אחריות לשמירה על רכוש של המעביד - יחסי עובד מעביד

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות לציוד של המעביד: מבוא וטענות הצדדים התובעת הינה חברת תקשורת המסקרת חדשות מצולמות עבור ערוצי טלוויזיה. הנתבע צלם טלוויזיה במקצועו עבד עם התובעת, ולצורך כך סיפקה לו התובעת רכב שכור מסוג ג'יפ וכן מצלמת טלוויזיה מקצועית לרבות ציוד נלווה. הצדדים עבדו יחד החל מ-1.8.08 ועד ליום 30.2.09. ביום 8.2.09, עת שהתה מנהלת התובעת עדת התביעה הגב' פולה סליאר (להלן: "פולה") בחו"ל, נסע הנתבע ברחובות ת"א עם רכב העבודה כשהמצלמה ברכבו, הוא עצר למספר דקות ועזב את רכבו, ולאחר מכן נוכח כי המצלמה נגנבה מרכבו (להלן: "אירוע הגניבה"). הנתבע דיווח לפולה ולמשטרה אודות אירוע גניבת המצלמה. התובעת טוענת לאחריותו המלאה של הנתבע לאירוע הגניבה ולנזק הכספי שנגרם עקב אובדן המצלמה והציוד הנלווה לו. לטענת הנתבע, אין מדובר באחריות שלו, בין השניים היו יחסי עובד ומעביד, וככזה יש להטיל אחריות מינימאלית לציוד של המעביד. לחילופין, קיים אשם תורם מכריע של התובעת בהעדר מתן נהלים מפורטים ביחס לטיפול והשגחה על המצלמה, בהעדר מתקנים מיוחדים לשמירת המצלמה ובאי עשיית ביטוח. אחריות הנתבע 1. בבואי להכריע בשאלה, האם הנתבע אחראי לציוד שמושאל לו אם לאו, הגדרת יחסי העבודה בין הצדדים היא חשובה ורלבנטית. ב"כ הנתבע אף ביקשה לעכב את הדיון עד יכריע ביה"ד לעבודה בתביעה שהגיש הנתבע שם כנגד התובעת וכנגד פולה, בשאלת טיב יחסי הצדדים במסגרת עבודת הנתבע אצל התובעת. ביהמ"ש לא התיר לעכב את הדיון וביקש מהצדדים התייחסות בסיכומים גם לשאלה זו, הגם שלטענת ב"כ התובעת איננה רלבנטית. דא עקא, אין צורך בהתייחסותי עתה לשאלה זו לאחר שפלוגתא זו הוכרעה ע"י פסיקת ביה"ד לעבודה בתע"א 11010-09 בביה"ד האזורי לעבודה בת"א ביום 29.2.12. מפסק דינה של כב' השופטת שרה מאירי, נצא למדים שבית הדין לא מצא את הנתבע קשור ביחסי עובד שכיר כלפי התובעת. וכך קבע ביה"ד בעמ' 17 לפסה"ד מול שורה 4 ואילך: "אין בפנינו די ראיות ע"מ לקבוע, כי הועסק כשכיר בנתבעת. דברינו לעיל, בהתייחס לעבודתו בנתבעת 1 יפים גם לכאן. כך גם מתצהירה של פולה עולה במפורש כי לא נקשרו יחסי עובד-מעביד, אלא יחסים של נותן שירותים, קבלן משנה המבצע צילומים של פרויקטים, כשלא היה ממש פיקוח עליו, כי דחה פיקוח כאמור, כשביקש להיות עצמאי וניצל מעמד זה כשבמהלך שירותיו לנתבעת אף נתן שירותיו לאחרים, בלא שנדרש (לא ביקש ולא קיבל) להסכמת הנתבעת לכך". ובעמ' 18 לפסה"ד מול שורה 25: "הנה כי כן- ממכלול הראיות- לא שוכנענו כי התובע היה שכיר בתקופת העבודה בנתבעת, משלא הרים הנטל להוכחת היותו שכיר". הנחת העבודה אם כן, כי הנתבע קיבל מהתובעת רכב לעבודתו, ציוד צילום הכולל מצלמת טלוויזיה וציוד נלווה, שכר קבוע ושימש כנותן שירותים, קבלן משנה, ביחסיו עם התובעת. ככזה יש לראותו כשומר בשכר, שכן הנתבע קיבל "טובות הנאה" כמשכורת ורכב עבור עבודתו הכוללת את שמירת הציוד והשימוש בו לצרכי העבודה. גם כשומר חינם וגם כשומר שכר, האחריות מוטלת לפתחו של הנתבע אם פעל ברשלנות (ראה סעיף 2 (א) (ב) לחוק השומרים תשכ"ז- 1967). המחלוקת