ביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, שילם לתובע דמי פגיעה למשך 3 חודשים [15.11.06 - 13.2.07], מענקי נכות זמנית של 50% למשך חודשיים וחצי נוספים [14.2.07 - 30.4.07] ולבסוף מענק נכות צמיתה. החל מיום 1.5.07 קבעו וועדות רפואיות ליד המל"ל את נכותו הצמיתה של התובע בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 [להלן - "התקנות"]: בגין הגבלה צווארית בין קלה לבינונית - 15% לפי סעיף 37 [5] [א - ב] לתקנות. בנוסף, בגין ירידה קוגניטיבית קלה כתוצאה מהפרעה אפקטיבית - 10% לפי סעיף 34 [ב] לתקנות ולאחר ניכוי מחצית בגין מצב קודם - 5%. סה"כ נכות צמיתה משוקללת - 19.25%. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא 19% נכות ביטוח לאומי: תביעה לפיצוי בגין נזק גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפיצויים]. המחלוקת על הנזק בלבד. רקע ועובדות שאינן במחלוקת התאונה 1. התובע יליד 20.6.55, נפגע בתאונת דרכים מיום 15.11.06 ונגרמו לו נזקי גוף [להלן - "התאונה"]. התאונה אירעה עת ג'יפ צד ג' הגיע מאחור ופגע במאזדה - פרטית בה נהג התובע [להלן - "המאזדה"] ואשר עמדה ברמזור אדום. כתוצאה מהפגיעה הועפה המאזדה והתנגשה ברכב שעמד לפניה. בעקבות התאונה הוכרזה המאזדה כאובדן גמור. 2. התובע פונה ממקום התאונה לבית החולים שערי צדק. הרופאים בחדר מיון אבחנו שפשופים, חבלות ראש ללא אובדן הכרה, רגישות והגבלת תנועות צוואר, ללא חסר נוירולוגי. התובע טופל שמרנית ושוחרר למעקב בקהילה. הוא הופנה לטיפולי פיזיותראפיה וכירופרקטיקה. מאז התלונן על כאבי צוואר ושכמות, כאבי ראש, בחילות, הפרעות שינה וחולשה כללית. ב - 7.11.07 נותח לשחרור תעלה קרפאלית בידו הימנית. עקב תלונות על מצב נפשי, טופל אצל פסיכולוגית ונטל "רסיטל", תרופה נוגדת דיכאון וחרדה. באוקטובר 2008 עבר התובע אבחון נוירוקוגניטיבי שקבילותו שנויה במחלוקת. הנכות על פי דין 3. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, שילם לתובע דמי פגיעה למשך 3 חודשים [15.11.06 - 13.2.07], מענקי נכות זמנית של 50% למשך חודשיים וחצי נוספים [14.2.07 - 30.4.07] ולבסוף מענק נכות צמיתה. החל מיום 1.5.07 קבעו וועדות רפואיות ליד המל"ל את נכותו הצמיתה של התובע בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 [להלן - "התקנות"]: בגין הגבלה צווארית בין קלה לבינונית - 15% לפי סעיף 37 [5] [א - ב] לתקנות. בנוסף, בגין ירידה קוגניטיבית קלה כתוצאה מהפרעה אפקטיבית - 10% לפי סעיף 34 [ב] לתקנות ולאחר ניכוי מחצית בגין מצב קודם - 5%. סה"כ נכות צמיתה משוקללת - 19.25%. הוועדות שללו קשר סיבתי בין תלונות נוספות של התובע, בפרט תסמונת התעלה הקרפאלית לבין התאונה. איש מהצדדים לא חלק על קביעות הוועדות ולא ביקש לסתור אותן. זו אם כך הנכות המחייבת על פי דין לצורך תביעה זו. בשולי הדברים, ועל אף שקביעה זו של המל"ל אינה מחייבת את בית המשפט - המל"ל נמנע מהפעלת תקנה 15 לתקנות שכן התובע שב למקום עבודתו. מצב אישי ותעסוקתי עובר לתאונה 4. אקדים ואומר כאן: לא היו