מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תוקפה של ערבות מתמדת: הנתבע ניהל בית קפה, ואת חשבון הבנק של העסק ניהל בסניף בנק של התובע. אין מחלוקת על כך שבמועד כתב התביעה עמד חובו לבנק על סך של 222,122 ₪. הנתבעת, אשתו של הנתבע, חתמה ביום 29.1.2006 על כתב ערבות מתמדת, בלתי מוגבלת בסכום, להבטחת פירעון חובו של הנתבע. משלא נפרע החוב האמור, נתבעו הנתבעים לפרוע את החוב, הנתבע בהיותו החייב והנתבעת בהיותה הערבה לפירעון החוב. הנתבע טען כי בשל אופן התנהלות הבנק, נגרר למצב שבו חובו הוא כאמור. הנתבעת טענה כי בהחתמתה על מסמכי הערבות, הטעתה אותה פקידת הבנק לחשוב שהיא חותמת על מסמכים אחרים, הקשורים בחשבונה האישי, שאף הוא נוהל באותו סניף בנק. מאחר שלטענתה כתב הערבות נחתם בעקבות הטעייתה, הרי שיש לקבוע כי הוא בטל. הגם שהנתבע התגונן מפני התביעה, בשלב מסוים לא התייצב לאחד הדיונים והתבקש פסק-דין נגדו, אשר טרם ניתן. מאוחר יותר התייצב הנתבע רק בתור עד, ונמנע מלטעון בעניין התביעה, לא ביקש לסכם את טענותיו ואף בפועל לא הגיש סיכום טענות מטעמו. הגם שאין החלטה בעניין הבקשה למתן פסק-דין נגדו, ניכר כי לא הייתה מחלוקת כי יש לקבל את התביעה נגדו. המחלוקת היא אפוא, רק באשר לתביעה נגד הנתבעת. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. כן ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)). ב. עיקרי העובדות, עיקרי ההליכים 3. עיקרי העובדות כפי שיפורטו להלן אינן שנויות במחלוקת. המחלוקת היא רק באשר לנסיבות חתימת מסמכי הערבות הנזכרים לעיל, שעליהם חתמה הנתבעת, כפי שיפורט להלן. 4. ביום 23.10.2002 פתח הנתבע חשבון בנק בסניף הדווידקה של הבנק התובע, בנק המזרחי טפחות בע"מ (באותה עת נקרא בנק המזרחי בע"מ) (להלן גם - הבנק וכן סניף הבנק, לפי העניין). כאמור לעיל, אין מחלוקת על כך שבמועד הגשת התביעה עמד חובו של התובע לבנק על סך של 222,122 ₪, ואף אין מחלוקת על כך שבהתאם לתנאי פתיחת החשבון זכאי הבנק לכך שהנתבע יסלק חוב זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, כנטען בכתב התביעה. ביום 29.1.2006 חתמה הנתבעת, אשתו של הנתבע, על כתב ערבות מתמדת, בלתי מוגבלת בסכום, להבטחת פירעון מלוא חובו של הנתבע לבנק. המחלוקת היא באשר לנסיבות חתימת הערבות, כפי שיפורט בהמשך הדברים. 5. משלא סולק החוב, הגיש הבנק נגד הנתבעים ביום 30.7.2008 תביעה בהליך של סדר דין מקוצר, שבו נתבע מלוא החוב משני הנתבעים. התביעה הוגשה נגד הנתבע, בהיותו החייב העיקרי ונגד הנתבעת, מכוח ערבותה לסילוק החוב. במקביל (ביום 30.7.2008) הגיש הבנק בקשה להטלת עיקול זמני על נכסי הנתבעים, אך הבקשה נדחתה בהחלטת הרשמת מיום 31.7.2008. בקשה חוזרת להטלת עיקול זמני הוגשה ביום 6.8.2008, אשר התקבלה ביום 10.8.2008 ובהתאם לכך הוטלו עיקולים שונים על נכסי הנתבעים, כמפורט בהחלטה ובצווי העיקול שניתנו (בש"א 10276/08). ביום 4.11.2008 הגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן וביום 13.11.2008 הגישה הנתבעת בקשת רשות להתגונן. בא-כוחו של התובע לא התייצב לדיון שנקבע ביום 19.1.2009 לפני הרשמת, ולפיכך שתי הבקשות התקבלו ונקבע כי התצהירים שצורפו אל הבקשות יהוו את כתבי ההגנה מטעם הנתבעים. בקשה לביטול ההחלטה האמורה שהגיש התובע ביום 21.1.2009, נדחתה בהחלטת הרשמת מיום 7.9.2009. 