בהלכה שנקבעה בפסק הדין רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פד"י נג5 עמ 145, "עובד עצמאי" אשר נפגע בתאונת דרכים ברכבו בתאונת עבודה, ואשר תגמולי הביטוח הלאומי המשתלמים לו או לתלויים בו אם נפטר, עולים על סכום הפיצוי המגיע לו בגין התאונה, אינו זכאי לפיצוי בסך של 25% מהנזק לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995 בהיותו "מעביד של עצמו" (להלן: "חוק הביטוח הלאומי ו "סעיף 330" בהתאמה). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא 25% מהנזק בתאונת דרכים: המנוח ישראל ז"ל (להלן: "ישראל") שעזבונו הוא התובע מס' 1 בתיק זה (להלן: "העזבון"), נהרג בתאונת דרכים שארעה ביום 20.12.95 (להלן: "התאונה") בהיותו כבן 55 שנים (יליד 2.10.40); עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים (ראה גם תעודת הפטירה ואישור המשטרה, מוצגים ת/1 ו ת/2). עוד מוסכם על הצדדים כי התאונה היתה בגדר של "תאונת עבודה" וכי התלויים במנוח, היינו אישתו התובעת מס' 2 הגב' לאה (להלן: "לאה") ובנו התובע מס' 3, זכאים ומקבלים גמלאות תלויים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "הגמלאות" ו "המל"ל" בהתאמה; ראה, לדוגמה, מכתב המל"ל מוצג ת/11 וכן מוצג במ/1). בעת התאונה היה ישראל רכוב על אופנוע שמספרו 4699801 שהיה רשום על שמו ומבוטח אצל הנתבעת והיא זו הנושאית באחריות לפיצוי התובעים, על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 עד כמה שהם זכאים לתשלום כפיצוי כמפורט להלן; גם עובדות אלו אינן במחלוקת בין הצדדים (ראה גם אישור המשטרה הנ"ל ותעודת הביטוח מוצג ת/3). כפי שצוין לעיל, היה האופנוע רשום על שם ישראל והוא אשר רכב עליו ונהג בו בעת קרות התאונה. למרות זאת, ניסו התובעים לשכנעני כי אין לראות בישראל בעלים של האופנוע, או לפחות, להראות שלא הוא אשר נשא בנטל תשלום הוצאות הביטוח של האופנוע. הסיבה לאמור לעיל נעוצה בהלכה שנקבעה בפסק הדין רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פד"י נג5 עמ 145, לפיה "עובד עצמאי" אשר נפגע בתאונת דרכים ברכבו בתאונת עבודה, ואשר תגמולי הביטוח הלאומי המשתלמים לו או לתלויים בו אם נפטר, עולים על סכום הפיצוי המגיע לו בגין התאונה, אינו זכאי לפיצוי בסך של 25% מהנזק לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995 בהיותו "מעביד של עצמו" (להלן: "חוק הביטוח הלאומי ו "סעיף 330" בהתאמה). הואיל ובמקרה זה, כפי שיראה להלן וכפי חששם המוקדם של התובעים, עולה שיעור הגמלאות על סכום הפיצוי המגיע, יש משמעות רבה לשאלת הזכאות לפיצוי המינימלי הנ"ל שלפי סעיף 330 ומכאן שאלת הבעלות באופנוע. האופנוע היה רשום על שמו של ישראל ועל כך אין חולק; בתעודת הביטוח, מוצג ת/3 הנ"ל (להלן: "תעודת הביטוח") רשום אחיו של התובע, משה עמיר (להלן: "משה") כמבוטח, כאשר "כל נהג" רשאי לנהוג באופנוע. סביב רישומו זה של משה כמבוטח בתעודת הביטוח ניסו התובעים לתפור סיפור בכל הנוגע לבעלות באופנוע, תוך הפרדה בין "בעלות פורמלית" לבין הבעלות האמיתית, שהיא לכאורה של משה. לזכותם, במידת מה, של