאשמים אלה שלחו יד בכספי ג'רוזלם, בהתאם להוראתו של יונה, והעבירו כספים מחשבון ג'רוזלם לחשבונות החברות הפרטיות בחפציבה ולחשבונו הפרטי של יונה. כן נאשמים הם, שלא דיווחו על העברות הכספים וכי הסוו את גניבת הכספים על ידי יצירת מצגי שווא והגשת דוחו"ת כוזבים. באישום הרביעי מואשמים נאשמים 1 - 3, כי העבירו כספים מחברת חופים לחשבונות החברות הפרטיות ולחשבונות פרטיים של בני משפחת יונה, בהתאם להנחייתו של יונה ובניגוד לתשקיף שהוצג לציבור בדבר יעוד התמורה מהנפקת אגרות חוב. כן מואשמים הם, כי לא דיווחו על עסקאות חריגות אלו וכי הסוו את גניבת הכספים והציגו דוחו"ת כוזבים. האישום החמישי הוגש נגד נאשמים 1 - 6 ועניינו עבירות של מנהלים ועובדים בתאגיד ועבירת מרמה והפרת אמונים. טענות הצדדים - כללי כאמור, שבעה נאשמים העלו לפניי טענות מקדמיות. מן הטענות המקדמיות, שלוש הן העיקריות: הראשונה - מפי כל הנאשמים, לביטול כתב האישום או לתיקונו מכוח הטענה של "הגנה מן הצדק", זאת, אליבא דטענתם, בשל שיהוי בלתי סביר בהגשת כתב האישום נגדם, הפוגע ביכולתם להתגונן. נאשמים 2, 6, 7 ו- 8 טענו בנוסף גם לאכיפה בררנית מכוחה של טענה זו; השנייה - מפי נאשמים 2, 3 ו- 5, לפי סעיף 149(4) לחסד"פ, לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום כלל אינן מגלות את העבירה המיוחסת להם; השלישית - מפי נאשמים 2, 3 ו- 5, לפי סעיף 149(3) לחסד"פ, לפיה כתב האישום מגלם בחובו פגמים שונים. טענה נוספת שעלתה מפיו של נאשם 5 בלבד היא טענת התיישנות ביחס לעבירות לפי חוק המכר בתקופה שבין שנת 2000 לחודש אוגוסט 2002. להלן אתייחס לכל אחת מן הטענות המקדמיות שבפי הנאשמים. הגנה מן הצדק במסגרת הטענה המקדמית שכותרתה "הגנה מן הצדק" הועלו שני סוגים של טיעונים המצדיקים, לטענתם, את ביטול האישומים נגדם: האחד - שיהוי בלתי סביר בהגשת כתב האישום נגד הנאשמים; השני - אפליה פסולה או אכיפה בררנית כלפי נאשמים 2, 6, 7 ו - 8. להלן אדון בכל אחד מהטיעונים. הגנה מן הצדק בשל שיהוי בלתי סביר בבסיס טענת השיהוי של כל הנאשמים עומד רכיב הזמן. כתב האישום הוגש לאחר כארבע שנים מקריסת חברות חפציבה, ומתפרס על פני תקופה של שבע שנים, בין השנים 2000 - 2007. הנאשמים טוענים כי היקף כתב האישום הוא עצום, בין השאר, מפני שהוא כולל את כל הפעילות של כל חברות חפציבה לאורך שבע שנים. כמו כן, טוענים הנאשמים כי בכתב האישום אין כל פירוט לגבי הפרויקטים, אלו סכומי כסף נלקחו מאיזה פרויקט ומתי, וחוסר פירוט זה פוגע ביכולתם להתגונן מפני כתב האישום. לטענת הנאשמים 3, 6 ו- 8, הם נחקרו לראשונה על ידי המשטרה בשנת 2007, וכשנה לאחר חקירתם הוגש כתב אישום נגד יונה, בו הוזכרו הנאשמים דנן ותוארו מעשיהם. נטען, כי לא ברור מדוע הוגש כתב האישום ארבע שנים לאחר החקירות, כאשר כבר בשנת 2008 הייתה תשתית ראייתית מספקת נגדם, וכי בנסיבות אלו, בצירוף העובדה שניהול הליך כזה יכול להימשך עוד שנים, נגרם לנאשמים אלו עינוי דין שמעצים את הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות. טענה נוספת השזורה בכל טיעוני הנאשמים היא ההפרדה בין כתב האישום שהוגש נגדם לבין כתב האישום שהוגש נגד יונה. זאת, על רקע הזהות בין העובדות, הראיות ולשון כתבי האישום, שהרי מדובר בפרשה אחת. לטענת ב"כ נאשם 1, זהו מקרה ראשון שבו מופרד עניינו של הנאשם המרכזי, הנהנה העיקרי לטענתו, מעניינם של שאר המעורבים, בגין מעשים שנעשו למענו, ביוזמתו ובשליטתו, והפרדה זו גורמת להעצמת הנאשמים בפרשה, כאילו נעשו המעשים מיוזמתם ולמענם. נוסף על כך, לטענת הנאשמים, הם מואשמים בעבירות שיונה עצמו לא הואשם ולא הורשע בהן, ותחושת הצדק שלהם נפגעת, מקום בו, לכאורה, מייחסים לזוטר מעשי עבירה שלא יוחסו לבכיר. זאת ועוד, נטען כי התנהלותה של המאשימה בהגשת כתב האישום נגד הנאשמים, בחלוף שלוש שנים מהגשת כתב האישום נגד יונה, כאשר זה הודה, הורשע, דינו נגזר והוא אף סיים לרצות את עונשו, היא התנהלות שאינה סבירה, ומנוגדת לעקרונות של צדק והגינות משפטית. המאשימה טוענת כי יש לדחות את טענת הנאשמים. לטענתה, בנסיבות העניין, לוח הזמנים לטיפול בתיק הוא סביר לחלוטין ואינו מגלה שיהוי בהגשת כתב האישום. המאשימה פירטה, כי החקירה בפרשת חפציבה נפתחה בחודש אוגוסט 2007 והסתיימה בחודש מאי 2009. ביום 30.8.07 אותר יונה, שנמלט לחו"ל, ונעצר באיטליה. הליכי ההסגרה נמשכו כשנה, ובמהלכם ניהלה המאשימה עם יונה משא ומתן שבסופו הביא להסדר טיעון. ביום 21.7.08 הוגש נגד יונה, בעודו במעצר, כתב אישום. עם חזרתו לארץ נחקר יונה לראשונה וכן נחקרו שוב חלק מהנאשמים ומעורבים נוספים, לרבות במהלך שנת 2009, על אף טענת חלק מהנאשמים כי נחקרו לאחרונה רק בשנת 2007. עם סיום החקירה הועבר חומר חקירה רב היקף מהמשטרה לפרקליטות ובתחילת חודש יוני 2010 נשלחו לחשודים הודעות לפיהן התביעה שוקלת להגיש כתב אישום נגדם, וכי עומדת להם האפשרות לקיים שימוע טרם ההחלטה הסופית בעניינם. בין באי הכוח של החשודים לבין המשיבה נוהלו שיחות ותכתובות, אשר למועד השימוע. לטענת המאשימה, חלק מהנאשמים ביקשו לדחות את השימוע וגרמו להימשכות ההליך. כך, למשל, לטענת המאשימה, נאשם 1 ביקש דחיות חוזרות ונשנות לעריכת השימוע עד ליום 24.2.11. לבסוף, שלושה ימים טרם מועד השימוע הנדחה, הודיע כי הוא מוותר עליו. לאחר שנערכו כל השימועים שקלה המשיבה את עניינם של הנאשמים מחדש וגיבשה את כתב האישום שהוגש מיד לאחר פגרת בית המשפט בשנת 2011. לאור נסיבות אלו, טוענת המאשימה כי לא היה כל שיהוי בהגשת כתב האישום. הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית כמצוין לעיל, טענה זו נשמעה מפי נאשמים 2, 6, 7 ו-8 ומכוונת בתמצית כלפי עצם הגשת כתב האישום כנגדם, בהשוואה לעובדים אחרים בחפציבה, בכירים כזוטרים, או בהשוואה לעובדי הבנקים השונים שליוו את הפרויקטים ורואי חשבון חיצוניים. נטען, כי דרך הפעולה השיטתית המתוארת בכתב האישום, הייתה נהוגה ומקובלת בחברה משנות ה- 90, ואולי אף קודם לכן, וכי על מנת שתצליח יש צורך בהסכמה