מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה של עובד זר נגד מעסיק: מבוא: 1. פסק דין זה עניינו תביעה שהגיש עובד זר, אזרח מולדובה המתייחסת לתקופת העסקתו בנגריית חזן אילת (1994) בע"מ באילת, מחודש מרץ 2004 ועד לחודש דצמבר 2005. בתביעה ביקש התובע לחייב את נגריית חזן אילת (1994) בע"מ ואת בעליה, מר חזן, ביחד ולחוד; בהפרשי שכר המתייחסים לתקופת ההעסקה נשוא כתב התביעה, פיצויי פיטורים בעקבות סיום ההתקשרות וביניהם זכויות סוציאליות - דמי חגים, דמי פדיון חופשה, קצובת הבראה והפרשות לקרן פנסיה. סה"כ ביקש התובע לחייב את השניים, יחד ולחוד, בסכום כולל של כ-67,000 ₪. הצדדים: 2. התובע אזרח מולדובה, נכנס לישראל בחודש מרץ 2004 על בסיס אשרת כניסה המתירה לו לעבוד בישראל בנגריית חזן אילת (1994) בע"מ. 3. נגריית חזן אילת (1994) בע"מ (להלן: "הנתבעת") היא חברה בע"מ, המפעילה נגרייה באילת. 4. הנתבע הוא בעל המניות והמנהל בפועל של הנתבעת. 5. בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד מעביד מיום 4.3.04 ועד ליום 8.12.05. התביעה: 6. התביעה נשוא פסק הדין כוללת כאמור לעיל, את הרכיבים הבאים: שכר, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות. 7. התביעה לשכר מורכבת מהראשים הבאים: הראש האחד, הטענה כי מכוח החלטת ממשלה, מחודש אוגוסט 2004, התובע זכאי לשכר חודשי שלא יפחת מסכום בסך של 5,000 ₪ לחודש, לתקופה שמיום 1.9.04. התובע טען כי בפועל שילמה לו הנתבעת בתקופה שמחודש ספטמבר 2004 ועד לחודש דצמבר 2005, שכר נמוך מהשכר שנקבע בהחלטת הממשלה הנ"ל. מכאן התביעה לשכר בגובה הפרש בין השכר לו זכאי התובע מכוח החלטת הממשלה לשכר ששולם בפועל. הראש השני, טענת התובע, כי הנתבעת לא שילמה לו שכר על מלוא שעות העבודה בפועל. הראש השלישי, ניכויים שלא כדין משכר התובע. 8. כתב התביעה העמיד את תביעת השכר על ראשיה השונים, "על דרך האומדנה על סך של 42,000 ₪" סעיף 39 לכתב התביעה. 9. על פי כתב התביעה, יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בדצמבר 2005, בסמוך למועד פקיעת תוקף אשרת העבודה של התובע בישראל. התובע טען כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בעקבות השגותיו על אי תשלום שכר וזכויות סוציאליות, והימנעות הנתבעת מנקיטת צעדים להארכת תוקף אשרת העבודה של התובע בישראל. בנסיבות אלו טען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים המבוססים על תקופת העבודה שאיננה במחלוקת ושכר של 5,000 ₪ בחודש, בסכום של 8,750 ₪. 10. בכתב התביעה נטען כי במהלך תקופת הקשר עם הנתבעת מנעה הנתבעת מהתובע זכויות סוציאליות להן הוא זכאי מכוח הדין כדלקמן: א. לגרסת התובע, היה על הנתבעת לשלם לו תשלום עבור ימי חג, בימי חג בהם שבתה הנתבעת מעבודה. בהתאם ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום עבור 9 ימי חג בסכום של 3,386 ₪. ב. בכתב התביעה נטען כי התובע לא נהנה מחופשה בשכר במהלך תקופת ההתקשרות; ומכאן שהוא זכאי לדמי פדיון חופשה המתייחסים לתקופת העבודה בשירות הנתבעת בסכום בסך של 4,515 ₪. ג. מכוח צו ההרחבה היה התובע זכאי לקצובת הבראה בתום שנה להעסקתו בנתבעת, משלא שולמה לו קצובת הבראה כאמור, הוא זכאי לדמי הבראה על בסיס מכסה של 10.5 ימי הבראה בסכום של 3,339 ₪. ד. לבסוף נטען, כי היה על הנתבעת להבטיח את זכויות התובע בהסדר של פנסיית יסוד, ומשלא עשתה כן הוא זכאי לפיצוי בגובה הפרשות המעביד לקרן פנסיה, בשיעור של 5% מהשכר, וסה"כ סכום של 5,250 ₪. 