התובעים והעד משה, שהם לא רצו למסור עדות שאינה אמת בפה מלא ועל כן ניסו למצוא פירצה כלשהי בה יוכלו להכניס טיעון שלפיו למרות בעלותו של ישראל באופנוע אין לראות בו בעלים, אך דבר זה לא צלח. ועל כן, ואף זאת במידת מה לזכותו של בא כח התובעים, שוב לא חידש הוא ניסיון זה בסיכומי טענותיו שם הוא מסכים בראשית הטיעון כי האופנוע היה בבעלותו של ישראל, תוך ניסיון להסיט את המבחן באשר לזכות קבלת הפיצוי המינימלי הנ"ל משאלת הבעלות ברכב לשאלה על שם מי הוצאה תעודת הביטוח (ראה פיסקה 2 לסיכומי טענותיו וראשית הדברים בסעיף 2.1). אילו הייתי צריך לכך, יכול אני לקבוע על פי העובדות שהוכחו, כי תעודת הביטוח הוצאה על שמו של משה בטעות (אולי "טעות פולמוסית" כדבריו) וכי התשלום בגין הביטוח נעשה על ידי ישראל. איני רואה בכך צורך; ממילא, לעניין הפיצוי המינימלי, אין לטעמי משמעות לשאלה מי שילם עבור מי את דמי הביטוח אלא מי היה הבעלים של הרכב בו ארעה התאונה, כאשר בעל הרכב הוא עצמאי הנוגע בשירותו הוא. לענין זה הופניתי על ידי ב"כ הנתבעים לפסק הדין ת.א (חיפה) 1454/89 עזבון המנוח מתתיהו זהבי ז"ל ואח' נ. בידרמן חברה לביטוח בע"מ, "תקדין" מחוזי 98(1), 341; שם אכן נידונה השאלה על שם מי הוצאה תעודת הביטוח, אולם שם היה צורך "להתעסק" בעניין זה לקראת קביעת הבעלות ברכב ולא כשאלה אשר לעצמה תקבע את זכות הפיצוי, להבדיל משאלת הבעלות או במקומה. לאור האמור לעיל, אין לי אלא לקבוע כי התובעים, כתלויים, אינם זכאים לפיצוי בשיעור של 25% מהנזק לפי סעיף 330. ואכן, גובה הגימלאות עולה על גובה הנזק שנגרם לתלויים. בעת פטירתו נהנה ישראל משני מקורות הכנסה: האחת, פנסיה שקיבל מעבודתו הקודמת כמטאורולוג בשירות המדינה (סעיפים 3, 9 לתצהירה של לאה) והשניה, השתכרותו מעסקו כסוכן ביטוח עצמאי [ סעיפים 3 ו 8(א) לתצהירה של לאה ]. אין למעשה מחלוקת על שני מקורות פרנסה אלו של ישראל. על הכנסותיו של ישראל ניתן ללמוד, בהסתייגות שלהלן, משומות המס שהוצאו לו ואשר הוגשו על ידי התובעים כמוצגים ת/4 עד ת/9 (להלן: "השומות"). התובעים ניסו בעדויותיהם וסיכומי טענותיהם לשכנעני כי יש להביא בחשבון סיכויי התקדמות רבים של ישראל בעיסוקו אילו היה נשאר בחיים. נסיונות אלו לא צלחו; ככל שהם נסמכים על שומת המס לשנת 1995, המצביעה לכאורה על גידול ניכר בהכנסתו של ישראל באותה שנה, אתייחס לעניין זה להלן. מעבר לכך הוברר ש"תיק הביטוח" של ישראל הועבר על ידי לאה לביתה אורית אולם זו לא השכילה, בין מסיבות אובייקטיביות ובין מסיבות אחרות, להמשיך בעסק [ סעיף 10(ב) לתצהירה של לאה ]. אם הסיבות האלו כללו גם סיבות הקשורות לטיבו של העסק או רק סיבות הקשורות באורית עצמה, ועובדת הסתלקותו של ישראל מהעסק, דבר זה לא הוברר. המעט שניתן היה להעשות בעניין זה, הוא להביא את אורית לדוכן העדים, יחד עם חשבונות ומסמכים רלבנטיים מתיק הביטוח, אך זאת לא נעשה. למצער היה ניתן ללמוד ממנה, כפי לימודה את עסקי אביה המנוח, מה היה מצב התיק בעת שקבלה אותו, והאם אכן זכה ישראל להכנסה חריגה בשנת 1995 ומה טיבה וסיכויי המשכה של אותה הכנסה. גם חוות דעת מומחה שתתבסס על התיק ותבהיר את נתוני ההכנסה לשנת 1995 ופעילותה של אורית לאחר מכן לא הוצגה. "..כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י מז2 עמ' 605 בעמ' 615). "הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" [ קדמי, "על הראיות" תשנ"ט - 1999, חלק ג' בעמ' 1391 - 1398, דברים שצוטטו בהסכמה בע"א 1986/92 מדינת ישראל ואח' נ. פואד אסעד קנג' אבו סאלח פד"י נ1 עמ' 499 בעמ' 509 וראה גם ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ]. ברור על כן שאי מסירת עדות על ידי אורית מחליש את הטיעון, החלש כשלעצמו, בדבר הכנסותיו הצפויות של המנוח מעיסקו. הנתונים המשמעותיים לקביעת הכנסותיו של ישראל מצויים בשומות. על פי השומות הייתה הכנסתו השנתית מעסקי הביטוח בשנת המס עולה לסך של -.58,473 ש"ח ובשנת המס 1994 בסך של -.59,209 ש"ח. שני נתונים אלה, שהם כמעט זהים בשתי שנים עוקבות, מצביעים על גובה הכנסתו הצפויה של ישראל. אכן בשנת המס 1995, אשר בסופה מצא ישראל את מותו, הגיעה הכנסתו מהעסק על פי השומה לסכום כמעט כפול היינו כדי -.104,297 ש"ח. לא ניתן הסבר לגידול מפליג זה; יתר על כן, עיון בשומה מצביע על כך שהסכום הנ"ל זהה לסכום המחזור העיסקי, בניגוד להגיון ובניגוד לשומות הקודמות לפיהן היה שיעור הרווח כ - 80% מהמחזור (בממוצע). צודק ב"כ הנתבעת בסיכומי טענותיו כי מטבע הדברים, שומת המס לשנת 1995 נעשית לאחר תום אותה שנה, היינו הנתונים לה נמסרים לפקיד השומה בשנת 1996, לאחר פטירתו של ישראל וברור על פני השומה שמי שמסר את הנתונים לפקיד השומה ביקש להגדיל את סכומי ההכנסה לאותה שנה והדבר ניכר באי זקיפת הוצאות העסק לחובתו. מצב דברים זה מעמיד את נתוני אותה שומה כבלתי אמינים ולא ניתן להביאם בחשבון במסגרת קביעת הפסדי הכנסתם של התלויים (ראה לעניין "ניפוח" הכנסות בדיווח לפקיד השומה ואי התחשבות בשומת המס במקרה זה: ע"א 663/84 אליהו עטיה ואח' נ. יגאל עטיה ואח', פד"י מד3 עמ' 720). בניגוד לעמדת ב"כ הנתבעת, איני רואה מקום להתחשב בקביעות ההכנסה בדרך חישוב הגמלאות על ידי המל"ל כפי המוצג במ/1, על פי הכנסותיו של ישראל בשלשת החודשים האחרונים לפני פטירתו. חישוב זה נעשה על פי מקדמות תשלומי הביטוח הלאומי שנקבעו לישראל לשנת המס 1995 ומשקפות את שומת המס הקודמת לשנת 1994 [ סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), תשמ"ד - 1984; ראה גם מכתב המל"ל מוצג במ/14 ]. אין בכך כדי לסייע לתובעים; במצב הדברים הנ"ל, כאשר אין בידי כל נתון אמין המצביע על התקדמות או סיכוי התקדמות של ממש בעיסקו של ישראל, כאשר עסק זה חוסל למעשה עם פטירתו בלא להפיק הכנסה של ממש (וגם לא הכנסה הונית כתוצאה ממכירתו או העברתו לגורם אחר), כאשר השומות העוקבות בשנים 1993 ו 1994 כמעט זהות בהכנסה, היינו יש פחיתה ריאלית בהכנסה או לפחות עמידה במקום, אין לתובעים ראיות די כדי להצדיק את עמדתם. אינני מתעלם מעדותו של מר ארז שקדי, עובד חברת ביטוח שהיה בקשר עם ישראל (עמ' 1 עד 3 לפרוטוקול הדיון ביום 21.12.20001; להלן: "הפרוטוקול") אולם עדותו היא עדות "עקיפה"; לאמור, הוא