לטענת התובע נפגע על ידי רכב שעזב את הזירה, היינו, בתאונת פגע וברח. מאחר והנוהג האחראי לפיצוי אינו ידוע, הפנה את דרישתו לקרנית אך קרנית דחתה את דרישתו משום שלא שוכנעה כי נפגע על ידי רכב. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה בגין תאונת פגע וברח שנדחתה: תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפיצויים"]. רקע ועובדות שאינן במחלוקת 1. ביום 9.8.09 בשעה 19.00 לערך, התקשר התובע לביתו ואמר לאימו שהוא מתקשר מ"טלפון שקלים", שיש לו בקושי דקה לדבר, שהוא חי, הכל בסדר והוא יגיע עוד מעט הביתה. בשעה 19.45 או בסמוך לכך, נכנס התובע הביתה כשראשו פצוע ומדמם והוא חבול בחלקו הימני של גופו. הוא אמר לאימו שנפגע על ידי רכב. לאור המחלוקת, אכנה זאת - "האירוע". אחותו ואביו לקחו אותו מיד ל"ביקור רופא" ומשם לחדר מיון בבית חולים ברזילי. התובע טופל שמרנית, בין היתר עבר CT ראש ושוחרר לביתו. 2. למחרת האירוע הגישו אחותו ואביו תלונה למשטרה. ועוד למחרת ולאחר פענוח של ה - CT עלה בבית החולים חשד לדימום תת דורלי והתובע נקרא לשוב ואושפז להשגחה ולבדיקות חוזרת משך יומיים. CT חוזר לא העלה עדות לדימום. במהלך האשפוז הגיע לבית החולים רס"מ זקי בן זיקרי ממשטרת ישראל וגבה ממנו הודעה. התובע מסר לשוטר בין היתר, שהלך לבדו ברגל ברח' ביאליק על מנת להתקשר לחבר ואז הוא זוכר שהגיע אליו מישהו [להלן - "עובר אורח"] ושאל אם הוא בסדר כי פגע בו רכב. התובע עצמו לא ידע לתאר פרטים כלשהם של רכב ואף לא מעורבות של רכב. הוא ידע למקם את האירוע ליד צומת סולטן, אך לא זכר אם האירוע אירע על כביש ראשי או בתוך שכונה. המשטרה פתחה תיק חקירה אך לימים סגרה אותו עקב "היעדר עניין לציבור". התובע ערר על החלטה זו אצל פרקליטות המדינה. תוצאות הערר, שהוגש ב - 23.11.09, אינן ידועות. 3. לטענת התובע נפגע על ידי רכב שעזב את הזירה, היינו, בתאונת פגע וברח. מאחר והנוהג האחראי לפיצוי אינו ידוע, הפנה את דרישתו לקרנית אך קרנית דחתה את דרישתו משום שלא שוכנעה כי נפגע על ידי רכב. על כן הוגשה התביעה שלפניי. לאור עמדת קרנית שנותרה בעינה ולאחר עיון בחומרי חקירה, הורה השופט הראל שטיפל בתיק באותה עת, כי ימונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט אך ורק במימון ביניים של התובע. התובע העדיף, לטענתו עקב חסרון כיס, לפצל את הדיון כך שתחילה תידון שאלת החבות. 4. המחלוקת הינה אחת ויחידה: האם הוכיח התובע כי נפגע על ידי רכב. הראיות 5. מטעם התובע העידו הוא ואימו גב' זויה שנפלד. כמו כן הוגשה הודעתו במשטרה. מטעם קרנית העידו חברו של התובע מר אלכס יעקוביצקי ואחותו של התובע גב' סנדרה שנפלד סטרלץ [להלן - "אלכס" ו "סנדרה"]. כמו כן הוגש תצהירו של חוקר קרנית בשם אסף קאופמן, אליו צורפו קלטות ותמלילי שיחות של קאופמן עם התובע, עם בני משפחתו [לרבות אימו ואחותו] ועם אלכס. ב"כ התובע ויתר על חקירת קאופמן. ועוד הוגשו שאלות ותשובות של התובע [לשאלון מטעם קרנית], מס' 64, 66, 70 ופרטים נוספים ו', ח', יב' וטו'. דיון תאונת פגע וברח - תפקידה של קרנית והתכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים 6. קרנית הינה תאגיד סטטוטורי שהוקם על פי סעיפים 10 ו - 11 לחוק הפיצויים. לענייננו קובע סעיף 21 [א] [1] לחוק : תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה ..... הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע; 7. על - מנת שקרנית תימצא אחראית לפצות נפגע כזה עליו להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים: האחד, כי הוא זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים, השני, כי אין בידיו לתבוע פיצויים מאת מבטח והשלישי, כי חוסר האפשרות נובע מכך שהנוהג האחראי אינו ידוע [רע"א 3909/08, קרנית נ' שרה קורן ואח', והאסמכתאות שם, להלן - "עניין קורן"]. 