שבשתיקה מצד הבנקים, שממשיכים לחתום עם החברה על הסכמי ליווי. עוד נטען, כי הבנקים אפשרו, לכל הפחות ברשלנות, הפקדת כספים לחשבונות שאינם חשבונות הליווי. נאשמות 7 ו- 8 טוענות, כי יש לבטל את כתב האישום נגדן, בשל אי העמדת עובדים נוספים בדרגתן לדין, ובשל מעמדן הזוטר והשולי בחברה. תמוה בעיניהן, מדוע המאשימה נעצרה דווקא בהן, ולא המשיכה להעמיד לדין עובדים נוספים שעשו את אותן הפעולות שהן עשו, כפי שהורו להן הממונים. ב"כ הנאשמת 8 הצביע על כך, שעובדים במעמד דומה לזה של מרשתו, שקיימת לגביהם תשתית ראייתית דומה על פי הודעותיהם שמסרו במשטרה, הפכו לעדי תביעה, ולא הואשמו. נטען, כי לאור תוכן ההודעות שצוטט בהרחבה, הנאשמת 8 הרימה את הנטל להוכיח יסוד לאכיפה בררנית. עוד נטען, כי כיום אין צורך בהוכחת שיקולים זרים או פסולים בהעמדה לדין, אלא די שבית המשפט ישתכנע כי נגרמה פגיעה בשוויון, שתיתכן אף בתום לב, אולם כזאת שפוגעת בתחושת הצדק ומצדיקה את ביטול כתב האישום. נאשם 6 טוען, כי באישום 5 נהגה המאשימה באכיפה בררנית, כאשר לא העמידה לדין את שאר עובדי חפציבה שנהגו, לטענתו, באותה שיטה, לרבות לא את נאשמות 7 ו- 8. לטענתו, ההחלטה שלא להעמיד לדין את נאשמות 7 ו- 8 באישום 5 היא מוצדקת, אך מאותם שיקולים ממש יש לבטל את האישום הזה נגדו. מנגד, טוענת המאשימה, כי מחומר הראיות עלה, כי בין עובדי חפציבה השונים, מידת הדומיננטיות של הנאשמים עולה על זו של יתר העובדים, הן מבחינת היקף העבירות, הן מבחינת חומרתן והן מבחינת טיב הראיות להוכחתן. אשר לאי העמדתם לדין של בנקאים ורואי חשבון, טוענת המאשימה כי מעמדם ביחס לעבירות העיקריות בכתב האישום שונה מהותית מאשר מעמדם של הנאשמים, וכי קיימים הבדלים מהותיים מבחינת היקף וטיב הראיות בינם לבין הנאשמים. אשר לטענת נאשם 6, כי לא הייתה הצדקה להעמידו לדין באישום 5, כפי שנאשמות 7 ו- 8 לא הועמדו לדין, משיבה המאשימה כי מעמדו של נאשם 6, כמנהל מחלקת גבייה, מאבחן אותו מהותית ביחס למעמדן של נאשמות 7 ו- 8, בכל הנוגע לעבירות מנהלים בתאגיד שבאישום זה. הגנה מן הצדק - דיון הגנה מן הצדק היא טענה מקדמית יצירת הפסיקה, שבשנת 2007 קיבלה מעמד חוקי בסעיף 149(10) לחסד"פ, עם תיקון החוק. משמעותה היא, כי בסמכות בית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. בפסיקה נקבעו ההלכות המנחות בסוגיה זו שלפנינו. כך, למשל, נקבע ברע"פ 1498/07 הרשברג נ' מדינת ישראל ( 18.3.2007): "טענת ההגנה מן הצדק הינה טענה לפיה יש לעכב את ההליכים נגד הנאשם משום שאין באפשרותו של בית-המשפט להעניק לנאשם משפט הוגן, או משום שיש בניהול המשפט פגיעה בחוש הצדק וההגינות. בדרך כלל, מדובר במקרים בהם התנהגות התביעה מונעת משפט הוגן מן הנאשם ותוצאתה היא, כי אין עוד מקום להעמיד את הנאשם לדין פלילי וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו". (שם, עמ' 7). בעבר, גישת בית המשפט העליון הייתה, כי כדי לקבל טענת הגנה מן הצדק, יש לייחס התנהגות פסולה לרשות: "בית משפט זה