אלימות גבר כלפי חברו

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אלימות גבר כלפי חברו: השופט עודד גרשון: 1. מבוא לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת טל תדמור-זמיר). הערעור הוא על הכרעת הדין ורק לחילופין על חומרת העונש. 2. כתב האישום בכתב האישום נטען כי ביום 16.6.2013 בשעה 17:40 או בסמוך לכך, בקרית ים, תקף המערער את חברתו ס.מ. (להלן - "המתלוננת") שלא כדין וללא הסכמתה באופן שסטר על פניה מס' פעמים בידיו ובהמשך לכך גרר המערער את המתלוננת באופן שאחז בידיה ומשך אותה בכוח אחריו. בנסיבות אלה, כך נטען, נגרמו למתלוננת חבלות של ממש בדמות סימן כחול על אמת יד שמאל, סימן כחול מתחת לעינה השמאלית וחתך מדמם מעל לגבת עין שמאל. המשיבה (המאשימה) ייחסה למערער עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "החוק"). 3. מהלך הדיון בבית משפט קמא א. מפסק הדין עולה כי מלכתחילה לא נמנתה המתלוננת על עדי התביעה. אולם, בטרם החלה שמיעת הראיות ביקש בא כוח המשיבה לתקן את כתב האישום על ידי הוספתה כעדה, ובית המשפט נעתר לבקשה. ב. בית המשפט ציין בהכרעת דינו כי במהלך עדותה הראשית העידה המתלוננת כי החבלות הנראות בתמונות ת/1 נגרמו לה על ידי קווקזי שדחף אותה והיא נפלה. על פי עדותה, היא נפגשה לאחר מכן עם המערער שלא הבין מה קרה לה, וכי המערער ניגש לעזור לה וניגב אותה. המתלוננת ציינה במפורש כי הקווקזי לא הרביץ לה אלא משך אותה ביד והיא כנראה קיבלה מכה ממשהו. בא כוח המשיבה ביקש לרענן את זכרונה של המתלוננת והפנה אותה לדברים שמסרה בהודעותיה במשטרה. ואז, בהתייחסה להודעתה במשטרה מיום 16.6.2011, אישרה המתלוננת כי חתמה על ההודעה והוסיפה כי "זה נכון שהוא נתן לי מכה בעין. אני מבולבלת, אני לא יודעת אם הוא נתן לי מכה, אולי אני קיבלתי בעצמי, אולי הוא סחב אותי, אני לא זוכרת. הכל אותו דבר...". בית המשפט הוסיף וציין בהכרעת דינו כי בהמשך עדותה אמרה המתלוננת כי יתכן שאנשים שראו אותה ואת המערער לא הבינו והוסיפה כי "אם הנאשם טוען שהדם שרואים בתמונה ת/1 נגרם מנפילה באותו יום בנוכחותו - זה נכון". יחד עם זאת, באותה נשימה, המשיכה המתלוננת ואמרה כי "אם הנאשם אומר שנפלתי כשהייתי איתו - זה היה אחר כך עוד פעם בגלל שלא הרגשתי טוב...". בעקבות כך ביקש בא כוח המשיבה להגיש את הודעות המתלוננת במשטרה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971 (להלן - "הפקודה"). ג. בסיכומי טענותיו ביקש בא כוח המשיבה מבית המשפט קמא ליתן אמון בעדי המשיבה למעט במתלוננת ולקבוע כי המשיבה הוכיחה מעבר לספק סביר את עובדות כתב האישום. בא כוח המשיבה טען באזני בית המשפט קמא כי המתלוננת מנסה לחפות על המערער ומשכך יש לאמץ את הודעותיה, שהוגשו מכוח סעיף 10א לפקודה, רק מקום בו הן נותנות חיזוק לעדות עדי הראייה מטעם המשיבה, לעניין האופן בו נחבלה. בא כוח המשיבה טען בבית המשפט קמא כי יש לדחות את טענת המתלוננת על כך שהוכתה בידי קווקזי, משום שמדובר בטענה משוללת כל יסוד שאף אינה עולה בקנה אחד עם מה שמסר המערער עצמו בהודעתו במשטרה. ד. בפני בית המשפט קמא העידו עדי התביעה תום אברמסון (להלן - "אברמסון"), אליהו פרץ (להלן - "פרץ"), המתלוננת, והשוטרים שטיפלו באירוע: מר דוד תורג'מן, ורש"ט רעות מרסיאנו. מטעם ההגנה העיד המערער לבדו. ה. בית המשפט ציין כי העד אברמסון העיד כי ביום 16.6.2011 בשעה 17:30 לערך, היה ברחוב עם בתו ואז ילד קטן הסב את תשומת לבו לנעשה בצד השני של הרחוב. כשהסתכל לכיוון האמור הוא ראה במרחק שני נתיבים ממנו את המערער רוכן כלפי בחורה שישבה על ספסל כשהוא מוריד את מכנסיו. המערער הסתובב אל העד ואמר לו: "לא, אני לא עושה לה כלום". לאחר מכן גרר המערער את חברתו בכוח בידה. אברמסון הזמין משטרה והמשיך ללכת אחרי המערער תוך שהוא מצלם אותו בטלפון הנייד. אברמסון סיפר לבית המשפט שכעבור מס' דקות הוא ראה את המערער רוכן כלפי הבחורה שהיתה על הרצפה, יושב עליה ומכה אותה במשך כדקה. העד הדגים מכות אגרוף בשתי הידיים משני צידי הגוף. ובשלב זה הגיעה המשטרה. העד פרץ מסר בהודעתו ת/3 כי הבחין, ממרחק של כ- 15 מטרים, בבחור מושך ביד בחורה כשהוא לפניה והיא בוכה והיסטרית, מנסה להתנגד בכך שהיא מושכת עצמה לאחור. הבחור גרר את הבחורה וניגב לה את הפנים. פרץ התרשם כי הבחור התנהג באגרסיביות. העד פרץ לא ראה את הבחור חובט בבחורה וגם לא ראה חבלות על מי מן השניים. בשלב מסויים הוא נכנס לרכבו הזעיק משטרה ונסע מהמקום. ו. בית המשפט קמא קבע כי התרשם שעדי הראייה, אברמסון ופרץ, שהינם עוברי אורח תמימים, מסרו עדות אמינה ומהימנה. שני עדים אלה, שכל אחד מהם חזה באירוע בשלבים שונים, התרשמו כי המערער נהג במתלוננת באגרסיביות באופן שהצדיק הזעקת משטרה. בכך תומכות עדויותיהם זו בזו ומשתלבות זו בזו. בית המשפט הוסיף כי "התרשמתי כי שני האזרחים פעלו במסירות ובמעשיהם ניסו למנוע עוולה המתרחשת לנגד עיניהם". בית המשפט התייחס לסתירה שעלתה מעדויות שני עדי הראייה האמורים וכתב בהכרעת דינו כי - "איני מתעלמת מהעובדה כי פרץ העיד כי הבחין בנאשם מנגנב את פני החברה ואילו אברמסון הכחיש זאת וטען כי סבר שהנאשם מבצע בה מעשה מגונה. אולם, הואיל ושני העדים מאשרים כי בשלב זה החברה לא היתה פצועה ולאור העובדה כי לא יוחסה לנאשם עבירה של מעשה מגונה, איני רואה בסתירה זו משום סתירה היורדת לשורשו של עניין. יש לזכור כי מדובר באנשים נורמטיביים אשר היו עדים לאירוע תוקפני וחריג ואין זה מן הנמנע שכל אחד מהם פירש את הדברים שראה באופן מעט שונה". ז. בהתייחסו לעדותה של המתלוננת, חברתו של המערער, כתב בית המשפט קמא כי אין ליתן אמון בעדותה של זו: "החברה מסרה עדות סתורה ובלתי הגיונית, הן לגבי מועד התרחשות אירוע התקיפה מצד אותו קווקזי (בוקר/ערב), הן לגבי אופן התקיפה (מכה, דחיפה, בוקס, משיכות בשיער), הן לגבי המשך האירועים עם הנאשם (האם נפלה כשהיתה בחברת הנאשם אם לאו) ועוד. (...). ניכר כי למן הרגע הראשון ביקשה החברה להרחיק את הנאשם מהאירוע מושא כתב האישום ולהגן עליו, גם במחיר של הכחשת הקשר הזוגי שלה איתו או מסירת גירסאות סותרות שאינן מתיישבות האחת עם רעותה". ח. בית המשפט קמא עמד גם על חוסר מהימנותה של גירסת המערער: בהודעתו מיום 16.6.2011 (המוצג ת/13) מסר המערער כי הוא והמתלוננת היו שתויים באותו יום לאחר ששתו וודקה בים. המערער הכחיש כי גרר את המתלוננת, תקף אותה או