8. בעניין קורן לא הייתה מחלוקת על קיומם של שני התנאים הראשונים, אלא לגבי התנאי השלישי ובמרכזו, טיבה של "השקידה הסבירה" אותה על הנפגע לקיים טרם יוכל לטעון ש"הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע". המשנה לנשיאה השופט ריבלין [כתוארו אז] אישר את מבחן ה"שקידה הסבירה" כשלעצמו אך יצק בו תוכן המתחשב בנפגע לאור תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים: " עם זאת, יש להבהיר בצורה ברורה את משמעותה של "השקידה הסבירה" בהקשר הנדון. ככלל, הסבירות היא מושג משפטי המשקף אמת מידה אובייקטיבית. עם זאת, בענייננו, היסוד האובייקטיבי - שאמור לבטא את שאלת היכולת לדעת - חייב להיבחן לאור מצבו הסובייקטיבי של הנפגע בזמן התאונה ולאחריה. באופן מעשי, על בית המשפט לבחון את הסבריו של הנפגע לגבי סיבת אי-ידיעתו את פרטי הנהג-הפוגע. בחינה זו חייבת להביא בחשבון את אופיו של משטר האחריות ואת אופייה של תאונת הדרכים כאירוע פתאומי וטראומתי. אכן, קרנית נועדה למלא את החלל במקרים שבהם לא ניתן לגבות פיצויים ממבטח, וזאת על-מנת שהנפגע לא יוותר ללא אמצעים להטבת נזקי-הגוף שהוסבו לו. זו מטרה סוציאלית חשובה העומדת ביסודו של חוק הפיצויים. לכן, כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה לטובת הכרה בזכאות לפיצוי מקרנית. תאונת הדרכים היא לעיתים קרובות אירוע טראומתי ומושג ה"סבירות" חייב להיבחן בהתחשב בכך. שיפוט מחמיר בדיעבד של התנהגות הנפגע בזמן אמת עלול לחטוא לאמת ולסכל את תכליתו של החוק בכלל ושל הקמת קרנית בפרט. לעניין זה, איני רואה צורך לפנות למושגים כמו "רשלנות רבתי" או "אשם בדרגה גבוהה". נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע. " [שם בפסקה 14]. נטל ההוכחה ומידת ההוכחה 9. בענייננו, נטושה המחלוקת על התנאי הראשון: האם הוכיח התובע כי הוא זכאי לפיצויים על פי חוק, הפיצויים, כלומר, האם הוכיח כי נפגע בנסיבות המהוות תאונת דרכים. אין חולק כי בעת הרלוונטית היה התובע הולך רגל ואין חולק כאמור כי נפגע ונגרמו לו נזקי גוף. המחלוקת הצרה הינה - האם נפגע מרכב? 10. הנטל להוכיח את תביעתו או נטל השכנוע, מוטל מראשית המשפט ועד סופו - על התובע. נטל זה כולל את הוכחתם של כל היסודות המקימים חבות לקרנית, בפרט כשחובתה לפצות הינה היוצא מן הכלל על פי חוק הפיצויים ונכנסת לפעולה רק ככל שאין תחולה לכלל - פיצויים על ידי מבטחת ידועה [ע"א 2176/95, חלבי נ' קרנית]. לעיתים עובר הנטל המשני לסתור את ראיות התובע אל קרנית אך נטל השכנוע נותר תמיד אצל התובע. 11. מידת ההוכחה והשכנוע הינה זו הנוהגת במשפט האזרחי, כלומר, על התובע הנושא בנטל השכנוע להטות את מאזן ההסתברות לטובתו, להראות שגרסתו עדיפה על גרסת הצד שכנגד, או הינה בגדר אפשרות קרובה יותר [א. הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, 212 - 213]. בת.א. [מח - באר שבע] 145/87, אבו לגיעאן נ' קרנית [תק - מח 91 [2] 576, קבע השופט לרון המנוח כי כאשר מדובר בתאונת פגע וברח "יש ללא ספק להקפיד ולבחון בתשומת לב את גרסת התובע שהרי מה קל יותר מלטעון שאדם נפגע על ידי רכב בלתי ידוע, מה גם בשעת חשיכה ... ושהרכב ברח ונעלם. בנסיבות אלה קשה לקרן להביא ראיות סותרות ...". במקרה זה ובמקרה נוסף [הנשיאה גילאור בת.