קבע סטנדרטים מחמירים לשימוש בהגנה מן הצדק לביטול כתב האישום: התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. מדובר בטענה שתתקבל רק במקרים נדירים, בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 398 (1996) (להלן: "פרשת יפת"). לעומת זאת, בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: "הלכת בורוביץ") שונתה הגישה, ונקבע מבחן תלת-שלבי: "בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות... בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום" (שם, עמ' 802). ובהמשך נאמר שם (עמ' 803): "דוקטרינת ההגנה מן הצדק עשויה לחול, בין היתר, אם שוכנע בית-המשפט בצדקת טענתו של הנאשם כי ההחלטה להעמידו לדין חרגה בבירור ממתחם הסבירות... לכאורה הרי זה מבחן רחב וגמיש. אין תמה - ואפשר שדווקא משום כך - הפעלתו הלכה למעשה, היאה למקרים יוצאי-דופן, מחייבת זהירות רבה. פרשת יפת מהווה דוגמה לשורת הזהירות הנדרשת בכגון-דא: משטענו הנאשמים, כי הרשות היא זו שעודדה אותם לבצע את העבירה, קבע בית-המשפט כי עליהם להראות שהתנהגות הרשות בעניינם הייתה "שערורייתית" או "בלתי נסבלת". אמת-מידה זו אכן יאה למקרים מסוגה של פרשת יפת; אך לא מן הנמנע שבמקרים מסוגים אחרים תבוא דרישת הזהירות לכלל ביטוי בקביעתה של אמת-מידה שונה". בהלכת בורוביץ' נקבע, כי אין זה מחייב כי הפגיעה בתחושת הצדק תיוחס להתנהגות שערורייתית או רשלנות של הרשויות, אלא אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות. יחד עם זאת, עדיין מוסכם על הכל, כי יש להשתמש בהגנה זו במשורה ובמקרים נדירים בלבד (ראה גם ע"פ 5679/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל ( 21.10.07)). לעניין אכיפה בררנית נקבע בפרשת בורוביץ', כי: "ככלל, יש לומר, כי בבוא בית המשפט להחליט אם לבטל כתב-אישום מחמת אכיפה בררנית, שלכאורה הוכחה לפניו, מוטל עליו ליתן את הדעת לטיב מניעה של הרשות, שבהעדר צידוק גלוי לעין להבחין בין שניים שביצעו אותה עבירה, בחרה להעמיד לדין את פלוני וחדלה מלהעמיד לדין את אלמוני. הכלל הוא, כי אכיפה חלקית עשויה להיות עניינית ומותרת בנסיבות מסוימות, אך עלולה להיחשב כאכיפה בררנית בנסיבות אחרות. וההכרעה בשאלה אם המדובר, במקרה נתון, באכיפה חלקית מותרת או באכיפה בררנית פסולה, עשויה, בדרך כלל, להיגזר מבחינת מניעיה של התביעה.... יש שימצא כי הפגיעה אינה מצדיקה לבטל כתב-האישום וכי תיקונה של הפגיעה יכול שיושג באמצעי יותר מתון, כגון בהקלת עונשו של הנאשם...." (שם, עמ' 775). יפים הדברים בעיקר, עת עולה טענה זו כטענה מקדמית, עוד טרם עמד לפני בית המשפט מכלול הראיות שבתיק. בית המשפט מכוון עצמו לבחינת סבירות החלטת התביעה להעמיד את הנאשם לדין, והנטל על הטוען זאת להניח תשתית ראויה המצביעה על קיום קשר סיבתי ברור שבין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עוצמת הפגיעה חייבת, אפוא, להיות ברורה ומוחשית, המעלה תחושה שאין אמצעי מתון אחר היכול לרפאה זולת ביטול