מספר על חריצותו של ישראל, על קשריו עימו ועל התרשמותו ואולם אין בעדותו כדי למסור ולו נתון אחד ברור על השתכרותו, או נתון כלשהו שיצדיק הכרה בהכנסות חריגות מאלו הגלומות באותן שומות שניתן לסמוך עליהן. עדותה של לאה בכל הנוגע להכנסותיו של ישראל גם היא אינה בעלת משקל רב; לבד מכך שמדובר כמובן בתובעת, הרי שלאה עצמה מוסרת בתצהירה כי "גם בנושא ענייניו הכספים של בעלי , לא היתה לי ידיעה ממשית…" [ סעיף 8(א) לתצהירה ] ועל כן כל שנאמר על ידיה בנושא זה מאוחר יותר אינו אלא בגדר השערה או הנחה למיטב ידיעתה ולא יותר מכך. דווקא האח משה מוסר לחוקר הנתבעת שלישראל "…לא היה לו תיק שיכול לעשות מזה עושר…היה לו בשביל פרנסה ככה" (עמ' 5 לתמליל השיחה עם החוקר, ראה עדות משה בעמ' 5 לפרוטוקול שורה 2). לא נותר אלא לקבוע על כן שהכנסתו "הקובעת" של ישראל בעת פטירתו היתה -.5,820 ש"ח, לרבות סכומי הכנסתו מפנסיה וזאת על פי נתוני שנת 1994 (ראה טבלה בעמ' 4 לסיכומי התובעים ופיסקה אחרונה בסעיף 1.3 בעמ' 5 לסיכומי הנתבעת). אם אלך לקראת התובעים ואוסיף לסכום זה שיעור של כ - 10%, הרי ניתן לראות את הכנסת התובע, בעת פטירתו, וכהכנסה לפי יעשה החישוב לקביעת הפסדי התובעים בסך של -.6,500 ש"ח לחודש במעוגל; סכום זה, בשערוך למועד הגשת סיכומי הנתבעת, לפי דרך החישוב שם (סיפא לסעיף 1.3) מגיע לסך של -.9,500 ש"ח בקירוב ובחישוב נטו (על פי שיעור המס שחושב על ידי הנתבעת, הנמוך מזה שניתן לחשב לפי שומת 94), סך של כ - -.8,000 ש"ח לחודש בקירוב. על פי חוות דעת של האקטואר שי ספיר, שאין חולק עליה, שווי הפסד התלויים, עבר ועתיד עמד על סך של 76.87 ש"ח לכל שקל של הכנסה שזכה לה ישראל. על כן שווי הפסדי התובעים בהכנסת ישראל עומד, לצורך חישובי, על הסך של כ -.615,000 ש"ח. חישוב סכום זה מייתר את הצורך לבחון את שאר סעיפי הנזק להם טוענים התובעים. גם אם אקבל את כל נתוניהם וחישוביהם (ואינני סבור כך), יגיע סכום הפיצוי המגיע להם, לאחר ניכוי "חסכון ידת המנוח בפנסיה שמקבלת האלמנה" לסכום הנמוך יותר מסכום הגימלאות בערכים המשוערכים (החישובים נעשים על פי חוות דעת של האקטואר הנ"ל, שעודכנו מפעם לפעם ואין חולק על קביעותיו ונתוניו). הדברים נכונים גם אם אני מביא בחשבון את האפשרות שישראל היה עובד עד גיל 70, באותו קצב עבודה (ולא עד גיל 75 כעמדת התובעים), כאשר חישובי האקטואר נכונים ליום פרישה בגיל 65. לאור כל האמור לעיל, דין תביעת התלויים להדחות. אין בכך כדי לפגוע בתביעת עזבון המנוח, לתשלום בגין הוצאות מצבה וקבורה (ראה פיסקה 3.7 לסיכומי טענות התובעים והמוצגים ת/12 ו ת/13; בסיכומי טענות הנתבעת אין התייחסות לפרק תביעה זה), בסך משוערך, ליום הגשת הסיכומים הנ"ל בסכום של -.11,784 ש"ח וכן לפיצוי בגין "כאב וסבל" בשיעור של 25% מ"הסכום המקסימלי" כפי תקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976. הסכומים הנ"ל ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין. בנסיבות העניין, בהתחשב בדחיית תביעת התלויים מחד, ובזכות העזבון מאידך, ישא כל צד בהוצאותיו.   תאונת דרכיםעצמאיםתאונת עבודה