א. [מח - חיפה] 922/04, סאמר נ' קרנית] נדחו התביעות נגד קרנית משום שהשופטים התרשמו לשלילה מאמינות התובעים וקרנית אף הביאה ראיות על נסיבות אובייקטיביות המעמידות בספק את גרסאות התובעים. בכך לא הוכבדה מידת ההוכחה החלה על תובע המבקש לשכנע כי נפגע בתאונת פגע וברח. עדות שמיעה 12. המקרה שלפניי קשה ממקרים קודמים אלו, שכן בנבדל מהם, אין בפי התובע עצמו גרסה לגבי פגיעתו מרכב ואילו אמרת אותו עובר אורח אינה אלא עדות שמיעה. נדייק, האמרה כשלעצמה קבילה שכן הוגשה ללא התנגדות קרנית הן במסגרת הודעת התובע במשטרה והן במסגרת תצהיר התובע. אך עדיין נתונה היא למגבלות משקל, הן לגבי עצם מסירתה לתובע והן לגבי תוכנה. ראיות נסיבתיות 13. ב"כ התובע ביקש בסיכומיו להשעין את עיקר הכובד על ראיות נסיבתיות ולא על מהימנות. אני סבורה כי אין כל מניעה, משפטית, לוגית או בניסיון חיים, ללמוד ולהקיש מההתבוננות על ראיות נסיבתיות במשפט הפלילי ובנתון לסייג גדול אחד - מידת ההוכחה במשפט האזרחי הינה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, זו ולא למעלה מכך. 14. ההלכה הפסוקה הייתה נכונה לבסס הרשעה של נאשם על ראיות נסיבתיות ואף הדריכה עצמה בעקרונות ובמבחנים שונים [ראו הסיכום מאת השופט טירקל בע"פ 10577/02, שמש נ' מדינת ישראל, [פד"י נח [4] 706, 714 ואילך]: אביא את העקרונות ב"תרגום" למשפט אזרחי: ראיות נסיבתיות נבחנות על פי עקרונות לוגיים המגלמים את אותו ניסיון חיים ואת אותו שכל ישר. אין הכרח כי כל ראיה נסיבתית כשלעצמה, תספיק להסקת מסקנה כבקשת התובע, אלא המסקנה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות שכל אחת מהן בנפרד אינה מספקת, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך; כאשר המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, היא זו אותה מבקש התובע לקבל, הרי שיש לקבל את טענתו; בע"פ 6167/99, בן שלוש נ' מדינת ישראל [פד"י נד [6] 577, 587 והאסמכתאות שם] סיכמה השופטת פרוקצ'יה כי תהליך הסקת המסקנה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת - שלבי: בשלב ראשון נבחנת כל ראיה בפני עצמה כדי לקבוע האם ניתן להשית עליה ממצא עובדתי, בשלב שני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם מערבת היא לכאורה רכב לא ידוע ובשלב שלישי מועבר הנטל אל קרנית לספק הסבר העשוי לשלול את ההנחה על קיומו של רכב לא ידוע בזירה. 15. אני סבורה כי על פי ניסיון החיים והשכל הישר, התנהלותו הדיונית של תובע, לרבות סתירות ושקרים בעדותו שלו כמו גם בעדות עדים מטעמו, ככל שהביא כאלו, עלולה לחבל במאמציו להציב ראיות נסיבתיות מוצקות, הן לעצמן והן במכלול, הן בשלב הראשון והן בשלב השני. מקום בו נפגמו הראיות הנסיבתיות כאמור, אין מקום להסיק, לענייננו, כי בפגיעה מעורב רכב לא ידוע או רכב בכלל. ואז - לא מועבר הנטל הראייתי אל קרנית, לשלול מעורבות רכב כזה בזירה. ממצאים עובדתיים 16. אביא תחילה את גרסת התובע: התובע הצהיר ולאחר מכן הרחיב בעדותו, כי ביום האירוע היה ב"יום חופש" ובילה עם חבריו במסעדה על שפת הים. סמוך לשעה 18.00 חזר מכיוון הים אל העיר ומאחר שלא הייתה לו סוללה בנייד, רצה להתקשר לחבר מ"טלפון שקלים" והלך לפיצוציה בה נמצא טלפון כזה והממוקמת ליד כיכר בצומת רחובות ביאליק - יוספטל [להלן - "הפיצוציה"]. הוא תיאר את מסלול הליכתו שבסופו ירד דרך מדרגות אל חנייה המצויה מול הפיצוציה ואז הלך כ - 20 - 30 מטרים עד שהגיע אל המדרכה ברח' ביאליק. הדבר הבא שמתאר התובע הוא תחושה שנפגע "מין "זיק" חשבתי שהגעתי לעולם הבא", אובדן הכרה, התעוררות