6. בקדם המשפט שהתקיים ביום 4.3.2010 הובהר כי בא-כוחה של הנתבעת מייצג רק אותה (הנתבע אף ביקש ארכה לשם בדיקת האפשרות שיהיה מיוצג בידי לשכת הסיוע המשפטי). משלא התייצב הנתבע לדיון מיום 13.5.2010, שנקבע בנוכחותו, ביקש בא-כוחו של התובע כי יינתן פסק-דין נגד הנתבע. בהתאם להחלטת בית המשפט, נדרש התובע להגיש תצהיר לאימות העובדות שבכתב התביעה, כתנאי לדיון בבקשתו למתן פסק-דין נגד הנתבע. התובע הגיש בקשה כאמור, ביום 6.6.2010, אך כפי שכבר נאמר, נראה שהבקשה לא נדונה ולא ניתנה החלטה בעניינה. 7. בדיון מיום 13.5.2010 אף נקבעו הפלוגתות הטעונות הכרעה ונקבע כי הצדדים יגישו את תצהירי העדות הראשית ואת ראיותיהם, אשר יוגבלו לפלוגתות אלו בלבד. אלו הן אפוא, הפלוגתות שנקבעו, כפי שנוסחו בהחלטה האמורה: "האם הנתבעת 2 חתמה על כתב הערבות, נספח ד' לכתב התביעה בלי שנאמר לה דבר בקשר למהות המסמך, בלי שנאמר לה שהמדובר בכתב ערבות ללא הגבלת סכום, בלי שניתן לה הסבר באשר למהות המסמך ומשמעותו, בלי שהוצג בפניה מידע כלשהו על מצב החשבון של הנתבע 1 ובלי שניתן לה העתק מכתב הערבות עליו חתמה" 8. מטעם הבנק הוגש רק תצהירו של מנהל סניף הבנק, מר דוד רוזמן, אשר לא הייתה מחלוקת כי לא היה מנהל הסניף במועד הרלוונטי. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של הנתבע ושל הנתבעת. ישיבת ההוכחות שבה נחקרו המצהירים על תצהיריהם התקיימה ביום 3.1.2011, ולבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 16.3.2011 ומטעם הנתבעת הוגש ביום 15.5.2011 (כאמור לעיל, הנתבע לא הגיש סיכום טענות מטעמו). ג. עיקרי גרסאות הצדדים עיקרי גרסת התובע (הבנק) 9. בתצהירו של דוד רוזמן, מנהל סניף הבנק, נאמר כי הנתבעת חתמה על שני מסמכי הערבות ביום 29.1.2006. האחד, הודעה לערב, שבה נקבע כי סך חובותיו של הנתבע באותו מועד הם בסך של 146,431 ₪, וכי על מסמך זה מופיעות שלוש חתימות של הנתבעת (נספח ז' של תצהירו של רוזמן). השני, טופס ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום להבטחת חובו של הנתבע, ובמסמך זה מופיעות חמש חתימות של הנתבעת (שם, נספח ט'). יוער כי בתצהיר נאמר שהנתבעת חתמה גם על מסמך הסכמה לגביית עמלה בסך של 130 ₪ (שם, נספח ח'), אך אין עוד מחלוקת כי מי שחתם על מסמך זה הוא הנתבע, ולא הנתבעת. ביום 13.4.2008 שלח הבנק אל הנתבע מכתב התראה, שהעתקו נשלח אל הנתבעת, שבו נדרשו הנתבעים לעמוד בהתחייבותם אל הבנק (שם, נספח י'). לטענת הבנק, הנתבעים לא הביעו כל מחאה או התנגדות לדרישת הבנק, כך שלטענתו, אין הנתבעת יכולה להתכחש לידיעתה על כך שחתמה על הערבות ואף אינה יכולה להתכחש לחובה מכוחו. בנוסף לכך, במועד האמור, 29.1.2006 חתמה הנתבעת גם על שעבוד רכבה לטובת הבנק וזאת כבטוחה נוספת לפירעון חובותיו של הנתבע, ואילו ביום 29.3.2006 חתמה על הודעת משכון (שם, נספח י"א). כן חתמה הנתבעת ביום 29.3.2006 על בקשה והרשאה לשעבוד הרכב (ת/1). 10. כאמור לעיל, אין מחלוקת על כך שבמועד חתימת הנתבעת על כתב הערבות ועל שאר המסמכים הנזכרים, לא עבד מר רוזמן, המצהיר מטעם הבנק, בסניף הבנק הנדון, וכי החל לנהל אותו רק מאז ינואר 2010. גם לא הייתה מחלוקת כי פקידת הבנק שהחתימה את הנתבעת על המסמכים הייתה הגב' בתיה סוקניק, אשר בעת הגשת התצהירים ושמיעת העדויות, עדיין עבדה בסניף הבנק, אך לא הוגש תצהיר מטעמה והיא לא זומנה למתן עדות מטעם מי מהצדדים. עיקרי גרסת הנתבעת 11. בתצהירה טענה הנתבעת כי גם חשבון הבנק שלה התנהל בסניף הבנק, שבו התנהל החשבון הנדון, וכי העבירה לשם את חשבונה בעקבות תנאים טובים שהוצעו לה שכללו גם הלוואה שלוותה מהבנק בתנאים נוחים. לכן משכורתה מעיריית ירושלים, המתקבלת בשל עבודתה