כתב האישום. אם אין פגם משמעותי ואין פגיעה חריפה, או-אז, לא תחול דוקטרינת ההגנה מן הצדק. הגנה מן הצדק - מן הכלל אל הפרט לאחר עיון בטענות הנאשמים מחד-גיסא, ובחינת תכליותיה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאידך-גיסא, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות הנאשמים, הן לעניין השיהוי והן לעניין האכיפה הבררנית. לעניין השיהוי בהגשת כתב האישום, מקובלות עליי טענות המאשימה. נחה דעתי, כי לא ניתן לומר כי השיהוי שנגרם בהגשת כתב האישום נגד הנאשמים הוא בלתי סביר בנסיבות העניין. פרק הזמן שנדרש לניהול החקירה הסבוכה והמסועפת, כפי שפירטה המאשימה בתשובתה, הינו סביר על פניו, ואין בו, לדעתי, כדי לפגוע פגיעה אנושה ובלתי ניתנת לריפוי בהגנתם של הנאשמים, כטענתם, המבטלת את האינטרס הציבורי שבהעמדתם לדין. באופן דומה, לא מצאתי להיעתר לטענה, כי החלטות המאשימה ביחס למיהות האישומים וייחוסם לנאשמים השונים מבוססת על מדיניות של אפליה פסולה, כמו גם על אכיפה בררנית. אופי הביקורת השיפוטית המופעל בשלב מקדמי זה של ההליך הפלילי בוחן את סבירות פעולותיה והחלטותיה של הרשות התובעת למול עוצמת הפגיעה בהגינות ההליך המשפטי כלפי נאשם נתון. מקום בו הליך קבלת ההחלטות נראה על-פניו תקין וסביר, או-אז לא ימנע בית המשפט מן המאשימה את הוכחת יסודות העבירות המיוחסות לנאשם. יוזכר, כי למול זכותו של הנאשם להליך הוגן ניצבת זכותו של הציבור בהבאת נאשם לדין וזכותו של קורבן העבירה, ותפקידו של בית המשפט להביא לאיזון ביניהן. אמנם, בנסיבות המקרה דנן, המאשימה לא פירטה מהו אותו חומר ראיות על פיו החליטה להעמיד לדין נאשמים אלו, וכיצד בולטת הדומיננטיות של עובדים אלו דווקא, על פני עובדים אחרים, שלא הועמדו לדין. במיוחד מתעצם החוסר בפירוט המאשימה, נוכח הפירוט הרחב בתגובת הנאשמת 8, על מקרים קונקרטיים על פיהם נראה, לכאורה, כי הייתה תשתית ראייתית להעמיד לדין עובדים נוספים בדרגתה, שהמאשימה בחרה בהם כעדים מטעמה. אולם, בשלב מקדמי זה, בו חומר הראיות אינו פרוש לפניי, ולא ניתן לברר לאשורן את טענות המאשימה, כי נאשמות אלה היו דומיננטיות יותר ביחס לחברותיהן לעבודה בתפקידים מקבילים, אין בידי להיעתר לבקשת נאשמות 7 ו- 8. עם זאת, ייתכן כי ראוי שב"כ הצדדים יבואו בדברים על מנת לנסות להגיע להסדרים בדבר סדר שמיעת עדים רלוונטיים, שיהיה בעדותם לאושש או להפריך את טענת המאשימה לדומיננטיות של הנאשמות 7 ו - 8. מכל האמור עולה, כי לא נמצא בסיס ממשי מספיק הימנו עשויה טענת הנאשמים בדבר הגנה מן הצדק להיבנות, ומכאן שאין בידי לקבלה. פגם או פסול בכתב האישום מכאן לטענה המקדמית שהעלו נאשמים 2, 3 ו- 5, לפי סעיף 149(3) לחסד"פ, שעניינה - פגם או פסול בכתב האישום. נאשמים 2 - 3 מלינים על כך כי נפלו פגמים בכתב האישום בהיותו לוקה בהעדר פירוט ובעמימות, וזאת בניגוד לקבוע בסעיף 85 לחסד"פ ולכללים שהותוו בהלכה הפסוקה ביחס לניסוחו של כתב אישום, שנועדו לאפשר לנאשם לנהל את הגנתו כהלכה. לטענתם, כתב