בקשה לביטול הענקה

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה לביטול הענקה: 1. מהות הבקשה וטיעוני הצדדים א. הבקשה שלפניי היא בקשה על פי סעיף 96 א' לפקודת פשיטת הרגל (להלן: "הפקודה") להורות על ביטול הענקה אשר בוצעה על ידי החייב לטובת המשיבה, גב' אביבה סלור (להלן: "המשיבה"), במסגרתה העניק החייב למשיבה את זכויותיו בבית מגורים בהרצליה פיתוח (להלן: "הנכס" או "הבית"). עוד התבקש בי משפט להורות למשיבה לשלם לקופת פשיטת הרגל מחצית מדמי השכירות, אשר קיבלה בגין השכרת הנכס מיום ביצוע הענקה ועד למתן ההחלטה. בבקשה נאמר כי מדובר במקרה קלאסי של חייב אשר זמן קצר ביותר לפני כניסתו להליכי פשיטת רגל העניק ללא תמורה את הנכס העיקרי שלו לטובת המשיבה. הנכס לא היה רשום באופן פורמאלי על שמו של החייב. אולם, בהתאם לדין ולפסיקה, בהיותו של החייב בן זוגה של המשיבה במשך תקופה של 30 שנה לפחות, לחייב זכות בלתי מעורערת למחצית הזכויות בנכס. במסגרת הסכם גירושין בין החייב למשיבה ויתר החייב על זכויותיו וזאת בעת שהיה כבר חדל פרעון ובקשה למתן צו כינוס כבר הוגשה לבית המשפט. גם אם נתעלם מזכותו של החייב בהתאם לחוק יחסי ממון תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") הרי שמחצית מהזכויות בנכס שייכות לחייב, בין היתר, בגין העובדה כי הנכס נרכש במהלך חיי הנישואין המשותפים; הנכס שימש כבית מגורים משותף של החייב והמשיבה והמשכנתא בגין הנכס שולמה מחשבונם המשותף. בבקשה תיאר המנהל המיוחד את הנכס ואת הסכם הגירושין אשר נחתם בין החייב למשיבה במרץ 2010, כאשר נגד החייב הוגשה בקשה למתן צו כינוס כבר בדצמבר 2009, ולאחר שהחייב היה מצוי בזמן זה בחובות של מיליוני ₪ ואף הודה כך בחקירתו. המנהל המיוחד הפנה להוראות סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל והבהיר כי במסגרת סעיף זה אין נפקות לשאלת מרמה וכוונה בשעת ביצוע המעשה. כמו כן נאמר כי לא חלים החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה. המנהל המיוחד היפנה לזכויותיו של החייב בנכס בהתאם לחוק יחסי ממון. בהעדר הסכם ממון, עומדת לכל אחד מבני הזוג הזכות לאיזון משאבים עם פקיעת הנישואין. זכות זו קובעת כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג למעט החריגים המנויים בסעיף 5 לחוק. לבני הזוג לא היה הסכם ממון ואף לא כל הסכם אחר בעניין זה. המנהל המיוחד טען שאף לא אחד מהחריגים הקבועים בסעיף 5 התקיים. המנהל המיוחד אף טען כי בתמורה לנכס השווה מיליוני ₪ קיבל החייב מניות בהליך של פירוק, חובות של עשרות מיליוני ₪ ורכב מעוקל שהיה שווה לפני שלוש שנים סכום של 28,000 ₪. ב. בתגובתו של החייב נאמר כי הנטל הראשוני ל הוכיח קיומה של הענקה מוטל על המנהל המיוחד המבקש את ביטולה מכוח הוראות סעיף 96 לפקודה. המנהל המיוחד מבסס את טענתו על הענקה נטענת על פי הסכם גירושין ממרץ 2010. מדובר בהסכם אשר אושר על ידי בית משפט לענייני משפחה. מאחר והחייב והמשיבה נישאו לאחר יום 1.1.74, חל עליהם חוק יחסי ממון הקובע את עקרון איזון המשאבים עם פקיעת הנישואין. בפסיקה נקבע כי אין להחיל במקביל להסכם איזון המשאבים את חזקת השיתוף. עם זאת, מוסיף הדין הכללי לחול בזמן הנישואין. מאחר והרישום נעשה על שמה של המשיבה בלבד - הרי שעל המנהל המיוחד להוכיח כוונת שיתוף ספציפית מכוח הדין הכללי. לא די בקיומם של חיי נישואין משותפים כדי לחייב את המסקנה שלחייב יש זכויות בנכס. יש להראות על נסיבות עובדתיות משמעותיות, נוסף על עצם קיום חיי הנישואין, מהן ניתן להסיק הקניית זכויות לאחר בנכס. בניגוד לחזקת השיתוף, קבע המחוקק בחוק יחסי ממון כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג או להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני. במקרה שבפנינו, כוונתם הסובייקטיבית של