מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביקורת שיפוטית על החלטות נאמן בפשיטת רגל: מבוא 1. בפני ערעור על הכרעתו של עו"ד ליאור מזור (להלן: "הנאמן") בתביעת החוב שהוגשה על ידי גב' אסתר דר ומר יוסף דר (להלן "המערערים") מיום 12/9/2012, במסגרתה אישר הנאמן את תביעת החוב של המערערים באופן חלקי בלבד, תוך שהעמיד את תביעת החוב על סך של 695,069 ₪ נכון למועד צו הכינוס ודחה את יתרת תביעת החוב בסך של 239,983 ₪. 2. הודעת הערעור של המערערים הועברה לתגובת המשיבים. החייבים לא הגישו תגובה לערעור ואילו הנאמן הגיש ביום 20/11/12 את תגובתו לערעור. בעקבות תשובה זו הוגשה תגובה מטעם המערערים ביום 27/11/12 ואילו באת כוח הכנ"ר מסרה את עמדת הכנ"ר בבוקר הדיון ובמסגרתה ציינה כי היא מאמצת את קביעותיו של הנאמן באשר להכרעה בתביעת החוב על כל רכיביה. 3. בתאריך 16/12/12, התקיים דיון בנוכחות הצדדים. במסגרת הדיון חזרו הצדדים על טענותיהם כמפורט במסמכי בית הדין וכן ניתנה להם האפשרות לטעון בהרחבה בקשר לטענותיהם. התשתית העובדתית 4. בתאריך 18/3/2011 הוגשו מטעם המערערים שתי תביעות חוב כנגד החייבים כאשר סכומה של כל תביעה הועמד על סך של 935,051 ₪. במסגרת תביעות החוב הועלו על ידי המערערים טענות לגבי זכויות קנייניות ולרבות זכות עכבון בכינור איטלקי, אשר משויך לקרלו פרדיננדו לנדולפי (להלן: "כינור הלנדולפי"). 5. על פי דרישת הנאמן מיום 15/03/2012, הגישו המערערים תצהיר מאת המערער וכן צורפו אסמכתאות שונות. 6. חקירת נסיבות היווצרות חובם של החייבים כלפי המערערים מעלה כי ביום 29/06/2008 נחתם בין קרן קנטי באמצעות החייב לבין המערערים הסכם (להלן: "ההסכם העיקרי"). בהוראות ההסכם העיקרי נקבע כי המערערים יעבירו לקרן קנטי סך בשקלים השווה ל-112,500 יורו, לצורך השקעה בכינור הלנדולפי. היקף ההשקעה נקבע בהסתמך על חוות דעתו של מעריך הכינורות דיטמר מאכולד אשר העריך את שווי הכינור בסך של 150,000 יורו, תוך שהובהר כי הערכת השווי של הכינור בסך של 150,000 יורו מבטיחה למעשה את החזר סכום ההשקעה בתוספת תשואה בת 25%. במסגרת ההסכם העיקרי סוכם כי כינור הלנדולפי יבוטח על שם המערער בחברת הביטוח לארק, וכי כינור הלנדולפי יישאר בידי החייב למשך תקופה בת שנתיים לצורך שימוש, קידום, ומכירה. הובהר כי החייב יהיה אחראי לכל אובדן, שיגרם בכינור הלנדולפי במהלך התקופה, שהחייב החזיק בו וכן כי החייב יציית לכל הוראות המבטחת לעניין הבטחתו של הלנדולפי, שאם לא כן יהיה אחראי באופן אישי לשפות את המשיב בגין אובדן השקעתו. לצורך הבטחת התחייבות זו הפקיד החייב בידי המערער המחאה על סך 795,000 ₪, המחאה שהייתה אמורה להיות מופקדת בידיו של נאמן שזהותו תיקבע על ידי שני הצדדים. עוד הוסכם בין הצדדים, כי קרן קנטי תנסה למכור את הכינור במשך תקופה בת שנתיים. בתום השנתיים, תשלם הקרן למערער סך של 112,500 יורו (סכום ההשקעה) בתוספת 15% על סכום ההשקעה ובתוספת 85% מהרווח שייווצר במכירתו של כינור הלנדולפי, ואולם בכל מקרה לא פחות מ-150,000 יורו. הצדדים הוסיפו וציינו, כי במידה והכינור לא יימכר במשך התקופה שנקבעה, והמערער ירצה למשוך את השקעתו, יקבל המערער מקרן קנטי את סכום השקעתו בסך של 112,500 יורו בתוספת 25% ובסך הכל סך של 150,000 יורו. בנסיבות אלה יבטל המערער את פוליסת הביטוח שרכש עבור כינור הלנדולפי והכינור יחזור לחזקתו של החייב. עוד נקבע בהסכם, כי אם המערער יהיה מעוניין למשוך את השקעתו לאחר שנה וחצי ממועד ההשקעה, תישלח לחייב הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים, ובמקרה זה החזר ההשקעה למערער יעמוד על סך של 112,500 יורו בתוספת 18% בלבד. 7. אין חולק כי בעקבות חתימת ההסכם בין קרן קנטי והמערערים העביר המערער לחשבונה של החייבת ביום 02/07/2008 סך של 585,914 ₪ המהווה את סכום ההשקעה בשקלים. 8. על פי המסמכים אשר הציג המערער עולה, כי לאחר חתימת ההסכם העיקרי נחתם בין הצדדים, ביום 27/07/2009, נספח מתקן להסכם אשר נחתם על ידי המערערים והחייב, לפיו החייב יבטח את כינור הלנדולפי, במסגרת תיק הביטוח הכללי שלו בחברת הביטוח לארק עבור המערערים. כן נכתב במסמך, כי ביטוח כינור הלנדולפי על ידי החייב, לא יגרע מזכויות רכושיות של המערערים בכינור. יתר הוראות ההסכם העיקרי נותרו ללא שינוי. 9. ביום 15/01/2010 ולמעלה משנה וחצי ממועד חתימת ההסכם העיקרי, נשלחה על ידי החייב, בעקבות פנייה של המערער הודעת דוא"ל לפיה מאשר החייב כי כינור הלנדולפי הוא רכושם של המערערים, והוא יבוטח על ידם החל מיום 15/01/2010 כמוטבים יחידים. עוד אושר במכתב, כי החל מיום 15/01/2010 לא יהיו לחייב זכויות ביטוחיות כלשהן בקשר עם כינור הלנדולפי. 10. ביום 15/01/2010 הודיע החייב לחברת הביטוח לארק בהודעת דוא"ל כי מיום 15/01/2010 המערערים הינם המוטבים היחידים בפוליסה, ולחייב אין זכויות ביטוחיות לגבי הכינור. כן צוין כי על אף האמור החייב וקרן קנטי יישארו המחזיקים של כינור הלנדולפי וזאת עד להודעה אחרת. ביום 08/07/2010 מעט למעלה מחודשיים לפני המועד שבו ניתן צו לכינוס נכסי החייבים נרשמו משכונות לזכות המערער לגבי כינור הלנדולפי וכן לגבי כינור איטלקי נוסף מסוג ג'יאן דומינגו סקרוסטי (להלן: "כינור הסקרוסטי") ולגבי קשת עם עיטורי זהב משנת 1900 (להלן: "קשת מעוטרת"). 