11. לטענת התובע יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסכום התביעה; כך נטען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעל מניותיה ומנהלה - הנתבע - בחובות הנובעים מהעסקתו של התובע בשירות הנתבעת. 12. להשלמת התמונה רק נוסיף כי במקור הוגשה התביעה נגד הנתבעים נשוא פסק הדין ונתבעים נוספים - מר חזן יעקב ומר חזן יהודה. בהתאם להודעת התובע נמחקו הנתבעים 3 ו-4 מכתב התביעה. כאן נציין כי התובע נמנע מלהתייצב לדיונים בתביעה שהגיש, על המשמעויות המשפטיות שיש לעובדה זו נעמוד להלן. טענות הנתבעים: 13. בשלב זה של פסק הדין אין בדעתנו להתעכב על כל אחת מטענות הנתבעים, די לציין את הדברים הבאים: לטענת הנתבעים התביעה נגד הנתבע, נעדרת עילה משלא נטען ולא הוכח כי התקיימו הנסיבות בהן ניתן לחייב בעל מניות ומנהל בחובות החברה בע"מ. הנתבעים הוסיפו כי עומדת להם זכות קיזוז, בטענה לנזקים שנגרמו כתוצאה מהתנהלות התובע אשר לגרסתם נטול הכישורים מקצועיים, על בסיסם הובא לעבוד בישראל. 14. משהתברר כי התובע נמנע מלהתייצב לדיון שנקבע בתביעתו, ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה על הסף, על רקע אי התייצבותו של התובע לדיון. דיון והכרעה: 15. את פסק הדין וההכרעה נפתח בבירור המשמעויות שיש לעובדה כי התובע נמנע מלהתייצב לדיון שנקבע בתביעתו. בסיומו של שלב זה נפנה לבירור עילות התביעה לגופן ולדיון בטענת הקיזוז של הנתבעת. את פרק הדיון וההכרעה של פסק הדין נסיים בבקשת התובע לחייב את הנתבע יחד ולחוד עם הנתבעת בחובות הנובעות מהעסקתו, בתקופת נשוא התביעה. אי התייצבות התובע: 16. לדיון ההוכחות שנקבע לחודש ספטמבר 2010 לא התייצב התובע להיחקר על תצהירו ועל רקע זה התבקש בית הדין באותו מעמד לדחות את התביעה - בהיעדר התייצבות. בקשת הנתבעים לדחיית התביעה נדחתה משסברנו כי אי התייצבותו של התובע לדיון, איננה מחייבת את דחיית התביעה על כל עילותיה. על ההחלטה שהתקבלה בדיון מיום 16.9.2010 הוגשה בקשת רשות ערעור ובעקבותיה חזר בית הדין ונדרש לבקשת הנתבעים לדחיית התביעה בהעדר התייצבות. בהחלטה מיום 6.12.2011 אישרנו את העמדה לפיה אין מקום לדחות את התביעה על כל חלקיה, בהעדר התייצבות. 