ושיחה עם עובר אורח שאינו מכיר, שסיפר לו שרכב פגע בו וברח, שאל אותו אם הוא יכול לזוז, וכשאישר זאת התובע, הלך. התובע מצהיר שהיה מעורפל ומבולבל, ראה שידו מלאה בדם וראשו מדמם, הלך לברזייה סמוכה לשטוף את פניו ורצה להתקשר להודיע להוריו שנפגע. אך לדבריו לא יכול היה לעשות כן משום שלא זכר את מספר הטלפון שלהם והנייד שלו היה סגור וללא סוללה. הוא פנה לפיצוציה ושאל מה קרה איתו אך נאמר לו שלא ראו דבר. ואז התקשר מ"טלפון שקלים" לחברו אלכס, ביקש ממנו שייתן לו את מספר הטלפון של הוריו כי אינו זוכר אותו ורוצה להודיע להם שהכל בסדר, התקשר להוריו ואמר לאימו שהכל בסדר והוא מגיע הביתה. לדבריו לא סיפר לאימו על התאונה כי לא רצה להדאיג את משפחתו. לאחר מכן ישב ליד הפיצוציה, התאושש ושם לב שהנייד שלו איננו, חיפש ומצא אותו שבור בצד הכביש. לדבריו הוא אינו זוכר את מספר הנייד, שכן הוא נוהג לרכוש ניידים זולים עם טוקמן, בעלי מספרים משתנים, שמתקלקלים כל הזמן. בסופו של דבר, אכן הגיע הביתה וסיפר למשפחתו כי נפגע מרכב. ועוד הצהיר שלאחר התאונה שב לפיצוציה לשאול אם ראו משהו, אך הם לא שיתפו עימו פעולה. 17. הראיה האנושית היחידה למעורבות רכב, הינה עדות התובע על אמרת אותו עובר אורח. על התובע לשכנע תחילה בעצם קיומו של אותו עובר אורח ולאחר מכן גם בתוכן ובמשקל אמרתו. עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין וכפופה להחמרות בסעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971. קביעת ממצאים על סמך עדות זו לבדה, מחייב מתן אמון מלא ומושלם בה [ע"א 231/72, עזבון אלמליח נ' זוטא, פד"י כז [1] 679, 681]. 18. ייאמר כבר עתה: מצאתי את עדויות אמו ואחותו של התובע אמינות, משכנעות ומשתלבות זו בזו באופן טבעי כמו גם בהקשר הדברים. אף קרנית לא חלקה על כך. מכאן, שכפי שהעידה אמו [עמ' 17] התובע מסר לה כאשר הגיע הביתה שהוא עצמו אינו יודע מה קרה לו אך אותו עובר אורח הוא שאמר לו שנפגע על ידי רכב. התובע לא מסר זאת לאמו בשיחת הטלפון מהזירה ומבחינה זו, לא הביא את גרסתו בהזדמנות הראשונה. אני מוכנה להניח כי התובע היה באותה עת מבולבל ומעורפל וטיב פגיעותיו, כפי שאובחן בבית החולים, מחזק הנחה זו. על כן איני זוקפת לחובת התובע את מסירת גרסתו רק בהגיעו לביתו. אני מוכנה לקבל שמשפחתו של התובע הינה משפחה נורמטיבית, עלתה ארצה בשנת 1993, אינה מנוסה כלל בתאונות דרכים ולמדה על הצורך להתלונן במשטרה מידיד שהינו עו"ד פלילי [עדות האחות בעמ' 25 - 26]. ועוד מוכנה אני לקבל שמשפחת התובע ואף בא כוחו, שפעל עבורו נאמנה, מאמינים לו שפגיעתו נגרמה על ידי רכב. 19. אך אין בכל אלה כדי להוכיח את קיומו של אותו עובר אורח, את תוכן ואת משקל אמרתו. כל אלה על התובע להוכיח בכוחות עצמו כאשר הראיה היחידה הינה עדותו היחידה. כבעל דין. לא רחשתי לעדותו אמון מלא ומושלם. התובע הסתבך בשלושה עניינים עיקריים: האחד, תיאור הזירה, השני, נסיבות וסיבות הגעתו אל הזירה והשלישי, "קירוב" החבר אלכס לזירה. 20. תיאור הזירה - התובע תיאר בתצהירו את מסלול הליכתו אל הזירה. בהודעה על הגשת תצהירים פירט והגיש "תמונות ממקום האירוע" אך הוא לא קישר מילולית בין תיאוריו לבין המופיע בתמונות. הימנעות זו מעוררת תמיהה לאור החשיבות הרבה של מיקומי התובע בנסיבות העניין. הימנעות זו ככל שהיא מייצרת עמימות, פועלת לחובת התובע. קרנית לא שאלה את התובע שאלות בעניין זה אך בכך אין כדי להשלים את מה שהחסיר התובע. הסברי בא כוח התובע בסיכומיו [עמ' 32], ככל שאינם מבוססים על תצהיר ועדות התובע עצמו, אין בהם