התנגד למעצר ותחת זאת טען כי חבלותיה של המתלוננת נגרמו שבועות קודם לכן וייתכן שהחתך הטרי נגרם כאשר נפלו ביחד, לאחר שהרים אותה בידיים. בהודעתו מיום 21.6.2011 (המוצג ת/14) טען המערער כי ניגב את פני חברתו מדם באמצעות חולצתו לאחר ששניהם נפלו. המערער לא יכול היה לומר היכן נפלו, שכן לטענתו היה שיכור. אולם, טען כי המתלוננת החליקה על מדרגה ושניהם נפלו. כשנשאל כיצד הוא לא נחבל, השיב כי נפל אחרי חברתו אבל קם וראה שיורד לה דם. המערער הכחיש כי גרר את המתלוננת בכוח וטען כי היא הגיעה אליו עם סימן כחול בפנים, כי הוא אינו זוכר בדיוק היכן וכי כשנפלה קיבלה מכה ביד ובפנים - בגבה. המערער הכחיש בהודעתו ת/14 כי הוא זה שגרם לחבלותיה של המתלוננת וטען כי חברתו לא סיפרה לו מי גרם לה את החבלות. לדבריו הוא ידע על כך שיש עליה סימנים רק משום שהחוקרים סיפרו לו על כך. בעדותו הראשית בבית המשפט העיד המערער כי הוא וחברתו נפגשו בחוף הים, בשעת צהריים ושתו יחד בחוף. המערער הבחין בסימנים של מכה בצבע ירוק, כחול מתחת למשקפיה הגדולים של המתלוננת, שאל אותה מה קרה, והיא לא סיפרה לו. חברתו השתכרה מאוד וכך גם הוא אבל מכיוון שהוא יותר חזק ממנה, הוא הצליח ללכת והיא הלכה לפניו ונפלה בחוף. המערער הציע לה עזרה אך היא סירבה. השניים הלכו ברגל, חברתו התיישבה מעת לעת, הוא ניסה לעזור לה ולקח אותה כל פעם בידיה אך לא משך אותה. כשהגיעו לכיוון ניצן נפלו שניהם במדרגות, המתלוננת ראשונה והוא אחריה. כשקמה, הבחין כי היה דם על פניה של המתלוננת, והוא עצמו נפל על ידו והוא סובל עדיין מנקע. לדבריו, עוד במדרגות טיפל במתלוננת עם החולצה ועם המכנסיים, הדם זרם וכשהגיעו לספסל בכביש הראשי, הניח את המתלוננת על הספסל וניקה לה את הפנים. אחרי שהרגישה יותר טוב, לקח אותה ביד והיא אמרה שהיא מוכנה להמשיך ללכת. השניים נכנסו לאיזו שדרה חד-סטרית, המשטרה הגיעה והוא לקח אותה הצידה כדי שלא תפריע באמצע הכביש. בהמשך הכרעת הדין ניתח בית המשפט קמא את עדותו של המערער בחקירה הנגדית וכתב כי - "עינינו הרואות כי הנאשם מסר שלל גירסאות סותרות ומתפתלות לעניין אופן התרחשות האירועים. כך לעניין המועד בו נגרמו החבלות של החברה, האופן בו נגרמו, המקום בו נגרמו, המועד בו הבחין בהן, החבלות שנגרמו לו עצמו והפרטים שמסרה לו החברה לגבי חבלותיה. לא זו אף זו - לא זו בלבד שגירסתו של הנאשם לא נתמכה בכל ראייה, אלא שהיא אף נסתרה הן על ידי עדויות השוטרים ועדי הראייה והן על ידי הודעת החברה עצמה". ט. בית המשפט קמא ציין בהכרעת דינו כי מדו"ח הפעולה ת/6 עלה כי התנהגותו של המערער בשלב מעצרו היתה התנהגות מפלילה בכך שהתנגד למעצר וניסה לברוח. י. את הכרעת דינו סיכם בית המשפט כדלקמן: "אם לסכם המקובץ, אזי מחד ניצבת גירסתו הרעועה של הנאשם, אשר לא נתמכת אף לא בגירסת החברה ומאידך ניצבים עדי הראייה אשר הותירו בי רושם כי עדותם עדות אמת היא ואשר עדותם נתמכת הן על ידי התמונות ת/1 המתעדות החבלות על פני החברה, הן על ידי עדויות השוטרים והן על ידי התנהגותו המפלילה של הנאשם בעת מעצרו. לאור כל האמור, ובהעדיפי את גירסאות עדי המאשימה על פני גירסת הנאשם, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת לחבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977". י"א. בית המשפט קמא הזמין תסקיר של שירות המבחן בעניינו של המערער, יליד 19.9.1974. לאחר ששמע את טענות הצדדים לעניין העונש ועיין בתסקיר שירות המבחן, גזר בית המשפט קמא על המערער את העונשים שלהלן: (1) 8 חודשי מאסר בפועל; (2) הפעלת מאסר מותנה בן 12 חודשים שהוטל על המערער בת"פ 900/07 של בית משפט השלום בקריות באופן ש 6 חודשים מתוכו ירוצו במצטבר למאסר שהוטל בתיק נשוא כתב האישום ויתר ששת החודשים ירוצו בחופף. סה"כ נגזר על המערער לרצות 14 חודשי מאסר בפועל. (3) 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; (4) 5,000 ₪ קנס או 50 ימי מאסר תמורתו. מכאן הערעור. 4. טענות המערער א. המערער טען כי מדובר במקרה חריג ביותר. זאת, משום שלמרות עמדתה הנחרצת של המתלוננת על כך שלא הותקפה או הוכתה על ידי המערער, בחרה המשיבה להגיש כתב אישום תוך הסתמכות על שברי ראיות ובעיקר על עדות ראייה ממרחק רב ביותר, עליה לא ניתן היה לבסס הרשעה בפלילים. ב. המערער טען כי בית המשפט קמא טעה בכך שביסס את הכרעת דינו על עדותו של עד הראייה אברמסון שכן מעיון מעמיק בעדותו ואימרותיו ניכר בעליל כי הוא לא ראה היטב את המתרחש. זאת, ככל הנראה בשל המרחק הרב ממנו ראה את האירוע. בא כוח המערער פירט בהודעת הערעור את מה שנראה בעיניו כסתירות רבות שאינן עולות בקנה אחד עם שאר הראיות בתיק בית המשפט. ג. המערער הוסיף וטען לסתירות בין גרסאותיו של אברמסון לבין גירסאות השוטרים. ד. המערער טען כי טעה בית משפט קמא בכך שביסס את הרשעתו על עדותו של אברמסון שהיא עדות כבושה בחלקה, עדות הכוללת סתירות פנימיות, תמיהות ואי דיוקים. ה. המערער הוסיף וטען כי טעה בית משפט קמא בכך שביסס את הרשעתו גם על עדותו של פרץ משום שעדותו של זה כלל לא הפלילה את המערער אלא תמכה בגירסתו לעניין ניגוב הפנים. פרץ לא העיד בשום שלב כי המערער תקף את המתלוננת וטענתו כי המערער משך אותה, משתלבת היטב עם גירסת המערער כי המתלוננת היתה שתוייה והוא סייע לה ללכת. ו. המערער טען כי טעה בית משפט קמא בכך שלא נתן אמון בגירסתה של המתלוננת. לטענתו, מעדותה של המתלוננת ברור כי היא לא הותקפה על ידי המערער "ואין גם לשלול את האפשרות שגירסתה לא היתה כה בהירה בשל מצב השכרות הקשה בו היתה נתונה באירוע (ראה ת/11)". ז. המערער טען ש"כל הספקולציות והניחושים והתיאוריות בדבר רצונה של המתלוננת לגונן על המערער הינם חסרי בסיס ראייתי, שהרי לא הובאה כל ראייה לכך שהמתלוננת משקרת ויש לה אינטרס כלשהו לגונן על המערער. אין המדובר בבני זוג המתגוררים יחדיו ו/או מגדלים יחד ילדים כאשר לעיתים לאישה יש אינטרס כלכלי לגונן על בעלה. המדובר במקרה זה במערכת יחסים לא סדירה שאין בה כל תלות הדדית מכל סוג שהוא כך שלא היה מקום לצאת מתוך הנחות המבוססות על תיאוריות למיניהן". ח. המערער טען כי טעה בית משפט קמא בכך שלא ייחס אמון לגירסתו שלו, ובכך שקבע כי התנהגותו בעת המעצר היתה התנהגות מפלילה. לטענתו, לא היה מקום לבסס את ההרשעה על התנהגותו בעת המעצר. זאת, משום שהיה שתוי בעת המעצר "וכידוע לעיתים יכולה השתייה המרה להשפיע לרעה על התנהגותו