העיקרית הניצבת לפתחו של ביהמ"ש בפרשה זו היא בסוגיית הרשלנות. האם פעל הנתבע בנסיבות אירוע הגניבה ברשלנות אם לאו. בטרם יבחן ביהמ"ש את סוגיית הרשלנות, יש מקום ללבן את השתלשלות האירועים באירוע הגניבה עובר לגניבה. על פי המתואר בסעיף 14 לכתב ההגנה, בשעה 18:30 ביום 8.2.09 לקראת סיום יום העבודה, עצר הנתבע ליד "סופר-פארם" ברח' אבן גבירול בת"א, החנה את רכבו, יצא והותיר את הציוד ברכב במושב האחורי שבו, הנתבע כיסה את הציוד במעילו ונעל את הרכב. מאוחר יותר בשעה 19:00 לערך, בפתח ביתו, הבחין לראשונה כי הציוד נעלם מרכבו. הנתבע חזר על גרסה זו כמצוין בסעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית. בחקירתו הנגדית גרסת הנתבע מעט שונתה, הנתבע סיפר שפגש חבר בסמוך ליציאתו מהרכב, שאשתו ירדה לקראתו לאסוף את המצרכים, ורק משירד חזרה לרכב שם ליבו להיעדרות המצלמה, וכך מעיד הנתבע: "ש. השארת את המצלמה ברכב ונכנסת לסופר פארם? ת. לא, לפני כן היה דין ודברים עם בוריס אותו אדם שפגשתי אותו פעם אחת כמפיק בשנת 2000 במוסקבה, הוא פוטר בגלל בעיה של כסף ומאז לא נפגשנו, ופתאום הוא מופיע אליי כרעם ביום בהיר מיקי תביא לי אש, אני נדהמתי איך שהוא פנה אליי מבלי לשאול לשלומי. אני הייתי ביחסים לא די טובים איתו, והדלקתי לו את האש ואני לא יכול לזכור את הרגע אם לחצתי על השלט של האוטו או לא. יש כזה כפתור לפתוח ולסגור. ניגשתי לסופר וקניתי 5 גרבר ואת זה אני זוכר עד עכשיו, אני חושב שהייתי בסופר פארם 5-10 דקות ויצאתי החוצה, התיישבתי ברכב ונסעתי הביתה. הגעתי הביתה, פתחתי את הדלת...סליחה, אני נזכר כעת, התקשרתי לבת זוגתי ואמרתי לה שהבאתי את הגרבר, היא יצאה והיתה בדרך אליי במדרגות כדי לקחת את הגרבר. אני ביקשתי שהיא תרד, אבל בגלל שהיא היתה עם תינוקת היא התמהמה ואני לקחתי את השקית ועליתי למעלה, פגשתי אותה באמצע הדרך במדרגות ונתתי לה את השקית וירדתי חזרה למטה. התכוונתי לראות אם החומר שהיינו אמורים לשדר אכן שודר. פתחתי את הדלת של האוטו וראיתי שאין מצלמה. (עמ' 67 לפרו' שורות 12-24). בתיאור עובדות זה עולות מספר תהיות, מדוע עזב הנתבע את רכבו ללא המצלמה? מדוע הניח אותה במושב האחורי ולא בתא המטען הנעול? האם נעל את רכבו? האם רכבו נפרץ? דומה כי הנסתר רב על הנגלה. עובדה אחת ברורה, מדובר בציוד יקר שערכו כ-100,000 ₪, ועובדה זו היתה ידועה לנתבע כמו גם לפולה. באשר לעזיבת המצלמה ברכב, מעיד הנתבע בעדותו ובתצהירו (סעיף 3 ג'), כי מידי פעם במהלך העבודה קורה שצלם נאלץ להשאיר את הציוד ברכב, אם כדי להתפנות, אם כדי לאכול, לבקר בקופ"ח, לערוך קניות וכד'. הנתבע חזר על גרסתו זו בעדותו, והעיד: "אני לא זוכר, אבל הרבה פעמים בתוך מסעדות כמו במקומות ציבוריים לא נותנים להיכנס עם מצלמות טלוויזיה". (עמ' 60 לפרו' שורה 9) וכך המשיך הנתבע להיחקר בנושא זה, והשיב: "ש. אני מבין שאתה מנסה להיכנס עם מצלמה חשופה? ת. אני לא מנסה אפילו, אני משאיר את המצלמה ברכב כשאני נדרש ללכת. אגב, גם המערכת דורשת ממני להיות בריא, שבע, ולקנות לעצמי מוצרים בסופר לי ולילדיי. ש. בכל מקום שאתה חושב שלא נותנים לך להיכנס, אתה משאיר את המצלמה