כדי להועיל לתובע. תמונה 1 אינה מגלה מהיכן צולמה, על מה היא משקיפה והיכן היה ממוקם בה התובע לשיטתו. תמונה 2 מצולמת ככל הנראה מהמדרכה ברח' ביאליק ובה נראית הפיצוציה כשלצידה השמאלי - פינתי גדר בצבע סגלגל. בין מיקום הצלם לבין הפיצוציה מפריד כביש דו - נתיבי, כאשר בין נתיביו הגבהה מפרידה ואת כל אלה חוצה מעבר חצייה להולכי רגל. לצד מיקום הצלם נראה חלק גדר בצבע סגלגל המסתיים לפני מעבר החצייה. הדעת נותנת שבונה הגדר סיים אותה לפני מעבר החצייה ועל מנת שלא לחסום את המעבר בו. אם אכן עמד התובע ליד מעבר החצייה או החל לחצות בו את הכביש, קיימת היתכנות שנפגע על ידי רכב חולף. אך התובע לא סימן על גבי התמונה את מיקומו עובר לתאונה ואף לא הצהיר שהתקרב אל מעבר החצייה או שהתכוון לחצות אותו בדרכו אל הפיצוציה. לפי סעיף 4 לתצהירו, כאשר ירד מהמדרגות אל החנייה, היה כבר ממוקם מול הפיצוציה. בהתייחס לתמונה 3, "מול" ממקם אותו ממש בפתח מעבר החצייה. אך התובע הצהיר, ולא הסביר אחרת, כי לאחר שירד במדרגות, הלך בחנייה עצמה 20 - 30 מטרים עד שהגיע אל המדרכה ברח' ביאליק. היכן עמד התובע בסיום ההליכה ועובר לאירוע? לא הוברר. האם עמד בסמוך לכביש, בקרבה לרכב חולף וללא הגנת גדר? לא הוברר. בתמונה 3, שצולמה מהפיצוציה, ניתן כנראה לראות את המדרכה ברח' ביאליק, מצידו השני של הכביש. ניתן אם כן לראות את אותו מעבר חצייה, כשלצידו גדר צבועה בצבע סגלגל. התובע לא סימן על גבי התמונה מהיכן הגיע והיכן היה ממוקם, אם בכלל, עובר לתאונה. בסיכומיו טען בא כוחו שהתובע סימן X על גבי תמונה זו לציון מקום הנפילה. התובע עצמו לא הצהיר על כך. מעבר לכך, ה - X מסומן מעברה הפנימי של הגדר, מעל המדרכה ולא על הכביש עצמו. התובע, שהעיד שעובר לאירוע הלך על המדרכה ולאחריו מצא את עצמו על אותה מדרכה, לא הצהיר שקפץ או עבר מעל הגדר ולא הצהיר על פגיעת רכב בגדר. במקום בו התעורר, גם אם נניח שזהו אותו X, אין אפשרות למגע הולך רגל - רכב אלא אם הרכב עולה על המדרכה ואזי עליו לפגוע בגדר. פגיעה כזו כאמור לא נטענה. התובע יכול היה להצהיר ולסמן על גבי התמונה, שעובר לאירוע, עמד לפני מעבר החצייה או במקום אחר על המדרכה, בו אין גדר, אך הוא לא עשה כן. כאשר מסר התובע הודעה לשוטר, נשאל היכן בדיוק קרה האירוע. הוא השיב : "ליד צומת סולטן". ואילו בחקירתו הנגדית אמר שהוא יודע איפה נמצאת צומת סולטן אבל לדבריו: "אני לא יודע באיזה מקום בדיוק זה קרה, אני זוכר ממש קטעים מסוימים. כל מה שהיה זה היה לא בצומת סולטן אלא קצת יותר למטה, ליד הפיצוציה שם. הייתי מאוד מבולבל." [עמ' 10]. גם אם היה התובע מבולבל ומעורפל לאחר האירוע, קשה לקבל כי דייק בסימון מקום נפילתו ובמרחק בינו לבין צומת סולטן, אך אינו זוכר ואינו יודע לסמן על גבי התמונות את מסלולו ואת מיקומו האחרון כפי שזכור לו. תמונה 4 מתארת את מיקום המדרגות מהן ירד התובע בדרכו אל החנייה וממנה, אל המדרכה ברח' ביאליק, כך לפי טענת ב"כ התובע בסיכומיו, ללא ביסוס בתצהיר התובע. אין בתמונה זו כדי להסביר ולהבהיר את התמיהות לעיל. יוצא אם כך, שלאור מיקום נפילת התובע לטענת בא כוחו בתמונה 3 ובהיעדר כל הסבר מפי התובע, הוא כשל בהוכחת אפשרות לפגיעתו מרכב. 21. נסיבות וסיבות הגעתו של התובע אל הזירה - התובע הצהיר שהלך לפיצוציה משום שרצה להתקשר לחבר באמצעות "טלפון שקלים" שהותקן בפיצוציה זאת משום שבנייד שלו לא הייתה סוללה. לאחר האירוע מצא לדבריו את הנייד שלו "שבור בצד הכביש". התובע לא יכול היה לזכור את מספר הנייד שלו משום שלדבריו החליף ניידים ומספרים רבים [סעיפים 