11. אין מחלוקת כי נכון למועד מתן צו הכינוס לנכסי החייבים לא השיבו החייבים למערערים או למי מהם את סכום ההשקעה ו/או את התשואה הנזכרת בהסכם העיקרי. הכרעת הנאמן 12. הנאמן בהכרעתו מיום 12/9/2012 ציין כי דין טענתם של המערערים לפיה רכשו זכויות קנייניות בכינור הלנדולפי להידחות. לעמדת הנאמן, מדובר בחוכמה שבדיעבד היות ומהמסמכים שנקשרו בזמן אמת, עולה כי כוונת הצדדים הייתה להתקשר בהסכם השקעה. הנאמן ציין כי ההסכם מפרט באריכות את טיב ההשקעה ושוויה, מסלולים אפשרים לפיו יפרע סכום ההשקעה, ועולה מתוכן ההסכם בבירור, כי התקשרות המערערים בהסכם העיקרי נבעה מתוך רצון להפיק תשואה מהותית ומשמעותית בזמן קצר, דהיינו להפוך 112,500 יורו ל-150,000 יורו בתוך שנתיים. הנאמן הבהיר כי מסקנתו מעוגנת גם בעובדה, שאילו הייתה לצדדים כוונה להקנות למערער בעלות בכינור ושעה שהכינור נשאר בידי החייב על מנת, שיוכל לפעול למכירתו, היו הצדדים נדרשים לקבוע בהסכם העיקרי הוראות לעניין מכירת הכינור על ידי החייב כפרוקסי בלבד, וכן לעניין חתימת המערער על מסמכי המכירה, דבר שלא נעשה. הנאמן ציין כי אחד הנושאים העיקריים אשר הטרידו את המערערים היה הנושא הביטוחי בשים לב לעובדה, שמושא ההשקעה, קרי כינור הלנדולפי, הופקד בידו של החייב ולאור השימושים שהוא היה אמור לעשות בו. על רקע האמור סבור הנאמן כי יש לקרוא ולהבין את ההתקשרות עם חברת הביטוח לארק וכן את הנספח המתקן להסכם העיקרי מיום 27/7/2009. הנאמן הוסיף וטען כי הנספח המתקן נועד להסדיר את נושא הביטוח בלבד ועצם השימוש בביטוי זכויות רכושיות נועד אף הוא על מנת לבטא את הזכויות הביטוחיות המגיעות למערערים במקרה של אובדן הכינור, אך לא היה בכך משום הודעה שכינור הלנדולפי הוא רכושו של המערער. הנאמן ציין כי החל משנת 2010 ידע המערער ונושים אחרים של החייבים, כי החייבים נקלעו לקשיים כלכליים משמעותיים ולחובות כלפי נושים רבים, ועל רקע זה יש לבחון את התנהלותם של המערערים במהלך שנה זו, הן ביחס לדרישה כי החייב יצהיר כלפי חברת הביטוח לארק כי אין לו כל זכויות ביטוחיות בכינור, והן בכל הנוגע לרישום המשכונות לגבי כינור הלנדולפי, כינור הסקרוסטי והקשת המעוטרת. 13. הנאמן ציין כי דווקא התנהלותו של המערער ברישום המשכונות, מעידה על כך כי מה שעמד לנגד עיניו של המערער הייתה השקעתו ברכישת הכינור וקבלת השקעתו בחזרה, ולא הכינור עצמו או זכות הבעלות בו. בהקשר זה מפנה הנאמן לאמור בסעיף 7 לתצהירו של המערער מיום 15/6/11, שם ציין המערער כי הסיבה לדרישתו כי החייבים ירשמו לזכותו משכונות על שלושת הכלים נבע מביקור, שערך זמן קצר לפני כן בבית המכירות טריסיו בניו יורק, שם הוערך כינור הלנדולפי בסך נמוך בהרבה מהסך שהושקע ברכישתו, בין 25,000- ל-40,000$ בלבד. הנאמן ציין כי רישום המשכונות לגבי שלושת הכלים כחודש ימים לאחר הביקור בבית המכירות בניו יורק מלמד על רצונו של המערער להבטיח את החזר השקעתו ולא קבלת בעלות או זכויות קנייניות בכינור דווקא. 14. במסגרת הכרעתו הפנה הנאמן לתיאור מגמתי של העובדות בתצהיר המערער מיום 15/6/11. הנאמן ציין כי בתצהיר זה טען המערער לראשונה כי הקניין והחזקה בכינור עברו לידיו עוד ביום 2/7/2008 עת ששולם לחייבים סך של 585,014 ₪. עוד מציין הנאמן, כי המערער אף טוען בניגוד לנוסחו המפורש של ההסכם העיקרי, כי ההמחאה על סך של 795,000 ₪, אשר הופקדה בידיו על ידי החייב נועדה להבטיח את הסכום במידה והכינור לא יוכל להימכר בסכום, שלגביו טענו החייבים, טענה הנותנת ביטוי נוסף למסקנה, כי לא הכינור אלא החזר ההשקעה עמדו לנגד עיני המערער בעת כריתת ההסכם. בסיכומו של דבר, מציין הנאמן כי המסקנה המתחייבת היא, כי כוונת הצדדים בהסכם העיקרי ומטרת כריתתו הייתה השקעה בקרן קנטי לטובת רכישת כינור הלנדולפי על ידי הקרן ודי בקיומן של הוראות רבות בהסכם העיקרי לגבי נושא החזר ההשקעה והתשואה שתחול עליה בסיטואציות שונות כדי ללמד על כך. הנאמן ציין כי הרטוריקה שתיארה את הזיקה בין המערער ורעייתו לכינור הלנדולפי שבאו לידי ביטוי רק לאחר חתימת ההסכם העיקרי, נועדו לצורך הצגת מצג לחברת הביטוח לארק ו/או כחלק ממערכת לחצים שהופעלו על החייבים לאור הקלעותם לקשיים כלכליים, הסתבכותם עם נושים רבים, ורצון להפיס את דעתם של המערערים. לנוכח כל האמור, ציין הנאמן כי הינו סבור כי בנסיבות אלה אין ממש בטענות המערערים לגבי זכויות קנייניות ו/או זכויות עכבון העומדות להם לגבי כינור הלנדולפי, וכי דינו של כלי זה להימכר במסגרת הליכי הפש"ר, לטובתם של כלל נושי החייב, מבלי שתינתן למערערים עדיפות כלשהי לגבי הכספים, שינבעו ממכירת כינור הלנדולפי. הנאמן ציין בשולי הדברים, כי במסגרת תביעת החוב, שהוגשה מטעמו של המערער הומצא מסמך הנקרא "הודעה בדבר הגשת תביעת חוב וטיעונים משפטיים לעניין בטחונות וזכויות קנייניות בנכסים". בפועל, לא הובאו במסגרת המסמך טיעונים משפטיים כלשהם לעניין קיומן של זכויות קנייניות בכינור הלנדולפי. הנאמן הוסיף וטען כי המערערים הסתפקו בצירוף מסמכים המהווים אסמכתא לקיומה של מערכת חוזית בין הצדדים, ואולם לא עמדו בנטל להוכיח קיומה של זכות קניינית ביחס לכינור הלנדולפי. לאחר הכרעתו של הנאמן בשאלת הבעלות בדק הנאמן את תביעת החוב של המערערים על כל רכיביה. בהכרעתו קבע הנאמן כי עלה בידי המערערים להוכיח כי העבירו לחייבים סך של 585,914 ₪ ביום 2/7/2008 ולא מעבר לכך ולכן סכום זה הוא הבסיס לתביעת