17. למען הסדר הטוב נחזור ונביא כאן את עיקר ההנמקה בהחלטת בית הדין מיום 6.12.2011 הנ"ל והיא כדלקמן: "אין זו דרכו של בית הדין להכריע במחלוקות המובאות בפניו מטעמים פרוצדוראליים גרידא, בפרט כשמדובר בעובד השייך לקבוצה מוחלשת ומבקש זכויות מכוח חוקי מגן ומשפט העבודה הקיבוצי. לפיכך, דחיית תביעה של עובד זר, אשר לא התייצב לחקירה על תצהירו - בהתאם להנחיות שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי - תיבחן על ידי בית הדין בשים לב למידת חשיבותו של התצהיר להכרעה בסוגיות העומדות במחלוקת. כך ככל שיימצא כי אי התייצבותו של העובדה, המשיב להיחקר על תצהירו יש בה כדי לפגוע פגיעה מהותית בצד שכנגד, ייטה בית הדין לדחיית התביעה בהתבסס על הדגשים שניתנו בפסיקתו של בית הדין הארצי... (ראה ע"ע 393/09 פרידמן חשכורי נ' קסרין ז'קי). בענייננו ניתן ביטוי לאי התייצבותו של המשיב לדיון ההוכחות בעניינו, תוך שנקבע כי ההכרעה שתתקבל בתביעת המשיב תינתן על יסוד עובדות אשר אינן במחלוקת, ולחילופין על בסיס עובדות וטענות שעל הנתבעת מוטל נטל הוכחת קיומן. בכך יש כדי להבטיח כי לא ייגרם עיוות דין ופגיעה שלא כדין במבקשים, בשל אי התייצבותו של המשיב לדיון ההוכחות בעניינו" (פסקה 4 ד' להחלטת בית הדין מיום 6.12.11). 18. בהתאם לאמור לעיל ובחזרה לענייננו, במצבים בהם ההכרעה במסגרת פסק דין זה מבוססת על תלושי שכר והוראות הדין, אין אנו רואים מניעה מלבחון את טענות הצדדים ולהכריע במחלוקת לגופה. להבדיל בעילות תביעה שההכרעה בהן מחייבת בירור עובדתי כך שהימנעות התובע מלהתייצב לדיון פגעה בזכותם של הנתבעים להליך הוגן - דין התביעה להידחות. 19. לאור האמור לעיל, נפנה לבחינת עילות התביעה על רכיביה השונים. תביעת השכר: 20. כמצוין לעיל, תביעת השכר מורכבת משלושה ראשים. האחד, תביעה להפרשי שכר המבוססת על החלטת הממשלה מאוגוסט 2004 ולפיה שכר של עובד זר בענף התעשייה, לא יפחת מסכום בסך של 5,000 ₪ לחודש החל מ-1.9.04; השני, הטענה להפרשי שכר המתבססת על שעות העבודה של התובע בפועל, לטענתו, והאחרון, התביעה לניכויים שלא כדין מהשכר. בטענות אלה נדון בסדר הצגתן לעיל. 21. בכתב התביעה ובסיכומיו מבסס התובע את תביעתו לשכר בסך של 5,000 ₪ בחודש על החלטת ממשלה שמספרה 2445 מיום 15.8.04 (להלן: "החלטת הממשלה מאוגוסט 2004"). בהחלטה זו הונחה הממונה על יחידת הסמך במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה להקצות היתרים להעסקה עובדים זרים בענפי התעשייה והשירותים, להעסקת מומחי חוץ. על פי ההחלטה "מומחה חוץ" הוא תושב חוץ שהוזמן לעבוד בישראל בתחום שבו יש לתושב החוץ מומחיות ייחודית. בהתאם להחלטה, למומחה חוץ ישולם שכר חודשי לתקופה שמיום 1.9.04 בשיעור שאינו נופל מסך של 5,000 ₪ לחודש, ומסכום שאיננו נופל מפעם וחצי השכר הממוצע במשק החל מיום 1.1.06. על פי אותה החלטה שכרו של העובד הזר בתחום התעשייה והשירותים לא יפחת מפעמיים השכר הממוצע במשק, מה-1.1.07. 22. במאמר מוסגר נוסיף, כי החלטת הממשלה מאוגוסט 2004 תוקנה בהחלטת ממשלה מאוחרת 4617 מיום 14.12.05. חשוב לציין כי בהחלטה המתוקנת, שונו ההנחיות המתייחסות לשיעור השכר שישולם למומחה הזר בתקופה שמיום ה-1.1.06 על פי החלטת הממשלה מאוגוסט 2004; ועם זאת, הקביעה לפיה שכרו של עובד זר בתעשייה החל מיום 1.9.04 לא יפחת מסכום בסך של 5,000 ₪ לחודש; לא שונתה. 