ברכב? ת. כן. זה מניסיון שלי של הרבה שנים כצלם, כשכל פעם כשאתה מגיע למקום ציבורי ואני לא מדבר על פארקים, אני לא מורשה להיכנס אלא אם תיאמתי את ההגעה שלי ואת הכניסה שלי עם אותו גוף, והם בד"כ הם דורשים ממני להיות מלווה ע"י איש דובר. ש. לשאלת בימ"ש, אתה אומר שאתה לא מנסה להיכנס לקופ"ח, האם אי פעם ניסית להיכנס לקופ"ח או לסופר עם המצלמה בתוך התיק? ת. כן, בתחילת דרכי כצלם וכשעבדתי בחב' מתב, עשיתי את זה מספר פעמים. באמת היה לי תיק כמו התיק שנמצא באולם בימ"ש, ניסיתי להיכנס עם התיק וראו מצלמת טלוויזיה, שאלו אותי למה אתה נכנס עם מצלמה, אמרתי שאני צריך לקנות משהו ואמרו לי שאני צריך לתאם עם הגב. ש. ז"א זה הניסיון שלך, שמתוך הניסיון הזה הבנת או הסקת שאתה לא יכול להיכנס עם מצלמה בתוך התיק? ת. ניסיתי פעם או פעמיים להיכנס רק עם מצלמה בלי תיק לקולנוע, ולא יכולתי להיכנס. ש. האם במקרים האלה שסורבת להיכנס עם תיק, האם הצגת לשומר שמנע ממך את תעודת הצלם שלך או שהסברת לו שאתה רוצה רק לערוך קניות? ת. הסברתי לו שאני צלם, הצגתי תעודת עיתונאי, אולי הם חשבו שאנחנו הולכים לעשות תחקיר על הקולנוע. במקרה אחד הוזמנה משטרה. (עמ' 65 לפרו' שורות 8-28). גם עד ההגנה מס' 4 יוסי מולה שתפקידו מפיק ראשי של חדשות ערוץ 2 בין השנים 93-01, הצהיר בסעיף 3 לתצהיר העדות הראשית כי צלם נאלץ להשאיר את ציוד הצילום ברכב כשהוא יוצא לפעולה פרטית, כמו קניות בסופר, ביקור במרפאת קופ"ח או כל מקום בו אין אפשרות להכניס את ציוד הצילום. העד נחקר על האמור בתצהירו, והעיד כי נתקל אישית בסירוב להיכנס עם מצלמה (עמ' 75 לפרו' שורה 10), משנתבקש לפרט היכן אירע שניסה להיכנס עם מצלמה בתוך תיק הנשיאה שלה וסורב, השיב כדלקמן: "אני לא זוכר, זה היה לפני 20 שנה, זה לא משהו שאתה חווה אותו משהו יוצא מן הכלל". (עמ' 75 לפרו' ש' 27) אינני יכולה לקבל הסבר זה של הנתבע ו/או של העד מולה. ראשית, "סידורים אישיים" בזמן העבודה הם חריג ולא הכלל. למעט הפסקת צהריים שהינה לגיטימית ולא יכולה להיות סיבה שלא להתיר הכנסת מצלמה למסעדה. יש לזכור, כי בנסיבות העניין ביקש הנתבע להיכנס ל"סופר פארם" לרכוש 5 צנצנות "גרבר". בהתחשב בעובדה שהנתבע בחר לעצור ברח' אבן גבירול שהינו רחוב סואן והומה אדם ולא בסניף שכונתי קטן, היה על הנתבע להיות ער לסכנה בהשארת הציוד ברכב. ניתן היה להתקדם לעבר הקופה ולבקש סיוע בהבאת המוצרים לקופה. הנתבע ידע שהוא מבקש לרכוש משהו נקודתי וקטן, ולא היתה כל מניעה שיישא את המצלמה עימו, למעט אי הנוחות הכרוכה בכך מפאת משקלה וגודלה. בנסיבות אירוע התאונה, אינני מקבלת את ההסבר כי במקומות ציבוריים הוא נמנע מלהכניס את המצלמה. הנתבע לא ביקש "לערוך קניות" אלא לרכוש מוצר בודד אחד, ולמעט אי הנוחות היתה אפשרות להיכנס לפתחו של הסניף עם המצלמה. השארת הציוד ברכב ברחוב סואן ומרכזי מהווה לטעמי מעשה רשלני. לעובדה זו יש להוסיף עובדה נוספת המהווה נדבך נוסף. הנתבע יכול היה להכניס את המצלמה עטופה לתא המטען. לטענתו, עצם הכנסת הציוד לתא המטען היתה מושכת תשומת לב מיותרת לאזור הרכב, מה עוד שתא המטען איננו סגור עם מדף וניתן לראות את הציוד. ראשית, ניתן היה לכסות