מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה בטיילת בחוף הים: נתוני רקע ועובדות 1. התובע, יליד 1937, בעלים ומנהל של חברה לעמילות מכס ושילוח בינלאומי, הגיש תביעה זו כנגד הנתבעות לפיצויים על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו ביום 28.5.04 עת ביקש לשתות כוס קפה בבית הקפה אותו הפעיל נתבע מס' 1, בטיילת החוף הדרומי בחיפה בשם "סלטביץ" (להלן: "בית העסק" או "בית הקפה"). המבנה בו פעל בית העסק הושכר מעירית חיפה, נתבעת מס' 2 (להלן: "העירייה"). התובע הופנה לטענתו ע"י צוות בית הקפה לרצועת חוף הים עליה ניצבו שולחנות וכסאות השייכים לבית הקפה. התובע חצה את טיילת החוף ותוך כדי ירידתו מהטיילת לרצועת החוף, דרך התובע על משטח עץ שהונח במקום כדי לאפשר את הגישה מהטיילת לרצועת חוף הים (להלן: "המעבר"). המשטח היה מכוסה בחול והתובע החליק, נחבט בחוזקה בקרקע ונחבל בעיקר בכתפו הימנית (להלן: "התאונה"). התובע קיבל טיפול רפואי מהחובש שהוזעק למקום, אולם מאחר ומצבו הורע הוא פנה עוד באותו היום לבית החולים רמב"ם בחיפה שם אובחן כסובל משבר מרוסק בכתף הימנית, בשלושה חלקים של ראש ההומרוס הימני. 2. התובע הגיש תביעתו כנגד נתבע מס' 1, שכעולה מחומר הראיות היה הבעלים והמפעיל יחד עם אחיו (צד שלישי מס' 1 (להלן: "מר שמחוני") של בית הקפה, וכנגד נתבעת מס' 2, עיריית חיפה, האחראית על הטיילת ורצועת החוף. העירייה שלחה הודעות צד שלישי למר שמחוני, אשר שכר ממנה את המבנה ששימש, במועדים הרלבנטיים, כבית הקפה. צד שלישי מס' 2, ציון - הראל, חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל"), שמשה כמבטחת של מר שמחוני. מר שמחוני הגיש הודעת צד רביעי כלפי הראל אשר לטענתו הייתה בעת הרלוונטית חברת הביטוח שביטחה את פעילות בית הקפה בביטוח אחריות כלפי צד שלישי (ואשר הינה כאמור גם צד שלישי מס' 2). 3. הנתבעים, צדדים שלישיים והצד הרביעי כפרו בעובדות ובאחריותם לקרות התאונה. כל אחד מהצדדים הנתבעים ביקש להרחיק עצמו מאירוע התאונה ומאחריותו לאירועה. עם זאת, בדיון שהתקיים ביום 23.10.12 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה על סילוק מלוא תביעתו של התובע עבור 65,000 ₪ + שכ"ט עו"ד, מע"מ ואגרות (משוערכים מיום 5.7.11). במסגרת ההסכמה הנ"ל, הצדדים ביקשו כי בית המשפט יכריע בכל הנוגע לחבות ולחלוקתה וכן בשאלת הכיסוי הביטוחי, לאחר הגשת סיכומי הצדדים, מלבד התובע, שהוצא כאמור מהתיק, בכתב וללא צורך בשמיעת עדים. ביום 24.10.12 ניתנה להודעת הצדדים תוקף של החלטה. הצדדים הגישו סיכומיהם ועת להכריע במחלוקות שביניהם. תחילה לתמצית טענות הצדדים. טענות נתבע מס' 1 4. לטענת נתבע מס' 1 מגרסתו של התובע עולה, כי התאונה לא אירעה בתוך בית הקפה אלא מחוצה לו דהיינו ברשות הרבים, במקום אשר בבעלות העירייה, נתבעת מס' 2 ותחת אחריותה ופיקוחה. לפיכך יש להטיל את מלוא האחריות לפיצוי התובע בגין נזקיו על העירייה. נטען כי עובדת הצבת הכיסאות והשולחנות של בית העסק, על רצועת החול הסמוכה לבית העסק, הייתה ידועה לעירייה והצבתם במקום נעשתה ברשותה ותחת פיקוחה. כמו כן נטען כי עובדת הימצאו של משטח העץ, אשר שימש למעבר מהטיילת אל חוף הים, גם הוא היה ידוע לעירייה אשר התירה את קיומו. עוד לטענתו, בכל תקופת השכירות בית העסק לא קיבל כל הוראה או התראה להסיר את המעבר ואף העירייה לא דאגה להסירו.