בתור מזכירת בית-ספר מופקדת לחשבונה זה. לטענת הנתבעת, לא הייתה מעורבת בניהול העסק של הנתבע ואף לא בניהול החשבון, למעט העובדה שלעתים קרובות, פעמיים בשבוע לערך, הייתה מפקידה סכומי כסף בחשבון הבנק הנדון, שאותם מסר לה הנתבע להפקדה. באשר לנסיבות החתימה על מסמכי הערבות, לטענת הנתבעת במועד חתימתם, 29.1.2006, הגיעה לצורך הפקדת כסף מזומן, ומאחר שלא מצאה חניה במקום סמוך, נשארה בתה ברכב. הנתבעת הפקידה את הכסף ומיהרה לצאת, ואז קראה לה אחת הפקידות, הגב' בתיה סוקניק, וביקשה שתיגש אליה. הנתבעת השיבה לה שתבוא בהזדמנות אחרת, מכיוון שהיא מאד ממהרת, אך הגב' סוקניק אמרה לנתבעת כי עליה רק לחתום על מספר טפסים וכי זה יימשך מספר שניות. לטענת הנתבעת, הניחה שמדובר בחתימה על מסמכים הקשורים בחשבונה ולכן חתמה עליהם. כל זאת בחטף מבלי שנאמר לה דבר באשר למהות המסמכים, מבלי שנאמר לה שמדובר במסמכי ערבות ללא הגבלת סכום, מבלי שהוסברה לה משמעותם או משמעות חתימתה עליהם, מבלי שניתן לה הסבר על מצב החשבון של הנתבע ומבלי שנמסרו לה העתקי המסמכים שעליהם חתמה. עוד טענה כי כל המסמכים נמסרו לה לחתימה באסופה אחת, ללא הבחנה מבלי להסביר דבר. לטענתה, רק בעת קבלת כתב התביעה התבררה לה עובדת החתמתה על מסמכי הערבות. עוד טענה הנתבעת, כי לא קיבלה את מכתב ההתראה מיום 13.4.2008 ובכל מקרה לא הייתה מודעת לכך שנשלח אליה. 12. בתצהירו של הנתבע נאמר, כי קודם להחתמת הנתבעת על כתב הערבות, פנו אליו נציגי הבנק פעמים רבות בבקשה שאשתו הנתבעת תחתום על ערבות להבטחת חובותיו, אך הוא התנגד לכך ודחה את הבקשה. הטעם לכך היה, לטענתו, רצונם שלו ושל אשתו הנתבעת לשמור על הפרדה בין חשבון הבנק של הנתבעת לבין חשבון הבנק של העסק. ד. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות התובע (הבנק) 13. התובע טוען כי הנתבעת היא אישה עובדת, נורמטיבית ואינטליגנטית, המעורבת בעסקי בעלה ופעילה בהם. טענותיה בעניין חתימותיה על מסמכי הערבות, הם בגדר טענות בעל-פה נגד מסמך בכתב וכי בפועל חתמה חמש-עשרה חתימות על כל המסמכים ובשתי הזדמנויות שונות. ביום 29.1.2006 חתמה על מסמכי הערבות וביום 17.4.2006 חתמה על מסמכים בעניין שיעבוד הרכב, וכי בעדותה, אישרה הנתבעת כי כל החתימות הן אמנם שלה. לטענת התובע, ריבוי החתימות אף מלמד, כי לא דובר בחתימה חפוזה, כטענת הנתבעת. אין מחלוקת שהרכב ששועבד הוא רשום בבעלותה של הנתבעת, ומכאן שהיא מעורבת בענייני החשבון ובמצבו ואף חשבונה התנהל באותו סניף בנק. עוד טען התובע, כי מעדותה של הנתבעת עלה שהיא הייתה מודעת לכך שמצב העסק התדרדר וכי נקלע לקשיים (עמ' 13). כך גם העידה על כך שהעסק היה מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה. מכאן שלנתבעת הייתה ידיעה באשר למצב החשבון, ואינה יכולה להתכחש לאחריותה ולמעורבותה בו. מעורבות הנתבעת בענייני החשבון אף באה לידי ביטוי בכך שהיא זו שהפקידה בו כספים פעמיים בשבוע לערך (עדות הנתבעת - עמ' 14). 14. לטענת הבנק, יש לדחות את טענת הנתבעת כי חתמה על מסמכי הערבות בהיסח הדעת, תוך הסתמכות על דברי פקידת הבנק ומבלי לבדוק על מה חתמה. מעדותו של מנהל סניף הבנק, מר רוזמן, עולה כי על-פי נהלי הבנק, קודם להחתמת ערב על מסמכי ערבות וקודם להחתמה על מסמכי שעבוד נכסים, מובהרים לחותם מהותם של המסמכים. לכן לא ייתכן שהחתימה הייתה חפוזה, מבלי שקדם לה מתן הסבר מצד פקידת הבנק. בשל חלוף הזמן מאז נחתמו המסמכים ולאור העובדה שמאז חתימתם טיפלה פקית הבנק באלפי לקוחות, אין משמעות לזימונה