2 ו - 12 לתצהירו]. אך לחוקר קאופמן מסר סיבה אחרת לרצונו להגיע לפיצוציה. הוא מסר לקאופמן שבילה עם חברו איגור בחוף דלילה בשפת הים. ואז הלכו יחד מהחוף לכיוון הבית, אם כי בשלב מסוים נפרדו דרכיהם וכל אחד פנה לביתו [עמ' 2, 3 לתמלול]. כאשר הציג לו קאופמן כי הפיצוציה אינה נמצאת בדרכו מהחוף לביתו, השיב התובע "יכול להיות שהלכתי לקנות סיגריות, אני לא יודע". ובהמשך, בדברו על איגור, "הלכנו איתו ביחד, הגענו, אני זוכר, כמעט עד זה ... " [עמ' 5 לתמלול]. כשהציג לו קאופמן שהלך לפיצוציה לקנות סיגריות, השיב : "אני חושב שכן, כאילו, מה עוד אני צריך ללכת לשם?" [עמ' 6 לתמלול]. מיהו אותו איגור? התובע אישר לקאופמן שקבע עם איגור להיפגש בים לאחר שטלפן אליו אבל אין לו פרטים של איגור בטלפון החדש שלו וכן "הוא כל הזמן עוזב את הארץ, חוזר, עוזב, חוזר." [עמ' 7 בתמלול]. הייתי מוכנה בראשית הדרך לצאת מהנחה שהתובע לא ניסה "להרחיק" את איגור מהזירה ואכן לא זכר את פרטיו כאשר שוחח עם קאופמן ב - 18.2.10. אך התובע לא הסתפק בכך. במהלך חקירתו הנגדית כשנשאל האם איגור חזר אתו משפת הים השיב: "חזרנו יחד? אני לא זוכר שחזרנו יחד .." [עמ' 12]. ב"כ קרנית שאל את התובע מדוע לא הלך לביתו בדרך הקצרה ואזי הגיעה תשובה מפתיעה: "הלכתי ליצור קשר עם החבר איגור". כשנשאל מדוע היה עליו ליצור קשר עם אותו איגור שהרי הלכו יחד קודם לכן מהים, השיב : "ואז נפרדנו. אני זוכר שהלכתי להתקשר לחבר איגור. למה לא הלכתי הביתה כי זה יום חופש שלי." [עמ' 12]. יוצא שהתובע מוסר גרסאות שונות וסותרות לגבי הסיבה שלו להגיע אל הפיצוציה, שלא הייתה ממוקמת בדרכו משפת הים לביתו. גרסתו על רצונו לקנות סיגריות נסתרת על ידי גרסתו על רצונו לצלצל לאיגור באמצעות טלפון שקלים. וההיפך. בנוסף, גרסתו על רצונו להתקשר לאיגור תמוהה על רקע פרידתם זה מקרוב והיעדר הסבר על סיבת ההתקשרות. על רקע זה, הימנעותו של התובע מהעדת איגור ומניסיון לזמנו לעדות מעלה סימני שאלה. כאן נעצור ונדגיש, איגור זה אינו אמור למסור גרסה לגבי האירוע עצמו, אלא הוא יכול היה לתמוך בגרסתו של התובע ולו לעניין מסלול התובע ומיקומו בסמוך לפיצוציה ובזירה. הימנעות זו והסתירות לגבי סיבת התובע להגיע לסביבת הפיצוציה מחלישות עד מאוד את גרסת התובע לגבי מיקום האירוע ואף את עצם האירוע. לכך יש להוסיף היעדרו של עד ראייה כלשהו לאירוע הנטען, שהתרחש לגרסת התובע בשעה 18.00 לצד עורק תחבורה די מרכזי וגדול. 22. התובע גרס, באחת מגרסאותיו, שרצה להגיע לפיצוציה משום שהנייד שלו לא פעל, שכן לא הייתה לו סוללה [סעיף 2 לתצהירו]. אך גם גרסה זו נסתרת בדבריו שלו לקאופמן. הוא מסר לקאופמן שלאחר האירוע התקשר מטלפון שקלים בפיצוציה אל הנייד שלו "ואז שמעתי אותו מצלצל ברחוב זרוק ... ליד הטלפון שקלים ... מונח על הרצפה ... בכניסה לקיוסק" [עמ' 11 לתמליל]. בצדק מקשה קרנית, כיצד טלפון ללא סוללה מצלצל? על כך השיב התובע : "אני לא טכנאי פלאפונים, אבל המסך שלו לא עבד, לא ראיתי אותו". הוא נשאל האם ניסה להפעיל אותו והשיב בזהירות "כנראה ... התקשרתי הביתה מטלפון שקלים אז כנראה שלא הצלחתי להתקשר מהפלאפון האישי." [עמ' 14]. כאן נעצור פעם נוספת ונדגיש, כששוחח התובע עם קאופמן, לא הייתה בפיו גרסה על היעדר סוללה בנייד ולכן לא נדרש להסביר כיצד נייד נעדר סוללה יכול לצלצל. אבל בבית המשפט, כשעומת עם גרסאותיו השונות, נדרש ליישב ביניהן והסברו בלשון המעטה, תמוה ואינו מסביר דבר. מכאן עולות אפשרויות רבות ואילו המרכזיות בהן: הנייד של התובע היה תקין ולא הייתה לו סיבה להגיע