את הציוד במעיל כפי שעשה במושב האחורי כך גם בתא המטען. שנית, כדי להימנע מהעברת הציוד בפרהסיה לתא המטען, יכול היה הנתבע לעצור בצד הדרך להעביר את המצלמה, ולאחר מכן להמשיך בנסיעה קצרה ולחפש חנייה, וזאת כדי להימנע מתשומת לב העוברים והשבים להעברת הציוד לתא המטען, אלא שיש להניח שהחלטתו לעצור היתה ספונטנית, וכך גם התנהלותו מבלי להסב מחשב יתרה על גורלו של הציוד. עובדה שלישית שגם היא איננה תומכת בגרסת הנתבע, היא עובדת אי נעילת הרכב. הנתבע לא יכל להעיד מפורשות וברורות כי נעל את הרכב. הגב' פולה הצהירה בסעיף 30 לתצהירה, כי הנתבע סיפר לה באופן ספונטני משפגש בה לראשונה לאחר הגניבה, כי מאחר ופגש מכר וזה דיבר איתו שכח כנראה לנעול את הרכב. כך אף העיד הנתבע במשטרה (בעמ' 1 שורה 3), כי איננו זוכר אם נעל את הרכב. "...אז אני לא זוכר אם לחצתי על הנעילה של האוטו או לא". הנתבע חזר על כך בשורה 12 להודאתו במשטרה, הביע פליאה על התנהגות המכר בוריס שניגש אליו בצורה מאוד אגרסיבית ונראה קצת מבולבל, וכך העיד הנתבע במשטרה מול שורה 12: "...ושאלתי את עצמי מה קורה לו ולכן הייתי מבולבל ולא זוכר אם סגרתי או לא את הרכב"... כך גם העיד הנתבע בחקירה נגדית, ובעמ' 67 לפרו' מול שורה 16 העיד: "...והדלקתי לו את האש ואני לא יכול לזכור את הרגע אם לחצתי על השלט של האוטו או לא"... מעדותו זו של הנתבע, עולה ספק ניכר אם נעל הנתבע את הרכב, שהרי האזעקה לא פעלה, ועובדה זו כשלעצמה יש בה ללמדנו כי הרכב לא ננעל. לא נתגלו סימני פריצה ברכב, הנתבע עצמו לא חש כל שינוי ברכבו כשחזר אליו, ורק שעה מאוחרת יותר משפתח את הדלת האחורית שם ליבו להעדר המצלמה. הנתבע לא ידע לתאר סימן פריצה כלשהו שנותר ברכב. כל אלה מחזקים את העובדה כי הנתבע אכן שכח לנעול את הרכב מפאת התדהמה והבלבול שהיה נתון בו בעת הפגישה במכרו הוותיק בוריס. כך אף העיד ספונטנית במשטרה בסמוך לאירוע הגניבה. מסקנתי המצטברת מכל העובדות הנאספות כנדבך על נדבך, היא שהנתבע פעל ברשלנות ולא כצלם מנוסה וסביר. צלם מנוסה וסביר המודע לערכו היקר של הציוד, ומודע להעדר הביטוח, לא יפקיר מצלמה בשווי של כמאה אלף ₪ במושב האחורי באמצע רחוב מרכזי והומה אדם, וזאת מבלי שיוודא כי דלתות הרכב נעולות והאזעקה דרוכה, גם לא למספר דקות בודדות. יתרה מכך, הנתבע העיד יותר מפעם אחת הן בעדותו והן במשטרה, כי חשד במכרו בוריס, ולצורך כך אף ערך בירור משלו, ונסע לנתב"ג לנסות ולאתר את המצלמה בין הנוסעים לרוסיה. אם כך- מה מנע ממנו לוודא כי הרכב נעול עת עזב את בוריס. יתרה מכך, אם חשד בבוריס, מדוע לא שב לרכבו ולקח את המצלמה עמו? או עזב את המקום ונסע למקום אחר בו יכול היה לרכוש את המוצר שרצה? הנתבע לא גילה ערנות מספקת, אלא גילה אדישות וביטחון מופרז, ולמצער פיזור דעת רשלני. כך או כך, אין זו לטעמי התנהלות של צלם סביר ומנוסה. ג. אשם תורם 1. הנתבע העלה טענה חלופית כי הגב' פולה מנהלת התובעת אשמה באשם תורם מכריע העולה עד כדי מלוא אחריותו, שכן היא התרשלה באי קביעת נהלים ביחס לאחזקה ושימוש במצלמה, לא התקינה התקן מיוחד למצלמה בתא המטען כנהוג בחברות תקשורת אחרות, וכן לא רכשה ביטוח כנדרש לציוד היקר