למתן עדות ועל-כן די בכך שמנהל הסניף העיד על נהלי הבנק. הבנק הדגיש כי בפסקי-דין רבים נקבע הכלל שלפיו חזקה על מי שחתם שהוא יודע על מה חתם והסכים לכך, וכי רק אם החותם הוטעה יש מקום לטענתו שלא ידע על מה חתם. כך גם נקבע כי על המבקש לסתור את החזקה האמורה, מוטל נטל כבד, ולטענת הבנק, הנתבעת לא עמדה בנטל זה. בנוסף לכך, אם הנתבעת לא הבינה על מה היא חותמת, כטענתה, היא יכולה הייתה לבקש הסבר וגם יכולה הייתה לקרוא את המסמך שעליו חתמה. עיקרי טענות הנתבעת 15. טענתה של הנתבעת היא כאמור, כי הוטעתה באשר לתוכנם של המסמכים שעליהם הוחתמה. בעוד שהוצג לה מצג כאילו מדובר בחתימות טכניות על מסמכים הקשורים בחשבון הבנק שלה המתנהל בסניף, רק בדיעבד התברר לה כי הוחתמה על מסמכי ערבות, שלפיהם היא ערבה לחובות חשבונו של הנתבע, ללא הגבלת סכום. 16. לטענת הנתבעת, העסק שניהל בעלה הנתבע, לא היה עסק משותף, אלא עסק שניהל רק הנתבע ללא מעורבות כלשהי מצדה. הבנק לא הביא כל ראייה לסתור זאת ואף מנהל הסניף רוזמן, אישר כי לא ידוע לו על אופן ניהול העסק בידי הנתבעים (עמ' 11). כך גם לא נסתרה טענת הנתבעת, כי כלל לא הייתה מעורבת בניהול חשבונו של הנתבע וכי מעורבותה הייתה טכנית והתמצתה רק בהפקדת כסף אל החשבון. בדומה, לא נסתרה טענת הנתבע בתצהירו ובעדותו, כי סירב לבקשת הבנק שהנתבעת תהיה ערבה לחובות החשבון, חרף ניסיונות הבנק לשדלו להחתימה על ערבות. עוד טענה הנתבעת, כי לא נסתרו טענותיה באשר לאופן החתמתה על מסמכי הערבות (כפי שפורטו בתצהירה ובעדותה בעמ' 16), שכן רוזמן לא ידע דבר על נסיבות החתימה (עדותו בעמ' 10). מכאן אפוא, שבכך שהבנק בחר שלא להביא ראיות בעניין נסיבות החתימה על הערבות ובין השאר לא זימן את פקידת הבנק הרלוונטית, לא עלה בידי הבנק לסתור את טענות הנתבעת. בעניין זה טענה, כי טענת הבנק כאילו לא היה טעם בזימון פקידת הבנק וכי די בעדות על נהלי הבנק, נסתרה בעדותו של רוזמן. שכן הוא העיד ששוחח עם פקידת הבנק ושאל אותה על נסיבות המקרה בטרם חתם על תצהירו (עמ' 9 שורות 23-20). לפיכך משלא זימן הבנק את פקידת הבנק למתן עדות, הרי שהדבר פועל לחובתו, שכן אי זימונו של עד רלוונטי מקימה חזקה כי אילו הובא אותו עד, הייתה עדותו פועלת לחובת אותו בעל-דין שנמנע מלזמנו. 17. באשר לטענתו של הבנק, כי חזקה על מי שחתם על מסמך כי הבין את תוכנו והסכים לו, אפילו לא טרח לקרוא אותו, טענה הנתבעת כי חזקה זו אינה רלוונטית. שכן טענתה היא שהוטעתה על-ידי הבנק לחשוב שהיא חותמת על מסמכים שונים מאלו שעליהם חתמה ולכן בנסיבות אלו, החזקה האמורה כאמור, איננה רלוונטית. לטענתה, כפי שאמנם נקבע באותו פסק-דין שנזכר בסיכום טענות הבנק, במקום שאדם הוטעה לחשוב כי הוא חותם על דבר אחד, בעוד שבפועל חתם על דבר אחר, לא יחייב אותו המסמך שעליו חתם (ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29 (1980)). הדברים נכונים במיוחד, וכפי שנקבע באותו עניין, במקום שבו היו יחסים מיוחדים בין הצדדים, וזאת לאור יחסי האמון שהיו ביניהם. מאחר שאין מחלוקת שהבנק חב חובות אמון כלפי לקוחותיו ובמיוחד כלפי ערב, לטענת הנתבעת, יש לקבוע שהופרה חובת אמון זו, בכך שהנתבעת הוטעתה לחתום על כתב הערבות מבלי לידע אותה על מה התבקשה לחתום. לתמיכה בטענות הנתבעת, הפנו סיכומי טענותיה אל פסקי-דין שבהם הופטרו ערבים מערבותם בשל כך שבנק לא מסר לערב מלוא הפרטים הרלוונטיים, או בשל כך שלא נאמר לערב מה יתרת חובו של החייב. 