מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה למחיקת קובלנה: בפני בקשת הנאשם למחיקת הקובלנה הפרטית שהוגשה כנגדו על הסף. מעיון בבקשה עולה שלמעשה מדובר בבקשה לביטול הקובלנה בשל העדר עילה, דהיינו, שעובדות הקובלנה אינן מהוות עבירה. הקובל, מר פאדי אבו גוש (להלן: "הקובל") מאשים את הנאשם, מר ראובן שלייכר, יו"ר ועדת הביקורת וחבר כבוד בארגון ההורים הארצי (להלן: "הנאשם") שעבר על סעיפים 1, 1(1), 1(2), 1(3) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק לשון הרע"). עבירה לפי סעיף 2(א), 2(ב)(1) לחוק לשון הרע, עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, ולפי סעיפים 1,2(1),2(5), 2(7),2(8), 2(9) 2(10), 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"). תחילה הוגשה הקובלנה בלא רשימת עדי תביעה. במסגרת הדיון שנערך בפני ביום 26.11.2012 טען ב"כ הנאשם כי יש למחוק את הקובלנה בשל פגמים בעריכתה. שכן, סעיף 70 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") קובע כי דינה של קובלנה כדין כתב אישום. סעיף 85(6) לחסד"פ קובע כי בכתב אישום יש צורך למנות את רשימת העדים. בקובלנה שהגיש הקובל ביום 17.1.2012 לא נכללה רשימת עדים. אשר על כן ביקש ב"כ הנאשם כי הקובלנה שהוגשה תמחק. בהחלטתי באותו הדיון התרתי לב"כ הקובל להגיש קובלנה מתוקנת. אכן, ביום 3.12.2012 הגיש ב"כ הקובל כתב קובלנה פלילית פרטית מתוקנת, ובה נכללת רשימת עדי התביעה. הקובל טוען בכתב הקובלנה שהגיש כי בשנת הלימודים 2010 -2011 הופץ על ידי בית הספר היסודי אבו גוש (להלן: "בית הספר") מנשר למינוי ועד הורים. הקובל, בתור הורה לילד בבית הספר, הגיש מועמדותו ונבחר לכהן הן כוועד הורים כיתתי והן כיו"ר ועד ההורים של כלל בית הספר. לטענת הקובל, כיו"ר ועד ההורים הגיעו אליו תלונות רבות כנגד התנהלות המנהלת כלפי התלמידים. נטען כי היא נקטה באלימות כלפי חלק מהתלמידים. לטענת הקובל, מאחר ופעל לטיפול בתלונותיהם של ההורים כלפי המנהלת, יחסיו עם המנהלת התדרדרו עד כדי כך שהמנהלת אף איימה עליו באמצעות משלוח דואר אלקטרוני מאיים. בעקבות הודעות מאיימות אלו הגיש הקובל תלונה במשטרה כנגד המנהלת. ביום 23.3.2011 קיבל הקובל מכתב מהמנהלת המדיח אותו מתפקידו בוועד ההורים. זמן מה לאחר מכן קיבל הקובל שני מכתבים נוספים אותם כתב הנאשם כנגדו. המכתב הראשון, מיום 27.2.2011, מוען לשר החינוך, בדבר בקשת חקירה בעניין ניסיונו של הקובל להסיט ולהתערב בהתנהלות במערכת החינוך באבו גוש. ובלשון המכתב: "התנהגותו, לבושו ואפילו פועלו חשודים, לכאורה, תוך שירותיו עם תושבי הכפר ומנשרו שהפיץ לתושבים ליד מסגדים באבו גוש...הם, לכאורה, ליצירת קשר עמם ולא רק למען טובת חינוך הילדים". במכתב זה גם צוין שהקובל הורשע בגין ביצוע עבירות מיניות כלפי קטינה, ובלשון המכתב: "צילום מכתב המוכיח על חשדות בעבירות מיניות כלפי קטינה, ילדה בת 13 דאז, ...שבית משפט המכובד (שמסיבותיו שלו, החליט לדון אותו על תנאי בעבודות שירות וקנס אותו בסכום של 40,000 ₪...לא ידוע לנו הסטאטוס של תשלומי הקנס אך נשאלת השאלה היכן השיג הכסף, והכסף לדפוס המנשרים מאחר והוא אינו עובד דפוס. קיימת אימרת "זקנים" "שמי שנולד מחתול אוכל עכברים"...