23. בבג"ץ 9722/04, פולגת ג'ינס בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל, דחה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ עתירות בהן תקפו העותרים את תוקפה המחייב של החלטת הממשלה מאוגוסט 2004. בפסק הדין האמור נקבע כי אין למעביד בישראל זכות מוקנית להעסיק עובד זר; והעסקתו של עובד כאמור כפופה לתנאי ההיתר ואלה בין היתר מאפשרים לרשות המנהלית לקבוע את גובה השכר של העובד הזר. 24. יוצא מכאן כי מכוח הוראות הדין, מוגבלת כוחה של הנתבעת בקביעת תנאי העסקה של העובד הזר, בענייננו התובע, בתנאים שקבעה הרשות בהיתר להעסקתו בישראל. לפיכך, משקבעה החלטת הממשלה מאוגוסט 2004 כי שכרו של עובד זר בתעשייה החל מיום 1.9.04 לא יפחת מסכום בסך 5,000 ₪ לחודש, זכאי התובע לשכר התואם את החלטת הממשלה הנ"ל. 25. החלטת הממשלה מאוגוסט 2004 המתייחסת ל"מומחה חוץ" המועסק בתעשייה, מכוונת לכל העובדים הזרים המועסקים בענף התעשייה, שכן רק "מומחה חוץ" יכול ויקבל היתר לעבוד בתעשייה בישראל. עוד נוסיף, כי אין מחלוקת כי בנובמבר 2004 ביקשה הנתבעת להאריך את אשרת התובע בישראל ובכך יש משום הודאה מטעמה כי התובע עונה להגדרת "מומחה חוץ" שהוא התנאי לקבלת ההיתר. מכאן כי אין הנתבעת יכולה לטעון היום כי התובע איננו בגדר "מומחה חוץ" השייך לקבוצת העובדים הזרים אליה מתייחסת החלטת הממשלה מאוגוסט 2004. 26. תלושי השכר מלמדים כי ביחס לתקופה שמיום 1.9.04 ועד לסיום עבודתו של התובע בנתבעת, לא שילמה הנתבעת לתובע שכר, בשיעור הקבוע בהיתר ומכאן שזכאי התובע להפרשי שכר כמפורט בנספח א' לפסק הדין ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין, בסכום של 17,762 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.1.06. 27. הראש השני של תביעת השכר (על פי התביעה) מתייחס לאי תשלום השכר על שעות העבודה בפועל של התובע. כאמור התובע לא התייצב לדיון בתביעתו ומכאן שאין בפנינו גרסה מפי התובע עצמו על שעות עבודתו בפועל שעמדה בחקירה נגדית. נוסיף, כי חוות דעת מטעם התובע, המתייחסת לנתונים שבתלושי השכר ולדוחות הנוכחות ממנה יכול בית הדין ללמוד כי לא שולם לתובע שכר על שעות העבודה, המקבלות ביטוי בדוחות הנוכחות - לא הוגשה. 28. בנסיבות הללו - בהיעדר עדות על שעות העבודה בפועל של התובע, וחוות דעת המפרטת את הטענה לפיה תלושי השכר אינם משקפים את שעות העבודה המקבלים ביטוי בדוחות הנוכחות - תביעת התובע לשכר עבודה בראש זה, נדחית. 29. הראש השלישי והאחרון של תביעת השכר מתייחס לניכויים שלא כדין משכרו של התובע. בתמצית יאמר, כי חוק עובדים זרים תשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"), מחייב את המעביד להעמיד על חשבונו מגורים הולמים לעובד הזר, לדאוג לו לביטוח רפואי; החוק מגביל את זכותו של המעביד בניכוי הוצאות הביטוח הרפואי והמגורים שהעמיד לרשות העובד הזר. 30. במועדים הרלוונטיים להעסקתו של התובע, התירו תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) תש"ס - 2000, לנכות מהעובד הזר החזר הוצאות על מגורים הולמים והוצאות נלוות (מים, ארנונה וכיוצ"ב) סכום של 349 ₪ לחודש, לתקופה שמחודש מרץ 2004 ועד כולל חודש דצמבר 2004 וסכום של 348 ₪ לתקופה שמחודש ינואר 2005 ועד לחודש נובמבר 2005. כן התירו התקנות לנכות משכרו של העובד הזר השתתפות העובד בהוצאות הביטוח הרפואי, סכום של 58 ₪ לחודש. 