18. עוד טענה הנתבעת, כי לאור העובדה שהנתבעת הוטעתה כאמור וכטענתה, נמצא הבנק מפר את איסור ההטעיה הקבוע בהוראת סעיף 3 בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 ובסעיף 15 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. כן הפר הבנק את חובת הגילוי הנאות הקבועה בסעיף 5 בחוק הבנקאות, בכך שלא הביא לידיעתה את מהות מסמכי הערבות שעליהם נדרשה לחתום, וזאת בידיעה שהיא מסרבת לחתום על ערבות לחובותיו של הנתבע. בנוסף לכך, על-פי כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992, היה על הבנק למסור את כל המסמכים לנתבעת קודם שחתמה (שם, סעיף 3א) ואף חלה על הבנק חובה למסור לנתבעת מסמך המפרט את סכום הערבות. בעניין זה נעיר, כי אין מחלוקת שעל אחד המסמכים, כמפורט לעיל, צוין מלוא חובו של הנתבע וכי החובה החלה על הבנק היא לפרט סכום זה. שכן סובר בערבות שלא הוגבלה בסכום, כך שממילא לא היה מקום לפרט את סכום הערבות. לטענת הנתבעת, גם נמצאו פגמים במסמכי הערבות, מאחר שאין על כתב הערבות חתימה של פקיד הבנק המאשר את חתימת הנתבעת לאחר זיהוייה כנדרש. זאת בניגוד לכללי החתמת ערב כפי שנקבעו בחוזר המפקח על הבנקים מספר 1408/06. בעניין זה יוער, כי לא היה צורך בזיהוי הנתבעת, שכן לא הייתה מחלוקת על כך שפקידת הבנק והנתבעת הכירו זו את זו ברמה הדרושה לצורך זיהוי הערב. 19. לבסוף טענה הנתבעת, כי יש לדחות את טענת הבנק שעניינה כי הנתבעת טוענת טענה בעל-פה נגד מסמך בכתב וזאת מטעמים שונים ובין השאר, לאור העובדה שהטענה נטענה לראשונה בסיכום טענות הבנק. כן נטען, כי אין רלוונטיות לחתימת הנתבעת על שעבוד רכבה במועד מאוחר יותר, מאחר שנושא השעבוד ונושא הערבות הם שני עניינים שונים. לטענתה אף אין רלוונטיות לטענות הבנק כי המסמכים שעליהם חתמה הנתבעת מנוסחים בבהירות, שהרי טענת הנתבעת היא כי חתמה עליהם מבלי לקרוא אותם, מאחר שנתנה אמון בדברי פקידת הבנק, כי מדובר בעניין טכני הקשור בחשבונה של הנתבעת ומבלי שנאמר לה שהיא חותמת על מסמכי ערבות. כן נטענו טענות נוספות שונות כלפי טענות הבנק בסיכום טענותיו, אשר יפורטו בהמשך הדברים אם נידרש אליהן. ה. דיון והכרעה 20. תמצית טענתו של הבנק היא, שהנתבעת לא הוטעתה לחתום על מסמכי הערבות וכי ידעה על מה היא חותמת וכי בכל מקרה, חזקה על אדם שחתם על מסמך כי הוא יודע על מה חתם, הבין את המסמך והסכים לתוכנו. תמצית טענת הנתבעת היא, כי כלל לא עיינה במסמכי הערבות שעליהם הוחתמה, וכי פקידת הבנק הטעתה אותה לחשוב שהיא חותמת על מסמך טכני אשר קשור בענייני החשבון שלה. לכן כלל לא קראה את המסמכים וחתמה עליהם בחופזה מבלי לעיין בהם. לפיכך ומאחר שלטענתה הוטעתה כאמור, אין משמעות למסמך שמכוחו היא לכאורה ערבה לחובות הנתבע. לאחר בחינת ראיות הצדדים, פרוטוקול הדיון וטענות הצדדים בסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענות הנתבעת, אלא יש לקבל את טענותיו של הבנק ובהתאם לכך לקבל את התביעה גם נגד הנתבעת ולא רק נגד הנתבע. כל זאת מן הטעמים שעליהם נעמוד עתה. 21. טענת הנתבעת היא אפוא, כי לאור הטעייתה כטענתה, הרי שחל הכלל שלפיו חרף החתימה, לא נעשה דבר, "non est factum" בעוד הבנק כאמור, טוען, כי החתימה תקפה. שני הצדדים מבקשים לסמוך את טענותיהם בין השאר, על פסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור, פ"ד לד(4), 29 (1980) בפסקה 7. באותו עניין נדרש בית המשפט לכלל האמור, וכאמור שם, משמעותו של כלל זה כפי שנקבע בפסיקה האנגלית (ראו שם) היא כי יש לראות מסמך כבטל רק אם "יסוד ההסכמה למסמך נעדר לחלוטין". כך למשל, במקום שבו עיוור, מי