לפיצוציה לצורך תקשורת או בכלל; התובע היה בדרכו אל ביתו ולא תכנן או נדרש לקניית סיגריות בפיצוציה; התובע תכנן להגיע לפיצוציה מסיבה עלומה אך לא ברור אם אכן התקרב אליה ובאילו נסיבות; התובע תכנן להגיע לפיצוציה ובדרכו אליה נפגע מגורם בלתי ידוע; התובע נפגע בדרכו לפיצוציה מרכב חולף. נזכיר כי בשלב זה קרנית אינה נושאת בנטל המשני להביא ראיות או הסברים אפשריים למעורבותו של גורם אחר שאינו רכב חולף ואשר פגע בתובע. אשר לנטל העיקרי, הוא נטל השכנוע, נטל זה נותר כאמור על כתפי התובע מתחילת המשפט ועד סופו: הוא זה שצריך להוכיח כי נפגע מרכב חולף. נוכח התנהלותו של התובע עד כה, המעט שניתן לומר הוא שהוא לא עמד בנטל המוטל עליו ואף לא החל להרים את הנטל למקם את עצמו בזירה הנתונה לפגיעת רכב. 23. "קירוב" החבר אלכס לזירה - התובע הצהיר שמיד לאחר התאוששותו מהאירוע התקשר מטלפון שקלים לחברו אלכס שרק את מספר הטלפון שלו זכר, סיפר לו שנפגע על ידי רכב וביקש ממנו את מספר הטלפון של הוריו, שכן הוא אינו זוכר אותו ומבקש להודיע להם שהכל בסדר [סעיף 10 לתצהירו]. עולה שאלה, מדוע סיפר התובע שצלצל לחברו אלכס? ייתכן שהתובע היה מבולבל, ייתכן שסבר שהנייד שלו אינו עובד וייתכן, ממש באותה רמת היתכנות, שרצה לקבע את אלכס בזירה בזמן אמת. האם אכן אלכס דיבר עם התובע בזמן אמת מהזירה? עדותו של אלכס הייתה מביכה, בלשון המעטה. אלכס מסר תחילה תצהיר מטעם התובע. הוא הצהיר כי התובע התקשר אליו בערב יום התאונה וכי הוא זוכר את השיחה משום שהתובע נשמע מבולבל ומבוהל. לדבריו אמר לו התובע שנפגע בראשו ואיבד את הכרתו, ביקש את עזרתו משום שאינו זוכר את מספר הטלפון של הוריו והוא רוצה להתקשר להוריו ולומר להם שנפגע בתאונה. והנה לימים, אמר אלכס לקאופמן מטעם קרנית : "אני באותו יום לא הייתי איתו, אני רק שמעתי ממנו אחרי שבוע, שבועיים" [תמליל, עמ' 1 למטה]. כאשר עומת עם דבריו אלו בחקירתו הנגדית ניסה להסביר שכנראה לא הייתה זו שיחתו הראשונה עם התובע "כנראה שהשבוע שבועיים שעניתי לו, כנראה כבר שאלתי מה שלומו, ז"א שהיתה שיחה קודמת בינינו מיום התאונה" [עמ' 21 למעלה]. כאשר נשאל מדוע אם כך לא הגיע לעזור לתובע לאור דבריו בשיחה הטלפונית מעת האירוע ופגיעתו השיב : "הוא לא אמר לי לפי מה שאני זוכר שקרה לו משהו. הוא התקשר ושאל את המספר של הוריו, אני לא זוכר בוודאות את השיחה". כאשר הקשה עליו בית המשפט ועימת אותו מול תצהירו, השיב : "אין לי מה להגיד". [עמ' 21, ש' 10 - 19]. יוצא שאלכס, העד היחיד שיכול לתמוך בדברי התובע בזמן אמת, אינו יכול לאשר שהתובע התקשר אליו מהזירה בזמן אמת. מכאן, שנחלשת עד מאוד גרסת התובע לפיה הנייד שלו לא פעל, לפיה מסר גרסה באשר לפגיעתו על ידי רכב בהזדמנות הראשונה ולפיה היה מבולבל ומעורפל מיד לאחר אותו "אירוע". ושוב, נותרת גרסה עירומה של הגעת התובע לזירה מול הפיצוציה, מסיבות עלומות, ללא עדים וללא תמיכה וחיזוק, לא בעדויות עדי התובע ולא בעדותו הוא עצמו. יתר על כן, גרסת התובע תמוהה, מרובת תת - גרסאות ומוחלשת על ידיה היא עצמה ועל ידי העד מטעמו, אלכס. די בכל אלה כדי למנוע את האפשרות ליתן בעדות התובע אמון מלא ומושלם וזאת, נזכיר, למטרה הצרה ביותר, של שמיעת אמרת עובר אורח מסתורי, לפיה התובע נפגע מרכב. 24. כעת נותר לבחון את מה שהוגדר על ידי ב"כ התובע כ"ראיות נסיבתיות". משפחתו של התובעת הינה משפחה נורמטיבית והיא נותנת בתובע ובגרסתו אמון מלא ומושלם. זו אינה ראיה נסיבתית ואף לא ראיה בכלל ביחס למחלוקת העובדתית. התובע לא מסר את גרסתו בהזדמנות הראשונה. הוא לא הוכיח שסיפר זאת לאלכס ואמו מאשרת שבשיחתם הטלפונית, טרם הגיע התובע הביתה, לא מסר גם לה. התובע העיד שלא רצה להדאיג את משפחתו ולכן לא מסר להם את גרסתו מיד כשצלצל אליהם מהזירה. לו נתתי אמון בעדות התובע, הייתי מוכנה לעיין בהסבר זה, אך איני נותנת בו אמון כזה. יוצא שגם כאן אין בפנינו ראיה נסיבתית ובלשון הפסיקה, אין זו ראיה העוברת את "השלב הראשון" לבחינת ראיות נסיבתיות. 