כגוף ייצוגי של תלמידי ישראל, נדרשת בשלב ראשוני הוצאת הנחיות לגננות, מורות, מנהלים באבו גוש, למנוע כניסתו בכותלי מוסדות החינוך ורק במוסד בו לומדים ילדיו רק באישור ובליווי צמוד...". וכן מכתב נוסף ששלח הנאשם אל מר עבדול רחמן מוסא ראשיד, יו"ר ועד ההורים בישוב אבו גוש, ביום 27.2.2011, ובו ציין כי ארגון ההורים הינו גוף א-פוליטי המייצג את כלל ההורים, וחבריו נדרשים להימנע מפעילות פוליטית ומפלגתית. במכתב נטען כי המנשר שחילק הקובל במסגדים הביע עמדות שכאלה. ובלשונו של המכתב: "ארגון ההורים הארצי הינו גוף א-פוליטי המייצג כלל ההורים וחבריו נדרשים להימנע מכל פעילות או זהות פוליטית...מנשרו של מר פאדי מוחמד שחולק במסגדים, דעותיו העדתיות ופעולותיו יכול כל אזרח במדינה להביע בעת הבחירות לכנסת ישראל או לרשויות המקומיות בלבד (מאחורי הפרגוד)...". כמו כן, נטען במכתב כי הקובל הורשע בעבר בעבירות פליליות הקשורות במעשי מין נגד קטינות ועל כן אין מקומו בתפקיד במסגרת מוסדות חינוך. ובלשונו של המכתב: "אדם שהורשע בעבירות פליליות הקשורות במעשי מין נגד קטינים/קטינות לכאורה, ואשר נאשם ונדון בעברם הופעותיו במוסדות חינוך כלשהם...מעוררים סלידה וחשדות...לאור האמור אבקש לכנס דחוף את וועדי ההורים במוסדות שבהם לומדים ילדיו לשם החלפתו בהורה אחר...". לטענת הקובל, במכתבים הללו (להלן: "המכתבים") נכללו דברי לשון הרע כנגדו, המוציאים את דיבת הקובל רעה, מטילים בו דופי ופוגעים בשמם הטוב של הקובל ובני משפחתו. כן סובר הקובל כי באמור במכתבים ובכך שהנאשם ערך עליו תחקיר ללא קבלת רשותו, יש משום פגיעה בחופש הפרט וצנעתו של הקובל, ובכך גרם לפגיעה קשה בפרטיותו והטרדתו. הקובל מוסיף כי נסיבות כתיבת המכתבים ותפוצתם עונה על דרישות הפרסום המפורטות בחוק, ומהווים לשון הרע לפי חוק לשון הרע, שכן את האמור בהם ראו לפחות שני אנשים נוספים, זולת הקובל. וכן, האמור במכתבים הציג את הקובל באור שלילי, לטענתו, שהשפילו ועלול היה אף לפגוע במקור פרנסתו. מנגד, סובר הנאשם כי הקובלנה אינה מגלה עילה על פניה והיא קובלנה טורדנית וקנטרנית ולכן הגיש את בקשתו הנדונה, למחיקת הקובלנה. לטענתו, עומדת לו ההגנה המצויה בסעיף 14 לחוק לשון הרע, שכן, האמור במכתבים אמת, ויש בפרסום המכתבים עניין ציבורי היות שהקובל היה מעוניין לשמש כחבר בוועד ההורים והיה עלול להוות סיכון לילדי בית הספר. כמו כן, אף למראית עין ישנו פגם מוסרי בכך שאדם שהורשע באונס או כל עבירת מין שנעשתה בקטינה ייטול תפקיד פעיל בבית הספר. כן טוען הנאשם כי עומדת לו הגנה סעיף 15(2), 15(4) 15(7) לחוק לשון הרע לפיו פעולת הפרסום נעשתה בתום לב, מתוך תפקידו של הנאשם ורק על מנת להגן על הציבור. מעבר לאמור מוסיף הנאשם, כי הקובל אינו יכול לטעון לפגיעה בפרטיותו ובשמו הטוב כאשר בשמונה השנים האחרונות, מאז הוא נחשד והואשם באונס של ילדה בת 13, חיפוש שמו מוביל לפירוט המעשים האמורים. עוד מציין הנאשם כי הקובל לא שם את עצמו ברשימת העדים בקובלנה המתוקנת, כפי שהוגשה לבית המשפט והדבר אומר דרשני. אדם המגיש קובלנה אינו יכול להימנע מלהעיד מטעם עצמו. מדובר בפגם אשר מעיד על רצונו של המשיב לחמוק ממתן הסברים אודות הנסיבות אשר הובילו אותו להגשת הקובלנה. מעבר לאמור, סובר הנאשם שמן הקובלנה עולה שעיקר טענתו של הקובל היא כלפי מנהלת בית הספר באשר