בכך הפרה העיריה חלק מחובותיה כבעלים של המקרקעין רצועת החוף הסמוכה לבית העסק, דהיינו לבקר, לפקח, ולדאוג להסרת סיכונים. חובתה של העירייה כלפי התובע אינה מסתכמת בהתרשלותה כלפיו על פי עוולת הרשלנות, אלא בנוסף, בהיותה הבעלים האחראית מוניציפאלית על המקום בו אירעה התאונה ומי שפיקחה או היה עליה לפקח על הנעשה במקום, הרי שבאי צפיית הנזק לתובע ובאי הסרת המכשול, הפרה העירייה גם את חובתה להפעיל את סמכותה השלטונית לפי פקודת העיריות [נוסח חדש] וגם בכך הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע. לסיכום נטען כי אם במשטח העץ היה טמון סיכון והוא היווה מכשול, הרי מחובתה של העירייה לאתר ולסלק המכשול. אי הפעלת סמכויותיה החוקיות מלמדת על הסכמתה להנחת המשטח ברשות הרבים ובכך הפרה הן את חובת הזהירות כלפי הניזוק והן חובות חקוקות ולפיהן מוסמכת ומחויבת לפעול להסרת מפגעים ומכשולים. טענות העירייה 5. העיריה טענה כי בהתאם להסכם השכירות שנחתם בינה לבין מר שמחוני מיום 21.12.99 מבנה בו פעל בית הקפה (להלן: "ההסכם"), האריכו הצדדים את תקופת השכירות לשנתיים נוספות עד לחודש 30.11.04, כך שבמועד התאונה היה ההסכם בתוקף. במסגרת הסכם הנ"ל התחייב מר שמחוני, בין היתר, לאחריות בלעדית לכל נזק שיגרם לכל אדם והתחייב לשלם על חשבונו כל פיצוי שייפסק למי שיגרם לו נזק בתחום אחריותו. כן התחייב מר שמחוני כלפי העירייה לבצע על חשבונו תחזוקה שוטפת של המושכר, לנהוג בו מנהג בעלים, לדאוג לפעילותו התקינה ולהיות אחראי לכל אובדן או פגיעה או נזק גוף שייגרם לכל אדם בשטחו של המושכר לרבות המבקרים, הלקוחות וצדדים שלישיים. בנוסף התחייב מר שמחוני לשפות את הנתבעת בכל תביעה שתוגש נגדה לרבות תביעת נזק. עוד נטען כי לעירייה אין אחריות נזיקית לאירוע הנטען וככל שתושת עליה אחריות, אזי על הנתבע 1 או מר שמחוני שהפעילו את בית הקפה, שניהלו וביצעו באופן פרטי את כל עבודות התחזוקה בכל שטח המושכר, וככל שיתברר כי במקום הונחו משטחי עץ, אזי הם הונחו ע"י בעלי בית הקפה כמי שניהלו את בית העסק, לשפותה בכל תשלום שיושת עליה או על המבטחת, הראל, לעשות כן. לטענתה, מעולם לא התקבלה בעייריה הודעה או תלונה בנוגע למשטחי העץ או מפגעים כאלה ואחרים, הואיל וגם ענייני התחזוקה היו מסורים לבעלי בית הקפה, ולא לעירייה. מדובר במפגע ארעי של הנחת משטח עץ ולא ניתן לצפות מהעירייה, כבעל המקרקעין, לשהות במושכר כל העת. זו היא דרישה לא סבירה שאין לקבלה. מי ששהה כל העת במקום ומי שהחזיק בו בפועל הוא השוכר הנ"ל והוא הגורם שאחראי ליצירת המפגע. 