האישום אינו מפרט סכומים מדויקים לגביהם נטען כי שלחו את ידם, אינו מפרט שמות רוכשים, אלו סכומים משויכים לכל אחד מן הרוכשים, ואף לא מפרט מועדים בהם לכאורה נעשו המעשים. לטענת נאשם 5, כתב האישום לוקה בהעדר פירוט רלוונטי לעבירה לפי סעיף 2 לחוק המכר. זאת, מאחר שבהתאם לחוק המכר, קבלת סך הנמוך משווי חמישה עשר אחוזים משווי הנכס, ללא ערבות או בטוחה, אינו מהווה עבירה. על כן, כך הטענה, היה על המאשימה לפרט באישום זה את הסכומים שהתקבלו לטענתה מהרוכשים, את שווי הדירות שכנגדן ניתנו ואת העובדה, שכנגד תקבולים אלו, שעלו על חמישה עשר אחוז משווי הדירה, לא הונפקה ערבות בנקאית. בהעדרן של טענות אלה, טוען נאשם 5, מדובר בכתב אישום פגום שלא מאפשר להתגונן מפניו. המאשימה טוענת, כי פירטה במפורש בפסקה 34 לכתב האישום, כי התקבולים שהתקבלו מרוכשי הדירות עלו על חמישה עשר אחוזים משווי הנכס, ומבקשת להוסיף זאת גם בפסקה 47 לכתב האישום. כן מציינת המאשימה, כי פרטי הנתונים העובדתיים לגבי העבירות מצויים בחומר החקירה, הן במרוכז והן בחלוקה לפי פרויקטים, ומאחר שמדובר בראיות, אין צורך לפרטם בכתב האישום. דין טענות הנאשמים להידחות. סעיף 85(4) לחסד"פ מחייב את המאשימה לכלול בכתב האישום "תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם". תיאור העובדות צריך לשקף את "סיפור המעשה" של הפרשה נשוא כתב האישום במידת פירוט סבירה ממנה ניתן ללמוד כי נתקיימו בנאשם יסודותיה של העבירה כפי שהוגדרה בחוק (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, תשס"ג-2003, עמ' 665). הפסיקה מותירה בידי המאשימה שיקול דעת רחב לאופן ניסוח כתב האישום, ובלבד שיהיה ברור והנאשם יוכל להבין הימנו במה הוא מואשם. בהקשר זה קבע הנשיא שמגר (כתוארו אז), בעניין רע"פ 4484/92 סיריה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 176 (1992): "...כמובן, שניתן להוסיף ולפרט בכתב האישום עוד כהנה וכהנה ולהביא בו תיאור הכולל את כל שרשרת האירועים, כמפורט בעדויות, על כל דקדוקיה ותגיה. אולם המקובל הוא, שכתב האישום מביא תיאור העובדות המהוות את העבירה...". במקרה דנן, העובדות המפורטות בכתב האישום מאפשרות לנאשמים להבין את שנטען כנגדם ולכן לא נפגעת הגנתם. חזקה על המאשימה שאין בכוונתה "להפתיע" את הנאשמים בפרטים שאינם נהירים להם מעיון בכתב האישום גופו, מחומר הראיות הקיים, או מרשימת עדי התביעה. לו יכולים הנאשמים להתחקות בעצמם אחר ראיות הדרושות להם לצורך הגנתם, אין מקום לדרוש פירוט לגביהן בכתב האישום. בנסיבות אלו, ולאחר ששוכנעתי כי אין בניסוח כתב האישום משום עמימות או ערפול העשויים לקפח את הגנת הנאשמים, הנני דוחה טענותיהם לעניין זה. עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה מכאן לטענה המקדמית לפי סעיף 149(4) לחסד"פ שהעלו נאשמים 2, 3 ו- 5, לפיה העובדות המפורטות בכתב האישום אינן מגלות את העבירה המיוחסת להם. לטענת נאשם 2, עובדות האישום הראשון אינן מגלות עבירת גניבה, מאחר שלא