החוב, שאליו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2/7/2008 ועד למועד מתן צו הכינוס לחייבים, בהתאם להוראות סעיף 134 לפקודת שיטת הרגל נוסח חדש התש"ן-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") ובסך הכל סך של 680,081 ₪. מעיון בהכרעת הנאמן עולה, כי יתרת רכיבי התביעה נדחו על ידי הנאמן אחד לאחד. בכל הנוגע להסתמכות תביעת החוב על ההמחאה בסך של 795,000 ₪, אשר נמסרה למערער על ידי החייב במסגרת ההסכם העיקרי, ואשר חוללה באי פירעון בעת שהמערער ניסה לפדות אותה, ציין הנאמן כי המערער נהג שלא כדין ובניגוד להסכם העיקרי, שנקשר בין הצדדים בניסיונו לפרוע את ההמחאה, שכן לעמדת הנאמן, ההסכם העיקרי מורה כי ההמחאה תשמש אך ורק להבטחת שיפויו של המערער במקרה, שבו ייגרם אובדן לכינור בעת שימושו על ידי החייב, וחברת הביטוח לארק לא תכיר באובדן זה. לפיכך לא הכיר הנאמן בטענות המערערים ביחס להמחאה. במסגרת תביעת החוב נתבעו על ידי המערער שכר טרחת עורך דין אשר ייצג אותו בהליכי הוצאה לפועל שנפתחו לטובת פירעון ההלוואה על סך של 795,000 ₪ וכן בגין אגרה שנדרשה בגין פתיחת התיק. בהקשר זה ציין הנאמן כי מקום שלא היה יסוד להגשת ההמחאה להוצאה לפועל אין גם מקום לפסוק לטובת המערערים הוצאות שנדרשו לצורך פרעונה של ההמחאה. עם זאת, ולפנים משורת הדין, הסכים הנאמן להכיר בהוצאות הנ"ל ככל שיומצא לו תדפיס מתיק ההוצאה לפועל, ממנו עולה גובה שכר הטרחה והאגרות אשר הוכרו בתדפיס ההוצאה לפועל. הנאמן ציין כי פנה בהקשר זה למערערים, לצורך קבלת התדפיס ומשזה לא הועבר לעיונו עד למועד מתן החלטת,ו ראה לדחות רכיב זה בתביעת החוב, תוך ששב וציין כי ככל שיומצא התדפיס המבוקש, ישקול לשנות את החלטתו ברכיב זה. הנאמן ראה לדחות הוצאות שונות שנתבעו על ידי המערערים והנוגעים לטיסה לניו יורק להבאת הכינורות למכירה פומבית והוצאות שהייה שם ולנסיעה נוספת לצורך חתימה על מסמכי מכירת הכינור, וזאת לאור מסקנתו כי למערער לא היו זכויות קנייניות בכינור הלנדולפי. לפיכך, סבר הנאמן כי ההוצאות הנ"ל, הוצאו על ידי המערער כמתנדב או כמי שפועל מתוך עשיית דין עצמי, באשר המערער לא היה רשאי ממילא להעמיד את הכינור למכירה בחו"ל או בכל מקום אחר, ואינו זכאי לקבלת החזרים מנושים אחרים של החייב. הנאמן דחה אף רכיב בתביעת החוב שנגע לשכר יועצים בגין ייעוץ בנושאי פש"ר וזאת בהעדר המצאת אסמכתא ומבלי להיכנס לעובי הקורה בעניין הוצאה זו ומהותה, שאינו ברור כלל. הנאמן הכיר בגדר בדיקת תביעת החוב בהוצאות אשר הוצאו על ידי המערער בגין ביטוח כינור הלנדולפי בחברת הביטוח לארק ועל פי אסמכתאות שהומצאו ובסך כולל של 9,967 ₪. כן הכיר הנאמן בשכר טרחה, אשר שילם המערער לעורך דין בירמן, לצורך נקיטת הליכי הפש"ר עובר למועד צו הכינוס בסך נומינלי של 5,000 ₪ בהתאם לאסמכתא שהומצאה על ידי המערער. טענות הצדדים בתמצית 15. המערערים טוענים כי הנאמן חרג מסמכותו כאשר נתן הכרעה במסגרת החלטתו בעניינים קנייניים ו/או לעניין בעלות שכן הסמכות העניינית להכריע בעניינים קנייניים נתונה בלעדית לבית המשפט ואינה בסמכותו של הנאמן כעולה מהוראות הסעיפים 124 ו-125 לפקודת פשיטת הרגל. על כן, טוענים המערערים כי אף בית משפט אינו מוסמך להאציל לנאמן סמכויות, שהוענקו לו בלעדית ועל בית המשפט להורות על מחיקת ו/או ביטול כל החלקים בהחלטה נשוא הערעור, שיש בהם קביעות על בעלות על כינור הלנדולפי. 16. לחילופין, טענו המערערים כי יש לדחות את כל קביעותיו של הנאמן בהחלטה. לטענתם, טעה הנאמן כשקבע כי מהותו של ההסכם העיקרי בין המערערים לבין החייב מיום 29/06/2008 הוא הסכם השקעה ולא הסכם רכישה, שכן כוונת הצדדים הייתה ועודנה, כי המערערים יקנו את הכינור תוך ביטוח הרכישה בחברת ביטוח להבטחת הנכס אשר נקנה על ידם, כאשר הכינור ישאר בידו של החייב לצורך שימוש וקידום ומכירה. לטענת המערערים עצם קיום הביטוח בחברת הביטוח לארק מצביע על כך כי כוונת הצדדים לעסקה הייתה כי המערערים ירכשו בכינור זכויות קנייניות של בעלות. בהקשר זה נטען, כי מאחר והחזקה בכינור נותרה בידי החייב ולצורך הבטחת כספם או רכושם סוכם על מסירת ההמחאה לביטחון בנאמנות על סך של 795,000 ₪. עוד טענו המערערים, כי בנוסף לזכויות הרכושיות שרכשו המערערים קבלו על עצמם החייבים, התחייבות חוזית למכור את הכינור עבור המערערים, ברווח מינימאלי עד לסכום של 150,000 יורו. המערערים טוענים כי משלא קיימו החייבים את התחייבותם החוזית כלפי המערערים ולא הצליחו למכור את כינור הלנדולפי בהתאם לתשואה המובטחת על ידם, הם הפרו את התחייבותם כלפי המערערים, ומכאן שמגיע למערערים פיצוי בגין התחייבותם החוזית של החייבים כלפיהם. המערערים טענו כי הנאמן טעה בהחלטתו עת שסבר שכל ההתחייבויות החוזיות שלקחו על עצמם החייבים מאיינות את אופייה האמיתי של העסקה שעה שמדובר בעסקת רכישה רגילה ולא בחוזה השקעה. המערערים טוענים, כי הנספח להסכם מיום 27/07/2009, בו צוין כי החייב יבטח את הכינור במסגרת תיק הביטוח הכללי שלו, עבור המערערים ואשר בו צוין כי ביטוח הכינור על ידי החייב לא יגרע מזכויות המשיב ורעייתו בכינור, מעידים מפורשות על כוונת הצדדים בעת ביצוע העסקה ועל כן ובהסתמך על הודעת הדוא"ל ששלח החייב למערער ביום 15/01/2010 מתחייבת המסקנה כי המערערים רכשו זכות בעלות בכינור וכי המשכונות שנרשמו נועדו להבטיח את הזכויות הקנייניות של המערערים