בדיקות בטחוניות בנתב''ג לערביי ישראל

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בדיקות בטחוניות בנתב''ג לערביי ישראל: א. פתח דבר: לפניי בקשה לדחייה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המבקשים ובה טענו לפגיעה אשר נגרמת לאזרחים ישראלים, בני הלאום הערבי, כתוצאה מבידוק ביטחוני מפלה אותו הם עוברים בנמלי התעופה בישראל. בדיון שהתקיים בפניי ביום 3.9.12, קבעתי כי תחילה תידון ותוכרע הבקשה למחיקת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על הסף. לפיכך, הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בשאלה זו בכתב. מכאן ההכרעה בבקשה למחיקה על הסף כאמור. ב. הצדדים: המבקשים, ילידי ואזרחי ישראל, בני הלאום הערבי. המשיבה 1- רשות שדות התעופה, תאגיד סטאטוטורי שהוקם מכוח חוק רשות שדות התעופה, תשל"ז-1977 (להלן: "רשות שדות התעופה"). רשות שדות התעופה אחראית לניהולם ותפעולם של שדות התעופה בישראל. כמו כן, מופקדת על האמצעים לשמירת ביטחונם של שדות התעופה ושל הבאים ויוצאים בשעריהם. המשיבה 2 (להלן: "אל על"), חברה בע"מ המאוגדת ורשומה כדין בישראל, עוסקת, בין היתר, במתן שירותי תובלה אווירית וכן באבטחת הטיסות של חברות התעופה "ארקיע" ו- "ישראייר", בנוסף לאבטחת טיסותיה שלה. האבטחה עליה מופקדת אל על כוללת בתוכה את ביצוע הבידוק הביטחוני לנוסעים של החברות הנ"ל ולתכולות הכבודה, בהתאם להוראות חוק הטיס (ביטחון בתעופה אזרחית), תשל"ז-1977 (להלן: "חוק הטיס"). אל על ביצעה למבקשת 1 בידוק ביטחוני בנמל התעופה ברומא, במסגרת טיסת החזרה של המבקשת מאיטליה לישראל, וכן הייתה אחראית להובלת הכבודה של המבקשת 1 בתובלה אווירית לישראל. המשיבה 3- ישראייר, חברה בע"מ המאוגדת ורשומה כדין בישראל, עוסקת, בין היתר, במתן שירותי תובלה אווירית, לרבות הובלת נוסעים, טובין, סחורות, בעלי חיים ומיטלטלין. משיבה זו העניקה למבקשת 1 ולכבודה שנטלה עימה שירות הובלה בתעופה, במסגרת טיסתה מתל אביב לרומא וחזרה לישראל. המשיבה 4- ארקיע, חברה בע"מ המאוגדת ורשומה כדין בישראל, עוסקת, בין היתר, במתן שירותי תובלה אווירית, לרבות הובלת נוסעים, טובין, סחורות, בעלי חיים ומיטלטלין. משיבה זו העניקה למבקשת 1 ולכבודה שנטלה עימה שירות הובלה בתעופה במסגרת טיסתה משדה התעופה שדה דב בתל אביב לאילת, וכן העניקה למבקשים 2 ו-3 ולכבודה שלהם שירות הובלה בתעופה, במסגרת טיסתם משדה התעופה באילת לחיפה. המשיב 5- שירות הביטחון הכללי, גוף שהוקם ע"י ממשלת ישראל לשם שמירה על ביטחון מדינת ישראל אשר תפקידיו וסמכויותיו הוגדרו בחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 (להלן: "חוק שירות הביטחון הכללי"). משיב זה מופקד על קביעת נהלי הבדיקה הביטחונית אשר מבוצעת בגופם ובכבודתם של הנוסעים בטיסות אזרחיות של חברות התעופה הישראליות ובכלי הטיס הישראליים, לפני העלייה לטיסה. ג. טענות המשיבים בתגובה המקדמית ובסיכומיהם: 1. תובענה ייצוגית אינה ההליך המתאים לתקיפת הנהלים הנוגעים לבידוק הביטחוני שנערך לנוסעים, אזרחים ישראלים בני הלאום הערבי, בשדות התעופה בארץ ולאלה היוצאים ונכנסים בשעריה. האכסניה המתאימה לבירור טענות נגד נהלי הבידוק היא בית המשפט הגבוה לצדק. טענות של הפרט כנגד הבידוק הפרטני שנערך לו וביחס לנזק שנגרם לו עקב כך, צריך לבררן במסגרת תביעות אישיות. 