לפעולותיה וחוסר ההקפדה שלה על צניעותן של מורות בית הספר, כפי שהביע הקובל דעתו במנשרים אותם הפיץ. לטענת נאשם אין לו כל קשר למחלוקת זו ועל כן יש למחוק את הקובלנה שהוגשה כנגדו. דיון: סעיף 68 לחסד"פ קובע כי: על אף האמור בסעיף 11 רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השניה על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט. כל אדם רשאי להגיש קובלנה פלילית פרטית בגין העבירות המניות בתוספת השנייה לחסד"פ (להלן: "התוספת"), וכן בגין עבירה לפי חוק לשון הרע, כפי שקובע סעיף 8 לחוק לשון הרע: עבירה בשל לשון הרע לפי חוק זה תהא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע להאשים על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט. סעיף 70 לחסד"פ קובע מה סדרי הדין שיחולו על קובלנה פלילית פרטית: הוראות חוק זה הנוגעות לכתב אישום יחולו על קובלנה, בשינויים לפי הענין; בכל מקום שמדובר בכתב אישום גם קובלנה במשמע, ובכל מקום שמדובר בתובע גם קובל במשמע, אם אין כוונה אחרת משתמעת. כעת עלינו לבחון האם האמור במכתבים מהווה לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. בענייננו, מאשים הקובל את הנאשם כי עבר על סעיפי החוק הבאים בחוק איסור לשון הרע: סעיף 1 לחוק לשון הרע הקובע כי: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; סעיף 2 לחוק לשון הרע קובע כי: (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; וסעיף 6 לחוק לשון הרע הקובע כי: המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת. עיון בסעיפי החוק מעלה כי המכתבים האמורים נכנסים לגדר "פרסום" בחוק. שכן הם נשלחו ליותר משני בני אדם, זולת הקובל. וצורת הכתיבה באמצעות מכתב מהווה "פרסום" לפי הגדרת סעיפים 2(א), 2(ב)(1) ו-6 לחוק לשון הרע. כעת עלינו לקבוע האם גם תוכנם של המכתבים מהווה "לשון הרע" לפי הגדרת החוק. על מנת לקבוע האם תוכנם של המכתבים האמורים מהווה "לשון הרע" לפי הגדרת סעיף 1 לחוק לשון הרע יש לבחון האם האמור בהם, הוא מבזה משפיל או פוגע בקובל. הפסיקה קובעת כי על מנת לבחון זאת יש לעשות שימוש "במבחן האובייקטיבי", שכן, מטרת חוק לשון הרע היא למנוע פגיעה בשמו הטוב של אדם כפי שהוא נתפס בעיני הבריות. לאור מטרה זו, בוחן בית המשפט את משמעותו של האמור בפרסום במבחן אובייקטיבי לפיו האמור בפרסום מהווה "לשון הרע" אם האדם הסביר היה רואה אותו כך. דהיינו, הפרשנות שנותן בית המשפט לפרסום תהיה לפי המובן שקורא סביר היה מייחס למילים. לאור האמור, אין חשיבות לכוונתו של המפרסם לפגוע או לשאלה האם האדם שעליו הפרסום נכתב אכן נפגע ממנו. במקרה דנן, נראה כי כל אדם סביר היה מבין את האמור במכתבים לפיו הקובל ניצל את מעמדו וקשריו כיו"ר ועד ההורים על מנת לחלק מנשרים בהם הביע את עמדתו בענייני דת ופוליטיקה. וכן הזכרת עברו של הקובל כאדם שהורשע באונס קטינה בת 13, יחד עם האמירה לפיה "שמי שנולד מחתול אוכל עכברים", ועל כן יש להוציא הנחיות להרחקתו מכל מוסדות החינוך באבו גוש, ויחד עם האמירה לפיה לא ברור האם וכיצד שילם הקובל את הקנס שהטילו עליו השופטים ואת המנשרים שהוציא, מהווים אמירות פוגעות, מבזות ומשפילות. אין חולק גם כי אמירות אלו עלולות להוביל לפגיעה בשמו הטוב ובמשלח ידו של הקובל. בעניין