6. עוד לטענת העיריה, לאחר חתימת ההסכם, ובהתאם לתנאיו נתנה הראל אישור חתום אשר מופנה אליה ובו התחייבה הראל לכסות את חבות העירייה, בין היתר בביטוח חבויות צד שלישי (להלן: "נספח הביטוח"). נספח הביטוח נחתם על ידי הראל כחלק מהסכם השכירות לגבי המזנון שנחתם בין העירייה לבין מר שמחוני. בסעיף 2 לנספח הביטוח צוין כי הביטוח מכסה את חבות העירייה כלפי צד שלישי בגין נזקי גוף. בתנאים המיוחדים נרשם כי הביטוח מורחב לשפות את העירייה בגין אחריותה כבעלים או כבעלת המושכר וכן בגין אחריותה השילוחית למחדלי השוכר. פוליסה מס' 40098696, הפוליסה שמספרה צוין בנספח הביטוח, הוארכה והייתה תקפה עד ליום 31.10.04 (להלן: "הפוליסה"). לפיכך יש לדחות את טענתה של הראל כי הפוליסה בוטלה ביום 1.2.04, לפני קרות התאונה לתובע (תאונה שהתרחשה ביום 28.5.04). טענה זו של הראל מנוגדת לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") וכן להתחייבות שלה כאמור בנספח הביטוח. בסעיף 4 ב-ג לנספח הביטוח מצוין כי הביטוחים אינם ניתנים לביטול או לשינוי ללא מתן הודעה מוקדמת במכתב רשום 60 יום מראש לידי העירייה. כמו כן צוין כי הביטוחים יחודשו בתום תקופת הביטוח לתקופה נוספת בת שנה אחת בכל פעם, אלא אם תימסר לעירייה הודעה מוקדמת במכתב רשום 60 יום מראש. הודעה כזו לא נמסרה ולא הוכח כי נשלחה. לפיכך יש לדחות את טענת הראל בדבר ביטול הפוליסה המנוגדת לנספח ולהוראות סעיף 15 לחוק חוזה ביטוח. זאת ועוד, יש לדחות את טענת הראל כי ההסכם בין מר שמחוני לעירייה בטל ולכן אין תוקף לנספח הביטוח. בפועל הנתבע 1 המשיך להפעיל את בית הקפה, כך שההתקשרות בין הצדדים לא הסתיימה ועל כן יש לקבוע כי ההסכם בין מר שמחוני לעירייה היה תקף בזמן התאונה. באשר לטענת הראל כי העירייה מכוסה בביטוח ע"י איילון חברה לביטוח בע"מ. העירייה סבורה כי טענה זו כלל לא רלוונטית שכן ההשתתפות העצמית של העירייה עומדת על סך של 25,000$. כך שה - 25,000$ הראשונים מכוסים ממילא ובכל מקרה ע"י הראל חברה לביטוח ואין מקום לחייב את איילון בסכום כל שהוא, מה גם שהיא אינה בעלת דין בהליך שלפנינו. טענות מר שמחוני: 7. לטענת מר שמחוני במועד הרלבנטי לתאונה שכר את המבנה בו הופעל בית הקפה, על הטיילת מהעירייה אשר כלל חצר שירות, שטח למכולת אשפה ורחבה מקורה חלקית. לטענתץו, התאונה לא התרחשה בתוך שטח המושכר אלא מחוצה לו, ברשות הרבים, במקום אשר היה בבעלות העירייה ובחזקתה. מאחר וכל חלקי המושכר נבנו על שטח הטיילת והמושכר נוהל והופעל באופן עצמאי ע"י נתבע מס' 1 בלבד, יש לדחות את הקשר שעשתה העירייה בסיכומיה בין נתבע מס' 1 למר שמחוני. המושכר היה בכל הזמנים בבעלותה של העירייה ותחת אחריותה המוניציפאלית ופיקוחה. המושכר בוטח, כנדרש בהסכם השכירות, בפוליסת ביטוח ע"י הראל אשר כללה נספח ביטוחים - נספח ביטוח, אשר צורף להסכם השכירות וכלל בין היתר, את העירייה כמבוטחת נוספת. לטענתו, יש להטיל את מלוא האחריות לפיצוי התובע בגין נזקיו על העיריה, שכן עובדת הצבת הכיסאות והשולחנות של בית העסק, על רצועת החול הסמוכה לבית העסק, הייתה ידועה לעירייה והצבתם במקום נעשתה ברשותה ותחת פיקוחה. עובדת הימצאו של משטח העץ, אשר שימש למעבר מהטיילת אל חוף הים, היה ידוע לעירייה אשר התירה את קיומו ובכל תקופת החזקת בית העסק לא קבל כל הוראה או התראה להסירו ואף העירייה לא דאגה להסירו. כפי שטען נתבע מס' 1, גם מר שמחוני סבור כי חלק מהחובות של העירייה כבעלים של המקרקעין הינן