2. במסגרת עתירה שהוגשה לבג"צ בנושא נהלי הבידוק הביטחוני בשדות התעופה (בג"צ 4797/07 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' רשות שדות התעופה, שב"כ ומשרד התחבורה), הבהירה המדינה בתשובתה כי הטענה בבסיס העתירה לבג"צ, שהיא גם טענת המבקשים כאן, לפיה קיימים הליכי בידוק מחמירים אחידים לכלל אזרחי המדינה הערבים, אינה נכונה. מרבית האוכלוסייה הערבית עוברת הליכי בידוק פשוטים ומהירים שאינם גורמים להכבדה יתרה או לעיכוב הנוסעים. 3. אין ממש בטענת המבקשים לפיה בקשה לסילוק על הסף, של הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, אינה אפשרית ועומדת בניגוד להלכה הפסוקה. המבקשים לא עמדו על ההבחנה בין בקשה לסילוק על הסף של התובענה- שאינה אפשרית עפ"י ההלכה הפסוקה, ובין בקשה לסילוק הבקשה לאישור התובענה-שהינה אפשרית, ואף נכון לנקוט בה במקרים חריגים, קיצוניים ומתאימים, כפי המקרה דנן (ראו רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר און השקעות בע"מ). 4. במקרה דנן, מדובר בשאלה משפטית ניתנת לבירור, שההכרעה בה עשויה לייתר את ההליך כולו, לכן אין הצדקה שבית המשפט והצדדים יידרשו לדון בכל הטענות אשר מעלה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, תוך בזבוז משאבים עצומים (ראו ת"צ (י-ם) 27643-06-11 הריס מילר נ' עיריית מעלה אדומים). הטענה הצריכה להכרעת בית המשפט לפיה, החיסיון אשר חל על נהלי הבידוק הביטחוני, אינו מאפשר הצגתם לבית המשפט ובחינתם במסגרת הליך אזרחי, ומשום כך בית המשפט לא יוכל להגדיר את קבוצת התובעים, אם בכלל קיימת כזו (תנאי שקיומו חיוני לשם אישור תובענה ייצוגית). לכן כל עוד לא יבוטל החיסיון על נוהלי הבידוק, הליך תובענה ייצוגית אינו ההליך היעיל וההוגן לדיון בנושא הסכסוך. שאלה זו פשוטה לבירור ולהכרעה. 5. טענת המבקשים, בתשובה לתגובה המקדמית מטעם המשיבים, לפיה אין הם תוקפים את נוהלי הבידוק וכי עילות התובענה הייצוגית הן עילות נזיקיות, אין בה כדי לשנות מהמסקנה לפיה כל עוד לא יבוטל החיסיון, הליך התובענה הייצוגית אינו ההליך המתאים, שכן גם אם יימצא כי עסקינן בעילות נזיקיות הרי שלא ניתן לאשר או לשלול אותן במקרה זה, ללא עיון ובחינה של נוהלי הבידוק החסויים. 6. הצהרת המבקשים כי הם מסכימים שנוהלי הבידוק החסויים יוצגו לעיון בית המשפט במעמד צד אחד, אין לה כל נפקות נוכח הקבוע בסעיף 44 לפקודת הראיות בפסיקת בית המשפט העליון. 7. אשר לטענת המבקשים לפיה למדינה, כבעלת הזכות לחיסיון, קיימת זכות לגלוי הנהלים החסויים או חלק מהם, וכי הדבר אף נעשה בעבר (בש"א 6763/06 כיאט נ' רשות שדות התעופה), הרי שמדובר במקרה בודד שבו הגיעה המדינה להסכמה כזו, ולא בפרקטיקה, וכיום לא ניתנת עוד הסכמה מסוג שכזה. חשיפת החומר נעשית רק לפני בית המשפט העליון עפ"י סעיף 44 לפקודת הראיות (ראו בש"פ 10866/08 אבו שמאלה נ' משרד הביטחון; בש"א 605/12 קובירקיאן נ' רשות שדות התעופה). 8. אין ממש בטענת המבקשים לפיה אינם תוקפים את נוהלי הבידוק החסויים (אותם הם מכנים "מגמת אפליה") אלא תוקפים קיומה של אפליה בפועל בבידוק שנערך לבני הלאום הערבי ("עובדת אפליה"). עבודת עובדי הביטחון נעשית בהתאם לנהלים ואין להם כל הנחיות חיצוניות מעבר לנוהלים. הצגת עדויות אודות בידוק ביטחוני שעברו שורת אנשים שכולם בני הלאום הערבי, אין די בה כדי להוכיח כי קיימת "קבוצה" בעלת מאפיינים מסוימים בהנחיות הבידוק. במסגרת תובענה ייצוגית לא ניתן לברר את השאלה העקרונית המשותפת