הצדקה ומקום להיכנס ולפרט בנושאים אישיים אלה אלמלא הפך אותם התובע לברי - משמעות. בסוף שנת 2003 התגרש התובע מאשתו, עבר להתגורר בגפו בדירות שכורות, טופל נפשית ונטל תרופות נוגדות דיכאון וחרדה. התובע שילם דמי שכירות בסדר גודל של כ - 2,000 ₪ לחודש ובנוסף חויב בתשלומי מזונות חודשיים בסכומים של כ - 900 ₪. התובע נקלע לחובות חיצוניים של כ - 400,000 ₪. לשם הסדרתם נטל ממעבידתו, עיריית ירושלים [להלן - "העירייה"] הלוואה וחויב בהחזרים חודשיים של כ - 4,000 ₪, החזרים שנוכו דרך קבע ממשכורתו. 5. התובע נהג במקצועו. בעבר [1990] החזיק ברישיון נהיגה על מונית ועובר לתאונה החזיק ברישיון נהיגה ברכב כבד. ב - 23.10.89 החל לעבוד כנהג משאית במחלקת האחזקה - האגף לשיפור פני העיר ["שפ"ע"] בעירייה. עובר לתאונה עמד שכרו החודשי הנומינאלי על כ - 8,200 ₪. השכר הורכב מסכום בסיס ומ - 4 תוספות שכר משני סוגים: [1] כלליות - כוננות 32 שעות עבודה חודשיות ו - תמריץ לפי יום עבודה בפועל. [2] לרכב כבד - לפי יום עבודה בפועל ו - לפי נהיגה 4 - 16 טון לפי יום עבודה בפועל [להלן - "תוספות רכב כבד"]. מצב אישי ותעסוקתי לאחר התאונה 6. לאחר התאונה ובמהלך תקופת הנכות הזמנית החלקית, באמצע חודש פברואר 2007, שב התובע לעבודתו כנהג משאית בעירייה. לאחר שובו נעדר מעבודתו למשך ימים רבים, וכעולה מאישורי העירייה, חלקם בגין "מחלה" לפי אישורים רפואיים [174 ימים] וחלקם בגין "חופשה", השתלמות וסיבות שונות. 7. בדצמבר 2008 עזב את דירתו השכורה ועבר להתגורר עם אימו, בביתה. האם העידה כי היא זו ששילמה ומשלמת עבורו את תשלומי המזונות ואף נושאת בהוצאות המחיה והדיור שלה ושלו. 8. ביום 6.5.09, כשנתיים וחצי לאחר התאונה פנה התובע דרך רופא המשפחה שלו לרופאה התעסוקתית ד"ר גורדון. הוא הציג בפניה מסמכים רפואיים ופירט את תחושותיו ואת תלונותיו. ד"ר גורדון פנתה לעירייה לקבלת מידע על טיב העבודה ותפקודו של התובע אך לא זכתה לתשובה. לדבריה, שוחחה עם אנשי העירייה לימים ורק לקראת עדותה במשפט. אך כבר ב - 6.5.09 קבעה כי "לאור מצבו הבריאותי הנוכחי לא מסוגל לעבוד בתור נהג משאית לתקופה של חצי שנה לפחות. ביקור חוזר בתום התקופה". ואולם ד"ר גורדון לא הסתפקה בכך. היא הפנתה את התובע לבדיקות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים ליד משרד הבריאות [להלן - "המרב"ד"]. 9. המרב"ד העמיד את התובע לבדיקות של פסיכולוגית ופסיכיאטר. ממצאי הבדיקות יובאו בהמשך. בעקבות ממצאים אלו הוציא מנהל המרב"ד פרופ' ריבק הודעה למשרד הרישוי. בהודעה זו מיום 22.10.09 נכתב כי התובע כשיר לנהיגה על רכב פרטי ואולם: "אין אנו ממליצים על המשך רישיון נהיגה מסוג C1 מסיבה: אי התאמה אישיותית לנהיגה בטוחה". ועוד נכתב בהודעה כי התובע רשאי להגיש בקשה מחודשת [לבטל את הפסילה] כעבור שנה. המשמעות המעשית היא שהתובע נפסל מנהיגה על משאית [להלן - "הפסילה"]. התובע לא ערער על הפסילה ולא ביקש לאחר מכן את ביטולה. 