החייב והמשיבה היתה הפרדת רכוש. לא ניתן להעלות את הטענה כי הרישום על שם המשיבה הינו רישום פיקטיבי, שכן במועד רכישת הבית ורישומו היה מצבו של החייב טוב ולא היו לו כל חובות. החייב והמשיבה חיו אומנם חיי שיתוף אלא שהם החליטו לבצע הפרדה רכושית. גם אם לא יחליט בית משפט כי יש להחריג את הבית ממכלול נכסי בני הזוג, ניתן לראות את המקרה כנופל לחריגים הנזכרים בסיפא סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון. נטען כי מתקיים החריג הראשון המתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. חלק מהכספים התקבלו במתנה וחלק מהכספים הגיעו למשיבה כפיצוי על נזק גוף שנגרם לה בעקבות פגיעתה בתאונת דרכים. עוד נטען, כי למרות שאין הסכמה בכתב על פיה לא יאוזן הנכס ביניהם, הרי שיש לראות ברישום הפורמאלי על שמה של המשיבה בלבד משום מילוי החריג הקבוע בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון. במקרה הנוכחי היתה כוונת הצדדים ליצור הפרדה רכושית. הפיצו אותו קיבלה המשיבה בגין תאונת הדרכים הוחזק בחשבון נפרד על שם המשיבה. זאת לאור העובדה כי החייב קיבל מניות בחברות שונות הנמנות על קבוצת שירותי השומרים אשר היו בבעלות אביו. אביו של החייב הציב תנאי כי המניות לא ירשמו על שמה של המשיבה. הוסכם כי לא יהיה למשיבה כל חלק בקבוצת החברות. עוד נטען כי בשנת 99' העבירה אמו של החייב כספים למשיבה אשר הופקדו לחשבונה הנפרד בבנק הבינלאומי. הכוונה היתה כי יירכש בית גדול יותר וירשם על שמה של המשיבה בלבד, כדי להקנות בטחון למשפחה אשר מנתה חמישה ילדים. נאמר כי אמו של החייב הציבה תנאי לרישום על שם המשיבה בלבד, לפני שהעבירה למשיבה את כספי התמורה ממכירת דירה שהיתה בבעלותה. הנכס נרכש בכספי הפיצויים ובכספים שהעבירה האם וביחס לשאר הכספים נלקחה משכנתא מבנק טפחות. המשכנתא נלקחה בחשבון המשותף, אולם נטען כי מדובר בדרישה טכנית של הבנק המממן. החייב אף טען כי האיזון אשר בוצע במסגרת הליך הגירושין הינו סביר והוגן. ג. המשיבה ציינה אף היא כי בשנת 99', לאחר שמערכת הזוגיות בין המשיבה לחייב ידעה עליות ומורדות ומשבר קשה שאירע ביחסי בני הזוג בשנת 95, החליטה אמו של החייב למכור את דירתה בהרצליה ולתת את כספי הדירה במתנה למשיבה בתנאי שהבית יירכש על ידה ויהיה על שמה בלבד. מאחר והחייב והמשיבה הסכימו על הפרדת הרכוש, הועברו הכספים לחשבונה הפרטי של המשיבה אשר התנהל כאמור בבנק הבינלאומי. המשיבה חזרה וציינה כי אביו של החייב העביר את השליטה בחברות לחייב, כאשר היתה התנגדות לכך כי למשיבה יהיה כל חלק במניות אלה. המשיבה היפנתה להוראות סעיף 96 לפקודה ולחריגים הקבועים בסעיף 96(ג). המשיבה הבהירה כי לבני זוג הזכות לתכנן את ענייניהם הכלכליים במהלך חיי הנישואין ולהסכים על חלוקה רכושית בנוגע לנכס ספציפי. המשיבה טענה כי הוראותיו של הסכם הגירושין הן הצהרתית בלבד. ההסכם משמר את מה שהיה מוסכם בין הצדדים במשך כל השנים, כאשר ברור לבני הזוג שהנכס מצוי בבעלות האישה. מאחר והנכס נרכש בכספים אשר ניתנו למשיבה במתנה ובכספי פיצוי בגין נזק גוף, אין לראות בנכס כנכס של החייב. עוד נטען כי המנהל המיוחד לא הוכיח כי החריגים הקבועים בסעיף 96 (ג) אינם מתקיימים. ככל שקיימת לחייב הזכות בדירה, הרי שזכות זו קיימת בנוגע למחצית מכספי המשכנתא אשר שולמה בתקופת הנישואין, המסתכמת בתשלומי המשכנתא אשר שולמו עד לחודש יולי 2007, כאשר מאוחר יותר שולמו דמי המשכנתא מדמי השכירות אשר התקבלו מהשכרת הנכס. ד. בתשובתו חזר וטען המנהל המיוחד כי לא מתקיימים החריגים הקבועים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון וכי איזון המשאבים בהסכם הגירושין לא נעשה באופן סביר. כמו כן, חזר וטען המנהל המיוחד כי לחייב היתה קיימת זכות לקבל מחצית מהנכס גם ללא פקיעת הנישואין - מכוח חזקת השיתוף וכי לא חלים החריגים הקבועים בסעיף 96 לחוק פשיטת הרגל. 2. דיון והחלטה א. חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון בחוק יחסי ממון החל על בני זוג אשר נישאו לאחר יום 1.1.1994, כמו במקרה הנוכחי, בחר המחוקק בשיטת השיתוף הדחוי שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, כאשר עם פקיעת הנישואין הרכוש מתחלק בין בני זוג על פי שווים של כלל נכסי בני הזוג. ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי דן בית המשפט בבני זוג אשר נישאו בשנת 82', היו נשואים למעלה מ- 14 שנה והתגרשו. דירת המגורים של בני הזוג בה התגוררו יחד עם ילדיהם בכל שנות נישואיהם, נבנתה על מקרקעין אשר היו רשומים בטאבו על שם הבעל בלבד, והדירה נבנתה על ידי הבעל עוד קודם לנישואין במימון אמו ואחותו. האישה הגישה תביעה להצהיר על זכותה במחצית הזכויות בנכסים שעל שם הבעל ובכלל זה בדירת המגורים. כב' השופטת שטרסברג - כהן הבהירה כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה אם יש להחיל את חזקת השיתוף לצד הסדר איזון משאבים שבחוק יחסי ממון. לדבריה, "ככל שמדובר בטענה כי יש להחיל על ענייננו את חזקת השיתוף, דין הטענה להידחות, שכן בעניין יעקובי נדחתה ברוב דעות האפשרות להחיל את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, ולא מצאתי טעם לסטות מהלכה זו. זאת ועוד, יש להעיר כי עמדת המיעוט בעניין החלת חזקת השיתוף במקביל לחוק יחסי ממון נקבעה לגבי בני זוג שנישואיהן לא פקעו, וספק אם עמדה זו נכונה גם לגבי בני זוג שהתגרשו כבענייננו" (עמ' 182 לפסק הדין). כב' השופטת שטרסברג-כהן ציינה את טענת האישה על פיה סעיף 4 לחוק יחסי ממון, הדן במהלך הנישואין, אינו מונע פנייה לדין הכללי מכוחו הוקנתה לה לטענתה מחצית מהזכויות הקנייניות בדירת המגורים. נאמר כי טענה זו מעוררת קושי, שכן לכאורה לשונו המפורשת של סעיף 5 (א) (1) שוללת אפשרות לקבל אותה. עם זאת, נאמר כי מהעמדה אשר הובעה על ידה בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי עולה כי אין מניעה שבן זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו כי בידו זכויות בדירת מגורים רשומה על שם בן זוג אחר, אשר היתה בבעלותו קודם לנישואין. כב' השופטת שטרסברג-כהן השאירה ב"צריך עיון" את השאלה האם אפשר להתגבר על קושי זה במקרים מסויימים בהם ניתן להוכיח כי נכס מהנכסים המנויים בסעיף 5(א)(1), ביחוד דירת מגורים השייכת לכאורה לבן זוג אחד, שייך למעשה מכוח דין כללי כגון מתנה, הסכם מפורש או מכללא או נאמנות - גם לבן הזוג האחר. בעניין אבו רומי לא הוכחה הקניית זכויות לאישה בדירה ולכן נותרה השאלה כאמור ב"צריך עיון". מכל מקום, הטענה כי חזקת השיתוף חלה במקביל להוראות חוק יחסי ממון נדחתה בפסק הדין. סקירה מפורטת בעניין זה נעשתה על ידי כב' השופט פרופ' גרוסקופף בה"פ (מרכז) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אבי דוד,. השאלה אשר התעוררה שם היא האם עומדת לנושה אפשרות לעקל בית מגורים הרשום על שם אשת החייב, כאשר חוק יחסי ממון מסדיר את הזכויות הרכושיות ההדדיות של בני הזוג ונישואיהם לא פקעו. בסעיף 13 לפסק הדין נאמר כי ביחס לזוגות עליהם חל חוק יחסי ממון, הרי שכל עוד לא פקעו הנישואין - לא קמה זכות לתבוע את ביצועו הלכה למעשה של איזון המשאבים. בסעיף 18 לפסק הדין נאמר כי אחת השאלות שהתעוררו בפסיקה היא האם לבן הזוג הלא רשום, עשויות להיות זכויות ביחס למקרקעין קודם לפקיעת הנישואין ולביצוע איזון המשאבים. היו שהשיבו על כך בחיוב וגרסו כי חזקת השיתוף מוסיפה לחול בטרם פקיעת הנישואין, במקביל לקיומה של הזכות לאיזון משאבים עם פקיעתם. כך למשל עמדת הנשיא שמגר והשופטת דורנר בפסק דין יעקובי, וכב' הנשיא ברק בע"א 3995/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים,. כב' השופט גרוסקופף ציין בפסק הדין כי "עמדה זו לא התקבלה בסופו של יום בפסיקה, ובמקומה הועדפה הגישה שלפיה הלכת השיתוף אינה חלה, כפשוטה, ביחס לבני זוג שחוק יחסי ממון מסדיר את יחסיהם (ראו עמדת הרוב בעניין יעקובי; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי...) יחד עם זאת, הכירה הפסיקה, בעקבות דעת השופטת טובה שטרסברג-כהן בעניין יעקובי, בכך שגם ביחס לבני זוג שנישאו לאחר ה- 1.1.1974 ניתן ללמוד על זכויות של בן הזוג הבלתי רשום על יסוד הדין הכללי, להבדיל מחזקת שיתוף...." (סעיף 18 לפסק הדין). בסיכומיו חזר המנהל המיוחד וטען בקצרה כי לחייב זכויות בנכס גם מכוח חזקת השיתוף תוך הפנייה לע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת הישוב,. הפנייה זו של המנהל המיוחד איננה מדוייקת, שכן פסק דין בן גיאת לא שינה את ההלכה אשר נקבעה על פי דעת הרוב בפסק דין יעקובי ואת הקביעה בפסק דין אבו רומי. באותו מקרה, נרכשה דירה כשנתיים לאחר נישואיי בני הזוג (המערערת והמשיב 2) ונרשמה על שם המשיב בלבד. לאחר מכן, נרכשה דירה סמוכה שנרשמה על שם שני בני הזוג. המשיב קיבל משכנתא שהובטחה על ידי זכויותיו בדירה הראשונה. המערערת עתרה לפסק דין הצהרתי לגבי זכויותיה בדירה הראשונה מכוח חזקת השיתוף ומכוח הסכם הגירושין. כב' השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, קבע כי אין הלכת השיתוף חלה ככלל על זוגות עליהם חל חוק יחסי ממון, תוך הפנייה, בין היתר, לפסק דין אבו רומי. כב' השופט עמית קבע כי בנסיבות המקרה - 17 שנות נישואין של בני זוג ו- 15 שנים של מגורים בדירה - יש כדי להצמיח חזקת שיתוף בנכס ספציפי, גם לגבי זוגות עליהם חל חוק יחסי ממון. בהתייחס לאמור בפסק דין אבו רומי נקבע על ידו כי קיימת במקרה הנוכחי עובדה נוספת המחזקת את טענת המערערת למשטר שיתוף, כאשר מנגד לא הוכחה כל כוונה ליצירת הפרדה רכושית. כב' השופט פוגלמן ציין את השאלות העומדות ביסוד הערעור, כאשר הראשונה היא האם יש מקום להכיר בזכותה של המערערת במחצית הדירה אשר נרשמה על שמו של המשיב בלבד. כב' השופט פוגלמן ציין כי הן השופט עמית והן השופט רובינשטיין סבורים כי בין המערערת לבין המשיב נוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים. "אומנם, חבריי אינם רואים עין בעין בשאלת היחס שבין שיתוף מכוח הדין בהתאם למסגרת של חזקת השיתוף, לבין שיתוף ספציפי בדירת מגורים. עם זאת, באין מחלוקת ביניהם כי בין הצדדים נוצרה כוונת שיתוף ספציפית המקימה זכויות לאישה מכוח דיני הקניין, לא נדרשת הכרעה בשאלה זו בנסיבותיו של המקרה דנן". אין אם כן לראות באמור בפסק דין בן גיאת כשינוי של ההלכות הקודמות אשר נקבעו בפסק דין יעקובי ופסק דין אבו רומי, ואין לראות בחזקת השיתוף כחלה במקרה שלפניי. במסגרת הסיכומים לא טען המנהל המיוחד לקיומו של הסכם שיתוף בין החייב והמשיבה מכוח הדין הכללי, אלא התייחס לחזקת השיתוף בלבד. לכן, אין מקום לדון בעניין זה בסעיף הנוכחי ולעובדות הרלוונטיות באשר למערכת היחסים בין בני הזוג - אתייחס בהמשך. ב. תחולת חוק יחסי ממון עם התרת הנישואין בין החייב למשיבה בשנת 2010 חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון הקובע כי בהעדר הסכם ממון - תעמוד לכל אחד מבני הזוג הזכות לאיזון משאבים וכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג. לאור זאת, מקובלת עלי לחלוטין עמדת המנהל המיוחד כי הסוגיה אותה יש לבדוק במקרה הנוכחי היא האם חל אחד מהחריגים הקבועים בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון. הן המשיבה והן החייב טענו כי בני זוג רשאים לסכם ביניהם על החרגת נכס מאיזון המשאבים והסכם זה תקף גם אם נעשה בעל-פה. אין לקבל טענה זו. סעיף 9 לחוק יחסי ממון קובע במפורש כי אין די ברישום נכס על שם אחד מבני הזוג כדי להוכיח שיש למעט נכס זה מאיזון המשאבים. כמו כן, בסעיף 5(א) הקובע את הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין ואת החריגים לזכות זו, נקבע בס"ק (3) כחריג "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם". עוד בע"א 5709/97 לוין נ' שילר נעשתה על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה הבחנה ברורה בין הסכם ויתור בין החייב לאשתו במהלך חיי הנישואין, שאין לראות בו משום הסכם ממון הטעון אישור בית משפט, לבין הסכם בכתב בין בני הזוג לפיו שוויו של נכס מסויים לא יאוזן ביניהם במשמעות סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון. כלומר, על מנת שלא לכלול נכס מסויים בנכסי האיזון הנערך עם פקיעת הנישואין של בני הזוג - יש צורך במסמך בכתב. בבג"ץ 1060/02 יפה גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול נאמר על די כב' השופטת חיות כי הסדר ממון איננו ההסדר האפשרי היחיד שחוק יחסי ממון מתייחס אליו לצורך חלוקת נכסים. סעיף 3(א) לפרק השני לחוק קובע כי אם לא עשו בני הזוג הסכם ממון יראו אותם כמסכימים להסדר איזון משאבים. "הסדר זה, שהינו יציר הדין, עיקרו - חלוקה שוויונית של כלל הנכסים בין בני הזוג, אך הוא מאפשר לבני הזוג להסכים בכתב גם על נכסים ששוויים לא יאוזן ביניהם, כאמור בסעיף 5 (א) (3) סיפה". (סעיף 5 לפסק הדין) (ההדגשה שלי - ד.ק.). באותו מקרה לא היה בין בני הזוג הסכם ממון ולכן חל על יחסי הממון הסדר איזון המשאבים המפורט בפרק השני לחוק. נקבע בפסק הדין כי במסגרת הסדר זה יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין הצדדים, ממנו עולה כוונתם של לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין, על אף רישום הדירה על שם שני הצדדים שנעשתה לצורכי משכנתא. הסכמה זו תואמת את הוראת סעיף 5(א)(3) סיפה לחוק יחסי ממון, ועל מנת שתקום די בהסכם סתם, ובלבד שיהיה בכתב, ואין צורך באישורם של בית המשפט או של בית הדין המוסמך. מכאן עולה כי גם אם ניתן היה להגיע למסקנה שבמהלך חיי הנישואין ביצעו החייב והמשיבה הפרדה רכושית, שהיא הפרדה לגיטימית, הרי שעם פקיעת הנישואין יחול הסדר משאבים בהעדר הסכם ממון - והחרגת הנכס תקפה רק אם נעשה הסכם בכתב בין הצדדים. בהקשר זה יש להפנות לע"א 4374/98 עצמון נ' רף: "המניע המיידי שעמד ביסוד בחירתם של בני-זוג אינו גורע מבחירתם לממש את כוונת ההפרדה ברכוש ולהעביר נכס כלשהו מבעלות האחד לבעלות האחר. מקום שברורה בו כוונתם זו של שני בני-הזוג ליצור הסדר קנייני מעין זה, אין מוטלת עליהם עוד החובה להציג "הסבר", צידוק או מניע סביר לרצונם זה. מקום שמוכחת בו כוונתם זו, ומתברר כי היא מומשה וניתן לה תוקף, אין עוד מקום להוסיף ולחקור במניעיהם. גם כאשר יצירת ההפרדה ברכוש והעברת הבעלות נבעו מרצון של בני-הזוג לחסן מבעוד מועד נכסים אלו מפני נושי החייב, אין בכך כדי לאיין את תוקפו של ההסדר הרכושי שקבעו, ובלבד שעמדו בדרישות הקוגנטיות הצריכות לעניין, ובמקרה זה - אלה הקבועות, כמפורט להלן, בפקודת פשיטת הרגל." (סעיף 14 לפסק הדין). דברים אלה נאמרו ביחס לסתירת חזקת השיתוף המכירה אף היא בריבונות בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם. הכרה זו עולה בקנה אחד עם גישה הרואה בנישואין קשר חופשי המותיר בידי בני הזוג את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת ולשמור על האוטונומיה במסגרת חיי הנישואין. על אוטונומיה זו שמר למעשה חוק יחסי ממון בהוראת סעיף 4. אולם, עם פקיעת הנישואין ובהעדר הסכם ממון קובע החוק הסדר ספציפי על פיו רק הסכם בכתב לגבי נכסים ששוויים לא יאוזן - יש בו כדי למעט את הזכות לאיזון במועד זה. מכאן עולה שלא התקיים במקרה הנוכחי החריג הקבוע בסעיף 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון הטענה השנייה אשר הועלתה על ידי החייב והמשיבה במסגרת התגובה לבקשה, היא כי אמו של החייב העבירה למשיבה מתנה בסך 400,000 ₪ בתנאי שהבית יירכש על שם המשיבה בלבד. נטען כי בכך מתקיים החריג הקבוע בסעיף 5(א)(1) בדבר נכסים אשר קיבל בן הזוג במתנה בתקופת הנישואין. אינני מקבלת את גרסתם העובדתית של החייב והמשיבה על פיה סכום הכסף אשר התקבל מאת אמו של החייב ניתן באופן ספציפי במתנה למשיבה, וכי נעשתה התניה כלשהי בין מתן הסכום במתנה לבין רישום הדירה על שם המשיבה בלבד. גרסה זו הופיעה לראשונה לאחר שהוגשה בקשתו של המנהל המיוחד לביטול ההענקה. המנהל המיוחד צירף לבקשתו את החקירות אשר ערך במשרדו הן לחייב והן למשיבה. יש אכן לזכור כי החייב עבר אירוע מוחי ביולי 2010 אשר הותיר בו נזק נירולוגי קבוע. עם זאת, זכר החייב במהלך חקירתו באוקטובר 2011 פרטים מסויימים. החייב העיד כי אין בבעלותו נכסי נדל"ן וכי קיים בית בבעלות המשיבה, הוא הנכס נשוא הבקשה. המשיבה גרה כיום בבית אחר שכור ברחוב מדינת היהודים בהרצליה פיתוח. הנכס נרכש על ידי אשתו לפני 12 שנה, בסכום של כ- 700,000 דולר. לדבריו, נרשם הנכס על שם אישתו כיון שהיא לא היתה שותפה שלו בחברות. עוד נאמר על ידי החייב כי הכסף הבסיסי בגין רכישת הבית היה מתאונת דרכים ומשכנתא בסכום של 2.5 מיליון ₪ מבנק מזרחי. משנשאל החייב מאיפה הגיע שאר הכסף אמר "אין לי מושג". החייב גם לא ידע לומר מה היה סכום המשכנתא הראשונה שנלקחה. החייב העיד כי המשכנתא שולמה מחשבון משותף שלו ושל המשיבה שכבר איננו משותף מלפני שש שנים בערך. הבית מושכר כיום בסכום של 19,000 ₪ לחודש. מעדותו של החייב עולה כי על שם המשיבה היתה רשומה דירה נוספת ברחוב מדינת היהודים, אותה מכרה כשנה-שנתיים לפני מועד החקירה. הדירה נרכשה שבע שנים לפני כן בסכום של כ- 700,000 ₪ והמשכנתא, מלבד כמה עשרות אלפי ₪, מימנה את הכל. החייב לא ידע מה הסכום בו נמכרה הדירה. בחקירתה של המשיבה נאמר על ידה כי נפגשה עם החייב יום לפני החקירה אצלה בבית, וכי החייב נמצא אצלה בבית כמעט כל יום. עוד נאמר על ידה כי החייב ישן בדירה השכורה במדינת היהודים ביחידת דיור הצמודה לבית עקב מצבו הבריאותי הרעוע. באשר לנכס נשוא הבקשה - נאמר על ידי המשיבה כי הנכס נרכש בשנת 99' בסכום של כ- 680,000 דולר. המשכנתא היתה בסכום של 400,000 דולר. המשיבה נשאלה, באופן מפורש, מאיפה היתרה ותשובתה היתה "היה לי חסכונות שלי שהם שימשו את היתרה לצורך הרכישה. ש. כמה כסף היה לך? ת. כמיליון ₪. ש. איפה הם היו מופקדים? ת. חלקם היו במזומן וחלקם היו בחשבון בבנק הבינלאומי". המשכנתא הרובצת על הנכס היום היא בסך של כ- 2.5 מיליון ₪. המשכנתא שולמה עד היום "מחשבון משותף שלי ושל אייל בבנק מזרחי סניף החשמונאים". המשיבה אישרה כי עד שנת 2006 התגוררו בני הזוג בנכס. כספי השכירות משנת 2007, מועד בו הושכר הנכס לצד ג', ואילך "משמשים למחייה". כספי השכירות מופקדים כיום לחשבונה של המשיבה בבנק מזרחי ממנו יצא החייב בשנת 2006. המשיבה אישרה את דברי החייב על פיהם היתה רשומה על שמה דירה נוספת אשר נרכשה בשנת 2003. גם המשכנתא בגין דירה זו שולמה מהחשבון המשותף של החייב והמשיבה בבנק מזרחי מאז 2003, עד שהפך להיות כאמור חשבון של המשיבה בשנת 2006. מאותו מועד היתה הדירה מושכרת "והיא שילמה את המשכנתא". בתמורה שהתקבלה ממכירת הנכס בשנת 2009 (1.1 מיליון ₪) "חלק הלך לתשלום המשכנתא, חובות למס הכנסה של אייל ומחייה שוטפת". הכסף הופקד בחשבון בבנק מזרחי אשר בזמנו היה משותף. המשיבה העידה כי מס הכנסה הטיל עיקול על הדירה ולכן אי אפשר היה למכור את הדירה מבלי לשלם. מחקירות אלה עולה כי הבית נשוא הבקשה שימש למגורים משותפים של בני הזוג ומשפחתם במשך תקופה ארוכה. עוד עולה כי כספי המשכנתא שנלקחו בעת רכישת הבית שולמו במשך מספר שנים מחשבון משותף של בני הזוג, כאשר מחקירתו של החייב בפני ראש ההוצל"פ עולה כי משכורתו באותן שנים היתה גבוהה בהרבה ממשכורתה של המשיבה. גם דירה נוספת אשר נרכשה ונרשמה על שמה של המשיבה, מומנה מכספי משכנתא אשר נפרעה מהחשבון המשותף של בני הזוג. הדירה נמכרה ותמורתה שימשה, על פי עדותה של המשיבה בפני המנהל המיוחד, בין היתר לתשלום חובות מס הכנסה של החייב ולצורך מחייה שוטפת של התא המשפחתי כולו. עוד יש לציין כאשר אותה דירה היתה מושכרת, הרי שדמי השכירות שילמו את המשכנתא שנלקחה כאמור מהחשבון המשותף. מכאן עולה כי למרות הרישום הנפרד היוו הדירות אשר היו רשומות על שם המשיבה חלק בלתי נפרד מהחיים הכלכליים המשותפים של בני הזוג. עובדה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה כי הגרסה בדבר כספים שנתנו במתנה על ידי אמו של החייב, גב' נעמה ברזילי, למשיבה בלבד - עלתה לראשונה בתצהירים אשר צורפו לתגובת המשיבה לאחר שהוגשה בקשתו של המנהל המיוחד. גרסה זו הינה גרסה מאוחרת ואיננה אמינה עלי לגופה. במועד החקירה בפני המנהל המיוחד התייחסה המשיבה באופן ספציפי לרכישת שתי דירות על ידה, לקיחת משכנתא, הכספים ששימשו לרכישת הבית נשוא הבקשה, החשבונות המשותפים ויציאתו של החייב מהחשבון המשותף. אילו אכן היתה נכונה הטענה בדבר קבלת מתנה ספציפית מאת אמו של החייב - תוך דרישה כי המתנה ניתנת בתנאי שהדירה תירשם על שמה של המשיבה - אין ספק כי טענה זו, שהיא משמעותית ביותר, היתה מועלית על ידי המשיבה במהלך החקירה בפני המנהל המיוחד. אינני מקבלת את הטענה המופיעה בסיכומים כי הסיבה שנתונים אלה לא הועלו על ידי המשיבה היא הלחץ הנפשי האדיר בו היתה במועד החקירה, וכי בהעדר שאלה ממוקדת - אין ביכולת הנחקר לדייק בתשובות מה גם כאשר לא ידוע לו נושא החקירה ומטרתה. נושא החקירה התברר למשיבה באופן חד משמעי במהלך החקירה. המשיבה התייחסה כאמור באופן ממוקד לשאלותיו של המנהל המיוחד, מבלי שיש זכר לגירסה שנטענה בשלב מאוחר יותר, לאחר שהוגשה הבקשה לביטול ההענקה. במהלך החקירה הנגדית בבית המשפט לא טענה המשיבה כי היתה בלחץ נפשי אדיר בעת חקירתה בפני המנהל המיוחד. לדבריה, לא ידעה לאיזה רזולוציה של תשובות היא היתה צריכה לענות בחקירה בפני המנהל המיוחד והיא ענתה על השאלות כפי שהיא נשאלה. במסגרת אותן תשובות ענתה אכן המשיבה כי היה לה חיסכון של מיליון ₪ אשר כלל כפי הנראה גם את הסכום אשר ניתן על ידי אמו של החייב. עם זאת, לא נטען בשלב כלשהו כי מדובר במתנה המיועדת ספציפית למשיבה או שניתנה בכפוף להנאה כלשהי. באשר לטענה בדבר אי ידיעת נושא החקירה - העידה המשיבה כי דיברה עם עו"ד ועם החייב עצמו לפני החקירה בפני המנהל המיוחד. לכן, לא רק שידעה על נושא החקירה בעת החקירה עצמה, אלא שידעה על נושא החקירה לפני שהגיעה למשרדי המנהל המיוחד. גם לגופו של עניין נראה כי הסכום אשר ניתן על ידי האם שימש את שני בני הזוג ולא נועד להוות מתנה למשיבה בלבד. בתצהיר האם נאמר כי לאחר שקיבלה כספים בירושה רכשה דירה להשקעה אשר נרשמה על שמה. כמו כן, נאמר "לימים התגוררו אייל והמשיבה בדירה הנ"ל. זו היתה דרכי לסייע לבני הזוג באותה העת". עוד נאמר באותו תצהיר כי כאשר רצו בני הזוג לעבור להתגורר בבית גדול ונוח יותר, הסכימה למכור את הדירה בהרצליה ולתת למשיבה במתנה את הכספים. בחקירתה הנגדית של האם בבית משפט נשאלה האם יש לה הסכם כלשהו בכתב. תשובתה היתה "לא עשיתי שום הסכם, כשהרגשתי שיש צורך נתתי להם עזרה בדיור". עוד העידה האם כי "אני מכרתי את הדירה שנתתי להם לגור בה וכשמצוקת הדיור המשפחה גדלה והם צריכים בית יותר גדול הסכמתי למכור את הדירה והכסף יהיה מיועד לדירה גדולה יותר". עדות זו בדבר דאגה וסיוע לבני הזוג במשותף, הן במתן אפשרות להתגורר בדירה אשר נרכשה על ידי האם בשלב מוקדם והן הרצון לעזור למשפחה בדיור מרווח יותר משגדלה המשפחה - הינה עדות של אם אשר דאגה אכן לבני הזוג יחד במהלך החיים המשותפים שלהם. עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי הגרסה בדבר מתנה ספציפית שנועדה רק למשיבה, תוך התנאת הרישום על שמה, עלתה לראשונה לאחר הגשת הבקשה ולא צויינה בדרך כלשהי על ידי המשיבה בעת חקירתה. עדות זו של האם במהלך החקירה הנגדית עומדת גם בסתירה לעדות המגמתית שלה באותה חקירה - בדבר רצונה לתת את הכספים במתנה למשיבה. נראה כי עדותה של האם בדבר עזרה משותפת לבני הזוג ולמשפחה במהלך השנים, היא העדות האמינה והיא גם תואמת את דרך התנהלותה בפועל. אינני רואה בעובדה כי הכספים הועברו על ידי האם לחשבונה של המשיבה כסותרת מסקנה זו, שכן האם העידה, ועדות זו אמינה עלי, כי עם אביבה יש לה "שפה משותפת". באשר לכספים אשר התקבלו על ידי המשיבה כפיצויים בגין נזקי גוף - יש לראות בהם אכן ככספים שנבלעו בתוך התמורה הכוללת ששולמה על ידי בני הזוג בגין הדירה. מכל האמור לעיל עולה כי אין מקום להחרגת הנכס מאיזון המשאבים על פי הוראות סעיפים 5 (א)(1) ו-(2) לחוק יחסי ממון. התוצאה היא כי עם פקיעת הנישואין בשנת 2010 היתה לחייב זכות במחצית הנכס נשוא הבקשה, עליה ויתר במסגרת הסכם הגירושין. יש לראות במועד זה בו קמה הזכות לאיזון המשאבים, כמועד ההענקה. ג. הוראות סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל השאלה העולה בשלב זה היא האם מתקיים החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל, כפי שטוענים החייב והמשיבה, בדבר מתן תמורה בעלת ערך בתום לב. מאחר וקבעתי לעיל כי הויתור מטעם החייב נעשה במועד החתימה על הסכם הגירושין בשנת 2010, אין ספק כי המשיבה היתה מודעת בשלב זה למצבו הכלכלי של החייב. אין לכן כל אפשרות לקבוע כי תמורה שניתנה, מבלי להתייחס בשלב זה לשוויה, ניתנה בתום לב. ראה לעניין זה רע"א 8010/09 אלחדד נ' עו"ד נשר,. בסעיף 10 להחלטה קובע כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) כי סעיף 96 (ג) (2) לפקודה פוטר הענקה שנעשתה בתום לב ובתמורה בת ערך מהוראתו הכללית של הסעיף: "בפסיקה נקבע, כי התנאי בדבר קיום בתום לב מחייב שמקבל ההענקה לא ידע בעת ביצוע ההענקה שהמעניק מצוי בקשיים כלכליים ולא יכול היה לצפות שההענקה תפחית ממסת הנכסים העשויה לעמוד לחלוקה בין הנושים. בית המשפט המחוזי קבע כקביעה עובדתית שהמבקש היה מודע בעת רישום המשכון לקשיים הכלכליים בהם היה נתון החייב כבר באותה עת. כאמור, המבקש הינו חמיו של החייב. קרבת משפחה זו יוצרת חזקה שהמבקש היה מודע לקשיים הכלכליים של החייב." בנוסף לכך נקבע בהחלטה כי לא ניתנה תמורה בת ערך. אין ספק כי התנאים בדבר תום לב ותמורה הם תנאים מצטברים. אין למעשה מחלוקת, והמשיבה אף העידה על כך בפני המנהל המיוחד, כי במועד ההענקה בשנת 2010 היתה מודעת לקשיים הכלכליים של החייב. המשיבה העידה כי "כשהתחילו הצרות לא התאים לי שהוא יהיה בחשבון שלי". מדובר ביציאת החייב מהחשבון המשותף בשנת 2006. על עדות זו חזרה המשיבה בבית משפט (עמ' 6 לפרוטוקול). כמו כן, העידה המשיבה בחקירה נגדית בבית משפט כי כאשר חתמה על הסכם הגירושין ב- 2010 ידעה שכל החברות של החייב היו בפירוק. לאור כל האמור לעיל אין כל מקום לטענה בדבר קיומו של תום לב. נותרה אם כן שאלת שווי ההענקה. שאלה זו קשורה באופן בלתי נפרד במהות האיזון אשר נעשה בין החייב לבין המשיבה במסגרת הסכם הגירושין. לאור העובדה כי קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לשוויו של הנכס, ולאור העובדה כי יש לערוך חישוב של שווי המשכנתא אשר את פירעונה לקחה על עצמה המשיבה, יש מקום לקיים דיון נוסף על מנת לבחון את דרך בדיקת כלל איזון המשאבים אשר נעשה בין בני הזוג - כדי לקבוע מה הוא שווי ההענקה. ביטול הענקה (פשיטת רגל)