זה אציין שהחוק אינו דורש פגיעה בפועל, אלא מסתפק בכך שהפרסום היה עלול לפגוע במשלח ידו של אדם, להשפילו או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג בעיני הבריות. ואכן אפשרות כזו לפגיעה קיימת במקרה דנן. (ראה למשל: רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (ניתן על ידי השופטים ריבלין, ארבל ופורקצ'יה, ביום 12.11.2006). ההגנות הקיימות על פרסום המהווה "לשון הרע": לאחר שבאנו לכלל מסקנה כי האמור במכתבים הנדונים עונה לדרישת "פרסום לשון הרע" לפי הגדרות חוק לשון הרע, אנו נדרשים לבחון האם עומדות לנאשם ההגנות הנכללות בחוק לשון הרע. הגנה ראשונה - סעיף 14 לחוק לשון הרע קובע כי: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. ההגנה שבסעיף 14 לחוק לשון הרע דורשת כי: הדברים שפורסמו היו אמת; היה בפרסומם עניין לציבור. כעת נבחן את התקיימותם של שני המבחנים המצטברים הללו בענייננו: 1. הפרסום היה אמת - במקרה דנן, אין חולק כי המידע שפרסם הנאשם במכתבים, לפיו הקובל הורשע בעבירת מין, הינו מידע אמיתי. הקובל עצמו מציין בסעיף 7 לקובלנה המתוקנת שהגיש כי: "למען גילוי נאות, בשנת 2004 הוגש כתב אישום נגד הקובל בעבירת מין, הורשע ונגזר על הקובל מאסר בפועל שירוצה בעבודות שרות לשלושה חודשים". לעניין האמור במכתבים, לפיו הקובל עמד בפתחי המסגדים וניצל את מעמדו כיו"ר ועד ההורים באבו גוש על מנת לחלק מנשרים ובהם עמדתו הפוליטית והדתית, עניין זה טרם הוכח בשלב זה של הדיון ועל כן לא עומדת לנאשם הגנת הסעיף, באשר לפרסום האמור. 2. האם קיים עניין לציבור בפרסום הדברים - כעת אנו נדרשים לבחון האם יש בפרסום המידע האמור, בדבר הרשעתו של הקובל בביצוע עבירת מין בקטינה בעבר, עניין לציבור. כדי לקבוע אם קיים עניין ציבורי בפרסומן של עובדות מסוימות יש לערוך איזון אינטרסים ולהביא בחשבון מחד גיסא, את האינטרסים התומכים בפרסום העובדות, בהם אינטרסים כגון השמירה על חופש המידע, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת ומאידך גיסא, את האינטרסים השוללים את הפרסום ובהם אינטרס השמירה על שמו הטוב של האדם, הנגזר מן השמירה על כבוד האדם, כשאף עבריין שריצה את עונשו בכלל אדם הוא, וכן את אינטרס השמירה על זכותו של אדם לפרטיות. במקרה דנן, האינטרסים התומכים בפרסום הינם אינטרס השמירה על שלומם של שאר תלמידי בית הספר. וכן, השמירה על חופש הציבור לדעת במדינה דמוקרטית. מאידך קיים אינטרס השמירה על שמו הטוב של הקובל. וכן אינטרס שיקום חייו של אדם שנשא עוונו, זהו אינטרס ציבורי לפיו מטרתה של החברה לסייע לאנשים שצעדו בתוכה לקדמם ולשלבם חזרה בחיי החברה למען החברה כולה. באשר לשאלה זו בדבר האם פרסום מידע הנוגע להרשעותיו הקודמות של אדם, כשבכללן אף הרשעות שהתיישנו לפי סעיפים 14 ו-15 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981, מהווה לשון הרע לפי הגדרת חוק לשון הרע, דן בית המשפט העליון בעל"ע 1368/04 מרדכי אפרתי נ' לשכת עורכי הדין וקבע כי: העיקרון המנחה בענייננו הוא עקרון פומביות הדיון בבית המשפט: ..פומביות הדין היא יסוד מוסד במשטר דמוקרטי שמוצא את ביטויו בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט...בתי המשפט עמדו לא אחת על עקרון פומביות הדיון כמרכיב במשטר הדמוקרטי, ועל חשיבותו הרבה לתקינותו של ההליך המשפטי, לביצור אמון הציבור בבתי המשפט ולמימוש חופש הביטוי...וכבר נפסק, כי את היוצאים לכלל הפומביות...יש לפרש, נוכח שיקולי הפומביות, בצמצום, ולעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון...אכן, פרטיותו של אדם אינה אסקופה הנדרסת, ...וזכתה לעיגון חוקתי (סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו). ער אני גם לאי הנוחות העלולה להיגרם למבקש בפרסום שמו. ואולם, בין הערכים המתנגשים, הפומביות מזה והפרטיות מזה, יש לאזן. ביטוי לאיזון זה ניתן למצוא בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט ושיעורו "פגיעה חמורה" בפרטיות, ואיני רואה כיצד זו תושיע את המבקש. לא מצאנו בין הגדרות הפגיעה בפרטיות שבסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, איסור על פרסום מדיוני בית המשפט, והחוק החולש על ענייננו הוא מעיקרא חוק בתי המשפט...חוששני, כי אין איפוא בטענות המבקש בדבר שמו הטוב והמשקל שיש ליתן לעלייתו על דרך הישר, דברים שאיני מקל בהם ראש, כדי להצדיק חריגה מכלל הפומביות, שכבר נמנו וגמרו כי יש ליישמו בצמצום כדי שלא תתהפך הקערה והכלל יהפוך לחריג. (על"ע 1368/04 מרדכי אפרתי נ' לשכת עורכי הדין (ניתן השופט רובינשטיין, ביום 19.10.2004). מן האמור עולה שהשמירה על הערך של חופש הביטוי ופומביות הדיון עולה על זכותו של אדם שהורשע לשמור על פרטיותו ושמו הטוב, שנפגע כבר בעצם הרשעתו הראשונית בפלילים. לא כל שכן במקרה דנן, כשעסקינן בקובל שביצע עבירת מין והורשע בשל כך בפלילים והמידע על עברו רלוונטי במיוחד לאדם הממלא תפקיד של יו"ר ועד ההורים, תפקיד אשר מעצם טיבו דורש כי הקובל יבוא במגע עם ילדים והוריהם. אשר על כן, אני סובר כי אין באמור במכתבים בעניין הרשעתו של הקובל בביצוע עבירת מין בקטינה כדי להוות לשון הרע לפי הגדרת חוק לשון הרע. הגנה שנייה - סעיף 15 לחוק לשון הרע קובע כי: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ...שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 279). כאמור, בשלב זה של הדיון טרם הוכח האם האמור במכתבים לפיו הקובל עמד בפתחי המסגדים וניצל את מעמדו כיו"ר ועד ההורים באבו גוש על מנת לחלק מנשרים ובהם עמדתו הפוליטית והדתית, הינו טענה אמיתית, ועל כן לא עומדת לנאשם ההגנה של סעיף 14 לחוק לשון הרע. כעת עלינו לבחון האם חלה במקרה דנן ההגנה שקובע סעיף 15 לחוק לשון הרע על האמור במכתבים. אני סובר שהנכתב במכתב הראשון לפיו, "התנהגותו, לבושו ואפילו פועלו חשודים לכאורה, תוך שירותיו עם תושבי הכפר ומנשרו שהפיץ לתושבים ליד מסגדים באבו גוש...הם, לכאורה, ליצירת קשר עמם ולא רק למען טובת חינוך הילדים", מהווה הבעת דעתו של הנאשם באשר לפועלו האמור של הקובל. אורי שנהר בספרו מפרט את התנאים הנדרשים על מנת להקים את ההגנה המנויה בסעיף 15(7) לחוק לשון הרע על הפרסום הנדון: הבעת הדעה חייבת להיות מוצדקת מכוח יחסי הממונה-כפוף שבין המפרסם לבין הנפגע...סעיף 15(7) אינו מגביל את זהות האנשים שאליהם ניתן להפנות את הבעת הדעה ואין כל הכרח שלאותם אנשים יהיה עניין אישי בפרסום,...