10. התובע טוען כי התחמק כל השנים לאחר התאונה מנהיגה על משאית ובפועל "ירד" ממשאית במאי 2009, אך בפועל הוגדר בעירייה כנהג משאית עד כולל אוגוסט 2009, שאז חדלה הגדרה זו. בהתאם, חדל לקבל תוספות שכר עבור רכב כבד אך היה זכאי לקבל תוספות כלליות ותוספת ייחודית עבור רכב קל. בתקופה זו עדיין הוצב התובע בעירייה והועסק בעבודות משרדיות [העברת דואר וכד'] ובנהיגת רכבו הפרטי של מנהל אגף שפ"ע לצרכים מנהליים. 11. ביוני 2010 הצמידה העירייה את התובע למנהל האחזקה בחברת הבת שלה - החברה לפיתוח מזרח ירושלים. התובע נמצא בין 3 ל - 4 שעות בעבודה, אך אינו הולך ברגל, אינו מבצע עבודה פיסית ולמעשה אין לו ואף לא נדרש ממנו ביצוע קונקרטי כלשהו. התובע מוגדר כעובד עירייה במשרה מלאה, וממשיך להשתכר סכום בסיס, תוספות כלליות להן הוא זכאי, כגון תוספות עבור שעות נוספות וכן תוספת ייחודית עבור רכב קל. המחלוקות 12. האם הוכח קשר הסיבתי בין התאונה לבין היעדרויות התובע מעבודתו לאחר תום תקופות אי הכושר . 13. האם בעקבות התאונה פחת שכרו של התובע ואם כן באיזו מידה, או שמא הושבח. 14. במידה שהשכר פחת, מה הגורמים לכך ומה הקשר בינם לבין התאונה. והאם הוכח קשר סיבתי בין הפסילה מנהיגה על משאית לבין התאונה. 15. האם הוכח קשר סיבתי בין מגבלותיו עקב התאונה לבין מעברו להתגורר בבית אימו. 16. מחלוקות שגורות באשר לראשי הנזק השונים ובפרט על דרך חישוב הפסדי השתכרות ותנאים סוציאליים בעתיד. הראיות 17. מטעם התובע העידו הוא עצמו, חברו מנחם כהן העובד כנהג משאית בעירייה, אימו חנה גבאי, אריה ראובני מנהל מחלקת אחזקה בחברה לפיתוח מזרח ירושלים והרופאה התעסוקתית ד"ר גורדון. כמו כן הגיש מוצגים. 18. הנתבעת הסתפקה בהגשת מוצגים, לרבות תעודות עובד ציבור ממשרד הרישוי ומהמרב"ד. דיון עדות התובע והתנהלותו 19. בהינתן הודאה של המבטחת הפלת"דית בחבות וקביעת דרגת הנכות על פי דין, מתמקדת עבודת בית המשפט דרך כלל בחישוב ראשי הנזק על בסיס פרמטרים מוצקים יחסית שנקבעו בחוק הפיצויים. נזק מיוחד יש להוכיח הן לעניין קיומו והן לעניין שיעורו. שוכנע בית המשפט בקיומם של נזקים ובהינתן קושי להעריכם בדייקנות, רשאי הוא במסגרת שיקול דעתו לפסוק סכומים על דרך האומדן [ע"א 444/94, אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פד"י נא [5] 243]. 20. התובע כאן העמיד במרכז הטיעון והעדות שלו את ראשי הנזק המיוחד, כמובן עם השלכות לעתיד. מקום בו לא נתמכת עדותו היחידה של התובע בסיוע, על בית המשפט לנמק מה הניע אותו להסתפק ולקבוע ממצאים על סמך עדות זו [סעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971]. מקום בו קיים סיוע בדמות עדויות של אחרים, לרבות כאלו שעדותם טעונה סיוע אף היא, יבחן בית המשפט בזהירות את המכלול. 21. כבר עתה אני קובעת כי התובע נסחף להפרזה ולהאדרה של נזקיו ושל מגבלותיו כמו גם הקשר הסיבתי בינן לבין התאונה. כך למשל כאשר ייחס את בעיות הנימול וההירדמות בידיו, כמו גם את הניתוח שעבר לשחרור התעלה הקרפאלית - לתאונה [סעיף 10 לתצהירו]. וכך למשל כאשר ייחס כאבי גב, כאבי ראש, סחרחורות, חוסר יציבות ואי סבילות לרעש לתאונה [סעיף 14 לתצהירו]. כל זאת בניגוד לקביעות הוועדה הרפואית ליד המל"ל, המהוות קביעות על פי דין, והשוללות חד משמעית קשר סיבתי בין מצב הידיים או בין מצב נוירולוגי לבין התאונה. הוועדה אף דחתה את חוות דעתו הפרטית של הנוירולוג ד"ר קוריצקי, אותה הגיש לה התובע. 