לבקר, לפקח, ולדאוג להסרת סיכונים. הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. המקרקעין בהם אירעה התאונה, מעולם לא הוצאו משליטת העירייה. מדובר ברצועת חוף הים הסמוכה לבית העסק, אשר מהווה שטח ציבורי. אף שבית הקפה עשה ברצועת החוף הסמוכה שימוש, כפי שנוהגים בתי עסק לעשות ברצועת החוף השייכת לשטח המוניציפאלי של עיריית חיפה, לא היה בשימוש שהותר לו לעשות בה כדי להוציאה משליטת העירייה. בין חובותיה של העירייה כלפי המבקרים בחוף, גם החובה למנוע סיכונים. במקרה דנן, לא מנעה העירייה את הסיכון שגרם לנזק לתובע, ובכך הפרה העירייה את חובת הזהירות כלפי התובע. על העירייה היה לעשות כל שדרוש לשמירה על בטחון הציבור המבקר בנכסים בבעלותה, בחזקתה, תחת אחריותה המוניציפאלית ותחת פיקוחה, לרבות במקום בו נעשה (בידיעתה ובהסכמתה) שימוש של בית עסק כזה או אחר. ככל שהעירייה סברה כי קיימת סכנה כלשהי בהימצאו של משטח העץ במקום או ככל שסבורה הייתה כי הנתבע עשה דבר מה שעלול לגרום לסיכון לעוברי אורח, היה עליה להתריע על כך ולדאוג להסרת הסיכון. אולם, העירייה לא פעלה כך, משום שכלל לא צפתה את הסיכון, למרות שהיה עליה לצפות אותו. 8. עוד נטען כי ככל שיקבע כי יש להטיל אחריות כל שהיא עליו, אזי יש להטיל את החובה לתשלום הפיצוי על הראל אשר הייתה המבטחת של בית העסק במועד בו התרחשה התאונה. מר שמחוני מצטרף לטענות העירייה לעניין חובת הראל (ככל שאין בטענות אלה להטיל עליו חבות) ומוסיף כי לא קיבל את הודעת הביטול אותה טוענת הראל כי שלחה. נטען כי מעיון בהודעה אותה הציגה הראל נראה כי ההודעה המודיעה על ביטול הפוליסה תוך 21 יום הינה הודעה לקונית, ללא ציון סיבת הביטול או הנמקה, ומבלי שהודיעה לעירייה על הביטול. הודעת הביטול נשלחה לכתובת "חוף דדו" שלא היתה כתובתו של מר שמחוני. עוד לטענתו, הואיל והוראות נספח הביטוחים הן חלק בלתי נפרד מפוליסת הביטוח, הרי שלא ניתן היה לבטל את הפוליסה אלא במתן הודעה, כקבוע בסעיף 4 לנספח הביטוחים - ביטול רק לאחר מתן הודעה במכתב רשום כ - 60 יום מראש. הודעה כאמור לא נשלחה. לפיכך הביטול הנטען אינו עולה בקנה אחד עם הוראות נספח הביטוחים ועומד בניגוד להוראות הפוליסה. לא רק זאת אלא זאת סיבת הביטול בה נקטה הראל (בשלב תחשיבי הנזק - שכן בהודעת הביטול לא נכתב כל נימוק) הינה ההליכים המשפטיים שננקטו בין העירייה לבין מר שמחוני. הליכים אלה ננקטו שנים בטרם הביטול הנטען. למעשה הפוליסה המשיכה לאחר אותם הליכים עוד כשנתיים לפני מועד הביטול הנטען. הלכה למעשה. הסכם השכירות בפועל לא בוטל ואף העירייה טוענת כך. לפיכך הודעת הביטול (ככל שבכלל נשלחה) איננה תואמת את הוראות הפוליסה ולפיכך אינה נחשבת ופוליסת הביטוח הייתה בתוקפה בעת קרות התאונה. מאחר והפרק השישי לפוליסת הביטוח כולל הוראות בדבר ביטוח אחריות כלפי צד שלישי בשל מקרה ביטוח שיתרחש במהלך תקופת הביטוח, עקב עיסוקו של המבוטח, בבית העסק או בכל מקום בתחום המדינה (בכפוף לתנאי הפוליסה), הרי שהפוליסה מחסה גם את הנזק שנגרם לתובע בתאונה. טענות הראל: 9. לטענת הראל אין חולק - ודומה שהעירייה גם היא אינה טוענת כך - כי