31. על רקע זה הוגשה התביעה להחזר הניכויים שלא כדין מהשכר, ובבסיסה טענת ב"כ התובע כי בפועל ניכתה הנתבעת משכרו של התובע סכומים לטובת מגורים וביטוח רפואי, העולים על השיעור המותר בניכוי, עובדה הבאה לביטוי בתלושי השכר שהונפקו לתובע על ידי הנתבעת עצמה. בסיכומים מטעמו העמיד התובע את התביעה ברכיב זה על סכום של 14,256 ₪. 32. אין חולק כי במהלך תקופת ההתקשרות ניכתה הנתבעת משכרו של התובע את השיעור המלא של הוצאות הביטוח הרפואי והוצאות המגורים והנלוות. לעניין זה נפנה לסעיף 28 לתצהירו של הנתבע כדלקמן: "הנתבעת 1 מודה כי הורידה משכרו של התובע ניכויים כאמור בטבלה המצ"ב בגין דיור כלכלה וביטוח רפואי וזאת מאחר וסוכם עם התובע לפני בואו לארץ כי משכרו ינוכו עלות הארוחות, דיור וביטוח רפואי". 33. הנתבעים הוסיפו והסבירו כי העמידו לרשות התובע ולבקשתו, דירת מגורים ותנאי מגורים ששווים עולה על אלה בהם הם מחויבים בתקנות; ולפיכך ניכו את מלוא עלות דירת המגורים ותנאי המגורים מהשכר, ובמקביל שיפו את התובע בגובה הוצאות המגורים והתנאים הנלווים בהם הם מחויבים מכוח הדין. לעניין זה רק נבהיר לדוגמא: בתלוש השכר לחודש אוגוסט 2004, במסגרת התשלומים לעובד, שילמה הנתבעת לתובע הוצאות כלכלה בסך של 350 ₪. בחלק הניכויים ניכתה הנתבעת מהתובע הוצאות דיור בסך של 350 ₪ וכלכלה בסך של 350 ₪ (לצד ניכוי הוצאות הביטוח הרפואי שאינם מעניינו לעניין זה). יוצא מכאן כי בפועל הניכוי מהעובד המתייחס למגורים והוצאות מגורים, הוא בסכום של 350 ₪ בלבד. דוגמא נוספת, בתלוש השכר לחודש יוני 2005 ניכתה הנתבעת על חשבון הוצאות הדיור והמגורים (תחת הכותרת "רווחה"), סכום של 1,450 ₪ משכר התובע. במקביל משתתפת הנתבעת בהוצאות הכלכלה והרווחה (של התובע) בסכום כולל של 700 ₪ נטו. מכאן שהניכוי בפועל על הוצאות המגורים והנלוות לתובע, הוא של 750 ₪. 34. הנתבע הסביר בתצהירו ובדיון בפנינו, כי נהג בדרך זו לאור בקשתו המפורשת של התובע, ומאחר והתובע בתור עובד זר לא יכול להתקשר בחוזה לשכירות דירה ולהצטרף כמנוי לחברת כבלים. 35. העובדה שהתובע לא התייצב לדיון באופן שנמנע מהנתבעים הזכות לעמת את התובע עם טענות אלה, מחייבת את קבלת גרסתם לפיה תלושי השכר המעידים על השתתפות הנתבעת בהוצאות התובע למגורים, משקפים את המציאות כהווייתה, ולפיכך סכומים אלה באים בחשבון בעת חישוב הניכוי משכרו של התובע בפועל על חשבון הוצאות המגורים והנלוות המותרים בניכוי - המקבלים ביטוי בתלושי השכר שהוצאו לתובע. 