22. התובע חטא גם בתיאור מצבו הנפשי עקב התאונה. הוא הצהיר אמנם כי לפני התאונה טופל על ידי פסיכולוג אך צמצם זאת לרקע של בעיות בזוגיות שהובילו לגירושין [סעיף 12 לתצהירו]. בעמ' 7 העיד כי התגרש בשנת 2003, לאחר כ - 10 שנות סכסוך וכי החל ליטול "רסיטל", תרופה נוגדת דיכאון וחרדה רק בשנת 2004 ולאחר שאשתו עזבה אותו. התובע שלל כי אי פעם נטל תרופה נוגדת דיכאון וחרדה אחרת בשם "פריזמה". הוא יצר רושם מצמצם ולפיו התעוררו אצלו בעיות נפשיות - משבריות, על רקע הגירושין בלבד. אך מתיקו הרפואי עולה כי כבר בשנת 2001 נרשם שהוא מטופל ב"פריזמה" כבר שנה, כי ביקש מהרופא המטפל ד"ר ארליך מרשם המיועד לחולים כרוניים וכי ד"ר ארליך הוציא לו מרשם ל"רסיטל" [עמ' 7]. ועוד עולה כי כבר בשנת 1990 החל בטיפול פסיכולוגי עקב דיכאון [עמ' 8]. כאשר עומת התובע עם כל אלה בחקירתו הנגדית, תירץ כי מדובר ב"דיכאון קל" וכי "הבעיה הנפשית חזרה לי בגלל הגירושין" [שם]. בכל אלה אין הסבר מניח את הדעת לבעיות נפשיות שהחלו שנים לפני התאונה ולפני הגירושין ולטיפול תרופתי שניתן בהתאם. 23. התובע ואף אימו הצהירו שעקב התאונה, נזקק הוא לעזרה מאסיבית של האם [סעיפים 36 - 37 לתצהירו וסעיפים 5 ו - 13 לתצהיר האם]. מתצהיריהם מתעורר הרושם כי עובר לתאונה היו חייו של התובע סוגים בשושנים והתאונה היא זו שדרדרה אותם. האם הצהירה בסעיף 4 לתצהירה: "מאז התאונה מצבו של יוסי רק הולך ומתדרדר כל הזמן, גם נפשית, גם פיזית וגם כלכלית, עד כדי כך שבחודש דצמבר 2008 הוא נאלץ לעבור לגור איתי, כי הוא לא יכול היה עוד להמשיך לבד". אך כאשר נשאלה בחקירתה הנגדית האם לפני התאונה שילם התובע שכר דירה בערכים של 2,000 ₪ ובנוסף מזונות, הודתה כי: "לפני התאונה הכל אני שילמתי לו כי הוא עשה הרבה חובות". בהמשך אישרה כי התובע שילם עוד 4,000 ₪ לחודש עקב הלוואות להחזרי חובות של מאות אלפי ₪ וכי התובע עבר להתגורר אצלה כי היו לו הרבה חובות לא היה לו הרבה כסף, הכל עקב בעיה כלכלית וכי לאחר תשלום החובות, נותר לו ביד סכום חודשי של כ - 1,000 ₪. [עמ' 21]. על אף זאת לא היססה להעיד מיד לאחר מכן כי : "לפני התאונה המצב הכלכלי שלו היה בסדר, והוא היה עובד ונתנו לו משכורת" [שם]. עדות זו הינה עדות מוטה, מופרכת מכוח עצמה ונעדרת משקל. יש בה בעדות זו גם כדי לחזק את הרושם המאדיר והמפריז בעדות התובע עצמו. 24. על בית המשפט לחתור לקביעת ממצאים עובדתיים על פי דיני הראיות ותוך סינון ההפרזה וההאדרה, לא להעניש את התובע על אלו, לא לנקוט כלפיו אמת מידה כזו במשלי איזופוס כלפי הרועה הידוע שזעק "זאב - זאב" אך גם לא לתת לו ליהנות מפירותיהן. נזק מיוחד הפסדי השתכרות לעבר לתקופות אי כושר ונכות זמנית 25. נזכיר כי התאונה אירעה ב - 15.11.06. התובע שב לעבודה באמצע פברואר 2007. בתקופה זו שולם לו שכר מלא