התאונה נשוא התביעה לא ארעה בשטח המושכר מהעיירה. למעשה, אין מחלוקת, כי התאונה נשוא התביעה ארעה בשטח שהוא ברשות הרבים ובתחום האחריות המוניציפאלית של העירייה. אין ידיעה של מי מהצדדים לגבי מי הניח את "הקרש" נשוא התביעה. לאורך השנים מאז נכרת הסכם השכירות בין מר שמחוני לעירייה הפרו בעליו באורח שיטתי את תנאי ההסכם, עד שמבחינת העירייה "הגיעו מים עד נפש", ובחודש 6/2002, כשנתיים לפני מועד התאונה, ביטלה העירייה, מיוזמתה, את ההסכם (העיירה אף הגישה תביעה לבית משפט השלום בחיפה - ת.א. (שלום חיפה) 22773/02 ). במועד התאונה לא היה, אפוא, עוד כל תוקף להסכם בין העירייה לבין מר שמחוני, אם כי העירייה נמנעה מפינוי המבנה, נוכח הסכם הפשרה שהוגש בתיק אשר ניהלה העירייה בבית משפט שלום בחיפה (ת.א. 22773/02). במצב דברים זה, לא היה עוד נתבע מס' 1 בגדר "שוכר" במועד התאונה, כי אם בר-רשות, לכל היותר. משבוטל ההסכם ביוזמת העירייה, הרי שאין גם כל תוקף לנספחיו, לרבות אישור קיום הביטוחים הנ"ל. לא רק שההסכם בוטל, אלא שתוקפו הסתיים כבר בשנת 2002 ומאז לא הוארך. הארכת ההסכם כפופה לסעיף 8.3 לאותו הסכם, אלא שלטענת העירייה עצמה, מר שמחוני לא עמד בתנאי הסעיף, ומשכך ברור שלא ניתן היה להאריך ההסכם. ההסכם הסתיים, אפוא, בשנת 2002 ולא הוארך מאז. משהעירייה היא שביטלה את ההסכם על נספחיו, לרבות נספח הביטוחים, אין היא יכולה להיאחז בהוראות הפוליסה או בהוראות ס' 15 לחוק חוזה הביטוח, שממילא אינן רלוונטיות, הואיל וסעיף זה מתייחס לדרך ביטול הפוליסה במקרים של פיגור בתשלום דמי הביטוח, לא ברור מה הרלוונטיות של סעיף זה לענייננו. 10. הראל ממשיכה וטוענת כי האחריות הבלעדית, במישור הנזיקי, רובצת על העירייה, שהתאונה אירעה בתחום שיפוטה וברשות הרבים. גם אם ההסכם בין מר שמחוני לעירייה היה בתוקף, הראל התחייבה בפוליסה "לשפות את העירייה בגין אחריותה כבעלים ו/או כבעלת הזכויות במושכר וכן בגין אחריותה השילוחית למעשי ו/או מחדלי השוכר." ואילו במקרה דנן התאונה לא ארעה בשטח המושכר והעירייה גם לא נתבעה עקב אחריותה השילוחית למעשי ו/או מחדלי השוכר. לפיכך אין הפוליסה מכסה את מעשיה ו/או מחדליה של העירייה כאחראית למפגעים ברשות הרבים שבתחום שיפוטה. בנוסף הראל טוענת כי אין כל ידיעה או ראיה, כי מר שמחוני הוא שהציב את "הקרש", מה גם שבעת התאונה לא מר שמחוני הפעיל את המושכר, אלא אחיו, נתבע מס' 1. על כן אין לדבר כאן גם על מעשה ו/או מחדל של השוכר בקשר לעסק. הראל סבורה כי אין להטיל על שמחוני כל אחריות בנסיבות העניין, משכך ובהנחה שהאחריות תוטל על העירייה בלבד, אין יסוד להודעת צד רביעי של מר שמחוני, מה עוד שההודעה התיישנה, והוגשה בשיהוי ניכר תוך גרימת נזק ראייתי משמעותי. לטענת הראל הפוליסה הרלוונטית בוטלה בחודש 2/04, כשלושה חודשים לפני התאונה. בהקשר זה נשלחו הודעות בכתב למר שמחוני ולסוכנו . מר שמחוני טוען כיום כי מכתב הודעת הביטול של הראל כלל לא נתקבל אצלו, על אף שמכתב זה נשלח, לכאורה, בדואר רשום. בשל חלוף הזמן הרב, אין הראל כיום יכולה לאתר את האסמכתא לדבר הדואר הרשום. השיהוי בהגשת ההודעה גרם להראל נזק ראייתי משמעותי, שבגינו יש לדחות טענות מר שמחוני, וזאת במיוחד לאור הוראת ס' 15.2 לתנאים הכלליים של הפוליסה אשר קובע כי אין כל חובה לשלוח הודעה למבוטח בדואר רשום דווקא, ודי במשלוח הודעה בדואר רגיל. הודעת הביטול נשלחה לכתובת המופיעה ברשימת הפוליסה וסיבת הביטול הייתה סבירה שכן על פי סקר סיכונים עדכני שערכה עובר להודעת הביטול, נמצאו בעסק ליקויים, ששינו מן הקצה לקצה את הסיכון הביטוחי. 