שאינו יודע לקרוא או מי שנמנע מקריאתו בשל טעם שאינו כרוך בהתרשלות מצדו, הוחתם על מסמך בעוד תוכנו שונה לחלוטין מזה שנאמר לו כי הוא חותם עליו. במקרה זה, החתימה נעדרת תוקף לא רק בשל המרמה, אם הייתה מרמה, אלא מהטעם שהחותם מעולם לא התכוון לחתום על המסמך שעליו הוחתם. לכן, מבחינה משפטית, יש לראות את החותם כמי שלא חתם על המסמך שעליו מופיעה חתימתו, כך שהגם שפיזית הוא כן חתם על המסמך, בפועל לא נעשה דבר וכאילו לא חתם עליו. מנגד, אם החותם הבין כי מדובר במסמך שעניינו מסוים, אך שגה באשר לתוצאותיה המשפטיות של חתימתו או של העסקה שנקשר בה בחתימתו, כי אז לא תעמוד לו הטענה האמורה, שעניינה כי לא נעשה דבר. כך גם לא תעמוד לו טענה זו, אם לא טרח לקרוא על מה חתם ולבחון את תוצאות חתימתו. רק עם הונע לחשוב כי למסמך מהות מסוימת, השונה באופן בסיסי ממשמעותה, כי אז יורה בית המשפט על כך שהמסמך בטל. כך גם נקבע, כי אף הסתמכות עיוורת על מי שייעץ לחותם לחתום על המסמך, לא תאפשר הסתמכות על הכלל כי לא נעשה דבר. כאמור שם: "... אין הטענה [טענת לא נעשה דבר. ת"ב] עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית-המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים. ... אולם יש מקרים בהם לא תעמוד טענת non est factum, גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה". נמצא אפוא, שכדי שתתקבל טענתה של הנתבעת כי יש להורות על בטלותם של מסמכי הערבות, מכוח העיקרון של "לא נעשה דבר", היה עליה להוכיח שהוטעתה לחשוב שחתמה על מסמך השונה מזה שעליו חתמה וזאת, כטענתה, בשל מעשה הטעיה ורמייה מצד פקידת הבנק. לעומת זאת, אם יימצא שהוכח כי הנתבעת רק לא טרחה לקרוא ולעיין במסמכים בטרם חתמה עליהם, או כי הסתמכה "הסתמכות עיוורת על דעת" פקידת הבנק תוך מתן "אמון בה ונכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולה" של פקידת הבנק "יהיה המסמך אשר יהיה", כי אז לא יעמוד לנתבעת הכלל המביא לבטלות מסמכי הערבות שעליהם חתמה. 22. טענת הנתבעת היא טענה המייחסת לבנק מעשיי רמייה והטעייה. שכן לטענתה, הבנק, באמצעות פקידת הבנק, הטעו אותה בכך שנאמר לה כי עליה לחתום על מסמכים טכניים הקשורים בחשבונה, בעוד שבפועל הוחתמה על מסמכים שלפיהם היא ערבה לחובות חשבונו של הנתבע. מאחר שזו טענת הנתבעת, הרי שהנטל להוכיח את מעשה המרמה מוטל עליה, ואף דרושה מידת הוכחה גדולה יותר וודאית יותר מזו הדרושה בהליך אזרחי רגיל. ראו בעניין זה למשל, את האמור בפסק-דינו של כבוד השופט ברנזון בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט(1) 414 (1965), בעמ' 416: "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של אדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור ... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי" (ראו גם: פסק-דינה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון מ' בן-פורת בע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984) בפסקה 3. כן ראו את פסקי הדין הרבים שהוזכרו אגב דיון בעניין זה בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית בע"א (מחוזי חיפה) 4911/07 פטר קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל (2008) בפסקה 10). 