לרבות דמי הפגיעה ששילם המל"ל. התובע לא הפנה בסיכומיו להפסדים ספציפיים ולא פירט אותם נוכח תלושי השכר. על כן לא הוכחו הפסדים בתקופות אלה. ימי היעדרות מפברואר 2007 ואילך 26. התובע אכן הרבה להיעדר מעבודתו וניצל לשם כך ימי חופשה וימי מחלה צבורים. שכרו הבסיסי לא פחת אלא התוספות המשתלמות בגין ימי עבודה בפועל - פחתו. התובע צירף למוצגיו דוח"ות פירוט היעדרויות. מסתבר כי בשנת 2006 ועוד לפני התאונה, ניצל התובע 62 ימי היעדרות בגין חופשה, מחלה, יום בחירה ויום טיול. מדובר בכמות נכבדה של ימי היעדרות שאינם קשורים לתאונה. 27. כמות הניצול השנתית הממוצעת של ימי היעדרות לאחר התאונה, אינה חורגת מהכמות הנכבדה של הניצול עובר לתאונה, למעט בשנת 2009: בשנת 2007 ניצל 68 ימים, בשנת 2008 ניצל 63 ימים, בשנת 2009 - ניצל 110 ימים ובשנת 2010 - ניצל כמות פחותה יחסית של 34 ימים. לטענת התובע מדובר ב - 174 ימים בהם נאלץ להיעדר מעבודתו עקב פגעי התאונה. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, התובע לא חרג לאחר התאונה מכמות הניצול של ימי היעדרות כאמור עובר לתאונה. שנית, לגבי הקשר הסיבתי, אין לי אלא את עדות התובע ולא רחשתי לה אמון כזה שאוכל לבסס עליה לבדה ממצאים. שלישית, מגבלתו האורטופדית של התובע לא מנעה ממנו בחלק הארי של התקופה לנהוג על משאית ועל רכב פרטי, בין של מנהל מדור שפ"ע בעירייה ובין שלו עצמו. ההחמרה הנפשית המתבטאת בנכות של 5% אין בה כדי להוכיח כשלעצמה את הקשר הסיבתי הנטען. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין ניצול ימי היעדרות והפחתת תוספות - לבין התאונה. הפחתת שכרו של התובע לאחר התאונה 28. התובע הצהיר בסעיף 26 לתצהירו כי החל ממאי 2009 "הורד" מהמשאית ובהמשך העיד כי החל אז לשמש כנהג רכב קל בשירות העירייה. אך תלושי השכר של התובע לחודשים מאי - אוגוסט 2009 מצביעים על תשלום תוספות לרבות תוספת רכב כבד ותוספת רכב 4 - 16 טון. מדובר בסכומים נמוכים של עשרות ₪ לחודש. יצוין כי בעבר, בחודשים שקדמו לתאונה נעו סכומי התוספות בין 300 ₪ ל - 500 ₪. ייתכן כי התוספות פחתו בעקבות היעדרויותיו הרבות של התובע, ייתכן כי מסיבה אחרת. התובע לא פיזר עמימות זו. 29. החל מספטמבר 2009 לא משולמות לתובע תוספות בגין רכב כבד. התובע לא הגיש טבלה ולא פירט את השתנות והתפלגות רכיבי השכר מדי חודש בחודשו. בית המשפט אינו משמש כמנהל חשבונות עבור התובע אך מבדיקה שטחית של תלושי שכר לחודשים ספטמבר 2009 ואילך, למעט אפריל 2010 בו שולמה באופן חריג תוספת רכב כבד [ואני מוכנה להניח כטענת התובע כי מדובר בשגגה] - עולה כי משולמות תוספות אחרות בגין "רכב קל", "רכב שירות א" ובנוסף בגין "רכב משת עיר". תוספות אלה מגיעות במצטבר ל - 600 ₪ לחודש. ועוד עולה כי לעיתים משולמות תוספות בגין שעות נוספות אך לעיתים מנוכים סכומים בגין ימי היעדרות. 30. תלוש השכר לחודש ינואר 2010 מעלה שכר ברוטו של 8,499 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה - 8,008 ₪. תלוש השכר לחודש פברואר 2010 מעלה שכר ברוטו חריג [לאחר הפרשים] של 12,432 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה - 11,491 ₪. תלושי השכר לחודשים מרץ, אפריל ומאי 2010 מעלים שכר ממוצע [לאחר ניכוי מס הכנסה] של כ - 7,000 ₪. התלוש האחרון לחודש יוני 2010 כולל דמי הבראה שנתיים של 4,740 ₪, מעלה שכר ברוטו של 13,194 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה - 12,430 ₪. נמצא כי שכרו החודשי ממוצע של התובע לאחר התאונה עומד על כ - 8,500 ₪. 31. עובר לתאונה עמד שכרו החודשי הנומינלי של התובע על 8,200 ₪. חברו לעבודה מנחם כהן, העיד וצירף תלושי שכר שלו כנהג משאית בעירייה ולפיהם השתכר בחודשים מרץ - מאי 2010 שכר חודשי ממוצע [לאחר ניכוי מס הכנסה] של 8,583 ₪. למנחם משולמות תוספות שכר בגין רכב כבד ובנוסף תוספות בגין "רכב שירות א'" ו"רכב משת עיר". נמצא ששכרו החודשי של התובע לאחר התאונה - אינו שונה ואינו פחות משכרו של נהג משאית בעירייה, על אף שהוא נעדר יותר, עובד פחות שעות ונהנה מתוספות אחרות. על כן לא הוכיח התובע הפסדי השתכרות עד כה - בקשר סיבתי עם התאונה. כאן יכולה הייתי לסיים פרק זה, אך לאור טיעוני התובע והמקום שהוקדש להם בסיכומי הצדדים, אתייחס בקצרה להנחה [אותה אני דוחה] ולפיה בכל זאת פחת שכרו לאחר התאונה וכתוצאה ממנה. הגורמים להפחתת שכר - האם נעוצים בתאונה ובפגעיה? 32. אריה ראובני מנהל העבודה של החברה לפיתוח מזרח ירושלים, זומן להעיד על ידי התובע, אך ניכר בו שאין לו אינטרס לרצות את התובע. הוא העיד שהתובע נוכח בעבודה כשלוש - ארבע שעות ביום, לא תורם לעבודה ו"לדעתי זרקו אותו [העירייה, י.ה.] עלי" [עמ' 30 - 32]. לדבריו התובע מדווח על שעות עבודתו בעירייה ולא בחברה לפיתוח מזרח ירושלים. עדותו של ראובני מקובלת עלי באשר היא משתלבת עם כלל העדויות וכאמור, נעדרת אינטרס. על אף הנוכחות המצומצמת בעבודה, מכירה בו העירייה כמי שעובד במשרה מלאה, הכל כעולה מתלושי השכר. 33. אך התובע אינו מדווח וממילא אינו מתוגמל בגין שעות נוספות בכמות משמעותית. כמו כן מנוכים משכרו סכומים בגין היעדרויות. בנוסף הוא אינו מתוגמל באופן משמעותי על ימי אי היעדרות [בניגוד לחברו מנחם]. זהו גורם אחד להפחתת השכר. בכל הכבוד לתובע, איני סבורה כי הוכיח קשר סיבתי בין אופי עבודתו זה לבין התאונה. מגבלותיו שנגרמו בתאונה הינן הגבלת תנועות בין קלה לבינונית בצוואר והחמרה של 5% במצב נפשי קודם. אין באלה כדי להצדיק כשלעצמם עבודה מופחתת. טענה זו נדחית. האם הוכח קשר סיבתי בין הפסילה לבין התאונה? 34. נטל ההוכחה מוטל מראשית המשפט ועד סופו על התובע. נטל זה כבד כאן משום שעדותו היחידה של התובע לא הותירה בי רושם כדי ביסוס ממצאים עליה לבדה. התובע לא חדל מיד לאחר התאונה לנהוג על משאית. בתום תקופת אי כושר של כ - 3 חודשים שב לעבודתו כנהג משאית. לגרסתו התחמק מנהיגה על משאית אך זו גרסה זו אינה נתמכת בסיוע חיצוני. ההיפך, תלושי השכר מהעירייה מצביעים על תשלומי תוספות בגין נהיגה על רכב כבד עד כולל אוגוסט 2009. 35. הרופאה התעסוקתית ד"ר גורדין, המליצה ל"הורידו" מהמשאית למשך חצי שנה על סמך דבריו ותלונותיו ולא על סמך בדיקה פיזיולוגית או בדיקה פסיכיאטרית השוללת את התאמתו לנהיגת משאית. מעדותה עולה שהתובע מסר לה בביקורו אצלה במאי 2009, כי הוא חזר לעבודה בעיסוק אחר כנהג טנדר ופרייבט [עמ' 39]. מכאן שהתובע לא גילה לה שהמשיך לנהוג על משאית למעלה משנתיים וחצי לאחר התאונה. היא הודתה שלא קיבלה מהעירייה מידע על אופן עבודתו לאחר התאונה [עמ' 30 - 31]. היא התרשמה מתלונותיו על דיכאון, על אף שאינה מומחית בתחום זה ועל אף שהייתה מודעת לטיפול נוגד דיכאון שקיבל בעבר, בשנת 2001 [כאשר נהג ללא עוררין על משאית] [עמ' 39 - 41]. על כן המלצתה מאותו מועד אין בה כדי לסייע לעדות התובע. 36. וכאן מגיעים אנו לפסילה עצמה, שנעשתה על ידי המרב"ד. המרב"ד ביסס את הפסילה על שתי בדיקות ואין מנוס מלפרט את ממצאיהן: הפסיכולוגית א. מירס - קסטיאל מצאה אצל התובע קשיים מסוימים במישור הרגשי עם קווים נוירוטיים, קושי להתמודד ולתפקד במצבי לחץ אך תפקוד נורמטיבי סביר. לאור דבריו כי אינו מסוגל לנהוג במשאית ומכלול הנתונים, נראה לה שיש מקום לשקול נהיגה ברכב פרטי בלבד. הפסיכיאטר ד"ר חבר עיין במכתב הרופאה התעסוקתית ד"ר גורדון. הוא מצא שהתובע חרדתי וממעיט בחשיבות המשבר. לדבריו התובע מתאר PTSD לאחר תאונה עם משאית ואומר שיש לו "פחד" מנהיגה במשאית אך ממשיך בנהיגה על רכב פרטי. מלבד רמה נמוכה והכחשת כל, לא מצא מה לציין. על כן המליץ לאשר נהיגה על רכב פרטי בלבד. 37. מכאן ניתן להסיק כמה מסקנות. האחת, הפסילה לא באה עקב מגבלה אורטופדית. השנייה, הפסילה באה עקב מגוון נתונים נפשיים, חלקם פרה - מורבידיים, בסיסיים - נוירוטיים וחלקם על רקע טענת התובע ל"פחד" מהתאונה. העובדה שהפסיכיאטר הבין שהתאונה אירעה עת נהג התובע במשאית [מה שאינו נכון] אינה מעלה ואינה מורידה. מסקנה נוספת, קביעות הפסיכיאטר אינן משתנות גם לאחר שקיבל מהרופאה התעסוקתית מידע על דיכאון קודם. 38. אך הפסיכיאטר מטעם המרב"ד אינו מומחה מטעם בית המשפט בתביעה לפי חוק הפיצויים, אינו מתיימר לקבוע מצב נפשי בקשר סיבתי עם התאונה ואף אינו צריך לעשות כן. זאת לאור המטרה לשמה הוזמנה חוות דעתו: השלכת תפקודו של הנהג על הבטיחות בדרכים. אין פלא איפה שהפסיכיאטר, נוכח המידע המוגבל שעמד לרשותו, העדיף להמליץ על פסילת התובע מנהיגה על משאית, אם כי מצבו לא הרשים אותו כדי המלצה על פסילת נהיגה מוחלטת. לא נוכל לדעת מה היו המלצות הפסיכיאטר לו הגיע אליו התובע לפני התאונה, כשהוא מטופל במינון זהה של נוגדי דיכאון, עם אותן הפרעות פרה - מורבידיות. 39. וכאן נשוב לנקודת המוצא - הוועדה הרפואית של המל"ל העמידה את נכותו הנפשית של התובע על 10%, מהם 5% עקב ירידה קוגניטיבית קלה כתוצאה מהפרעה אפקטיבית. מעצם הקביעה עולה כי נמצא קשר סיבתי בין התאונה לבין ההחמרה. התובע חדל לנהוג על משאית למעלה משנתיים וחצי לאחר התאונה. התובע יזם הליכים בעקבותיהם נפסל רישיון הנהיגה שלו על משאית. לעיתים נכות רפואית מזערית עלולה להשפיע ולהפוך מצב קודם למצב חמור משמעותית. בהינתן כל אלה, אני סבורה כי התובע הוכיח קשר סיבתי מסוים ועמום בין התאונה לבין הפסילה, אם כי עד כה לא נגרמו לו הפסדי השתכרות עקב כך. הוצאות לעבר 40. התאונה הינה תאונת עבודה והוצאות התובע עבור טיפולים רפואיים ונסיעות לטיפולים כאלו - מכוסות במסגרת החקיקה הסוציאלית. התובע לא הגיש אסמכתאות. אך התובע הוכיח כי נזקק להוצאות ואני מוכנה לקבל כי לא כולן מכוסות במלואן במסגרות הקיימות. על כן מצאתי לפסוק לו על דרך האומדן סכום של 3,000 ₪. עזרת הזולת לעבר 41. התובע התגורר בגפו בתקופה שלאחר התאונה ועד 2008. הוא לא הגיש אסמכתאות לעזרה בשכר. מצבו הרפואי ומגבלותיו בתקופת אי הכושר ולאחריה אינם מצביעים על צורך מוגבר בעזרת משפחה. 42. בדצמבר 2008, כשנתיים לאחר התאונה, עבר התובע להתגורר עם אימו. התובע לא הוכיח שמעבר זה כמו גם העזרה שהושיטה ומושיטה לו אימו, קשורים ולו באופן שולי לתאונה ולמגבלותיו בעקבותיה. ההיפך, מפי האם הוכח כי מעבר זה ותמיכה זו נגרמו עקב מצוקה כלכלית של התובע, מצוקה הנובעת עקב התחייבויות כספיות חיצוניות. התובע לא הוכיח ראש נזק זה. נזק כללי הפסדי השתכרות לעתיד; הפסדי פנסיה; תנאים סוציאליים 43. כיום לא נגרמים לתובע הפסדי השתכרות. הוא הצליח "להסתדר" בעבודה קלה, פחותת שעות ונעדרת מאמץ של ממש. התובע עובד וותיק בעירייה, מאז התאונה חלפו כבר 6 שנים ועד כה הוא לא אוים בפיטורין. 44. מאידך, דווקא משום שאינו מועיל לעירייה בתפקידו, אין ולא יכול להיות לו ביטחון שלא יפוטר בעתיד או לא תחול הרעה בתנאי העסקתו. התובע כיום בן 57 ולפניו עוד 10 שנות עבודה. במידה שייפלט לשוק העבודה החופשי, הוא ימצא עצמו מחפש עבודה כשהוא נתון למגבלות אורטופדיות ולמצב נפשי מסוים, שחלקו נובע מהתאונה. בנוסף, במצב הנוכחי לא יוכל להציע עצמו לעבודה כנהג משאית לאור הפסילה. נכון שהקשר הסיבתי בין הפסילה לבין התאונה הוא עמום ונכון שהתובע זכאי לפנות למשרד הרישוי בבקשה לבטל את הפסילה, אך איש אינו תוקע לידיו שאם יפנה ובעת שיפנה, אכן תבוטל הפסילה. 45. נוכח כל אלה ובפרט נוכח העמימות, מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובלי של 100,000 ₪. הוצאות ועזרת זולת לעתיד 46. מרבית הוצאות התובע מכוסות במסגרת החקיקה הסוציאלית. אין צפי להחמרה במצבו ובמגבלותיו. מאידך הוא עלול להיזקק להוצאות שאינן מכוסות במלואן. מצאתי לפסוק לו סכום גלובאלי של 10,000 ₪. נזק לא ממוני 47. לאור נכותו המשוקללת של התובע ובניכוי גיל, אני פוסקת לו סכום של 27,000 ₪. סה"כ - 140,000 ₪. ניכויים 48. מסכום כולל זה יש לנכות את תגמולי המל"ל בגין נכות זמנית ונכות צמיתה [להלן - "תגמולי המל"ל"]. אין לנכות דמי פגיעה שכבר הובאו בחשבון בעת שנשללו הפסדי השתכרות לתקופת אי הכושר. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע 140,000 ₪ בניכוי תגמולי המל"ל כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן ממועדי תשלומם ועד היום [ להלן - "הסכום הפסוק"]. הנתבעת תשלם לתובע בנוסף הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום הפסוק. התובע יגיש נוסח פסיקתא לחתימה בתוך 10 ימים. נכותביטוח לאומי