11. לחלופין, נטען כי גם אם יקבע מסיבה כלשהי שהפוליסה לא בוטלה לפני התאונה, הרי שממילא היא לא מכסה את אחריותו של מר שמחוני, ככל שכך, ביחס למקום התאונה. מדובר בביטוח לעסק, כאשר מהות העסק המוגדרת בפוליסה הינה "בית קפה". ברי, כי הכוונה היא למושכר בלבד ולא לשטחים שמחוץ למושכר, אפילו בהנחה ששמחוני פלש שלא כדין לשטחים כאלה. ההוראות הרלוונטיות לענייננו הן ההוראות הקבועות בחלק הרשימה הפוליסה, שם מוגדרת באופן ברור מהות העסק העובדה שצד ג 1 או מי בשמו, החליט, על דעתו, "להרחיב" את העסק באמצעות פלישה שלא כדין לרשות הציבור, אינה מרחיבה גם את היקף הכיסוי הביטוחי ו/או את תחולת הפוליסה. יתירה מכך, התנאים הכלליים לפוליסה קובעים, בין החריגים לכיסוי הביטוחי נזק שנגרם בעת ביצוע שינויים או הרחבות במבנה בית העסק ובחצריו ובקשר עם עבודות כאלה. אין ספק שפלישת שמחוני לתחום רשות הרבים הינה בגדר שינוי או הרחבה שכאלה, על כן הכיסוי מוחרג בגינם. הראל ממשיכה וטוענת כי אפילו תתקבלנה ההודעה לצד שלישי או ההודעה לצד רביעי כי אז על כל אחד "מהמבוטחים" (ככל שכך), לשאת בהשתתפות עצמית, שעומדת על סך 3,000 דולר נומינלי (משוערך להיום). דיון 12. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים ובסכומי ב"כ הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות לאירוע התאונה ונטל הפיצויי באופן הבא: העיריה תישא באחריות ובנטל הפיצוי בשיעור של 30% ואילו בעלי בית הקפה ישאו באחריות ובנטל הפיצוי בשיעור של 70%. באשר להודעות לצד שלישי יש לראות לצורך הנשיאה בנטל הפיצוי את צד שלישי מס' 1 כאחד מבעלי בית הקפה ולכן הוא חייב ביחד ולחוד עם הנתבע 1 בשיעור של 70% מנטל הפיצויי ומכיוון שחבות העיריה הינה מכוח רשלנותה והפרת חובותיה העצמאיות, דין ההודעה לצד שלישי מס 1 ו-2 להידחות. לעומת זאת, משלא בוטלה פוליסת הביטוח כדין, דין ההודעה לצד רביעי להתקבל. בכפוף להשתתפות העצמית תפצה ותשפה המבטחת את בעלי בית הקפה במלוא הסכומים בהם חויבו. אדגיש כי לנוכח ההסכמה הדיונית ובהתאם להלכה שנקבעה בפרשת בר"ע 92/76 לה-נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מאיר ישראל טוב, פ''ד ל(3) , 305 - במשפטי נזיקין אין כל צורך שנתבע אחד ישלח לנתבע אחר הודעת צד שלישי, שהרי סעיף 84 לפקודת הנזיקין מסמיך את בית-המשפט לחייב כל נתבע להשתתף בתשלומיו של נתבע אחר או לשפותו; והעילה למשלוח הודעה לצד שלישי נולדת רק כשהחייב בהשתתפות או בשיפוי אינו נתבע במשפט הנזיקין או חדל מהיות נתבע. במקרה שלפניי אומנם לא הוגשה התביעה כנגד צד שלישי מס' 1 ולצדדים הפתרונות לתמיהה זו, אולם יש לזכור כי בעלי/מפעילי בית הקפה הם הנתבע 1 