על אף שהיתה מודעת כי המצלמה נותרת במושב האחורי בעת עזיבת הרכב. באשר לאי קביעת נוהלים - לאחר ששמעתי את הצדדים, הגב' פולה והנתבע התרשמתי כי בין השניים שררו יחסי חברות, והיכרות ממושכת של עבודה משותפת לאו דווקא במתכונת הנוכחית. עולה, כי הנתבע לא תמיד סר למרותה של הגב' פולה, וכך אף היא נרתעה מתגובותיו החריפות. הנתבע מעיד על עזיבת פולה את ליאוניד המעביד הקודם והפיכתה לעצמאית, ומתאר זאת כ: "והיא הגיעה למעמד הנעלה, היא המנהלת שלי"...(עמ' 66 לפרו' ש' 7), משנשאל אם לא אהב את הרעיון, השיב: "...ממש לא. מבחינות מסוימות הייתי בעד למרות שהיתה לי תחושת בטן מאוד חזקה שזה יסתיים כמו שזה יסתיים"... (עמ' 66 לפרו' ש' 13). על אף שיחסיו עם פולה אותה עת היו מצוינים כפי שהעיד (בעמ' 66 לפרו' ש' 16), לא אהב הנתבע את הרעיון שפולה מנהלת שלו. קשה לי להאמין כי הנתבע היה סר למרותה בכל הקשור לנוהלי אחזקה ושימוש המצלמה, לאחר שהנתבע מעיד על עצמו כאדם מנוסה מאוד ובעל ניסיון של 18 שנה בתחום המצלמות (עמ' 66 לפרו' ש' 18). לעומתו, מעידה פולה כי הנתבע הפך להיות יהיר ואגרסיבי (סעיף 25 לתצהיר), והרשה לעצמו לעשות דברים כנגד בקשתה. כך המשיך לעשן ברכב על אף בקשתה שיחדל, וכך סירב להשתמש בתיק המיוחד למצלמה (סעיף 27), ושתה במהלך הצילומים אלכוהול על אף בקשתה שלא יעשה כן (סעיף 26). לא ברור לאילו נוהלים מתכוון הנתבע בייחוסו למנהלת התובעת אשם תורם, שהרי כל נוהל שהיתה קובעת הגב' פולה היתה תלוי ברצונו שלו אם לקיימו או לאו. גם בתיאור שתיאר הנתבע ביחס לנוהלי עבודה בחברות אחרות, הרי היו אלה קשורים למתקנים מיוחדים שהותקנו ברכב, והנוהל היה לנעול את המצלמה במתקן, או לקחתו עימו בסוף יום עבודה. פולה העידה, כי תמיד כשהיו ביחד היה נוטל את המצלמה עימו להפסקות צהריים או בטיסות. הדרישה לנוהלי עבודה מהגב' פולה שהיתה צעירה בשנים ובניסיון מהנתבע, היא היתממות במקרה הטוב והתחכמות במקרה הרע. לא צריך להיות נוהל שיקבע כי יש לנעול את הרכב בעת יציאה ממנו, כמו גם לא צריך להיות נוהל הקובע כי יש לשמור על המצלמה היקרה ולא להפקירה. טענה נוספת המועלית כנגד פולה, היא הטענה של העדר מתקן למצלמה בתא המטען. הנתבע העיד, כי במקום עבודה מסודר מותקן מתקן עץ מצופה בספוג, על מנת שהמצלמה תונח בתא המטען בעת נסיעות ארוכות ולא תינזק. מתקן זה אף מאחסן את הציוד בעת העזיבה של הרכב ונעילתו. עוד העיד הנתבע, כי היו חברות שבנו "כלוב" מיוחד הננעל עם המצלמה בתא המטען, כפי שנעשה ברשת N.B.C (ראה עמ' 64 לפרו' מול ש' 31). אף העד יוסי מולה הצהיר, כי התקין ספוגים ואמצעי מיגון בתא המטען (סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית). עוד הצהיר העד מולה (סעיף 5), כי ללא מתקן מתאים מצופה בספוגים אין להניח את המצלמה בתא המטען מחשש להיזק בזמן נסיעה, ויש להניחה במושב האחורי של הרכב מכוסה. על אף שהנתבע לא הצהיר כי פנה אל פולה שתתקין מתקן כזה, הרי יש להניח שגב' פולה כעיתונאית שטח ידעה והכירה מתקנים מסוג זה, ויכלה להקטין נזק לו אכן היתה מתקינה ברכב מתקן דומה. כך למשל מצהיר הנתבע בסעיף 9, כי ליאוניד שעבד עם פולה ועימו, התקין מתקן בתא המטען