36. יישום האמור בסעיף 35 לעיל מצורף כטבלה, נספח ב' לפסק דין זה, והוא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין. הטבלה נספח ב' מתבססת על תלושי השכר והיא כוללת את העמודות הבאות: שיעור ההשתתפות של הנתבעת בהוצאות המגורים של התובע על פי תלושי השכר, גובה הניכוי מהשכר לטובת המגורים כמפורט באותם תלושי שכר, הניכוי בפועל מתלוש השכר לטובת המגורים (שהוא הסכום המתקבל מהפחתת השתתפות לטובת הוצאות המגורים של התובע מהניכוי בשכר לטובת המגורים); לבסוף ההפרש בין הניכוי בפועל לטובת הוצאות המגורים, מהניכוי המותר על פי חוק. 37. לאור האמור, זכאי התובע להחזר ניכוי מהשכר, המתייחסים להשתתפות התובע בהוצאות המגורים והנלוות, מעבר לשיעור המותר בדין - בסכום של 3,209 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.06. 38. כמצוין לעיל, ניכתה הנתבעת סכום של 174 ₪ לחודש על הוצאות הביטוח הרפואי לתובע. שיעור השתתפות העובד הזר על פי דין בביטוח הרפואי, עמד בעת הרלוונטית על סך של 58 ₪ לחודש בלבד. מכאן שזכאי התובע להחזר ההשתתפות בעלויות הביטוח הרפואי שנוכו משכרו, בסכום של 2,320 ₪ (המחושבים על פי הנוסחה הבאה 174 ₪, הניכוי בפועל פחות 58 ₪ הניכוי המותר בחוק, כפול מספר חודשי העבודה - 20). לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.06. 39. בהתאם זכאי התובע להחזר ניכויים מהשכר בסכום כולל של 5,529 ₪ (פסקאות 38 ו-37). באמור לעיל הסתיים הדיון בפסק הדין בתביעת התובע לשכר. התביעה לפיצויי פיטורים: 40. בתצהיר שהגיש הנתבע 2, טען הנתבע 2 כי יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, הסתיימו ביוזמתו של התובע אשר ביקש שלא להאריך את תקופת השהיה בישראל ולחזור למולדתו (ראה סעיפים 38 ו-39 לתצהיר הנתבע 2). בחקירתו הנגדית חזר הנתבע 2 על הגרסה האמורה ובתשובה לשאלת ב"כ התובע השיב "הוא הודיע לי משהו כמו שלושה שבועות, חודש, אני אפילו חושב שרכשתי לו כרטיסי טיסה מהשכר שלו, דרך סוכנת הנסיעות שלנו, הכל היה באהבה. עובדה שהוא עבד עם שני בני דודים שלו ולא תבעו" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 6.9.10 שורות 26 - 28). 41. משלא התייצב התובע לעדות ונמנעה מהנתבעים הזכות לחקירה נגדית של התובע על הנסיבות בהן הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים יש לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים. במאמר מוסגר נוסיף, כי לאור הטענה כי התובע הוא שביקש להביא לידי סיום את ההתקשרות שבין הצדדים, לא הייתה הנתבעת אמורה לפעול להארכת תוקף אשרת העבודה של התובע בישראל. לפיכך אין לזקוף לחובתם של הנתבעים את העובדה כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בסמוך למועד בו פג תוקף היתר העבודה של התובע בישראל. 42. כאמור לעיל, התביעה ברכיב זה נדחית. התביעה לזכויות נלוות: 43. ראש התביעה שעניינו זכויות נלוות כולל את עילות התביעה הבאות: א. בכתב התביעה נטען כי התובע לא נהנה מחופשה בשכר במהלך תקופת ההתקשרות; ומכאן שהוא זכאי לדמי פדיון חופשה המתייחסים לתקופת העבודה בשירות הנתבעת בסכום בסך של 4,515 ₪. ב. לגרסת התובע, היה על הנתבעת לשלם לו דמי חג עבור ימי חג בהם שבתה הנתבעת מעבודה. בהתאם ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום עבור 9 ימי חג בסכום של 3,386 ₪. ג. מכוח צו ההרחבה היה התובע זכאי לקצובת הבראה בתום שנה מהעסקתו בנתבעת, משלא שולמה לו קצובת הבראה כאמור, הוא זכאי לדמי הבראה על בסיס מכסה של 10.5 ימי הבראה בסכום של 3,339 ₪. ד. לבסוף נטען, כי היה על הנתבעת להבטיח את זכויות התובע בהסדר של פנסיית יסוד, ומשלא עשתה כן הוא זכאי לפיצוי בגובה הפרשות המעביד לקרן פנסיה, בשיעור של 5% מהשכר, וסה"כ סכום של 5,250 ₪. 