23. בחינת טענות התובעת אף צריכות להיות לאור החזקה שעליה ביקש הבנק להסתמך, שעניינה בכך שחזקה על אדם שחתם על מסמך, כי הוא יודע על מה חתם, הבין אותו והסכים לתוכנו. חזקה אשר מטילה נטל כבד על המבקש לסתור אותה. כך למשל נקבע בע"א 8533/06 נורית גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (2008), פסקה 5 בפסק-דינו של כבוד השופט י' אֵלון: "בפסיקה עקבית נקבעה החזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו (ראו ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965); ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי (11.11.2004); ע"א 6055/04 לנדאו נ' בל"ל (12.7.2006)). חזקה זו מתעצמת, שעה שהמדובר הינו במסמכים מהותיים כגון שטרי שיעבוד ומשכנתא (ראו לדוגמא ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 (1997); ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375 (2002)). על המבקש לסתור חזקה זו מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת ההסתברות של אפשרות קרובה (ראו ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60, 91 (1983); ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1) 497, 503 (1990); ע"א 1548/96 הנ"ל בעמ' 570)". 24. נמצא אפוא, שנטל הראיה ונטל השכנוע מוטלים על הנתבעת ואף מוטל עליה נטל כבד מן הרגיל, וזאת משני טעמים. הטעם הראשון נעוץ בכך שטענתה כלפי הבנק התובע, היא טענה של מרמה ושל הטעיה. הטעם השני נובע מכך שהנתבעת מבקשת לסתור את החזקה כי חתימתה על מסמכי הערבות מאשרת כי קראה אותם, הבינה את תוכנם והסכימה להם. זאת ועוד, כאמור לעיל ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין אדלר, על הנתבעת להוכיח הטעייה של ממש כדי להביא לכך שייקבע כי חרף חתימתה, בפועל לא נעשה דבר, ועל כן יש להורות על בטלות המסמך. לשם כך כאמור, אין די בכך שהנתבעת תוכיח כי החתימה נבעה ממתן אמון בפקידת הבנק וכי חתמה על המסמך על-פי שיקול-דעתה של פקידת הבנק, יהיה תוכנו של המסמך אשר יהיה. כפי שנבקש להראות עתה, הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה האמור. 25. הנתבעת אמנם טענה כי נמסרה לה אסופת מסמכים והגם שהודיעה לפקידת הבנק שהיא מאד ממהרת, פקידת הבנק ביקשה ממנה לחתום, אמרה שהדבר יימשך שניות ספורות, ומבלי לקרוא את המסמכים, חתמה היא במקומות שפקידת הבנק הצביעה עליהם. כפי שתיארה זאת הנתבעת (עמ' 16 שורות 12-4): "ש. בסעיף 7 לתצהירך את אומרת שקראה לך אחת הפקידות, מי קראה לך? ת. בתיה. ש. ומה היא אמרה לך? ת. שהיא רוצה שאני אחתום על כמה דברים שנשארו אצלי פתוחים. ש. על כמה טפסים חתמת? ת. אני לא זוכרת. ש. הרבה? מעט? ת. זה היה כמה דפים, אני עמדתי והיא הצביעה עם האצבע ואמרה לי כאן, כאן, כאן, עשיתי את זה במהירות הבזק, זה מה שאני זוכרת". 26. לשם הדיון, נקבל את גרסת הנתבעת כפי שהיא. היא נקראה לחתום על מסמכים אשר כטענתה, נאמר לה שמדובר בדברים טכניים הקשורים בחשבון הבנק שלה. נמסרו לה מספר טפסים, פקידת הבנק הצביעה על המקומות שבהם יש לחתום וכלשונה של הנתבעת, "במהירות הבזק" היא חתמה באותן מקומות. בכך אין די כדי להוכיח את טענות הנתבעת וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, אפילו נניח שהנתבעת לא קראה את המסמך עצמו, הרי שחתימתה על ה"הודעה לערב" (נספח ז' של תצהיר התובעת), בכל שלושת העמודים שבהם חתמה, היא מעל המילים "חתימת הערב/הממשכן". כך גם באשר למסמך שכותרתו "ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב" (שם, נספח ט'). הכותרת מופיעה באותיות גדולות ומודגשות, והנתבעת חתמה לצד הכותרת. כך שאפילו לא נתנה הנתבעת את דעתה לתוכן המסמך בעת שחתמה על שאר העמודים שלו, לא ניתן היה שלא להבחין בכותרתו של המסמך. מכאן