שהיה מרופד ונועד לאחסון המצלמה, וזאת לאחר שאימץ את המלצת הנתבע. יש להניח, שאף פולה היתה מודעת למתקן זה מאחר והצדדים נהגו לעבוד ביחד, ופולה אף מעידה על כך ברורות בעמ' 38 לפרו' מול שורות 17-19. אני סבורה, כי יש לשייך אשם תורם לתובעת באי התקנת המתקן, שהרי פולה היתה מודעת למתקן כזה במקום עבודתה הקודם, ידעה על נחיצותו בזמן נסיעה, וידעה כי נעילת המצלמה במתקן כזה תגן על המצלמה הן בזמן נסיעה והן בזמן אחסון. כמו כן, טעתה והתרשלה פולה שלא התייעצה בטרם שכרה רכב, ורכשה רכב עם חלון תא מטען בו ניתן לצפות מבחוץ על הפריטים המאוחסנים בתא המטען. חוסר תשומת לב זה של פולה והעדר התקנת מתקן ראוי ומתאים לציוד היקר, מהווה אשם תורם לטעמי, אין תיק הנשיאה יכול להחליף מתקן בתא המטען. גם העדר הביטוח מהווה אשם תורם של התובעת. הנתבע הצהיר, כי העמיד את התובעת יותר מפעם אחת על חשיבות עריכת הביטוח, ובסעיף 17 ג' מצהיר על אירוע של אובדן חצובה אשר הסב פעם נוספת את תשומת לב הצדדים להעדר ביטוח ולנחיצות הביטוח במקרה של אובדן ו/או גניבה. וכך מעיד הנתבע בחקירה נגדית בעמ' 71 לפרו' מול שורה 2 ואילך: "ש. אתה ציינת שטסתם לגרוזיה והחצובה לא הגיעה? ת. כן. ש. וכתוצאה מזה היתה לך שיחה עם פולה לגבי הביטוח? ת. אחת מן הרבות, לא רק לי אלא גם מישה קובינסקי שהיה מפיק זה שהחליף את אנדי. ש. ז"א, שידעת שהמצלמה לא מבוטחת בניגוד למה שכתוב בתצהירך? ת. לא, ואסביר לך. כי באיזה שהוא שלב שפולה החליטה שאני יהיר, היא גם התחילה להתנהג גם בצורה כזו, היתה פשוט אומרת לי שאין לה כסף, כל פעם שהייתי מדבר איתה על הביטוח. ופעם אחרונה היא זרקה לי את זה, ואמרה שהיא עשתה את זה וזה לא מענייני". עדות זו מחוזקת ע"י עדות העד מולה, שהעיד כי בחדשות ערוץ 2 ביטחו את מצלמות הטלוויזיה, על אף שהעד לא ערך אישית את הביטוחים, הוא היה מודע להן. ראה עדותו בעמ' 77-78 לפרטיכל. עדותו זו של העד מולה מהימנה בעיניי ותומכת בגרסת ההגנה, כי ניתן היה לערוך ביטוח למצלמה. התובעת באמצעות גב' פולה טוענת להגנתה, כי ביצעה כל שביכולתה לרכוש פוליסת ביטוח לציוד ונתקלה בקשיים. לגרסתה (סעיף 9 לתצהיר), עוד בטרם רכשה את הציוד פנתה לסוכן הביטוח בניסיון לערוך בירור לרכישת פוליסה. מייל בעניין זה נשלח ביום 12.6.08 (נספח 54). הציוד נרכש באנגליה בחודש אוג' 08 כחודשיים לאחר מכן. התובעת באמצעות פולה היתה עסוקה אותה עת באירועים בגאורגיה, וכך בחודש דצמבר 2008 כחצי שנה לאחר רכישת הציוד קיבלה מענה מסוכן הביטוח כי הוא מתקשה במציאת מבוטח. כזכור, כחודשיים לאחר מכן אירע אירוע הגניבה. העדה הודתה בחקירתה, שקיבלה את התשובה רק בדצמבר 2008, לגרסתה היתה בינה לבין הסוכן תקשורת טלפונית, ואולם לאחר הפנייה לתרשומת עולה כי הטלפונים בוצעו ב-2009 לאחר אירוע הגניבה ולא ב- 2008 (ראה עדותה בעמ' 47 לפרו' מול שורות 18-30). התובעת ניסתה לתמוך גרסתה באמצעות עד התביעה 2 מרק ג'ופי סוכן הביטוח, אשר הצהיר והעיד כי ניסה למצוא ביטוחים למצלמה לבקשת התובעת, פנה לארבע חברות ביטוח ולא הצליח למצוא אחת כזו. העד הודה בחקירתו, כי יש לו ניסיון ביטוחי במצלמות פרטיות אך לא במצלמות טלוויזיה. לא ברור לי מדוע לא פנתה התובעת לבד ו/או באמצעות סוכנה לברר בחברות תקשורת חדשות אחרות, כמו N.B.C או ערוץ 2 ולברר מי המבטח שלהן. אינני מוצאת כל הסבר מדוע חברה אחת תצליח לרכוש פוליסת ביטוח ואף ליותר ממצלמה אחת, בעוד האחרת נכשלת? ייתכן וכישלון נעוץ בתנאים מוקדמים של חברות הביטוח בהם לא עמדה התובעת, כמו התקן ברכב? לא ברורה הסיבה להעדר הביטוח. אך אינני יכולה לקבל את ההסבר של מר ג'ופי וגב' פולה כי לא נמצאה חברת ביטוח שתיאות לבטח את המצלמה. ביטוחים הם כעיקרון פונקציה נגזרת של גובה העמלה מול תנאי הביטוח. ייתכן והיו תנאי סף לביטוח ועמלות גבוהות לרבות השתתפות עצמית ניכרת, אך לא שוכנעתי מעדויות אלה כי לא ניתן לבטח בשום תנאי את ציוד הצילום, וזאת בייחוד כשמנגד קיימות עדויות אחרות. לדעתי יש לשייך אשם תורם לתובעת בגין העדר רכישת פוליסת ביטוח מתאימה, וכן בגין העדר מתקן ראוי ונחוץ למצלמה בתא המטען של הרכב. אני משייכת לתובעת אשם תורם בשיעור של 20%. סכום הנזק 1. לגרסת התביעה, סך הציוד שנרכש באנגליה והמפורט בסעיף 17 לכתב התביעה, הינו בסך השווה בשקלים 84,680 ₪, נכון למועד רכישתו. כמו כן, התובעת מפרטת בסעיף 19 לכתב התביעה רכוש שנרכש בארץ ונגנב יחד עם המצלמה בסך 12,598 ₪. בסיכומים, מציין ב"כ התובעת כי סך החשבוניות לרכישה בחו"ל שצורפו בניכוי ארבע פריטים שלא נגנבו, שוויים הכולל הינו 14,715 ₪ פאונד שהינם 78,376 ₪ כהערכת השמאי בעייר. וכן הציוד שנרכש בארץ שוויו 14,550 ₪ וביחד 92,926 ₪. לא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ התובעים, שכן השמאי מומחה מטעם התביעה הכין חוות דעתו ביחס לכל הפריטים, הן אלה שנקנו בחו"ל והן אלה שנרכשו בארץ. למשל פריט "מטבוקס" שמאוזכר בסעיף 19 א' לתביעה כפריט שנרכש בארץ, מופיע בחווה"ד בסעיף ד (4). 3. לאור האמור בסעיף 2, סבורני כי יש לאמץ את חווה"ד שצרפה התובעת ביחס להערכה ושווי הפריטים. הערכת השמאי מתבססת על פי עדות השמאי, על בדיקה באמצעות האינטרנט ובאמצעות חברות המתמחות בציוד צלום טלוויזיה. הגם שהמומחה לא שמר את התרשומות ודפי עבודתו, לא מצאתי כל מקום לפקפק במהימנות עדותו ובאמינות חוות דעתו, שאף תואמת את עלות הציוד על פי החשבוניות בהתחשב בפחת ובעובדה כי מדובר בציוד משומש. החזרת המצב לקדמותו, משמע הערכת הציוד ערב הגניבה במצבו המשומש ולא במצבו כחדש, מצב המיטיב עם הניזוק. הערך המשומש כפי שהעריך השמאי הינו 78,376 ₪. לא שוכנעתי בטענת ב"כ הנתבע כי הציוד חב במכס, ואינני מוצאת מקום להפחית סכום כלשהו מהערכת השמאי, שחישבה את הערך כמשומש וללא מע"מ. חוות דעתו של המומחה בעייר שלא נסתרה בכל חוות דעת נגדית, תשמש כאמת מידה להערכה נכונה של הציוד המפורט בכתב התביעה כציוד שנגנב באירוע נשוא התביעה. 4. לטענת ב"כ הנתבע, אין כל ראיה וודאית כי רשימת הציוד משקפת נאמנה את הציוד שנגנב. יש מקום לדחות טענה זו. רשימת הציוד עפ"י החשבונית משקפת את הציוד שנרכש ויובא לארץ, כמו גם החשבוניות שנרכשו בארץ משקפות את הציוד שהיה בשימוש הנתבע באופן בלעדי. חשבוניות אלה על פי דרישת ב"כ הנתבע אף גובו בעדויות מר פיל בקסטר (ע.ת. 6), שהעיד באמצעות הסקייפ מאנגליה, ובאמצעות הגב' מירי אהרוני (ע.