44. הדיון ברכיבי תביעה אלה ייעשה בסדר הצגתן לעיל ונפתח כאמור בתביעה לדמי פדיון חופשה. 45. הזכות לדמי פדיון חופשה מתגבשת במעמד סיומם של יחסי עובד מעביד. בענייננו התגבשה הזכות לדמי פדיון חופשה המתייחסת לתקופת העבודה נשוא התביעה, בסוף חודש דצמבר 2005. מכאן נובע כי משהוגשה תביעת התובע בחודש ספטמבר 2008, טרם חלפה תקופת ההתיישנות בת שלוש שנים הקבועה בחוק חופשה שנתית. לפיכך אין מקום לקבלת טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים. 46. התובע עבד 6 ימים בשבוע וכאמור תקופת ההתקשרות איננה במחלוקת. לפיכך במהלך התקופה בה עבד התובע בשירות הנתבעת, צבר האחרון מכסת ימי חופשה (בתשלום) בהיקף של 20 ימים. מתלושי השכר עולה, כי התובע ניצל את זכותו לחופשה בהיקף של 5 ימים בלבד (ראה: תלוש השכר לחודש נובמבר 2005); מכאן שעמדה לתובע מכסת ימי חופשה לפדיון בהיקף של 15 ימים, נכון למועד סיום עבודתו בנתבעת. 47. בהתאם זכאי התובע לדמי פדיון חופשה בסכום של 3,225 ₪, המחושבים על בסיס מכסת ימי חופשה לפדיון של 15 יום; וערך יום חופשה אותו יש לקבוע על בסיס שכר של 5,000 ₪ לחודש, בסכום של 215 ₪ ליום. לסכום שנפסק לתובע כדמי פדיון חופשה, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.06. 48. מתלושי השכר עולה, כי לתובע שולם שכר על בסיס שעות עבודה בפועל. נוסיף עוד, כי בפועל לא עבד התובע בימי חג, עובדה שאיננה במחלוקת (ראה: פסקה 16 לסיכומי הנתבעים: "דמי חג - התובע עבד וקיבל שכר מלא עבור עבודתו. התובע לא עבד בימי חג (הדגשה במקור-ט.מ.)"). 49. בהתאם ומכוח הוראות צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי, זכאי התובע לתשלום דמי עבור ימי חג אשר לא חלו בשבת, בגובה שכרו הרגיל. לסיכומיו צרף ב"כ התובע טבלה ממנה עולה כי במהלך התקופה בה התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, זכאי התובע לתשלום עבור 15 ימי חג עליהם לא יכולה להיות מחלוקת. 50. בהתחשב בערך יום עבודה של 215 ₪, חייבת הנתבעת לתובע דמי חגים על אותם 15 ימי חג שנחוגו במהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, בסכום של 3,225 ₪. 51. מכוח ההסכם הקיבוצי המסדיר את הזכות לקצובת הבראה וצו ההרחבה שהוצא בעקבותיו - חייבת הנתבעת לשלם קצובת הבראה המתייחסת לתקופת העסקה של 20 חודשים, בהיקף של 9 ימי הבראה (5 ימי הבראה על השנה הראשונה ו-4 ימי הבראה על השנה השניה), על פי תעריף של 307 ₪ ליום הבראה (התעריף נכון לחודש דצמבר 2005), סה"כ סכום של 2,763 ₪. 52. תלושי השכר מלמדים, כי בפועל שילמה הנתבעת לתובע דמי הבראה בהיקף של 1,507 ₪ (153.5 ₪ לחודש בחודשים אוגוסט -נובמבר 2005 כולל 127.5 ₪ לחודש חודשים ינואר- יולי 2005 כולל) בהתאם זכאי התובע להפרשים על חשבון הזכות לקבוצת הבראה בסכום של 1,256 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.06. 