אפוא, שכדי לשכנע בטענת הנתבעת באשר להטעיה שלקיומה טענה, הרי שהיה עליה להראות שפקידת הבנק כיסתה את כותרת מסמך הערבות. אלא שאפילו כך עשתה פקידת הבנק - והנתבעת לא טענה זאת - לא היה די בכך כדי להוכיח את טענת הנתבעת. זאת מאחר שכאמור, חתימת הנתבעת בכתב-ידה מופיעה לפחות שלוש פעמים מעל המילים "חתימת הערב/הממשכן". גם בלי לקרוא את המסמך לא ניתן היה שלא לראות זאת, וחזקה על הנתבעת שאכן ראתה בעת חתימתה שחתמה בתור "הערב" ומכאן שידעה זאת היטב. שנית, אפילו קיבלנו את דברי הנתבעת כי בשל כך שמיהרה ובשל כך שלכאורה הוטעתה, היא חתמה באופן "עיוור" על המסמכים מתוך מתן אמון בדברי פקידת הבנק, הרי שאין בכך די. כאמור לעיל ובהתאם לפסק-דין אדלר, מתן אמון במוסר המסמך לחתימה, מבלי לקרוא את תוכן המסמך הנחתם, מתוך אמונה שהנתבעת מקבלת את שיקול דעתה של פקידת הבנק, יהיה תוכן המסמך אשר יהיה, אינו מספיק כדי להביא לבטלות החתימה. היה על הנתבעת להצביע על ראייה בעלת משקל מעבר לדרוש בהליך אזרחי רגיל, כי פקידת הבנק אמנם הטעתה אותה, וראייה שכזו לא הובאה. שלישית, הנתבעת אינה יכולה להיבנות מכך שהבנק התובע נמנע מלזמן את פקידת הבנק למתן עדות. אכן ישנו טעם לפגם בכך שהבנק זימן מטעמו עד לא רלוונטי, אשר רובה של עדותו הייתה בגדר עדות מפי השמועה וכי לכל היותר יכול היה להעיד על נהלי הבנק ועל המסמכים המצויים ברשותו. ראיה זו אינה מספיקה ואמנם ראוי היה שהבנק יואיל לזמן עד רלוונטי לשם הוכחת טענותיו. עם זאת, מאחר שכאמור, הנטל להוכחת טענת הנתבעת מוטל עליה, היה עליה לזמן את פקידת הבנק למתן עדות משנודע לה כי הבנק אינו מתכוון לזמנה. הנתבעת עצמה טענה שפקידת הבנק עדיין עובדת בבנק וכי לא הייתה מניעה לאתר אותה ולזמנה. על-כן בנסיבות אלו, היה על הנתבעת לבקש לזמנה והיא אינה יכולה להיבנות ממחדלו של הבנק לזמן עדה רלוונטית. אכן, כפי שטענה הנתבעת, חזקה היא שהימנעות מזימון עד רלוונטי, כי אילו זומן היה מעיד לחובת מי שנמנע מלזמנו, כך גם חזקה היא שבעל-דין לא יימנע מבית המשפט ראייה או עדות המצויה בהישג יד, שיש בה כדי לתמוך בגרסתו. משבחרה הנתבעת שלא להזמין את פקידת הבנק להעיד, החזקה פועלת לחובתה. המסקנה היא אפוא, כי אילו זומנה פקידת הבנק, לא הייתה היא תומכת בגרסת הנתבעת. 27. התוצאה היא אפוא, שלא עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את טענת ההטעיה שטענה, שלפיה הוטעתה בעת שהוחתמה על מסמכי הערבות. כך גם לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי חרף חתימתה על מסמכי הערבות, היא לא קראה אותם, לא הבינה אותם ולא התכוונה לחתום עליהם. בנסיבות שעליהן עמדנו, שבהן לפחות שלוש מחתימותיה של הנתבעת מופיעות מעל המילים "חתימת הערב", ספק אם בכלל יכולה הייתה הנתבעת להתכחש לכך שידעה היטב כי היא חותמת על מסמכי ערבות וכי הבינה גם הבינה על מה חתמה. ו. סיכום ותוצאה 28. מהטעמים שעליהם עמדנו לעיל בעניין התביעה נגד הנתבע, הרי שמשלא התגונן מפניה, התביעה נגדו מתקבלת. בדומה ומכל הטעמים שעליהם עמדנו, גם התביעה נגד הנתבעת מתקבלת. לאור התוצאה האמורה ומאחר שלא הייתה מחלוקת באשר לסכום החוב, על הנתבעים לשלם לתובע (הבנק) ביחד ולחוד, את מלוא סכום התביעה בסך של 222,122 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (30.7.2008) ועד התשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 20,000 ₪ עבור שכר-טרחת בא-כוחו ועבור הוצאות המשפט. 1סכומים אלו ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. 54678313 ערבות