לכל האנשים הללו, אם ישנה. השאלה, האם נפגע כל אחד מהטוענים הנ"ל מהבידוק, הרי שניתן יהיה לבררה רק בתביעה פרטנית, שתבחן את הבידוק שנעשה לכל אחד ואחת בפועל. ד. טענות המבקשים בתגובה לתגובה המקדמית מטעם המשיבים ובסיכומיהם: 1. בפסיקה נקבע כי בקשה להתיר הגשת תובענה ייצוגית מהווה כשלעצמה. בקשת סף, על כן אין טעם לדון בבקשת דחייה על הסף בנפרד. לפיכך, יש לדחות את בקשת המבקשים לדחייה על הסף. 2. הבקשה, לרבות התובענה, נועדו לתיקון עוול אשר נגרם עד כה בשל הנהגת נוהלי בידוק מפלים. לא אחת נפסק כי עוול זה הוא בר פיצוי, ומשכך יש לחייב את המשיבים בפיצוי חברי הקבוצה, בגין הפרת חובות חקוקות, בהן חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק איסור אפליה וחוק הגנת הפרטיות. 3. כפי שעומדת למשיבות 1 ו-5 הזכות לסרב לגלות מסמך חסוי, בכפוף לתוצאת הליך גילוי ראיה, הרי בידיהן להסכים לגילויו או אף לגילוי חלקים שאין בהם פגיעה של ממש בביטחון. אילו עשו כן, היה נשמט הבסיס לטענה לפיה הצגת החומר בפני בית משפט זה, אינה אפשרית כלל. 4. בבש"א 6763/06 הורה בית המשפט העליון, במסגרת עתירה לגלוי ראיה לפי סעיף 44 לפקודה, על הצגת החומר חסוי לטובת המדינה, בפני בית המשפט השלום במעמד צד אחד. לפיכך, אין ממש בטענת המשיבות לפיה בית משפט זה אינו יכול לעיין בחומר החסוי, לעיונו בלבד. 5. המטרה בתובענה זו היא חיוב המשיבים בפיצוי על עוולות נזיקיות שנגרמו באופן ישיר מהנהגת אותם נוהלי הבידוק. יש להבחין בין עובדת האפליה לה טוענים המבקשים, ובין מגמת האפליה, אותה המבקשים אינם תוקפים. המבקשים טוענים כי המציאות בשטח מגלה באופן חד משמעי כי הפקרטיקה של הבידוק הביטחוני מיושמת בדרך מפלה אשר מתבטאת באפליה ממשית וקשה בפועל. 6. לא אחת נפסק לטובת בודדים (אזרחים בני הלאום הערבי), אשר נקטו הליכים משפטיים כנגד המשיבים בגין עוולות נזיקיות דומות לאלה שכאן, ובית המשפט הכריע לטובתם, מבלי להיזקק לחשיפת נוהלי הבידוק. 7. למבקשים אין עניין בחשיפת הנוהל, ואולם, אם הדבר יתרום להגנת המשיבים ויקטין את הנזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מחשיפת הנוהל, כטענתם, הרי מוסכם שהנוהל יוצג במעמד צד אחד בפני בית משפט זה. 8. יש לדחות את טענת המשיבים לפיה בהעדר אפשרות להסיר החיסיון מנוהלי הבידוק, הרי שאין אפשרות להגדיר את הקבוצה. המבקשים הגדירו את הקבוצה, לרבות הטעמים לכך, בסעיפים 275-277 לבקשת האישור. 9. קיומן של ראיות עובדתיות קונקרטיות, קשות ומוצקות על אודות מקרים ספציפיים רבים מספור לקיומה של אפליה, יוצרות תשתית עובדתית לכאורית לטענת כי קיימת "מגמת" אפליה. הוכחתה הישירה של מגמה מסוג זה איננה בבחינת תנאי הכרחי להצלחת טענתם של המבקשים בדבר קיומה של אפליה בפועל. 10. אין כל נפקות לשאלה האם יש בנוהלי הבידוק הוראה להפלות את האזרחים בני הלאום הערבי לרעה בעת ביצוע הבידוק אם לאו. קיומה של הוראה כזו אין בה לשנות מאומה מהאיסור להפלות את האזרחים הערבים בביצוע הבידוק. 11. המשיבים טוענים באופן ערטילאי ומבלי להצביע על כל ממצא המעיד על כך, כי בפועל מרבית אזרחי ישראל הערבים עוברים הליך בידוק מהיר. 12. אין בהליך המתנהל בבג"צ ובהחלטתו שם (בג"צ 4797/07 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' רשות שדות התעופה) כדי לחסום את ניהול בקשת האישור שבכאן. 