ת. 3), שהעידה על החשבוניות שהוצאו בארץ. לו אכן סבור הנתבע כי לא כל הציוד נגנב, מה יותר פשוט לו היה מפרט מה נותר בחזקתו והיה משיב ציוד זה. הנתבע עצמו העיד במשטרה (עמ' 1 לפרו' ש' 15), כי: "הציוד שהיה עליה גם מיקרופון אלחוטי מחברת סנייזר, ועל העדשה היה התקן לפולטרים". בהתחשב בעובדה כי כל עדי ההגנה העידו כי הצלם צריך להיות ערוך ומוכן לכל קריאה עם ציוד מלא ומושלם, יש להניח כי אכן על המצלמה היה מונח כל הציוד הנלווה, שאחרת לא יכול היה הצלם להיערך בזמן קצר לכל קריאה. לא הובאה בפניי כל סיבה לחשוב כי התובעת איננה דוברת אמת ברשימת הציוד הנגנב. הנתבע טוען באופן ספציפי לשלושה פריטים שיש להוריד מרשימת הציוד שנגנב (סעיף 32 לסיכומיו). לטענתו, נאמר בתמליל השנוי במחלוקת עת הוקלט ע"י ב"כ התובעת בפגישה ביניהם כי היה "מיקרופונים" בתא המטען שלא נגנבו. באותה נשימה, מסר הנתבע במשטרה כי על המצלמה היה מורכב "מיקרופון אלחוטי מחברת סנייזר", עדיפה בעיניי עדותו הספונטנית בסמוך לאירוע הגניבה. רשימת הציוד איננה מכילה יותר ממיקרופון אחד (סעיף 17 ג' לתביעה), ויש להניח כי מצלמה מוכנה לאירוע מכילה ומורכבת מראש עם מיקרופון. עוד טען הנתבע, כי עדשה אחת לא הורכבה על המצלמה אלא רק העדשה הרחבה, העדשה המקורית של המצלמה לא היתה עימה ולא נגנבה. אכן, גב' פולה מודה בחקירתה בעמ' 42-43 לפרטיכל מול שורות 1-5, כי נותרה העדשה המקורית אשר עלותה לו היתה נמכרת בנפרד היה לא יותר מ-500 ₪. אין כל ראיה נגדית של הנתבע לגבי עלות עדשה זו, ולפיכך אני מקבלת את הערכת הגב' פולה. כמו כן, נטען ע"י הנתבע כי התובעת טוענת לאובדן פילטר מקטב (enhancing), אע"פ שתעודת המשלוח הונפקה לאחר מועד הגניבה, כפי שעולה מנספח 16. עדת התביעה הגב' מירי אהרוני ע.ת. 3 נשאלה על כך בעמ' 16 כדלקמן: "ש. כלומר, אם אני מפנה אותך לתעודת משלוח נספח 16, זו תעודת משלוח, זה אומר שהציוד שרשום בחשבונית שמספרה נקוב בנספח, לא נמסר במעמד חתימה על החשבונית? ת. נכון. ש. תסכימי איתי שהחשבונית הזו היא למעשה נספח 12 שצורף? ת. כן. ש. מפנה לנספח 16, אם אנו מסתכלים על פילטר מקטב, אני מבינה שביום 16.2 נשלח הפילטר לכתובת הרשומה למעלה, למבשרת ציון. ת. נכון או שהוא בא לקחת, אני לא יודעת. (עמ' 16 לפרו' שורות 25-32) לתובעת לא היה כל מענה על כך, ולפיכך יש להפחית מהערכת שמאי פריט זה המסומן בסעיף 3 (2) לחוות הדעת בסך של 1,200 ₪. מתוך הערכת השמאי הכוללת בסך 78,376 ₪, יש לנכות אם כן 500 ₪ בגין העדשה המקורית וסך נוסף של 1,200 ש"ח בגין הפילטר מקטב. סך כל הערכת שמאי אם כן בניכוי שני פריטים אלה הינו 76,676 ₪. מסכום זה, יש לנכות 20% אשם תורם, ולפיכך סכום הנזק בניכוי אשם תורם הינו: 61,341 ₪. סוף דבר: אני קובעת כי הנתבע יפצה את התובעת בסכום פיצוי של 61,341 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 1.2.09 ועד התשלום בפועל! כמו כן, יישא הנתבע בהחזר האגרה הראשונה והשנייה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל, וכן בהחזר הוצאות העדים והוצאות חוות הדעת כפוף להצגת קבלות, וכן יישא בשכ"ט עו"ד בשיעור של 10,000 ₪. יחסי עובד מעביד