נטען, כי שליחת היד בכספים נעשתה מתוך כוונה לשלילת קבע. עוד נטען, כי המאשימה הגדירה את הכספים ששילמו הרוכשים בתורת פיקדון, ואילו הגדרה זו אינה ממצא עובדתי, אלא פרשנות של המאשימה, הדורשת פירוט נסיבות נוספות, שלא פורטו בכתב האישום. ללא הפרשנות של המשיבה, טוען נאשם 2, אין בסיס לעבירת גניבה, אלא העובדות מצויות בגדר היחסים החוזיים שבין החברה ולרוכשים ולכל היותר מדובר בהפרת חוזה. לטענת נאשם 3, אין בכתב האישום תשתית עובדתית אשר יש בה כדי להקים נגדו עבירה לפי סעיף 2 לחוק המכר. זאת, מפני שרק בפסקה 34 המסכמת את טענותיה של המשיבה בעבירה זו, מוזכר שמו לראשונה, ומכתב האישום עולה, כי מעורבותו החלה רק לאחר ביצוע הפעולה שהיה בה כדי לסכל מתן ערבות או בטוחה לרוכשים, בהתאם לחוק המכר. עוד טוען נאשם 3, כי לא היה מקום להעמידו לדין בעבירת גניבה בידי מורשה, כי אם, לכל היותר, כמסייע למי שפעל למנוע את גילוי העבירה. זאת, מפני שהתיאור העובדתי בנוגע למעשיו של המבקש מתחיל רק בפסקה 35 לפסק הדין, תחת הכותרת "הסתרת הגנבה והפקת דוחות כוזבים לבנקים ולמפקחים מטעמם". לטענת נאשם 5, על פי חוק המכר קודם שתוקן (תיקון מס' 4), שחל על הנאשמים, לא ניתן להעמיד לדין את עובדי החברה, מאחר שאינם עונים על הגדרת "מוכר" בחוק המכר, ולא הוטלו עליהם החיובים הקבועים בו. המאשימה טוענת, כי כתב האישום מייחס לנאשמים 1 - 6 עבירות על דרך ביצוע בצוותא, ומשכך לא נטען בו שכל אחד מהנאשמים ביצע את כל העבירה. אשר לטענת נאשם 3 בדבר היותו מסייע בלבד, טוענת המאשימה, כי מאחר שמדובר בעבירות מתמשכות, מעשיו של הנאשם לא מהוות רק הסתרה של העבירות הקודמות, אלא גם חלק מהעבירות הבאות. במענה לטענתו הנוספת של נאשם 3, ביקשה המאשימה למחוק את שמו של נאשם 3 מפסקה 34 לכתב האישום (כפי שעשתה בפסקה 33 בכתב האישום המתוקן), מבלי לגרוע מפסקה 47 (פסקה 46 בכתב האישום המתוקן), המסכמת את העבירה על פי חוק המכר. המאשימה טוענת, כי תרומתו של נאשם 3 לעבירה לפי חוק המכר הייתה כפולה: בראשונה פעל להסתרת חלק מתקבולי הרוכשים, ובשניה איפשר את המשך קבלת כספי הרוכשים והפקדתם בחשבונות שאינם חשבונות הליווי, כאשר בשתי הדרכים מנע את האפשרות להנפקת בטוחה לרוכשים בגין הכספים ששילמו. אשר לטענתו של נאשם 2 כי לא פורט בכתב האישום ששליחת היד בכספים נעשתה מתוך כוונה לשלילת קבע, טוענת המאשימה כי השאלה אם יש צורך להוכיח בעבירת גניבה יסוד נפשי של שלילת קבע היא שאלה משפטית, שאין מקומה בשלב הטענות המקדמיות. עוד טוענת המאשימה, כי התיקון לחוק המכר, המרחיב את האחריות לכל עובד בחברה, אינו מלמד כי קודם לכן לא היה ניתן להעמיד לדין מנהלים בחברה קבלנית. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, איני מוצא מקום להיעתר גם לטענות אלו של נאשמים 2, 3 ו- 5, מנימוקי המאשימה, והנני דוחה בזאת את טענותיהם. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את כל הטענות המקדמיות של נאשמים 1, 2, 3, 5, 6, 7 ו- 8. משפט פליליכתב אישום