53. משלא הפנה התובע להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה מכוחם היה התובע זכאי להבטחת זכויות במסגרת פנסיית יסוד ולא הוכיח כי הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה לפי העניין חלות על הנתבעת בענייננו, התביעה לפיצוי המתייחסת לאי הסדרת זכותו של התובע לפנסיית יסוד - נדחית. 54. בכך הסתיים הפרק בפסק הדין אשר עניינו הדיון ברכיבי התביעה השונים. טענת הקיזוז: 55. טענת הקיזוז של הנתבעת מתייחסת לנזקים שנגרמו לה לשיטתה, בשל העובדה כי התובע נעדר את הכישורים המקצועיים על בסיסם הובא לעבוד בישראל. 56. נקצר ונאמר, כי בטענת הקיזוז אין ממש. לעניין זה חובתו של המעביד הישראלי אשר מבקש להעסיק עובד זר, לברר אם העובד הוא בעל הכישורים והיכולות התואמות את צרכיו. משלא עשתה כן הנתבעת, אין לה אלא להלין על עצמה. בפרט הדברים נכונים, שעה שהתובעת היא שביקשה להאריך את תוקף אישור השהייה של התובע בישראל, בסמוך לסיום עבודתו בשירותה. התביעה האישית: 57. הנתבעת היא חברה בע"מ, וככזו היא אישיות משפטית נפרדת מבעל מניותיה ומנהלה, כך שלא ניתן לייחס את חובות החברה לבעל המניות או למנהל. בענייננו טען ב"כ התובע, כי בשל העובדה שמדובר בפגיעה בזכויות של עובד מכוח חוק, ולאור עדות הנתבע לפיה העסיקה הנתבעת את התובע בתקופה בה הייתה נתונה במצוקה כלכלית, על סף של חדלות פירעון - יש לחייב את בעל המניות והמנהל בחובות הנתבעת כלפי העובד. 58. טענות אלה של התובע אין בידינו לקבל. נזכיר כי בית הדין נדרש לכבד את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה והעובדה כי התובע טוען לזכויות העומדות לו מכוח חוק מגן, איננה לכשעצמה מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות - שהרי קבלת טענה זו, משמעותה בפועל ביטול ההכרה בחברה בע"מ כאישיות משפטית נפרדת בשל העובדה כי הרוב הגדול של התביעות המתבררות בבית הדין מבוססות על הוראות חוקי המגן. העובדה כי הנתבעת פעילה חמש שנים ויותר לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעביד, היא לכשעצמה מלמדת כי מנהלי הנתבעת ובעליה לא נהגו בחוסר הגינות ובחוסר אחריות, בהעסקת התובע על ידם. 59. מכאן שהתביעה לחייב את הנתבע אישית בחובות הנתבעת - נדחית. סוף דבר: 60. לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.06: הפרשי שכר על אי תשלום שכר בהתאם להחלטת הממשלה מאוגוסט 2004 בסכום של 17,762 ₪. החזר ניכויים שלא כדין מהשכר בסכום של 5,529 ₪. דמי פדיון חופשה בסך של 3,225 ₪. דמי חגים בסך של 3,225 ₪. קצובת הבראה בסך של 1,256 ₪. 61. התביעה נגד הנתבע נדחית. משנדחתה התביעה נגד הנתבע ומשלא התייצב התובע לדיון בעניינו - לא ראינו מקום לחיוב בהוצאות. הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. פסק הדין ניתן במותב חסר, בהתאם להחלטת בית הדין בפתח דיון ההוכחות מיום 16.9.2010. עובדים זרים