25. בסיכומיו, טען ב"כ התובע שהאפשרות היחידה לפגיעה בתובע, הינה על ידי רכב חולף, שכן האירוע אירע בסמוך ל"עורק תחבורה ראשי". אך גם כאן, התובע כושל כבר ב"שלב הראשון", שכן לא הוכיח את מיקומו בזירה, לא בקרבה אל הפיצוציה בכלל ולא בפרט, לצד מעבר החצייה שמולה. 26. אשר למנגנון הפגיעה, התובע נפצע ודימם מראשו וכמו כן טען שנפצע בברך ימין. אני מוכנה לקבל שבהגיעו לביתו ולבית החולים, נצפו פציעות בראשו ולאורך כל צדו הימני של גופו. פציעות אלו לפי טיבן, עשויות להתיישב עם פגיעת רכב כמו גם עם נפילה עצמונית אל הקרקע או היתקלות עם חפץ אחר או עם אלימות מכוונת מצידו של אדם אחר. הייתי מוכנה להניח, הגם שלא הוכח כלל ועיקר, שהפציעות מתיישבות יותר עם פגיעה מגוף נוסע כגון רכב, מאשר עם פגיעה עצמונית או פגיעה מידי אדם. מכאן, שהייתי מוכנה להניח שהתובע צלח את "השלב הראשון". כעת הגיע התובע ל"שלב השני" ובו יש לבחון את מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם מערבת היא לכאורה רכב לא ידוע. וכאן נכשל התובע פעם נוספת. אין כל אינדיקציה ראייתית למעורבות רכב. אין אינדיקציה למיקום התובע ליד כביש כלשהו, לאמרה של עדי ראיה, לאמרות של התובע עצמו בסמוך לאחר האירוע ולנסיבות אחרות שלא הוכחו אף לא פורטו. מול אלה, לא אוכל להימנע מלהדגיש, כי התובע עצמו לא התלונן מיוזמתו במשטרה, אלא היו אלה אחותו ואביו שפעלו להגשת תלונה על סמך גרסתו ולאחר שנועצו בידיד המשפחה ולא בתובע עצמו, שהיה מאושפז באותו מועד. התובע נמנע מהבאת עדים רלוונטיים ולו לעניין הנסיבות שקדמו בסמיכות לאירוע הנטען. מהעד היחיד שהגיש תצהיר מטעמו, חברו אלכס, נעשה ניסיון "להתנער" כשלא הגיע להעיד מטעם התובע ורק התעקשותה של קרנית גרמה להבאתו, כעד מטעמה. נמצא שהתובע לא צלח את "השלב השני" וה"ראיות" הנסיבתיות מטעמו אינן מעידות על מעורבות ולו לכאורה של רכב לא ידוע. לכך יש להוסיף את חוסר האפשרות לתת אמון בגרסת התובע עצמו, שגם היא מגיעה מפי השמועה. על כן לא הגענו אל "השלב השלישי" בו על קרנית ליתן הסבר סביר אחר למעורבות רכב בפגיעותיו של התובע. 27. המסקנה היחידה היא כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את תביעתו. לפני סיום מצאתי "לסגור מעגל" ולחזור אל תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים. לא עסקנו כאן בשאלות של פרשנות, שבהן כפי שראינו, נוטה הכף להקלה עם הנפגע מכוח אותה תכלית סוציאלית. עסקנו בעצם הוכחת עילת התביעה. דרכי ההוכחה קבועות, יציבות ואינן דורשות פרשנות. הן חלות על כל תובע, בין שהוא מפנה את תביעתו לאדם אחר ובין שהוא מפנה אותה לתאגיד סטטוטורי דוגמת קרנית. העובדה שקרנית הוקמה על מנת לפצות נפגעי תאונות דרכים כאשר אין לנפגע אפשרות לתבוע מבטחת ונוהג אחראים לפיצוי, אינה צריכה להביא להקלה בדרכי ההוכחה. היא אינה צריכה לאפשר לכל אדם שלטענתו נפגע בתאונת דרכים, לקבל פיצוי מקרנית, כמו מכל גוף אחר, כאשר לא הוכיח את עצם הפגיעה בתאונת דרכים. סוף דבר התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות קרנית ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה