מומלץ לקרוא את פסקי הדין להלן בנושא שבר בברך בעקבות תאונת דרכים: ##שבר בברך של הולך רגל:## התובע נפגע בתאונת דרכים בהיותו הולך רגל, עת רכב צד ג' פגע בו. בחוות דעת קבע המומחה מטעם בית המשפט בפרק: "דיון ומסקנות" כי: "....באשר לברך ימין- שבר פלטו טיביאלי בדרגה זו מהווה פגיעה קשה לשוק ולברך, קיים שבר מלא...ובנוסף שבר תוך מפרקי החודר למפרק הברך בחלקו העליון של השבר. הטיפול והשיקום בשבר מסוג זה ממושכים. במקרה זה הושג חיבור של השבר ובעמדה טובה כפי שעולה מצילומי הרנטגן כפי שפורט, נותר חסר יישור מלא של הברד, כן נותרה אי סדירות ושקיעת המשטח המפרקי בעיקר. מעבר לכאבים וההגבלה התפקודית נוכח שינויים אלו, אי סדירות המשטח המפרקי והנזק שנגרם למפרק בזמן השבר משנים לרעה קצב שחיקת הברך, האצת השחיקה בברך זו תתרחש אך קיצבה אינו ניתן לחיזוי. ##בית המשפט קיבלת את התביעה וחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך כולל של 238,582 ₪.## ##דלקת בברך:## התובע יליד 1966, נפגע כתוצאה מהידרדרות של רכב בעת תיקונו. בית המשפט קבע כי פגיעתו של התובע מהווה תאונת דרכים והיא נגרמה כתוצאה כתוצאה משימוש ברכב ולפיכך מחובת חברת הביטוח לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה זו. המומחה מטעם בית המשפט ציין כי מעיון מדוקדק בבדיקות הדימות הביטויים של דלקת המיפרקים ממנה הוא סובל הינם במפרקים הגדולים: בברכיים (בעיקר ברך ימין), קרסוליים. המומחה העריך נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 19% בחלוקה באופן הבא: 10% בהתאם לסעיף 35(1) (ב) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) , תשט"ז-1956– בגין הפגיעה התוך מפרקית בברך שמאל ו- 10% במותאם לסעיף 47 (1)(א) – בעקבות החיבור החלקי של השבר בעצם הירך מימין. המומחה קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 100% למשך תקופה של שנה וחודשיים. ##סך הפיצוי ששולם לתובע עומד על הסכום של 1,264,260 ₪.## ##שבר בברך וקרע במיניסקוס:## ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין השבר בברך ימין וקרע במיניסקוס לפי סעיף 48 (2) ) (ז) 1 3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956. 1. התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף ובהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). ##רקע עובדתי:## 2. התובעת הינה ילידת 19/03/54, מטפלת בקשישים בעיסוקה. בעת התאונה הייתה התובעת בת 55, ועתה הינה בת 59 שנים. 3. הנתבע 1 במועד הרלוונטי לתביעה נהג באוטובוס מס' רישוי 87-068-01, הנתבעת 2 ביטחה רכב זה והוציאה עבורו פוליסת ביטוח חובה. 4. ביום 29/03/09 נפגעה התובעת בתאונת דרכים בעת ששימשה כנוסעת ברכב הנ"ל. 5. כתוצאה מן התאונה נפגעה התובעת באזורי גוף שונים, בעיקר בברך ימין, בחזה ובצלעות. התובעת הובהלה למוקד רפואי של קופ"ח מכבי, שם אובחן בין היתר שבר בברך ימין. הרגל קובעה וגובסה והיא שוחררה לביתה עם המלצה לרגל מורמת ושימוש בקביים. התובעת טוענת כי סבלה וממשיכה לסבול מכאבים עזים והגבלות תנועה בברך ימין ובפיקת הברך, טופלה בקופ"ח ונזקקה לטיפולי פיזיותרפיה ולמשככי כאבים, כאשר עד יום זה מתקשה בהליכה, ומדדה ברגלה הפגועה ונאלצת להיעזר באופן קבוע במגן ברך. כמו כן טוענת כי סבלה כתוצאה מן התאונה מכאבים קשים בחזה ובצלעותיה. 6. הנתבעת 2 מודה בכיסוי הביטוחי עפ"י החוק. הצדדים חלוקים באשר לגובה הנזק. ##הנכות הרפואית:## 7. התאונה, מושא התובענה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. 8. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין השבר בברך ימין וקרע במיניסקוס לפי סעיף 48 (2) ) (ז) 1 3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956. עוד קבעה הועדה הרפואית כי התובעת שהתה באי כושר מלא מיום 30/03/09 ועד ליום 26/06/09. כמו כן נקבעה לתובעת לתובע נכות זמנית בשיעור 30% מיום 27/06/09 ועד יום 31/12/09 ונכות זמנית בשיעור של 20% מיום 01/01/10 ועד יום 30/06/10. 9. לא הובאו ראית לסתור, ועל כן קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי דינה קביעה על פי דין, כאמור בס' 6 ב לחוק. יוצא אפוא כי נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום האורתופדיה כתוצאה מן התאונה. ##הנכות התפקודית:## נכות תפקודית אל מול נכות רפואית - 10. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית. בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב (3) 589, (12/10/78) נפסק: "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו". בע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג מג (1) 137 (16/03/89) נפסק: "אין צורך לחזור ולהדגיש כי לא בהכרח יש תיאום בין שנים אלה, והכל תלוי במהות הפגיעה. עיסוקו של הנפגע, יכולת אדפטציה שלו, כושר שיקום, תנאי שוק בעבודה וכדומה גורמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן." בע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (08/06/95) נקבע כדלהלן: "ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראיה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו." 11. בענייננו נטושה המחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה. כפועל יוצא חלוקים הצדדים בשאלה מה שיעור הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת. 12. לטענת התובעת, נכותה התפקודית של התובעת עולה בהרבה על נכותה הרפואית. בעקבות התאונה התובעת סובלת מכאבים רבים וממגבלה קשה ברגלה, והיא מתקשה בהליכה למרחקים, בכיפוף, בעלייה במדרגות ובסחיבת משאות כבדים. נוכח היותה אישה קשת יום אשר עבדה בעבודות טיפול בקשישים, עבודות פיזיות המצריכות מאמץ רב, ברי כי כושר השתכרותה נפגע במידה ניכרת. 13. לעומתה, הנתבעים סבורים מנגד כי הנכות התפקודית של התובעת אינה מגעת כדי נכותה הרפואית, וקיים פער של ממש בין מגבלותיה מבחינה רפואית לבין יכולתה לעבוד ולתפקד. לטענתם, מסלול חייה של התובעת לא נפגע והיא שבה לעבודתה הפיזית כמטפלת בקשישים. מכאן שמדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על נכותה התפקודית. ##דיון:## 14. התובעת בעיסוקה הינה מטפלת בקשישים ועבדה עובר לתאונה בחברת מ.ט.ב ובחברת א.ש סיעוד ורווחה. אמנם צודקת הנתבעת בהפנותה לפסיקה לפיה נכות רפואית בשיעור 5% ואפילו עד 10% בד"כ אינה משפיעה על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אך אין ספק כי ביחס לעבודה זו, לנכותה האורטופדית של התובעת יש השלכה תפקודית, שכן מדובר בעבודת פיזית אשר תאורה, כנטען בסעיף 15 לתצהירה, לא נסתר (הכנת אוכל לקשישים, טיפול רחצה הלבשה, הרמה וכו'). התובעת עבדה כל חייה בעבודות פיזיות, וברי כי בגילה לא תוכל למצוא לעצמה עבודה בעלת אופי משרדי, כך שהאפשרות היחידה הפתוחה בפניה היא אך עבודות פיזיות. 15. התייחסות למצבה של התובעת בעבר תעשה בהמשך, ואולם כבר עתה אציין כי גם במסמכים הקיימים בתיק ביחס לתקופות העבר יש כדי ללמוד על משמעותה התפקודית של הנכות. ראשית, בדו"ח ממצאי בדיקת הועדה הרפואית של המל"ל נכתב: "רגישות מעל פיקה ימין טווח תנועות בברך הגבלה קלה ביישור...רגישות מעל הסדק המפרקי המידאלי." (נספח ב לתצהיר התובעת). ממצאים אלו הקנו לתובעת 10% נכות צמיתה ונכויות זמניות כמפורט לעיל, כולל תקופת אי כושר מוחלט למשך 3 חודשים. התובעת אף צירפה אישורי אי כושר מקופ"ח עד ליום תום אי הכושר (נספח א' לתצהירה). בנוסף, גם בהתאם להחלטת הרופאה התעסוקתית, ד"ר אלה גורדון , נרשם במפורש ביום 25/06/09, כשלושה חודשים לאחר התאונה, כי התובעת אינה מסוגלת עדיין לעבוד בעבודתה הפיזית בחברת מ.ט.ב. בביקור חוזר מאמצע יולי 2009 נרשם מפורשות שהתובעת אינה מסוגלת לחזור לעבודתה כמטפלת בקשישים כשהאישור ניתן למשך חודשיים (נספח א לתצהיר התובעת). 16. זאת ועוד אין מחלוקת, כי התובעת, שעבדה עובר לתאונה בשני מקומות עבודה הן בחברת מ.ט.ב ובחברת א.ש סיעוד ורווחה, נאלצה לעזוב את משרתה בחברת א.ש. בשל תאונת העבודה, כאשר עולה כי הפסקת עבודתה נעשתה ביום התאונה (ראה נספח ד לתצהיר התובעת). לטענת התובעת ( ס' 14 לתצהיר) העבודה בחברת א.ש. הייתה כרוכה במאמץ פיזי רב יותר מאשר בעבודתה בחברת מ.ט.ב בה התמידה. טענתה לא נסתרה. ניכר אף כי כתוצאה מכך שכרה של התובעת נגרע, שכן כפי שיפורט בהמשך, עובר לתאונה השתכרה התובעת כ-2,000 ₪ לחודש בעוד שלאחר התאונה בהתאם לתצהירה רק כ-1,800 ₪ בלבד. 17. אמנם התובעת שבה לעבודה במ.ט.ב ומבצעת עבודה הדומה בטיבה לעבודה אותה ביצעה בעבר, והכוללת בין היתר עבודות פיזיות כגון סיוע לקשישים בסידור החדר, רחצה, כביסה ,קניות, ליווי לקופ"ח (פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 6 ש' 24-25) לשביעות רצונה של הקשישה ושל מקום העבודה (פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 8 ש' 4-3). אך יחד עם זאת האמנתי לתובעת כי היא מתקשה בעבודתה ומבצעת אותה לאט יותר, והיא אכן שבה לעבודתה ועובדת מס' שעות כולל נמוך יותר בהשוואה לעובר לתאונה. נכותה לא בהכרח מונעת עיסוקים גופניים, אבל בוודאי נותנת אותותיה במאמץ הדרוש ובמשך הזמן הנדרש. בהחלט יתכן כי מוגבלותה מאפשרת לה לעבוד מספר שעות שבועי מסויים, אך לא מעבר לכך, שכן אז כאביה גוברים עליה. 18. לא זו אף זו, התובעת הינה אישה קשת יום אשר עבדה כל ימיה בעבודות פיזיות, ובהחלט סביר כי נוכח מצבה הכלכלי נאלצה להמשיך לעבוד, ואין עובדה זו שוללת את הפגיעה בתפקודה. גם העובדה שהגדילה באופן יחסי את היקף משרתה במ.ט.ב ביחס לעובר לתאונה אינה שוללת פגיעה תפקודית, ואני מאמין לתובעת כי עקב מצבה הכלכלי הדחוק נאלצה לעשות כן על מנת להמשיך להיות זכאית להבטחת הכנסה (פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 8 ש' 6-7). הדעת אף נותנת שאדם שמצבו הכלכלי מאפשר זאת לא היה שב לעבודה פיזית בניגוד לעצת רופא תעסוקתי (ראה מוצג א לתצהירה). נוסף על כך, טענת הנתבעת כאילו התובעת בכל מקרה לא הייתה מגדילה משרתה עד שיעורה הכולל עובר לתאונה מחשש שלא תהא זכאית להבטחת הכנסה, לא הוכחה ע"י הנתבעת, שכן גם עובר לתאונה קיים היה אותו חשש, והנתבעת לא הביאה כל ראיות להוכחת שינוי במצב המשפטי בכל הנוגע לסכום המקסימלי המאפשר קבלת הבטחת הכנסה. טענת התובעת כי אינה עובדת בשיעור רב יותר מפאת מצבה התפקודי ללא קשר להבטחת הכנסה לא נסתרה אם כן (פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 8 ש' 6-10). 19. הנתבעת אף לא הציגה כל ראיה כאילו התובעת הייתה מוגבלת באופן כלשהו לעבודה בשל תאונת עבודה קודמת משנת 2003 אשר בה שברה את ידה. הטענה נשללה מכל וכל ע"י התובעת אשר טענה כי לפגיעה הנ"ל לא הייתה כל משמעות על תפקודה ולא הותירה כל נכות, ודבריה לא נסתרו (פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 5 ש' 32 עד עמ' 6 ש' 1). 20. זאת ועוד, הנתבעת ביצעה חקירה באמצעות חוקר פרטי אחר התובעת על מנת לבחון את טענותיה בכל הנוגע למצבה הרפואי, תפקודה, פעילותה וחזרתה לעבודה. חרף טענות החוקרים סבור אני, כי מהחקירה אשר בוצעה, לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר ביחס למצבה התפקודי של התובעת נוכח הפגיעה, והשלכותיו על נכותה התפקודית. הנתונים אודות התובעת המופיעים בדו"ח כוללים אך ורק את מקום עבודתה ושכרה. החוקרים לא הצליחו להציג בפני ביהמ"ש כל ראיות לכך שהתובעת עובדת בפועל בעבודת כפיים מעבר למה שאישרה והעומדת בניגוד לדבריה. משכך טענות התובעת באשר לפגיעה בתפקודה לא נסתרו. 21. יחד עם זאת, על אף הנאמר לעיל, ראוי לתת בכל זאת את הדעת לעובדה כי התובעת שבה לעבודתה כמטפלת סיעודית בקשישים ומבצעת הלכה למעשה בדיוק את אותה עבודה אשר ביצעה עובר לתאונה לשביעות רצונם של מעבידיה ושל הקשישים בהם מטפלת (ראה כאמור פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 6 ש' 24-25 וכן עמ' 8 ש' 1-4), וזאת ניתן להסיק מהשוואת תיאור עבודתה עובר לתאונה (ס' 14 לתצהירה) לעבודתה כיום. גם בתה בעדותה אישרה את טיב עבודתה הפיזית של התובעת כיום (פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 10 ש' 8-9). הדעת נותנת כי אדם הסובל ממגבלה פיזית בשיעור העולה על נכותו הרפואית, כנטען על ידי התובעת, לא יהא מסוגל לשוב לעבודה הכוללת רכיבים פיזיים תוך היעזרות באוטובוסים (פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 5 ש' 13-14), יהא מצבו הכלכלי אשר יהיה. 22. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה כי ניכר כי התובעת ניסתה להסתיר את מהות עבודתה הפיזית לאחר התאונה. כך, בכתב התביעה טענה כי לאחר שובה לעבודה עסקה בעבודות קלות בלבד שמהותן הינה שיחות עם קשישים (ס' 15). גם בתצהירה לא הזכירה כי עבודתה כוללת רכיבים פיזיים כגון סיוע לקשישים ברחצה, כביסה והכנת אוכל, וטענה כי מתקשה בעבודתה, מכיוון שכרוכה בנסיעות באוטובוסים (ראה ס' 14). רק בחקירתה הנגדית אישרה כי למעשה עבודתה כוללת הלכה למעשה רכיבים פיזיים כמתואר. הניסיון להסתיר נתונים אלו מעיד אף הוא כי התובעת לא הייתה מעוניינת להציג את מצבה התפקודי לאשורו. 23. נוסף על כך, התובעת אשר טענה בראשית דבריה כי עובדת בעבודות הכוללות אך ורק שיחות עם קשישים, לא הוכיחה כי ניסתה בפועל לבקש ממעבידיה כי יפנו אותה לסוג של קשישים ברמת תפקוד המצריכה שיחות בלבד, וכי לא היו בנמצא עבודות הכוללות רכיב זה בלבד. אם לשיטתה קיים טיב עבודה כזה מאליה תצוץ השאלה מדוע התובעת אשר מתקשה בעבודות פיזיות לא ניסתה לנתב דרכה אל אפיק זה. 24. לא זו אף זו, התובעת לא הראתה כי בפועל עד היום עברה טיפולים פיזיותרפים אינטנסיביים כנטען על ידה. אמנם התובעת צרפה הפניה משנת 2012 (מוצג א), אך אין בפני בית המשפט נתונים האם אכן קיבלה התובעת בפועל טיפולים , והאם היה שיפור במצבה בעקבותיהם (נספח א). התובעת אף לא הוכיחה שימוש מוגבר במשככי כאבים עד היום ע"י הצגת קבלות או מרשמים. ב-2012 קיבלה משככי כאבים אך רק ליומיים (מוצג א'), כך שלא הוכח כי נוטלת משככי כאבים באופן קבוע כטענתה בסיכומים. כל אלו מצביעים שמצבה התפקודי טוב מכפי שמנסה להציגו. כידוע: "הימנעות מלהביא ראיה מצויה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה (ע"א 27/91 שמעון קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ מט (1) 450, 457 , ניתן 20/03/95) ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595 14/11/90) וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239, 245). 25. לאור האמור לעיל, בנסיבות העניין, הגם שאני סבור כי לנכות הרפואית של התובעת השלכה תפקודית איני מוצא מקום לקבוע את שיעור נכותה התפקודית. יתרה מכך, אני סבור כי התובעת הראתה והוכיחה הפסד שכר ממשי, ועל כן דרגת הנכות התפקודית אינה רלוונטית. ביהמ"ש נזקק לשיעור הנכות תפקודית מקום בו לא ניתן לקבוע את ההפסד בכושר ההשתכרות הממשי כתוצאה מן התאונה (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נבו (3) 792, 798). ##הפסד השתכרות לעבר:## 26. שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד בממוצע (בהתאם לנתונים שהומצאו ע"י הנתבעים בהתאם לשכרה הרבע שנתי עפ"י מל"ל) על סך 2,000 ש"ח לחודש. אציין כי התובעת לא הוכיחה את טענתה כי השתכרה עובר לתאונה סך ממוצע של 2,150 ₪, ולפי תלושי השכר החלקיים שצרפה עולה סכום נמוך יותר העומד על כ-1,900 ₪. עם זאת אקבע את שכרה הממוצע עובר לתאונה כגבוה משהוכח על ידה, וזאת בהתבסס כאמור על נתונים שסופקו ע"י הנתבעים. לפי תוכנת "המשערכת" נכון להיום סכום זה עומד על 2,216 ש"ח. עוד לקחתי בחשבון לעניין זה כי שכרה של התובעת בוסס על שכר המינימום, שעלה במשך השנים עד היום בכ-10%. שכרה לאחר התאונה עמד לדבריה על סך של כ-1,800 ₪ בלבד (ס' 14 לתצהיר) חישוב שכרה המוצע מתלושי השכר החלקיים שצורפו (נספח ה' לתצהיר) מעלה סכום נמוך בכמאה ₪. 27. תקופות אי הכושר נקבעו באופן הבא: אי כושר מלא מיום 30/03/09 ועד ליום 26/06/09. נכות זמנית בשיעור 30% מיום 27/06/09 ועד יום 31/12/09 נכות זמנית בשיעור 20% מיום 01/01/10 ועד יום 30/06/10. עם זאת התובעת אישרה ששבה לעבודתה מיד עם תום תקופת אי הכושר (פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 6 ש' 18, ס' 14 לתצהיר). אין גם קושי לקבוע כי התובעת לא עבדה במהלך תקופת אי הכושר, וזאת לאור חומרת פגיעתה אשר כללה ברך שבורה ומגובסת ושימוש בקביים. 28. לפיכך הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר יקבע כדלקמן: לתקופה הראשונה עד למועד בו נקבעה הנכות הזמנית זכאית התובעת לפיצוי מלא בגין אובדן כושר השתכרותה בשל הפציעה הניכרת וחופשות המחלה שנקבעו לה באותה עת. הפסד זה מבוסס על שכרה עובר לתאונה. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 2,150 X 3 חודשים = 6,648 בגין תקופה זו. (הפיצוי כמו כל הסכומים לעבר כולל הפרשי הצמדה עד היום). ליתר התקופה החל מתום אי הכושר המלא (המועד בו שבה התובעת לעבודה) עד היום פיצוי לפי הפער בין שכרה עובר לתאונה לשכרה כיום העומד על סך של 416 ₪ כל זאת למשך 46 חודשים עד היום סה"כ 350 X 46 = 19,136 ₪. לפיכך אני מורה לנתבעים לשלם לתובעת בגין הפסדי השכר בעבר סך של: 25,784 ₪ + ריבית מאמצע התקופה בסך של 26,573 ₪. ##הפסד השתכרות לעתיד:## 29. "פירוט הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד מעמיד קשיים רבים בפני ביהמ"ש הנדרש לקובעו. המדובר בדרך כלל בהפסד אשר יש בו לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד. לעיתים לתקופה של עשרות שנים. כאשר הנסתר רב על הנגלה. (ע"א 3049/93 גירגויסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (08/06/95). 30. קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד. 31. התובעת טוענת כי בקרוב בשל מגבלותיה תיאלץ לעזוב את מקום עבודתה המסכן את בריאותה. לכן עותרת לערוך חישוב לפי הפסד מלא בסך 2,000 ₪ לחודש מגיל 59 ועד גיל 70. 32. מנגד טוענים הנתבעים כי התובעת חזרה לעבודתה הרגילה, ולפי הפסיקה חזרה לעבודה מעידה כי לנכות אין השלכה תפקודית או השתכרותית. הנתבעים מציעים, אם כן, פיצוי גלובלי בסך 4,000 ₪. 33. אמנם אכן התובעת שבה לעבודתה עובר לתאונה ועוסקת שם בין היתר בעבודה פיזית כמפורט לעיל. עם זאת האמנתי לתובעת כי נאלצת לעבוד בשל מצבה הכלכלי הדחוק, ובהחלט, כאמור, סביר בעיני, כי מיגבלותיה מאפשרות לה לעבוד מספר שעות שבועי מסויים אך לא מעבר לכך. חזרתה של הנפגעת למעגל העבודה לאחר הפגיעה אינו בהכרח מהווה סיבה לשלול ממנה את הפיצוי בשל הפסד כושר השתכרות, שכן גישה כזו אף תהייה תמריץ שלילי לנפגעים המבקשים לשוב לעבודה (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית (2003)) (להלן: "קציר"), בעמ' 207). 34. אין אף חולק כי ניכרת ירידה כיום בשכרה של התובעת בהשוואה לשכרה עובר לתאונה, ומקובל עלי כי הפסדי ההשתכרות של התובעת כיום מעידים גם על הפסדיה בעתיד. זאת ועוד יתכן כי בעתיד תפלט התובעת משוק העבודה, ואם חלילה כך יקרה תידרש להפעיל מאמץ מתמשך כאשר מגבלותיה יבואו ללא ספק לידי ביטוי. יש אף לזכור כי עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה פד"י מט (2) 257. 35. עם זאת טענתה כי תיאלץ בקרוב להפסיק לעבוד כליל אינה תואמת את המציאות העובדתית, קרי תפקודה הטוב במקום עבודתה ככוח עזר לטיפול בקשישים, ואף אינה עולה מהמסמכים הרפואיים אשר צורפו, כאשר לא צורף כל מסמך המעיד כי התובעת קיבלה המלצה ממי מרופאיה לעזוב את מקום עבודתה לצמיתות. 36. לפיכך, חישוב הפסדיה של התובעת לעתיד יעשה על בסיס הפער בין שכרה החודשי עובר לתאונה בסך 2,000 המשוערך כיום ל-2,216 ₪ לשכרה כיום העומד על 1,800 ש"ח ,קרי פער של 416 ₪ כאמור₪ למשך 8 שנים עד גיל 67, גיל פרישה. החישוב ייעשה בהתאם לשכרה של עובדת שכירה, ולכן אין מקום לפסיקת פיצוי מעבר לגיל 67. סה"כ 95 חודשים X 416 X מקדם 85.2546 = 35,466 ₪. 37. אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שייגרמו לתובעת בעתיד, ייגרמו לה בעתיד גם הפסדים של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד ימנע מלהפריש עבורה באופן תואם לירידה בכושר השתכרותה. סכום זה עומד על סך 6,204 ₪. ##הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה:## 38. לגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/06/76 שם נקבע: "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו." 39. התובעת טוענת כי נגרמו וייגרמו לה הוצאות כבדות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות, וטיפולים פיזיותרפיים, כאשר, לטענתה, משלמת דמי השתתפות עצמית בעלות חלק מהטיפולים להם נזקקת. התובעת אף מוסיפה כי עקב התאונה היא מתקשה באופן כללי להתנייד בתחבורה ציבורית, ועושה שימוש רב במוניות נוכח העובדה כי מדובר בפגיעה בברך. אי לכך היא עותרת לפצותה בסכום כולל של 38,768 ₪, ובגין הוצאות נסיעה לטיפולים והוצאות ניידות לעבר בסך 3,000 ₪ ולעתיד בסך 20,000 ₪. 40. במקרה דנן טענה התובעת כי לא שמרה את הקבלות בגין הטיפולים הרפואיים, ואין לה אלא להלין אלא על עצמה. 41. זאת ועוד התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ובשל כך זכאית התובעת לקבלת מלוא הטיפולים הרפואיים, כמו גם נסיעות לטיפולים, כאשר המוסד לביטוח לאומי נושא בהוצאות (ראה סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה 1995). מאז שנת 2010 היא זכאית לקבלם במסגרת קופת החולים אליה היא משתייכת מכוחו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009- 2010) התשס"ט 2009. התובעת לא הוכיחה כי הטיפולים והתרופות להם נזקקה או תזדקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה כי: "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 05/02/95). עוד אציין כי בע"א 570/75 דוד סייג ואח' נ' נתן לוי ואח' פד"י ל (2) 541 31/03/76, קבע השופט ברנזון כי: "שיכול התובע לקבל טיפול רפואי מלא מן המוסד לא נגרם לו נזק בר פיצוי בגין טיפול רפואי. בנסיבות אלו אין הצדקה לגלגל את ההוצאה על הנתבעת. 42. אף באשר לעתיד, לאור הלכת אלחדד וכן הוראות חוק ההתייעלות הכלכלית" (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנת 2009- 2010 התשס"ט 2009) לצד זכאותה של התובעת לקבלת מימון מלא מצד המל"ל, אין מקום לקבוע לתובעת כל פיצוי בגין ראש נזק זה. 43. עם זאת, בנוסף, מקובלת עלי הטענה כי בגין הפגיעה ברגלה נאלצה ותיאלץ התובעת לעשות שימוש רב יותר במידה מסוימת במוניות שלא לטיפולים רפואיים, ובראש נזק זה ראוי לפסוק לה סכום גלובאלי אותו אני מעריך לעבר ולעתיד בסך של 6,000 ₪. ##עזרת צד ג' בעבר ולעתיד:## 44. התובעת מציינת בסעיף 13 לתצהירה כי בעקבות התאונה לא הייתה מסוגלת לשרת עצמה במשך חודשיים, על כן נזקקה לעזרה מוגברת הן בשכר ממקור חיצוני והן מבנותיה אשר הגיעו לביתה וסייעו לה בפעולות היום יום. התובעת מוסיפה כי גם כיום מתקשה לבצע מטלות משק בית שונות כגון כביסה וניקיון עקב מוגבלות בתנועה וקשיי תפקוד, לכן היא נזקקת לעזרת בנותיה במיוחד לאור היותה אם חד הורית המטופלת בילד בן 14. התובעת הוסיפה כי מפאת חסרון כיס לא נעזרת כיום בעזרה בשכר. עדותה נתמכה בדברי בתה, הגב' נופר מזרחי אשר סיפרה כי לאחר התאונה התובעת לא הייתה מסוגלת לתפקד בבית, והוסיפה כי היא עצמה הגיעה עם אחותה לסייע לה מדי יום ביומו במשך חודשיים כאשר עד היום מתקשה לבצע מטלות משק בית מסוימות, כגון קניות סחיבת משאות ועוד. אי לכך התובעת עותרת לפצותה בסך 6,000 ₪ עבור חודשיים ראשונים לאחר התאונה, ובהמשך למשך 48 חודשים עד היום פיצוי בסך 800 ₪ לחודש. באשר לעתיד עותרת לפצותה בסך של 850 ₪ לחודש עד תום תוחלת חייה. לעומתה טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי בשים לב לנכותה המזערית של התובעת אין כל הצדקה לקבוע לה פיצוי בגין עזרה מוגברת מצד קרובים. הנתבעים מוסיפים כי במצב בו התובעת חזרה לעבודתה כמטפלת בקשישים אותה מבצעת ללא דופי ברי כי אינה זקוקה בעצמה לעזרת אחרים. 45. בכל הנוגע לעבר מהווה ראש נזק זה ראש נזק מיוחד המחייב ראיות מפורשות ומפורטות. "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ''אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29/10/90). 46. ראשית אציין כי לא הובאו ראיות כי אכן הועסקה עוזרת בשכר כטענת התובעת, כגון תלושי שכר או אישורי משיכת כספים. בנוסף, דבריה של התובעת בנוגע להיזקקותה לעזרה בשכר (ס' 13 לתצהיר, פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 7 ש' 22- 24) לא תאמו אף את דברי בתה בתצהירה (ס' 5) אשר טענה כי התובעת לא העסיקה עוזרת בשכר מפאת חסרון כיס. ביתה של התובעת שינתה טעמה במהלך עדותה, וטענה כי אכן הועסקה עוזרת בשכר (פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 10 ש' 24- 25). סבורני אף כי ישנה מידה של הגזמה במאמץ הכרוך בעזרה המושטת, לאור מה שהתברר בחקירה הנגדית. למשל הבת בתצהירה טענה כי נאלצה לנסוע לאימה באמצעות שלושה אוטובוסים (ס' 15), אך בחקירה הנגדית הסתבר כי גרה במרחק 10 דקות נסיעה (פרוטוקול הדיון מיום 21/02/13 עמ' 9 ש' 2- 6). 47. יתרה מזאת, התובעת חזרה לעבודתה מיד בתום תקופת אי הכושר ככוח עזר בבית אבות ומטפלת באוכלוסיה סיעודית. הדעת נותנת כי האפשרות שהתובעת משמשת כמטפלת של אחרים, קשישים סיעודיים, ועוזרת להם בכל עבודות הבית, אך מתקשה לבצען עבור עצמה, אינה מסברת את האוזן ואינה מתיישבת עם ההיגיון הסביר. הלכה היא כי פיצויים בשל עזרה יפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני ביהמ"ש, וכאשר מדובר בפיצוי של עזרת הזולת פסק ביהמ"ש זה מכבר כי: "מדובר בפיצוי בשל עזרת הזולת ועל כן ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. (ע"א 619/86 שחר זר מתכות בע"מ נ' שלום אטדגי תק-על 90(30) 551, 553 29/10/90). 48. עם זאת אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, לאור חומרת הפגיעה, ובמיוחד בזמן בו רגלה הייתה נתונה בגבס, נזקקה התובעת לסיוע מוגבר מסויים. גם בקביעת הועדה הרפואית של המל"ל בתחום האורטופדיה כי לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% למשך 3 חודשים יש כדי להעיד כי התובעת נזקקה לעזרה מוגברת כלשהי. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19/11/97), הנזכר שם בעמ' 829. ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 04/08/05, ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 08/12/05). אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 8,000 ₪. 49. באשר לעתיד, רק מהספק שמא תהיה לנכות השפעה כלשהי על תפקודה של התובעת, והיא תזדקק לעזרה לעת זקנה, מוכן אני לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי לעתיד בסך 5,000 ₪. ##כאב וסבל:## 50. בהתאם לתקנה 2 (א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו ממוני) התשל"ו 1976, ובהתאם ל- 10% נכות רפואית ובגיל התובעת, ועל כך אין חולק, זכאית התובעת לפיצוי בסך 13,580 ₪. ##ניכויים:## 51. לתובעת שולמו תשלומים ע"י המוסד לביטוח לאומי בסך 11,401 ₪. ##סוף דבר:## 52. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 89,422 ₪ ובמעוגל 90,000 ש"ח. 53. הנתבעים יישאו בתשלום האגרה ושכר טרחת עורך דין תאונות דרכים בשיעור של 13% + מע"מ. 54. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעים תקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. ברכייםתאונת דרכיםשבר