של אדם, ביחוד הדברים נכונים כאשר הוא נעצר על לא עוול בכפו בעיבורה של עיר". המערער הוסיף וטען כי התנהגותו בעת המעצר היתה סבירה לחלוטין וכי עובדה היא שהוא לא הואשם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. ט. המערער טען כי הרשעתו נסמכת על כרעי תרנגולת, היינו, עדותו היחידה של אברמסון שלא ניתן היה לבסס עליה כל ממצא. י. לחילופין, לעניין העונש, טען המערער כי טעה בית המשפט בכך שגזר עליו 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל "משום שחבלותיה של המתלוננת לא היו חמורות והיא כלל לא נזקקה לטיפול". עוד טען המערער כי בית המשפט קמא טעה בכך שהפעיל את המאסר המותנה שהוטל עליו בת"פ 900/07 באופן שחציו במצטבר "כיוון שהתוצאה הסופית לפיה יהא על המערער לרצות 14 חודשי מאסר בפועל הנה קשה מנשוא עבורו ואינה הולמת בחומרתה את העבירה בה הורשע". המערער והסיף וטען כי טעה בית המשפט בגוזרו עליו עונש כה חמור "משום שהמערער עבר בחודשים האחרונים שינוי משמעותי, הוא עובד באופן סדיר כבר כמעט חצי שנה באותו מקום עבודה והוא הפסיק לחלוטין לשתות משקאות חריפים". כמו כן טען המערער כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא הורה על ניכוי ימי המעצר אותם ריצה. כן טען המערער כי טעה בית המשפט בכך שגזר עליו עונש של קנס בסך 5,000 ₪ "משום שהעבירה בה הורשע לא בוצעה על רקע בצע כסף, ולכן לא מן הראוי היה לגזור קנס, אם בכלל, ניתן היה להורות על פיצויה של המתלוננת בסכום מתון". י"א. אשר על כן ביקש המערער לקבל את ערעורו ולהורות על זיכויו מן העבירה בה הורשע או לחילופין להקל באופן משמעותי מן העונש שנגזר עליו בבית משפט קמא. 5. טענות המשיבה א. באת כח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור על הכרעת הדין וגם על גזר הדין. זאת, למעט הסכמתה לכך שבית המשפט ינכה מתקופת המאסר את הימים שבהם היה המערער נתון במעצר בקשר לתיק הנדון. ב. באת כח המשיבה טענה כי המערער תוקף ממצאי מהימנות של בית המשפט קמא וכי גדר ההתערבות של בית המשפט של ערעור באשר להערכת מהימנות הוא מצומצם מאוד. ג. באת כח המשיבה טענה כי עדותו של אברמסון אינה עומדת לבדה וכי עדותו של פרץ תומכת בה, וכך גם עדויותיהם של השוטרים וכי בצדק ביסס בית המשפט קמא את הכרעת דינו על פי חומר הראיות האמור. 6. דיון א. לאחר עיון בהכרעת דינו של בית משפט קמא, בחומר הראיות שהיה לפניו, בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הערעור פרט לתיקון קל בעניין ניכוי ימי המעצר, וכך אמליץ לחברי. ב. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהערעור שלפנינו, כל כולו, מיועד לתקיפת ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, לרבות ממצאיו באשר למהימנותם של העדים שהעידו בפניו. ההלכה בהקשר זה הינה ברורה. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים כפי שאלו נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. על אחת כמה וכמה שאין היא נוהגת להתערב מקום בו עסקינן בממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד הערכת מהימנותם של העדים שהעידו בבית המשפט. במקרים מעין אלו הערכאה הדיונית הינה בעלת יתרון מובהק על ערכאת הערעור וביכולתה להתרשם מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם. מכאן שהתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית תהיה מצומצמת עוד יותר ותוגבל אך למקרים חריגים ונדירים בהם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה: ע"פ 8292/09 עלי עודה נגד מדינת ישראל ( ניתן ביום 21.6.2010). ג. סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים עליהם מדברת הפסיקה. כל העדים נחקרו באופן יסודי על ידי סניגורו של המערער. בית המשפט קמא היה מודע לסתירות עליהן הצביע בא כוח המערער. בית המשפט התייחס לסתירות האמורות ויישב אותן. לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו באופן ניתוחו של בית המשפט קמא את הראיות שבאו בפניו. ד. אשר על כן מסקנתי היא כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. ה. באשר לערעור על חומרת העונש: מסתבר כי למערער 11 הרשעות קודמות. בין היתר הורשע המערער בגין תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, תקיפה סתם, העלבת עובד ציבור, החזקה/שימוש בסמים לצריכה עצמית, שבל"ר ונטישה במקום אחר, נהיגת רכב מנועי ללא רישיון, החזקת כלים להכנת סם לא לצריכה עצמית, גניבה, התפרצות למגורים, איומים, כניסה למגורים לשם ביצוע עבירה. הרשעתו האחרונה של המערער היתה ביום 1.2.2009 בגין תקיפת חברתו דאז כאשר סטר לה והיכה בכוח בגופה באמצעות בקבוק פלסטיק ושקיות תוך שהוא מגדף אותה וגורר אותה על המדרכה. באותו מקרה גזר עליו בית משפט השלום בקריות, בת"פ 900/07 מאסר בפועל למשך 8 חודשים וכן מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים והתנאי היה שהמערער לא ישא בעונש האמור אלא אם יעבור בתוך 3 שנים כל עבירה של אלימות פיזית ויורשע בגינה. בית המשפט קמא ציין בגזר דינו נשוא הערעור הנוכחי כי המערער תקף את המתלוננת בהיותו שיכור בצורה קשה ואלימה וכי בתמונות ת/1 יש כדי להמחיש את החבלות הקשות שנגרמו למתלוננת, הכוללות שריטות, דימום, ושטפי דם מסביב לעין. סבורני כי בית המשפט קמא כבר הקל עם המערער באופן ניכר בכך שהורה כי מחצית מן המאסר המותנה שהפעיל תרוצה על ידי המערער באופן מצטבר והמחצית האחרת תרוצה בחופף למאסר בגין העבירה נשוא ערעור זה. בית המשפט של ערעור אינו נוהג להתערב בגזרי דין של בית המשפט בערכאה הדיונית אלא אם זה חרג מן העונש הראוי באופן קיצוני. לא כך המצב בענייננו. העונש שהוטל על המערער במקרה זה הינו עונש מתון ומאוזן ועל שום כך אין כל הצדקה להתערבותנו. על שום כך אמליץ לחברי לדחות את הערעור גם על גזר הדין למעט התיקון שעליו נורה בדבר ניכוי הימים בהם היה המערער נתון במעצר בקשר לתיק זה מתקופת המאסר. 7. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולקבל את הערעור על גזר הדין באופן חלקי בלבד על ידי כך שנורה לנכות מתקופת המאסר שנגזרה על המערער את הימים שבהם היה נתון במעצר בקשר לתיק נשוא הערעור. עודד גרשון, שופט[אב"ד] השופט אלכס קיסרי: אני מסכים. אלכס קיסרי , שופט השופטת תמר שרון-נתנאל : אני מסכימה. תמר שרון-נתנאל, שופטת אשר על כן הוחלט, פה אחד, כאמור בחוות דעתו של השופט עודד גרשון. אלימות