13. אין ממש בטענת המשיבים לפיה הסכום שנתבע עבור כל אחד מחברי הקבוצה אינו מתאים למטרותיה של תובענה ייצוגית שאחת מהן היא מימוש זכות הגישה לבית המשפט לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות כיחידים בשל הנזק הפעוט שנגרם ליחיד (בהקשר זה ראו רע"א 2128/09 הפניקס נ' עומסי). 14. יכול שיש ממש בטענת המשיבים כי נוהלי הבידוק הביטחוני מהווים עניין מנהלי-שלטוני מובהק, ואולם בקשה זו אינה מכוונת לנהלים אלו בפני עצמם, כי אם לתוצאות יישומם בשטח. תוצאות שתקיפתן הישירה איננה רק זכות, כי אם חובה לשמה במדינה ובשיטת משפט מתוקנת. ה. דיון ומסקנות: 1. לטענת המבקשים, היה על המשיבים כולם להגיש תגובתם העניינית לבקשה לאישור תובענה ייצוגית ובמסגרתה להעלות טענות מקדמיות. בקשה להתיר הגשת תובענה ייצוגית היא עצמה בקשת סף, לכן אין לדון בשתי טענות סף בנפרד, כפי שנקבע בפסיקה. לפיכך, יש לדחות את בקשת המבקשים לדחייה על הסף של הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. טענה זו יש לדחות. ככלל, כך נקבע, יש לברר טענות סף נגד אישור תובענה כייצוגית במסגרת הדיון בבקשה לאישור עצמה, ואין לערוך דיון נפרד בבקשה לסילוק בקשת האישור על הסף. הטעם לכך הוא שהדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוא עצמו הליך מקדמי ופיצולו לתתי הליכים עלול להוביל לסרבול ההליך. עוד נקבע, כי בקשה לסילוק על הסף של בקשת אישור תתקבל אך במקרים חריגים וקיצוניים בהם ברור על פני הדברים "שאין בבקשה ולא כלום" (רע"א 8332/96, 8377/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291 (2001)). לכלל האמור נקבעו חריגים: "אין בדברים אלה כדי לומר כי לעולם לא ניתן יהיה לבקש את סילוקה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. ניתן להעלות על הדעת טענות שבדין או שבעובדה הדורשות בירור פשוט יחסית, ושיש בהן כדי להשמיט את הקרקע תחת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כולה" (רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר-און השקעות בע"מ, (לא פורסם 13.8.07)). עוד נאמר: "יש הגיון בסילוק אפשרי של הבקשה לאישור על הסף (ובהתאם - לעצם עריכת הדיון בשאלה זו) רק "במקרים חריגים וקיצוניים שבהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום" (עניין רייכרט, שם). כאשר קריאה פשוטה של הדברים, על פניהם, מלמדת לכאורה כי המדובר בבקשת סרק, ודיון בבקשה לסילוקה של בקשת האישור על הסף הוא פשוט, מהיר ויכול להוביל למסקנה ברורה וחד-משמעית, אזי יש בסיס לעריכת דיון כאמור. בהקשר זה נזכיר - כדוגמאות בלבד - מספר מקרים לא ממצים: כאשר הבקשה לאישור הוגשה על-ידי גורם המנוע מלהגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית, או שעל פניו ברור כי אין לו עילת תביעה כנגד הנתבעים (סעיף 4(א) לחוק), או כאשר התובענה איננה מסוג העניינים המנויים בתוספת השניה לחוק, או בהוראת חוק מפורשת אחרת (סעיף 3 לחוק)" (רע"א 5154/08 קוסט פורר גבאי את קסירר רו"ח נ' קדמי, (לא פורסם 2.4.09)). בענייננו, טענות המשיבים מצדיקות פיצול הדיון כך שתחילה תידון הבקשה לסילוק על הסף. מדובר בתובענה ייצוגית מורכבת שהוגשה בסכום עתק של מאה מיליארד שקלים. תשובה לבקשה לאישורה כייצוגית תהא כרוכה בהקדשת משאבי זמן וכסף לא מבוטלים. בידי המשיבים טענות סף משפטיות, שאינן טעונות חקירה ובירור עובדתיים, וככל שתתקבלנה, יהיה בהן כדי לייתר את המשך הדיון, או את עיקרו, וכדי לחסוך את העלויות הגבוהות הכרוכות במתן תגובה לבקשה (וראה בש"א (י-ם) 124/10 אלקלעי נ' בנק דיסקונט, (לא פורסם 11.2.10)). לפיכך, יש מקום במקרה זה לדון בבקשה לסילוק על הסף, שבירורה פשוט ומשפטי גרידא. 2. לאור המסקנה האמורה, אפנה לבחינת הטענה לדחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, על הסף. המשיבים הגישו תגובה מקדמית מפורטת של טענותיהם לדחיית הבקשה לאישור על הסף וכן סיכומים בכתב. עיקר טענתם היא כי לא ניתן לבחון את טענת המבקשים בדבר פגיעה בשוויון בהליך הבידוק הביטחוני בין אזרחים יהודים לאזרחים ערבים, בשל כך שנוהלי הבידוק חסויים (המדינה הציגה תעודת חיסיון חתומה בידי שר הביטחון, לנוהלי הבידוק הביטחוני בנמלי התעופה). מנגד טוענים המבקשים, בתגובתם הארוכה והמפורטת, ובסיכומים כי המשיבים 1 ו-5 רשאים לוותר על החיסיון או חלקו ככל שאין בהם פגיעה של ממש בביטחון המדינה. לתמיכה בטענתם זו מפנים המבקשים לבש"א 6763/06 שם הסכימה המדינה להצגת החומר שעליו חל חיסיון לטובת המדינה בפני בית משפט השלום במעמד צד אחד, כפי הוראות בית המשפט העליון. מכאן לטענת המבקשים, אין ממש בטענת המשיבים לפיה בית משפט זה אינו רשאי לעיין בחומר החסוי. לא מצאתי ממש בטענתם זו של המבקשים, כמו גם בפסק הדין עליו היא נסמכת, ומשכך דינה להדחות. טענה דומה נטענה בבש"פ 10866/08 אבו שמאלה נ' משרד הביטחון, (לא פורסם, 09.02.09) (להלן: "פרשת אבו שמאלה") וכך קבע כב' השופט י' דנציגר: "אין בידי לקבל גם את בקשתם החלופית של העותרים להעמיד את חומר הראיות החסוי לעיונו של בית המשפט המחוזי. הסמכות להורות על גילוי ראיות חסויות מטעמים של בטחון המדינה מסורה, מכוחו של סעיף 44 לפקודת הראיות, לשופט של בית המשפט העליון בלבד. זוהי לשונו המפורשת של הסעיף וזוהי גם המסקנה המתבקשת מהשוואתו של סעיף 44 הנ"ל לסעיף 45 לפקודת הראיות שעניינו בחיסיון לטובת עניין ציבורי חשוב שאינו בטחון המדינה. מכוחו של סעיף 45 לפקודת הראיות מוסמך כל שופט של "בית המשפט הדן בדבר", ולא רק שופט של בית המשפט העליון, להורות על גילוי ראיות החוסות תחת כנפי החיסיון האמור. אין להניח כי הבדל זה בין שני סעיפים אלו הינו מקרי בלבד. ההבדל האמור נעוץ בעוצמתם השונה של האינטרסים עליהם נועדו החסיונות המוטלים מכוח כל אחד מן הסעיפים הנ"ל להגן, כמו גם מן הרגישויות השונות שמלוות את הסרתם של חסיונות אלו על ידי בית המשפט. בשל חשיבותם ורגישותם הרבה של ענייני בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, סבר המחוקק כי מן הראוי למסור את שאלת אפשרות חשיפתן של ראיות בתחומים אלו לידיהם של שופטי הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר בלבד. ומכלל ההן ניתן לשמוע את הלאו, קרי, המחוקק סבר כי אין לאפשר לשופטי הערכאות האחרות לבחון ראיות כאמור. משכך, היעתרות לבקשת העותרים לאפשר לבית המשפט המחוזי לבחון את הראיות החסויות מכוחו של סעיף 44 עושה את דברו של המחוקק פלסתר, ואיני רואה מקום להיענות לה" (שם, בפסקה 16 להחלטה). דברים אלה מלמדים באופן ברור כי, הסמכות לדון בשאלת חשיפתו של חומר חסוי בגינו ניתנה תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, נתונה לשופט של בית המשפט העליון בלבד. לפיכך טענת המבקשים לפיה בית משפט זה רשאי לעיין בחומר החסוי במעמד צד אחד אין לה על לסמוך, ועל כן נדחית בזה. המשיך כב' השופט דנציגר והתייחס, בפרשת אבו שמאלה הנ"ל, לטענת העותרים שם לפיה בית המשפט המחוזי רשאי לעיין בחומר החסוי, אם המדינה תיתן הסכמתה לכך, כפי שנעשה בבש"א 6763/06 כיאט נ' רשות שדות התעופה,. כב' השופט דנציגר דחה טענה זו, וקבע כך: "אשר לעניין כיאת הנ"ל, איני סבור כי יש בו כדי לתמוך בבקשתם החלופית של העותרים. אמנם, בעניין כיאת הנ"ל נעתר בית משפט זה לבקשתם החלופית של העותרים שם לאפשר לבית המשפט הדן בתיק העיקרי לעיין בחומר הראיות החסוי, אולם היעתרות זו נסמכה על הסכמתה של המדינה לבקשת העותרים [ראו פסקה ט"ז לפסק הדין]. אין זה המקרה בענייננו, כאשר המשיבה מתנגדת בכל תוקף לגילויו של החומר החסוי בפני בית המשפט המחוזי וכאמור, סבורני כי הדין עימה" (שם, בפסקה 18 להחלטה). (ההדגשה לעיל שלי- נ"מ). הדברים האמורים נכונים גם לענייננו. המשיבים מתנגדים להצגת החומר החסוי לפני בית משפט זה, ומשכך לבית המשפט כאן אין סמכות להיחשף לנוהלי הבידוק נוכח קיומה של תעודת החיסיון. הסמכות נתונה לשופט בית המשפט העליון בלבד, כמצוות סעיף 44 לפקודת הראיות. נוכח האמור ומשלא ניתנה הסכמת המשיבים לגילוי החומר החסוי, אין מקום להעתר לבקשת המבקשים להצגת חומר חסוי זה לפני בית משפט זה. נוסף לכך, לטעמי, עיון בחומר החסוי ע"י בית משפט זה, מאיין מכל תוכן את סעיף 44 לפקודת הראיות, לפיו אך שופט של בית המשפט העליון רשאי לעיין בחומר חסוי אשר לגביו הוצאה תעודת חיסיון לטובת המדינה, מטעמי ביטחון. 3. נוכח המסקנה אליה הגעתי נותרה השאלה, האם ניתן לקבוע כי המבקשים הופלו לרעה אם לאו, מבלי להיחשף לנוהלי הבידוק החסויים. לטעמי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. נזכיר תחילה, כי השאלה הקרדינלית בעת ההחלטה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית היא, האם נמצאה תשתית ראייתי לכאורה לבקשה כדי שניתן יהיה לאשר הגשת התביעה הייצוגית. בעניין זה שבפניי לא נמצאה תשתית ראייתית כנדרש עוד בשלב הדיון בבקשה לדחייה על הסף, כפי שנבהיר להלן. אין חולק כי מדיניות הבידוק נקבעת באופן בלעדי על ידי מדינת ישראל אשר הסמיכה לצורך כך את השב"כ (המשיב 5) ואת רשות שדות התעופה (המשיבה 1) לביצוע הפעולות הנדרשות ולקביעת נוהלי הבידוק הביטחוני. מכאן, ברור, כי חברות התעופה מבצעות את הבידוק הביטחוני בהתאם להנחיות ולהוראות שהן מקבלות מן המשיבים 1 ו-5. אין בידי בית משפט זה כל אפשרות או יכולת לבחון את טענת האפליה לה טוענים המבקשים, בשל כך שהסמכות היחידה לעיין ולבחון את כללי הבידוק הבטחוני, בהיותם חסויים, מסורה לשופט בית המשפט העליון במסגרת עתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. לפי סעיף זה רשאי שופט של בית משפט עליון לעיין בנוהלי הבידוק וכך לבחון אם יש באלה משום אפליה פסולה, כפי טענת המבקשים. מכאן ברור, כי שופט בית משפט זה אינו רשאי להיחשף לחומר זה. שאלת האפליה בהליך הבידוק הביטחוני נדונה בפני בג"צ אשר קבע בהחלטתו מיום 22.5.12 כך: " לאחר בחינת טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי נוכח השינויים הצפויים במערך הבידוק הביטחוני בנתב"ג אין להכריע לעת עתה בעתירה... כדי שניתן יהיה להכריע בשאלת חוקיות מדיניות הבידוק הביטחוני וכדי לערוך את האיזונים הנדרשים בין זכויות האדם העומדות על הפרק (ובהן בעיקר הזכות לשוויון והזכות לכבוד האדם על נגזרותיה) לבין האינטרסים הציבוריים כבדי המשקל שעשויים להצדיק פגיעה בזכויות אלה, נדרשת תשתית עובדתית עדכנית ותמונה ברורה של המצב. זאת, במיוחד בכל הנוגע לעוצמת הפגיעה בזכויות אדם הכרוכה בהליך הבידוק הביטחוני לפי ההסדר המתוכנן" (בג"צ 4797/07 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' רשות שדות התעופה, שב"כ ומשרד התחבורה, (לא פורסם, 22.5.12)). עתירה זו נותרה תלויה ועומדת, בשל השינויים הצפויים במדיניות הבידוק הביטחוני בנתב"ג במהלך שנת 2013, לאחריהם יוחלט על אופן המשך הטיפול בעתירה. יודגש כי הימנעותם של שופטי בג"ץ להכריע בחוקיות הבידוק הביטחוני ובשאלה אם יש בם משום אפליה בין אזרחים יהודים לאזרחים ערבים, למרות שנחשפו לנוהלי הבידוק, מחזקת את המסקנה לפיה בית משפט זה אינו יכולת להכריע בשאלה זו, אף לא לכאורה, מבלי שבחן את נוהלי הבידוק, אליהם אינו רשאי להיחשף. לפיכך, המסקנה היא כי בית משפט זה אינו יכול להכריע בשאלה, האם קיימת אפליה בהליך הבידוק הביטחוני. לטעמי, יש להמתין להכרעת בג"צ בשאלה אם יש בנוהלי הבידוק הביטחוני משום אפליה פסולה בין אזרחים יהודים לאזרחים ערבים, כל זאת לאחר שיבוצעו השינויים במדיניות הבידוק הביטחוני, כפי החלטת בג"צ. עוד אומר, כי לא מצאתי ממש בטענת המבקשים לפיה יש להבחין בין "עובדת האפליה", עליה נסמכת בקשת האישור, אשר לבחינתה אין צורך בחשיפת הנהלים, ובין "מגמת האפליה", אותה אינם תוקפים. ניסיון המבקשים לבסס טענתם בדבר "עובדת האפליה" בטענה כי המציאות בשטח מגלה באופן חד משמעי כי הפרקטיקה של הבידוק הביטחוני מיושמת בדרך של אפליה, על פי מקרים פרטניים רבים, הוא ניסיון חסר בסיס. בית משפט זה אינו יכול לקבוע כעובדה כי כלל האזרחים הישראלים בני הלאום הערבי מופלים לרעה בהליך הבידוק הביטחוני אשר נערך להם בשדות התעופה השונים, על בסיס מקרים פרטניים שאירעו לאזרח - ערבי ישראלי זה או אחר. טענת המבקשים כי בית המשפט יקבע כי כלל הערבים הישראלים אשר השתמשו או ישתמשו בשירותי תעופה, מופלים לרעה בהליך הבידוק הביטחוני בשדות התעופה, אינה יכולה להישמע. מדינת ישראל מנתה בסוף שנת 2008, עפ"י הירחון הסטטיסטי לישראל 6/2009, כ- 1,502,400 תושבים ערבים המהווים 20% מהאוכלוסייה בישראל. ברור כי מבלי להיחשף לנוהלי הבידוק הביטחוני, לא ניתן לקבוע, כעובדה, כי למעלה ממיליון וחצי בני אדם מופלים או יופלו, בעת יציאתם מן הארץ וחזרה בהליך הבידוק הביטחוני שנערך בשדות התעופה. קביעה כזו אין לה על מה לסמוך ובוודאי שאינה יכולה לשקף את המצב העובדתי בשטח. ברור עוד כי לא ניתן לסמוך, כטענת המבקשים, על כתבות בעיתונות הכתובה כדי לבסס טענת הפליה. כך גם, לא ניתן לבחון את טענת המבקשים לפיה הופרו חובות חקוקות, מבלי להיחשף לנוהלי הבידוק, שהרי רק אם יש בנהלים הוראות שיש בהן משום הפרת חובות חקוקות כגון הפרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, או חוק איסור אפליה, אז ניתן לפסוק פיצוי כספי בגין הפרת חובות כאמור. ללא בחינת נוהלי הבידוק, לא ניתן לקבוע כי המבקשים הופלו לרעה בשל היותם בני הלאום הערבי. לפיכך, הטענה לפיה מתבקש תיקון עוול שנגרם להם באמצעות פיצוי כספי, אינה יכולה להתברר במסגרת הליך זה. 4. בפני המבקשים פתוחה הדרך להגיש תביעה אישית, לבית המשפט המוסמך, כל אחד בנפרד בגין האירוע שחווה ואשר לטענתו יש בו משום פגיעה אישית בו (כגון פגיעה בכבוד, השפלה וכו'). יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ולקבוע האם הבידוק הפרטני שנעשה לפרט זה או אחר, היה בו משום פגיעה בפרטיות אותו אדם, בכבודו וכיו"ב, שהרי לא ניתן לקבוע כללים אחידים לפגיעה הנטענת בהיותה שונה בכל מקרה ומקרה. כטענת המבקשים, בתי המשפט פסקו לא אחת לטובת בודדים, אזרחים בני הלאום הערבי, פיצוי כספי בגין עוולות נזיקיות שנגרמו להם כתוצאה מהבידוק הביטחוני, מבלי להיחשף לנוהלי הבידוק. ברור כי אין מניעה שבית משפט בפניו מוגשת תביעה בגין עוולה נזיקית שנגרמה כתוצאה מהליך בידוק ביטחוני שנערך לפרט, יפסוק פיצוי כספי בגין העוולה על פי נסיבותה באופן פרטני. לא ניתן לקבוע באופן גורף כי הבידוק שנעשה לכל אזרח ערבי הוא משפיל ומפלה, מבלי לבחון את נוהלי הבידוק. לפיכך, אין אפשרות להכריע בטענות המבקשים במסגרת הליך של תובענה ייצוגית. מכלל האמור לעיל, באתי למסקנה כי דין הבקשה לאישור התובענה כייצוגית להידחות על הסף. 5. בבחינת למעלה מן הדרוש, אציין כי המבקשים תובעים לפסוק לזכות כל אזרח ערבי ישראלי אשר השתמש בשירותי תעופה במהלך חייו פיצויים בסך 100,000 ₪. ראוי לזכור כי אחת ממטרותיה של התובענה הייצוגית היא מימוש זכות הגישה לבית המשפט לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים, בשל הנזק הפעוט שנגרם ליחיד (סעיף 1(1) לחוק תובענות ייצוגיות). המבקשים מפנים בהקשר זה לרע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עומסי, (לא פורסם, 05.07.12) (להלן: "פרשת עומסי") ומבקשים ללמוד כי אין מניעה לאשר תובענה כייצוגית גם כאשר סכום התביעה מאפשר הגשת תביעות פרטניות. ואולם, לא ראיתי להקיש מפרשת "עומס" לענייננו. בפסקה 18 בפרשת עומסי התייחס כב' השופט ריבלין לאפשרות לאשר תובענה כייצוגית גם כאשר סכום התביעה מאפשר הגשת תביעות פרטניות, ולהלן דבריו: "ואולם, גם כאשר סכום התובענה מאפשר הגשת תביעות אינדיבידואליות, יתכן בהחלט שתובענה ייצוגית תהיה הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה בנושא. בין תכליות ויתרונות התובענה הייצוגית מונה הפסיקה, בין השאר, את השגת השוויון במאזן הכוחות בין המתדיינים, חיסכון במשאבי הצדדים ובמשאבי בית המשפט, ומניעת חוסר אחידות בפסיקות בתי המשפט השונים (פרשת א.ש.ת., בעמ' 237). ברי כי כוחם של שיקולים אלה יפה גם כאשר הסכום שתובע כל חבר בקבוצת התובעים אינו פעוט. לפיכך, אף שהסעד המתבקש בתובענה שלפנינו ביחס לכל חבר בקבוצת התובעים אינו סעד פעוט, שיקולים אחרים עשויים להוביל למסקנה כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בה". (ההדגשות שלי- נ"מ) מהדברים האמורים אנו למדים כי אין מניעה לאשר תובענה כייצוגית, אף שסכום התביעה אינו פעוט, מקום בו שיקולים אחרים מובילים למסקנה כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכריע בה. אלא שבענייננו אין זה כך. כלל השיקולים האחרים, כפי שהובאו מעלה, מובילים למסקנה כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במקרה דנן. לכל אחד מהתובעים כאן אירעה אירוע שונה בנסיבותיו, ונזק אחר נגרם לו והוא אשר מצריך בירור פרטני. מכאן ברור כי בחינת נסיבות כל מקרה ומקרה במסגרת תובענה ייצוגית אינה יעילה כלל ואף תביא לבזבוז משאבי בית המשפט ומשאבי הצדדים, ללא כל הצדקה לכך. התוצאה: תביעה זו אינה ראויה להתברר כתובענה ייצוגית, ומשכך הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית על הסף. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים כדי סך של 15,000 ש"ח לכל משיב, וסה"כ 75,000 ש"ח. תביעות נגד חברות תעופה