בכינור הלנדולפי ולא לצורך הבטחת השקעתם. המערערים הוסיפו וציינו, כי לא היה מקום למסקנתו של הנאמן לפיה המערערים מעלים את הטענות בעניין הזכויות הקנייניות שלהם, לאחר הליך הפש"ר ועל מנת ליצור עדיפות על פני נושים אחרים. המערערים הוסיפו וציינו כי עצם השארת הכינור בידי החייב לצורך מכירתו, אין בה להוכיח כי כוונת הצדדים הייתה בהסכם השקעה בלבד. השארת הכינור בידיו של החייב, הייתה חלק מהתחייבויותיו החוזיות של החייב למכור את כינור הלנדולפי בתמורה לתשואה מינימאלית מובטחת. המערערים חולקים על הדרך הפרשנית שנקט הנאמן בכל הנוגע לנספח ההסכם מיום 27/07/2009 ולפיה יש לפרש את הנספח באופן הוא מכיר אך בזכותם של החייבים לזכויות הביטוחיות במקרה של אובדן הכינור. המערערים מציינים, כי מדובר באנשי עסקים בעלי ניסיון אשר ידעו להבחין בין זכויות קנייניות וזכויות ביטוחיות, מה גם שהודעת הדוא"ל של החייב מיום 15/01/2010 מבהירה כי אין המדובר בזכויות ביטוחיות בלבד. המערערים מוסיפים וטוענים כי אין כל פסול בכך כי ביקשו החל משנת 2010 מהחייב להצהיר כי כינור הלנדולפי הינו רכושו וכי ימציא הודעה מתאימה לחברת הביטוח, כל זאת, במטרה לגיטימית, לשמור על רכושם גם אם היו מודעים לקשיים הכלכליים של החייב באותה העת. לטענת המערערים, עצם רישום המשכונות בכינור הלנדולפי, בכינור הסקרוסטי ובקשת המעוטרת, אין בו כדי להשליך על אופי העסקה שנקשרה בין הצדדים ו/או לשלול את טענותיהם הקנייניות והרכושיות של המערערים בכינורות. לטענת המערערים מעבר ובנוסף לבעלותם בכינור הלנדולפי, הובטחו להם רווחים ותשואות ממכירת הכינור ולהבטחת קיום התחייבויות חוזיות אלו, ללא קשר לזכויותיהם הרכושיות בכינור הלנדולפי, רשמו המערערים את המשכונות על הכינורות, לפיכך אין ברישום המשכונות לטענת המערערים לשלול את זכותם לבעלות ומנגד היה על הנאמן לאשר את תביעת החוב על מלוא ההמחאה שהופקדה בידי המערערים, לאחר שהחייבים לא קיימו את התחייבותם בכל הנוגע למכירת הכינור. בשולי הערעור טוענים המערערים, כי טעה המערער עת שציין כי לא הומצאה לו אסמכתא מתיק ההוצאה לפועל לעניין אגרת ההוצל"פ ושכר טרחת עורך דין. כן טוענים המערערים כי טעה הנאמן עת שלא הכיר בהוצאות הנסיעה לניו יורק, המהוות, חלק בלתי נפרד, לטענת המערערים, מחובות החייבים כלפיהם. 17. בתשובת הנאמן לערעור טען הנאמן כי היה מוסמך להזקק למלוא טענותיהם של המערערים בכינור הלנדולפי הן מטעמים פורמאליים והן מטעמים מהותיים. לנוכח העובדה שהמערערים בעצמם הם אלה שהעלו מיוזמתם את הטענה בדבר בעלותם הקניינית בכינור במסגרת תביעת החוב מטעמם, עולה, לטענת הנאמן, כי המערערים ראו את הנאמן כמי שמוסמך לדון בסוגיה זו במסגרת הכרעה כללית בתביעת החוב וכמי שויתרו מלכתחילה על העלאת כל טענה לעניין העדר סמכות הנאמן לדון בסוגיה. עוד ציין הנאמן כי עצם העלאת סוגית הבעלות בכינור הלנדולפי במסגרת תביעת החוב שהוגשה על ידי המערערים, מלמדת כי המערערים בדומה לנאמן, סבורים כי לא ניתן להכריע בתביעת החוב לגופה, מבלי להכריע אגב אורחה בסוגיית הבעלות. בהקשר זה ציין הנאמן כי הוצאות מסוימות, שנתבעו על ידי המערערים עשויות להיות מוכרות ולגיטימיות אך ורק אילו היו המערערים רשאים לנהוג מנהג בעלים בכינור, ועל כן ממילא נדרש היה הנאמן להכריע בסוגיית הבעלות. הנאמן טוען כי המערערים מפנים להוראות סעיפים 124 ו-125 לפקודת פשיטת הרגל ובהסתמך על הוראות אלה טוענים לחריגה מסמכותו. דא עקא שסעיפים אלה מתייחסים לסמכויות ניהוליות המוקנות לנאמן, והמערערים מתעלמים למעשה מכך, שלנאמן סמכויות בעלות אופי מעין שיפוטי, הנתונות לביקורת שיפוטית ובכללן הסמכות לבדיקת תביעות חוב, כמפורט בתקנה 93 לתקנות פשיטות הרגל. לטענת הנאמן, ההוראה הכללית הקבועה בתקנה 93 לתקנות פשיטות הרגל ואשר פסיקת בתי המשפט יצקה תוכן להיקף הסמכות המוקנית לנאמן, מלמדת כי לנאמן נתונה הסמכות להכריע במסגרת בדיקת תביעות החוב גם בשאלות הנוגעות לתוקפו של שיעבוד ולבעלות. הנאמן הוסיף וציין, כי בפסיקת בתי המשפט הובהר כי ריכוז הסמכויות הכרוכות בבדיקת תביעות חוב בידי הנאמן, כבודק יחיד מגלמת מדיניות משפטית רצויה הנותנת תמונת מצב אמיתית לגבי מצבת נכסיו וחובותיו של החייב ועל כן ברור מאליו, כי הנאמן מוסמך להכריע בשאלה האם נכס מסוים הינו בבעלותו של החייב, או עבר לבעלות נושהו על בסיס ראיות, שהוצגו בפניו. לגופו של כתב הערעור טוען הנאמן, כי אין בסיס לטענות המערערים וכי הינו דבק בקביעתו כי הסכם שנקשר בין הצדדים באשר לכינור הלנדולפי הינו הסכם השקעה ולא הסכם רכישה כנטען על ידי המערערים. הנאמן ציין כי על רקע הוראות ההסכמים, לשון ההסכמים ובשקלול כל השיקולים הרלבנטים לרבות אותות האמת שנתגלו בפניו, הרי חרף קיומן של התבטאויות בדבר זכויות רכושיות של המערערים בכינור הלדולפי במסגרת מסמכים המאוחרים להסכם העיקרי, מבוססת מסקנתו כי ההסכם שנקשר בין הצדדים הינו הסכם השקעה. הנאמן הוסיף ומציין כי ביטוח הכינור וצירוף המערערים כמוטבים אין בו כשלעצמו ללמד על רכישת זכויות רכושיות בכינור הלנדולפי. עוד ציין הנאמן, כי עצם הסכמת החייב להעניק למערערים אישורים כלשהם בדבר זכויות רכושיות שרכשו בכינור צריכה להבחן על רקע נסיבות הענקתה והלחץ הכבד שבו היו נתונים החייבים באותה תקופה בעטיו פעלו לרצות את נושיהם ככל שיכלו ועל מנת למנוע קריסה מוחלטת. על כן טוען הנאמן כי לא ניתן לבחון את פעוליותיהם של החייבים באותו שלב מתוך הנחה שהמדובר באנשי עסקים ממולחים. 