עם זאת, נראה שהפרסום יהיה מוגן רק אם היחסים שבין המפרסם לבין הנפגע יצדיקו את הפניית הפרסום אל האנשים שאליהם הוא הופנה. (אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 325-326). אני סובר שבמקרה דנן חלה על האמור במכתב הגנת סעיף 15(7), בהיות הנאשם ממונה על הקובל לנוכח תפקידו כיו"ר ועד ההורים, וכן בכותבו את המילים "חשודים לכאורה" ו"לכאורה", המורים על כך על שהנאמר במכתב הינו בגדר הבעת דעת על הנעשה ולא בגדר קביעה עובדתית. כמו כן, נראה שהמכתב אכן הופנה אך ורק לאנשים הנדרשים לעניינים הנוגעים באמור בו מכוח תפקידו וסמכויותיו של הנאשם, ובהם: שר החינוך, השר לביטחון פנים, מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך, ראש המועצה המקומית אבו גוש, מנהל מחלקת חינוך במועצה המקומית אבו גוש, יו"ר ועד ההורים היישובי באבו גוש, וחברי הוועד היישובי, הגננות, המורים, עובדי מוסדות החינוך באבו גוש ועובדי הרשות המקומית אבו גוש (ראה: ע"א 831/86 פרופ' משה מאור נ' פרופ' דן מיכאלי (ניתן על ידי השופטת וולנשטיין, ניתן ביום 21.3.90). לעניין האמור במכתב השני לפיו: "ארגון ההורים הארצי הינו גוף א-פוליטי המייצג כלל ההורים וחבריו נדרשים להימנע מכל פעילות או זהות פוליטית...מנשרו של מר פאדי מוחמד שחולק במסגדים, דעותיו העדתיות ופעולותיו יכול כל אזרח במדינה להביע בעת הבחירות לכנסת ישראל או לרשויות המקומיות בלבד (מאחורי הפרגוד)...". אני סובר כי על האמור במכתב השני חלה ההגנה הקבוע בסעיף 15(2). אורי שנהר מפרט בספרו את מרכיבי טענת ההגנה שבסעיף, אשר צריכים להתקיים במצטבר על מנת להביא לתחולת ההגנה על מפרסם הלשון הרע: טענת ההגנה שבסעיף 15(2) כוללת 4 מרכיבים מצטברים. ראשית, על המפרסם להראות שהייתה עליו חובה לעשות פרסום; שנית, יש להצביע על כך שהחובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; המרכיב השלישי נוגע לתוכן הפרסום ובמסגרתו יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע או הנאשם לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך; והדרישה הרביעית היא שהפרסום נעשה בתום לב. העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת מרכיבים אלה ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה. (אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 282). במקרה דנן, היחסים שבין הנאשם לקובל הטילו עליו, כמבקר וכאחראי על ועדי העובדים במוסדות החינוך שבתחום סמכות, מתוקף תפקידו כיו"ר ועדת הביקורת וחבר כבוד בארגון ההורים הארצי חובה מוסרית וחברתית להתריע במכתב מפני האפשרות שהקובל עושה שימוש לרעת בתפקידו כיו"ר ועד ההורים באבו גוש על מנת להביע את עמדותיו הפוליטיות והדתיות אל אף שאסור לו לעשות כן מתוקף תפקידו זה. כמו כן, נראה שהמכתב אכן הופנה אך ורק לאנשים הנדרשים לעניינים הנוגעים באמור בו מכוח תפקידם וסמכויותיהם, ובהם: יו"ר ועד ההורים באבו גוש, מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך, ראש המועצה המקומית אבו גוש, מנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית אבו גוש, מנהלי מוסדות החינוך באבו גוש ומועצת ההורים היישובית באבו גוש. כמו כן, התרשמתי שהנאשם ביצע את תפקידו בתום לב וללא מטרה מכוונת לפגוע בקובל, מעבר לנדרש ממנו בהתחשב בתפקידו. החוק קובע כי תנאי הסף הנדרש על מנת שנוכל להכיל את ההגנות שבסעיף 15 לחוק לשון הרע הוא כי פרסום הלשון הרע נעשה בתום לב. סעיף 16(א) לחוק לשון הרע נותן הגדרה מהו תום הלב הנדרש לפי ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק לשון הרע בקובעו כי: הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. סעיף 16(א) לחוק לשון הרע קובע שני תנאים מצטברים על מנת שתחול על הנאשם חזקה לפיה הפרסום שנעשה, נעשה בתום לב, והם: שהמפרסם עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 - כפי שהוכחנו לעיל, לגבי המקרה דנן. שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. אורי שנהר בספרו מפרט מה עלינו לבחון על מנת שלהוכיח התקיימותו של המבחן השני לפיו הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות: התנאי השני...הוא שהפרסום לא חרג מתחום הסביר...בדיקת השאלה האם הפרסום חרג מתחום הסביר נעשית בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו. לשונו של הפרסום מהווה קנה מידה מרכזי לסבירות הפגיעה שנעשתה בו...נוסף יבחן בית המשפט...גם שיקולים אחרים...האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום...בדרך שתפגע פחות בנפגע. כאשר מדובר בהבעת דעה תישקל מידת הקשר ההגיוני בין הדעה שהובעה לבין הנתונים שעליהם היא מסתמכת...וכן יבחנו השאלות, האם כל הפרטים הרלבנטיים נמסרו בפרסום והאם הדברים שנאמרו בו לא היו גורפים מידי. כאשר מדובר בפרסום הנעשה מתוך חובה או לשם ההגנה על עניינו של אחר, תיבחן סבירות הפרסום...האם הופנה הפרסום רק לאנשים אשר תכלית ההגנה מחייבת את מסירת המידע להם. (אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 264-266). במקרה דנן אני סובר כי עומדת לנאשם הגנת תום הלב, שכן, נראה שהנאשם המכהן כיו"ר ועדת הביקורת וחבר כבוד בארגון ההורים הארצי, כתב את המכתבים בתום לב, כחלק ממילוי תפקידו האמור. מלשון המכתבים אני מתרשם שהנאשם לא התכוון לפגוע, בעניין זה, בקובל, אלא התכוון למלא את תפקידו כיו"ר ועדת הביקורת של ועד ההורים. כמו כן, נראה שמכתב הוא אכן האמצעי הפחות פוגעני לבירור העניין כיוון שהוא מופנה לנמענים הנדרשים, הנוגעים לעניין. גם מלשון המכתבים גופם התרשמתי שלא הייתה לנאשם כוונה לפגוע באופן מיוחד וחורג מן הסביר בקובל. נראה שמה שעמד לנגד עיני הנאשם היה הרצון לשמור על שלומם של התלמידים באבו גוש, ולמלא את תפקידו נאמנה ולדאוג שהקובל לא ינצל את תפקידו כיו"ר ועד ההורים על מנת להביע את עמדותיו הדתיות והפוליטיות. אשר על כן אני סובר שבמקרה דנן מתקיימים שני התנאים המצטברים לפיהם קמה לנאשם חזקה שהפרסום נעשה בתום לב. למען השלמת התמונה אציין כי איני סובר שהחזקות בדבר העדר תום הלב , המנויות בסעיף 16 (ב) לחוק לשון הרע, ובסעיף 17 לחוק לשון הרע מתקיימות במקרה דנן, ועל כן אין בהם כדי לשלול את הגנת תום הלב שקמה לנאשם. (ראה: ע"א 184/89 יעקב טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ (ניתן על ידי השופטים לוין, בך ומצא). לאור האמור, אני קובע כי ההגנות שבחוק שבסעיפים 14 ו-15 לחוק לשון הרע חלות, במקרה דנן, על תוכנם של המכתבים. כמו כן איני סובר כי יש ממש בטענתו של הקובל באשר לפגיעה בפרטיותו לפי סעיפים 1,2(1),2(5), 2(7),2(8), 2(9) 2(10), 2(11) לחוק הגנת הפרטיות. אשר על כן החלטתי לקבל את בקשתו של הנאשם ולמחוק (לבטל) את הקובלנה הנדונה. קובלנה