18. הנאמן מציין כי כתב הערעור זרוע בטענות שאינן עולות בקנה אחד זו עם האחרת ואשר חורגות אף מהנטען בתביעת החוב. כך למשל מציין הנאמן כי המערערים טוענים בסעיפים 15 ו-16 בכתב הערעור כי החייבים נטלו על עצמם התחייבות חוזית למכור את כינור הלנדולפי ברווח לטובת המערערים ומשלא עשו כן הפרו את החוזה כלפי המערערים באופן המזכה את המערערים בפיצוי. טענה חדשה זו בדבר רכיב פיצוי לא נטענה לטענת הנאמן במסגרת תביעת החוב. הנאמן טוען כי העובדה שהמערערים תובעים בגדר תביעת החוב את מלוא הסכום אשר הושקע על ידם ברכישת הכינור ולרבות התשואה שהובטחה בגין השקעה זו, מעידה כי גם המערערים רואים בהסכם הסכם השקעה ולא הסכם רכישה. למעשה המערערים טוענים להשבת מלוא הכספים אשר הושקעו על ידם ובנוסף תובעים הם קבלת הצהרה בדבר זכויותיהם בכינור וכל זאת על מנת לשפר את נשייתם על חשבון יתר הנושים. הנאמן מוסיף ומציין כי הוצאות הנסיעה לארה"ב לא הוכרו כפועל יוצא מן העובדה שלא הוכרה זכות הבעלות בכינור. עוד ציין הנאמן כי ככל שיומצאו תדפיסי ההוצל"פ ביחס לגובה שכר הטרחה והאגרות ששולמו במסגרת תיק ההוצל"פ ישקול הנאמן לשנות את עמדתו בעניין הוצאות ההוצל"פ. 19. המערערים הגישו תשובה לתשובת הנאמן. במסגרת תשובתם חזרו המערערים על הטענה כי במסגרת ההכרעה בתביעות החוב הוסמך הנאמן לקבוע מהו סכום החוב אך לא לקבוע את מהות הזכות. המערערים הוסיפו וציינו כי אין להעדיף את "אותות האמת" הנטענים על ידי הנאמן על פי התבטאויות רכושיות שמצאו ביטוין במסמכים. המערערים הדגישו בתשובתם שעצם הגשת תביעות החוב אינה מהווה ויתור על תביעות הבעלות, שכן המערערים הגישו במקביל אף בקשה למתן הוראות לעניין זכות הבעלות שלהם בכינור הלנדולפי. דיון 20. סמכות הנאמן לבדיקת תביעות חוב מוסדרת בתקנה 93(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה - 1985 (להלן: "תקנות פשיטת הרגל") כדלקמן: "93 (א) הנאמן יבדוק כל תביעת חוב ועל מה היא מסתמכת ויחליט אם לאשרה כולה או חלקה, לדחותה או לדרוש ראיות נוספות לה; תוך תשעים ימים מיום שהתביעה הגיעה לידיו חייב הנאמן להמציא לנושה החלטתו המנומקת. (ב) הכונס הרשמי רשאי להאריך את המועד האמור בתקנת משנה (א). (ג) הגבלת הזמן האמורה בתקנת משנה (א) אינה חלה על הכונס הרשמי בשמשו כנאמן". 21. הוראת תקנה 93(א) הינה הוראה כללית אשר אינה מגדירה את היקף סמכותו של הנאמן בבדיקת תביעות החוב. עם זאת, הפסיקה העקבית של בתי המשפט הבהירה כי סמכותו של הנאמן הינה סמכות ייחודית ובמהותה הינה מעין שיפוטית. זאת ועוד, ריכוז הסמכויות הכרוכות בבדיקת תביעות החוב בידי הנאמן, כגורם בודק ייחודי, מגלמת אף מדיניות שיפוטית רצויה עליה עמדו בתי המשפט בשורה של פסקי דין. ראה: ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר נ' מפרק חברת אשראי לעם בע"מ פ"ד יז 833. בית המשפט המחוזי בהמ' (ת"א) 4320/97 יהושע בן ציון נ' הכנ"ר בתפקידו כנאמן, המ' 4320/97), (להלן: פ"מ תשנ"ז(1) 41 קבע בזו הלשון: "הכרת הנאמן בהוכחת החוב כמוה ככל הכרה בחוב כספי רגיל, שיש לשלמו מקופת הנאמנות. בהחלטה זו משמש הנאמן כזרועו הארוכה של בית המשפט, שהסמיכו לדון בתביעות, והחלטתו כמוה כהחלטת בית המשפט הדן בתביעות החוב. קבלת הוכחת החוב ע"י הנאמן בפשיטת רגל היא למעשה הליך אזרחי לכל עניין ודבר". כב' הש' אלשיך במסגרת החלטה, שניתנה בפש"ר ת"א 2673/99 אריה יצחקי נ' רו"ח חן ברדיצ'ב (פרסום נבו) 23/2/04, ציינה באשר לסמכותו של הנאמן בבדיקת תביעות חוב כדלקמן: "2. טרם אגש להכרעת המקרה לפי נסיבותיו הספציפיות, מן הדין להעיר הערות מספר בדבר הסוגיה העקרונית הנוגעת למחלוקת אשר בפני, ונוגעת הן למעמדו של הנאמן בבדיקת תביעות חוב, והן למעמדו של החייב להתערב ולטעון טענותיו במסגרת הליך זה. נאמן המכריע בתביעות חוב משמש לא רק כ"זרועו הארוכה" של בית המשפט, אלא כבעל תפקיד מעין-שיפוטי בעצמו. כך הוער בעניין זה בפש"ר 2347/99, בש"א 29582/00, מוריאנו נ' מס:512394081 "אמנם, הנאמן אינו בית משפט במלוא מובן המילה, אולם, בשל היותו ממלא תפקיד מעין-שיפוטי, שחלק מתפקידו הינו לאסוף ראיות ולקבוע תמונת מצב עובדתית, הרי שעל בית המשפט של ערעור לא להקל ראש בקביעות עובדתיות שקבע. יוצא מכך, כי גם אם מידת ההתערבות של בית המשפט של פשיטת רגל בקביעותיו העובדתיות של הנאמן עולה על מידת ההתערבות הנהוגה בקביעותיה של ערכאה שיפוטית הנתונה לערעור, הרי שעדיין, יש לנקוט זהירות בכל הנוגע להתערבות בקביעות אלו, ולא להופכן כלאחר-יד". ובהמשך: "4. המושכלה הנובעת מכאן, לענייננו, הינה פשוטה וברורה: הנאמן הינו הערכאה הדיונית, ב- ה' הידיעה, עבור בדיקת תביעות החוב וגיבוש מצבת החובות, ותחת קורתו נידונות כל המחלוקות הנובעות מכך. קביעתו של הנאמן, באופן דומה לקביעת ערכאה דיונית, צריכה להיות מנומקת, ולהתייחס לכל החומר והטענות הרלוונטיות אשר בפניו. לשון אחר; הנאמן אינו בגדר "גורם ממליץ" או "מחווה דעה באורח תאורטי" בפני בית המשפט של פירוק. הכרעתו של הנאמן בתביעת החוב, בעיקר בכל הנוגע לקביעות עובדתיות, חורצת במידה רבה את דינו של החייב. אם ישגה הנאמן או יתרשל במלאכתו, עשוי בית המשפט של פירוק (שאינו אלא ערכאת הערעור, על כל המשתמע מכך) לתקן את המעוות, באשר יכולתו להתערב ולקבוע ממצאים עובדתיים נופלת בהרבה משל הערכאה הדיונית מסיבות אלו בדיוק, ניתנו בידי הנאמן סמכויות מהותיות ומרחיקות-לכת, כולל יכולתו (ואף חובתו) "להציץ אל מאחורי הפרגוד" של פסקי דין שניתנו כנגד החייב, בעיקר כאלו שניתנו בהעדר הגנה, או בלא שניתן לחייב למצות את יומו בערכאות טרם ניתנה נגדו הכרעה שיפוטית. דבר זה, קרי, הצורך להכריע מהותית ולגופו של עניין בכל תביעות החוב, נובע כפועל ישיר הן מהשפעתה האקוטית של מצבת החובות על החייב עצמו, והן ובעיקר בשל השפעתה על חלוקת מצבת נכסיו של החייב בין הנושים". בעקבות הקביעות לפיהן לנאמן סמכויות רחבות ומהותיות בבדיקת תביעות החוב, ותפקידו בהקשר זה הינו בעל אופי מעין שיפוטי, נקבע בשורה ארוכה של הלכות כי הנאמן "מוסמך להציץ מעבר לפרגוד" של פסקי הדין שניתנו כנגד החייב. 22. זאת ועוד, בתי המשפט הכירו בסמכותם של נאמנים בגדר בדיקת תביעות החוב להכריע בסוגיות משפטיות מהותיות. כך נקבע בפש"ר 9033/99 הרלט משאבות ועפר בע"מ נ' הכנ"ר (פרסום נבו) 12/06/00 כי לנאמן נתונה במסגרת בדיקת תביעות חוב הסמכות לבחון את היחסים המשפטיים בין עובד לבין מעביד שנתון בהליכי פירוק. בנוסף נקבע בע"א 2223/99 קריספי נ' ח' אלקטרוניקה (1988) בע"מ פ"ד נז(5) 116 כי לנאמן הסמכות לבדוק טענות בדבר הצורך בהרמת מסך, לצורך הכרעה בתביעת החוב ובפש"ר (חי') 685/05 ישראל סגל נ' סגל פרזול בע"מ, (פרסום נבו) 28/12/05 נקבע כי לנאמן נתונה במסגרת בדיקת תביעת החוב הסמכות להכריע בתוקפו של שיעבוד. 23. מן המקובץ עולה איפוא כי, בבדיקת תביעות החוב פועל הנאמן למעשה כמי שמנהל הליך אזרחי, לכל דבר ועיקר. ההבדל המהותי בין הנאמן המכריע בתביעות החוב ובין בית המשפט האזרחי נעוץ בהיקף הביקורת השיפוטית החלה על החלטות הנאמן במסגרת הערעור, בשונה מהכרעתו של בית משפט אזרחי. יש לזכור כי קיימת חשיבות רבה בריכוז בדיקת כלל תביעות החוב בידי הנאמן, על מנת לאפשר חלוקה שיוויונית של נכסי החייב בין נושיו, ולנוכח העובדה שהנאמן מוחזק כבעל מומחיות לדון בתביעות החוב ובידיו טמון כאמור היתרון של בדיקת כלל תביעות החוב, המאפשר פרישת תמונה כוללת של החובות. מכאן שתפקידו של בית המשפט, בערעור על הכרעת נאמן בתביעת חוב מכוח תקנה 96(ג) לתקנות פשיטת הרגל, וחרף סמכותו הפורמלית הרחבה של בית המשפט מכח סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל, אף ליתן החלטות אחרות תחת החלטות הנאמן, הינו מצומצם והמדובר בהפעלת סמכות ביקורת שיפוטית על הגורם המקצועי המופקד על התחום המיוחד, שעניינו חלוקת נכסי החייב בין נושיו. ובלשונו של בית המשפט העליון בע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (פרסום נבו) 27/12/2010. "הדעת נותנת כי הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מיתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בענין זה. השיקולים לענין זה דומים ביחס לפונקציות השונות שהנאמן ממלא, והכרעות הנאמן בתביעות חוב של נושים בכלל זה". 24. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי במסגרת תביעות החוב שהגישו המערערים ולצורך רכיבים שונים בתביעת החוב העלו המערערים מיוזמתם את הטענה בדבר בעלותם הקניינית בכינור הלנדולפי. לא רק שלא ניתן להכריע ברכיבי תביעת החוב ובפרט בהוצאות שנתבעו במסגרתה בלא הכרעה בסוגיות הבעלות בכינור הלנדולפי, שכן הרכיבים הנתבעים הינם לגיטימיים רק ככל שהמערערים הינם בעלים של כינור הלנדלפי ורשאים לנהוג בו מנהג בעלים, הרי שאף המערערים העלו במסגרת תביעת החוב את סוגיית הבעלות בכינור הלנדולפי ובכך הכירו בחיוניות שבהכרעה בסוגיית הבעלות במסגרת בדיקת תביעות החוב שהגישו. על רקע האמור ניתן גם לסבור כי המערערים מנועים ומושתקים מלהעלות טענות ביחס להכרעתו של הנאמן בשאלת הבעלות בתביעת החוב, לאחר שהם הביאו סוגיה זו להכרעתו, ובדיעבד אינם שבעי רצון מהכרעת הנאמן. 25. מכל המקובץ לעיל, עולה כי אין בסיס לטענת המערערים כי הנאמן לא היה מוסמך לדון בטענות המערערים בדבר בעלותם בכינור הלנדולפי, המהווה חלק ממסת נכסי החייבים ושעה שההכרעה בטענה זו של המערערים הינה נדבך חיוני והכרחי במסגרת בדיקת תביעות החוב שהוגשו על ידם. 26. סבורני כי מסקנות הנאמן כי ההסכם שנקשר בין המערערים והחייבים באשר לכינור הלנדולפי, הינו הסכם השקעה ולא הסכם רכישה כטענת המערערים מעוגנת היטב בראיות שהובאו בפני הנאמן. 27. ראשיתה של הפרשה בהסכם העיקרי אשר נחתם כאמור בין קרן קנטי באמצעות החייב והמערערים ביום 29/06/08. המערערים טוענים בערעורם כי מכח ההסכם העיקרי רכשו המערערים זכויות רכושיות בכינור הלנדולפי. עיון בהסכם העיקרי מעלה כי המדובר בהסכם השקעה. ההסכם מפרט את טיב ההשקעה ושוויה. מכוח הוראותיו היו המערערים אמורים להעביר לקרן קנטי סך של 112,500 יורו לצורך השקעה בכינור הלנדולפי, כנגזרת מחוות דעתו של מעריך הכינורות דיטמר מאכולד אשר העריך את שוויו של כינור הלנדולפי ב-150,000 יורו, כאשר הובהר בהסכם, כי שוויו של הכינור על פי ההערכה, מבטיח את החזר סכום ההשקעה בתוספת ריבית בשיעור של 25%. בהמשך נקבעו בהסכם המקורי הוראות שונות המסדירות מסלולים אפשריים בהם יהיו המערערים זכאים להיפרע את סכום ההשקעה וכן השיעורים שונים של תשואה שיתווספו למחיר ההשקעה, ככל שהמערערים יבקשו לממש את השקעתם במועדים שונים, לפני או אחרי שיחלפו 24 חודשים ובתלות באם יימכר כינור הלנדולפי אם לאו, בפרק זמנים זה. מלשון ההסכם העיקרי עולה מפורשות, כי המדובר בהסכם השקעה והמונח "investment" חוזר על עצמו במסגרת ההסכם יותר מפעם אחת. לעומת זאת, טענת המערערים לפיה המדובר בהסכם רכישה אינה מוצאת ביטויה בלשון ההסכם בין במפורש ובין במשתמע והצדדים לא נקבו בהסכם ולו פעם אחת במונח purchase agreement או בנגזרת כלשהי של המונח purchase. עצם העובדה כי סוכם במסגרת ההסכם העיקרי כי כינור הלנדולפי יבוטח באופן שהמערערים יהיו מוטבים בפוליסת הביטוח שנרכשה בחברת הביטוח לארק, אין בה כדי לשנות את מהות ההסכם שנקשר בין הצדדים, שכן מלשון ההסכם העיקרי הובהר כי הוסכם בין הצדדים כי כינור הלנדולפי יישאר בידי החייב, למשך תקופה של שנתיים לצורך שימוש, קידום ומכירה. עצם ביטוחו של כינור הלנדולפי כשהמערערים מוטבים בפוליסת הביטוח שהונפקה על ידי חברת הביטוח לארק, נועד לשמש כבטוחה להשקעת המערערים למקרה של אובדן או נזק שייגרם לכינור, בעקבות השקעתם הכספית. כך גם לגבי הוראת ההסכם העיקרי הקובעת כי במקרה והחייב לא יציית לכל הוראות המבטחת לעניין שמירתו של הכינור והכיסוי הביטוחי לא יחול, יהיה החייב אחראי לאובדן ההשקעה ואף יידרש לשפות את המערערים על מלוא סכום השקעתם ובסך כולל של 150,000 יורו. כיוון שעל פי הוראות ההסכם העיקרי עולה מפורשות כי כינור הלנדולפי נותר בידיו של החייב וכי הוא אמור היה למכור את הכינור, הרי ככל שהיה בכוונת הצדדים להקנות למערערים בעלות בכינור הלנדולפי, היו הצדדים נדרשים לקבוע במסגרת ההסכם גם הוראות לעניין הכשרת מכירת הכינור על ידי החייב וכן לעניין חתימת המערערים על מסמכי המכירה. ואולם, הוראות מעין אלה לא נקבעו בהסכם. לנוכח האמור, עולה כי מעבר ללשון הסכם הברורה, לפיה מדובר בהסכם השקעה, במסגרתו לא רכשו המערערים זכויות רכושיות או קנייניות בכינור עצמו, הרי שכוונת הצדדים אף לא הייתה להקנות למערערים זכויות רכושיות בכינור עצמו. 28. אין חולק כי הנספח להסכם מיום 27/07/09 אכן נחתם על ידי החייב. עם זאת, עיון בנספח מיום 27/07/09 מעלה כי זה התמקד בנושא הביטוחי בלבד וקבע כי החייב יבטח את הכינור בנוסף או תחת פוליסת ביטוח הכלים שברשותו. בנספח זה אמנם צוין כי אין בו כדי לפגוע בזכויות הרכושיות של המערערים בכינור, ואמנם באותה נשימה ציינו הצדדים, כי אין בנספח לשנות מזכויות הצדדים בהסכם העיקרי. על רקע כל האמור, מקובלת עלי עמדתו של הנאמן כי יש לקרוא ולהבין את אמירת הצדדים בנספח בהתייחס לזכויות הרכושיות המבטאות את הזכויות הביטוחיות המגיעות למערערים במקרה של אובדן הכינור ולא כמבטאת את עמדת המערערים לפיה המערערים רכשו במסגרת ההסכם העיקרי מיום 29/06/08 את הכינור עצמו. 29. במסגרת הודעת הערעור נטען על ידי החייבים כי הודעת הדוא"ל שנשלחה על ידי החייב לבקשת המערערים ביום 15/01/10 מבססת אף היא את טענת המערערים לפיה הכינור הינו רכושם. במסגרת הודעת הדוא"ל מיום 15/01/10 כתב החייב בהמשך לפנייתו של המערער כדלקמן: Mr Dar," Following your request, we confirm that The Italian Violin, by Carlus Ferdinando Landolphi (label "Carlo Tononi Bolognese Fece in Venecial A17) is the property of Mr. and Mrs Dar Joseph, and willl be insured by Mr. and Mrs Dar starting January 15th 2010 as sole benefitors. This is to confirm that starting January 15th 2010' I will not have any insurance rights related to this violin mentioned above. Signed Robert Canetti" זאת ועוד באותו היום הודיע המערער לחברת הביטוח לארק כי המערערים הינם המוטבים היחידים בפוליסה ולחייב אין עוד יותר זכויות ביטוחיות לגבי הכינור. ואולם, בהקשר להודעת דוא"ל זו לא ניתן להתעלם מן העובדה, שזו נכתבה בעקבות פנייה יזומה של המערער לחייבים ולאחר שהתברר למערער כמו גם לנושים אחרים של החייבים, כי החייבים נקלעו לקשיים כלכליים ולחובות כלפי נושיהם ובמצוקה שהחייבים היו שרויים בה, היו הם נכונים להיעתר לכל דרישה שהועלתה על ידי מי מהנושים. 30. בנוסף לא ניתן להתעלם מן העובדה כי בהמשך לפנייה האמורה בתאריך 08/07/10 ומעט למעלה מחודשיים לפני המועד שבו ניתן צו לכינוס נכסי החייבים, פעלו המערערים לרישום משכונות לזכותם לגבי כינור הלנדולפי, כינור הסקרוסטי ולגבי הקשת המעוטרת. התנהלות זו של המערערים אשר פעלו באותו המועד לרישום משכון על כינור הלנדולפי מעידה אף היא כי המערערים לא רכשו זכויות קנייניות או רכושיות בכינור הלנדולפי ואף לא ראו עצמם כבעלי זכויות כאמור, שכן אחרת לא היו פועלים המערערים לרישום משכון על הכינור האמור, מה גם שבנסיבות בהם היו המערערים הבעלים של כינור הלנדולפי כנטען על ידם, לא ברור איזו תועלת היו המערערים להפיק מרישום המשכון על כינור הלנדולפי. על כן, רישום המשכונות, מעיד כי כוונת הצדדים הייתה להבטיח את החזר השקעתם באמצעות רישום המשכונות. תחילה נרשם המשכון על כינור הלנדולפי. בשלב מאוחר יותר, ולאחר שהמערער נכח, כטענתו הוא, כי שוויו של כינור הלנדולפי, הינו נמוך מהערכת השווי שניתנה במעמד כריתת ההסכם העיקרי ביום, 29/06/08 על ידי מעריך הכינורות מאכולד דיטמר, ביקשו המערערים להבטיח את השקעתם, באמצעות שיריון בטוחות נוספות, שהן מעבר לכינור הלנדולפי, וכללו כאמור את כינור הסקרוסטי והקשת המעוטרת. 31. גם טענתם של המערערים המוצאת ביטויה בתצהיר המערער, לפיה ההמחאה על סך של 795,000 ₪, אשר הופקדה בידיו על ידי החייב, נועדה לצורך הבטחת הסכום במידה והכינור לא יימכר בסכום שהוצג לו על ידי החייבים, אינה מתיישבת עם הוראות ההסכם העיקרי שנקשר בין הצדדים ביום 29/06/08. מעיון בהסכם העיקרי מיום 29/06/08 עולה מפורשות כי ההמחאה הופקדה למקרה שהחייב יפר את הוראות המבטחת לעניין שמירת הכינור ולנסיבות שחברת הביטוח לארק תדחה את הכיסוי על פי פוליסת הביטוח שהונפקה. מכאן שההמחאה לא נועדה להבטיח את מכירת כינור הלנדולפי ואף לא את מחיר מכירתו. 32. המסקנה המתחייבת מכל האמור הינה כי צדק הנאמן בהכרעתו כי לשון ההסכם העיקרי מיום 29/06/08, כוונת הצדדים ומטרת כריתתו של ההסכם היו השקעה בקרן קנטי, לטובת רכישת כינור הלנדולפי על ידי הקרן. הוראות ההסכם, הנסבות כולן לעניין ההשקעה, החזר ההשקעה, והתשואה שתחול עליה בנסיבות ובמועדים שונים, מלמדות כי אכן מדובר בהסכם השקעה לכל דבר. אוסיף ואציין כי עצם העובדה שהמערערים תבעו בגדר תביעת החוב את מלוא הסכום שהושקע על ידם ברכישת הכינור, ולרבות התשואה שהובטחה להם לטענתם, ותביעתם אינה מתמקדת בתביעה להצהרה בדבר זכויותיהם בכינור ודרישה לקבלתו לידיהם כסעד יחיד, מצביעה אף היא על כך שההסכם שנקשר בין המערערים והחייבים הינו הסכם השקעה לצורך קבלת תשואות ולא הסכם רכישה כנטען על ידי המערערים. המסמכים המאוחרים שנולדו לאחר ההסכם, ביום 27/07/09 וביום 15/01/10 לדרישת המערער, אין בהם כדי לשנות את מהותו של ההסכם העיקרי מיום 29/06/08 . מסמכים אלה נועדו לצורך מתן מצג כלפי מבטחת הכינור, חברת הביטוח לארק לעניין זהותם של הזכאים לתקבולי ביטוח במקרה של אובדן הכינור ובעיקר לאחר שנודע למערערים כמו גם לנושים אחרים על קשייהם הכלכליים של החייבים. על כן ובשקלול כלל השיקולים מקובלת עלי עמדתו של הנאמן כי אין ממש בטענות המערערים לפיהן רכשו המערערים זכויות קנייניות או רכושיות, לרבות זכות עיכבון בכינור הלנדולפי. נכונה גישתו של הנאמן כי בנסיבות אלה ראוי כי כינור הלנדולפי יימכר במסגרת הליכי הפש"ר לטובתם של כל נושי החייבים, מבלי שתינתן למערערים זכות עדיפה לגבי הכספים שיתקבלו ממכירתו. 33. פועל יוצא מן האמור ומשנקבע כי למערערים לא היו זכויות קנייניות בכינור הלנדולפי כי צדק הנאמן שדחה את רכיבי תביעת החוב של המערערים המתייחסים להוצאות הנוגעות להבאת כינור הלנדולפי למכירה פומבית בניו יורק ולצורך חתימה של מסמכי מכירת הכינור ביום 31/10/11. יצוין כי ניסיונות המערער למכור את כינור הלנדולפי בנסיעתו ביום 31/01/11 נעשו לאחר שניתנו כנגד החייבים צווי הכינוס ובמועד שהיה רשום לזכות המערער משכון לגבי כינור הלנדולפי. התנהלות ראויה מצד המערערים למימוש הזכויות הנטענות על ידם ביחס לכינור הלנדולפי מחייבת הייתה הגשת בקשה למימוש המשכון ומינוי כונס נכסים בהוצאה לפועל ולא בדרך של עשיית דין עצמי, כפי שבחר המערער לנקוט. על כן ואף מטעם זה סבורני כי צדק הנאמן בסירובו להכיר ברכיביה במכלול תביעת חוב של המערערים. 34. באשר לעיקר תביעת החוב קבע הנאמן בהכרעתו כי לאחר שהוכח בפניו כי המערערים העבירו לחייב סך של 585,914 ₪ ביום 02/07/08 מהווה הסכום האמור הבסיס לתביעת החוב של המערערים. לסכום זה הוסיף הנאמן הפרשי הצמדה וריבית מיום 02/07/08 ועד למועד מתן צו הכינוס לחייבים בהתאם להוראות סעיפים 134 לפקודת פשיטת הרגל ואישר את תביעת החוב של החייבים בסכום זה, על סך של 680,081 ₪. המערערים טוענים בערעורם, כי מעבר לזכותם הקניינית בכינור הלנדולפי, התגבשה לזכותם התחייבות חוזית לגבי רווחים ותשואה אשר הובטחה בין היתר באמצעות המחאה על סך של 975,000 שניתנה להם על ידי החייבים ועל כן טענו איפוא המערערים כי טעה הנאמן משאישר את תביעת החוב על סך השקעתם בלבד ובסך של 585,914 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה. טענתם זו של המערערים לפיה נטלו על עצמם החייבים התחייבות חוזית למכור את הכינור ברווח עבור המערערים, ומשלא קוימה הבטחה זו והכינור לא נמכר ברווח המובטח מהווה התנהלותם הפרת חוזה ומזכה בפיצויים, לא מצאה ביטויה כלל במסגרת תביעת החוב. על כן צודק הנאמן בקובעו כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה ודינה להידחות. יתר על כן, מהוראות ההסכם מיום 29/06/08 עולה מפורשות, כי ייעודה הבלעדי של ההמחאה הנטענת היה לשמש כבטוחה נוספת להחזר ההשקעה במקרה שבו חברת הביטוח לארק תתנער מחובתה לשפות את המערערים על פי הפוליסה, בגין אירוע ביטוחי שנגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של החייב. זאת ועוד, על פי הוראותיו של ההסכם העיקרי, ההמחאה אף לא הייתה אמורה להימסר למערערים אלא אמורה הייתה להיות מופקדת בידי נאמן, צד שלישי אשר היה רשאי להעבירה למערערים, רק בקרות אירוע ביטוחי אשר לא כוסה על ידי המבטחת, הכל כאמור לפי הוראות ההסכם מיום 29/06/08. לפיכך סבורני כי צדק הנאמן עת שלא קיבל את טענות המערערים ביחס למהותו של ההסכם העיקרי שנקשר בין הצדדים ובקביעותיו לעניין מהות ההסכמים שנקשרו בין החייבים והמערערים.. סוף דבר 35. לאור כל האמור, סבורני כי בדין אישר הנאמן אך חלק מתביעות החוב שהגישו המערערים ולפיכך דין ערעורם של המערערים להידחות. בנסיבות העניין הנני מחייבת את המערערים בהוצאות הנאמן בסך של 3,500 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נאמנותפשיטת רגל