עם צד שלישי מס' 1 שהוא שוכר המבנה בו נוהל בית הקפה והמבוטח ואחריותם כפי שנקבעה, הינה משותפת. במילים אחרות, נשוא פוליסת הביטוח הוא עסק בית הקפה מכאן שרשאי ביהמ"ש, בנסיבות ההסכמה הדיונית שבין הצדדים, שהסכימו כי בית המשפט יקבע את אחריות כל המעורבים (הנתבעים והצדדים השלישיים והרביעיים), וזאת כך יש להבין, תוך שימוש בסמכותו לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). להלן אבהיר מסקנותי הנ"ל. המחלוקת בשאלת האחריות בין הנתבעים וחלוקתה 13. עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35 ו-36 לפקודה והתגבשותה מצריכה בחינתן של שלוש שאלות: א. האם המזיק חב בחובת על שני היבטיה (זהירות מושגית וזהירות קונקרטית) לניזוק. ב. האם הייתה הפרה של אותה חובת זהירות. ג. והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק . (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 112, (להלן: "פרשת ועקנין")). באשר לחובת הזהירות המושגית; כאן נבחנת השאלה העקרונית האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע עפ"י מבחן הצפיות, הבוחן האם האדם הסביר צריך היה צפות את התרחשות הנזק? הבחינה כאן מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. חובת הזהירות הקונקרטית גם היא נגזרת ממבחן הצפיות, היינו מסבירות יכולתו של המזיק לצפות את התרחשותו של הנזק בנסיבות הספציפיות (ראה: פרשת ועקנין). כאשר עוברים לבחינת השאלה האם חב המזיק בחובת זהירות קונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי). חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים כאלה הם סבירים וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון (ראה: פרשת ועקנין). 14. ומן הכלל אל הפרט; בנסיבות המקרה שלפני, נבחן האם לכל אחת מנתבעים (כולל הצד השלישי מס' 1) הייתה קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע. תחילה לעירייה; כבעלת המקרקעין, בעלת המושכר, הטיילת ורצועת החוף מוטלת עליה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע. היה על העירייה לוודא ולפקח כי בית העסק, אשר לו השכירה את המקום פועל על פי דין וכן פועל בצורה אשר לא מסכנת את באי המקום. היה עליה לוודא כי המעבר (משטח העץ) בין בית הקפה לרצועת חוף הים עליה ניצבו שולחנות וכסאות השייכים לבית הקפה, בטוח למעבר לקוחות והולכי רגל. חובתה של העירייה לפקח על פעולותיו של בית הקפה קיימת גם מתוך היותה בעלת המקרקעין וגם בשל חלקה הניכר בקביעת ההנחיות והנהלים בכל הנוגע לשימוש במושכר וברצועת החוף. כפי שעולה מעובדות המקרה, העירייה כשלה בדבר ולא וידאה כראוי שהמעבר, אותו התקין כפי הנראה בית הקפה, בטוח למעבר וכן לא וידאה כי ננקטו אמצעי הבטיחות הנדרשים (ראה והשווה: רע"א 7875/06 אמירה זלץ המבקשת ברע"א 7875/06 והמשיבה 2 ברע"א 8145/06 נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ המשיבה 1 ברע"א 7875/06 וברע"א 8145/06, תק-על 2009(4), 3112 , 3119 (2009)). 15. העירייה היא בעלת המקרקעין בהם הוצב המעבר אשר טומן בחובו סכנה בלתי סבירה, בלא שננקטו כל אמצעי זהירות כדי למנוע הסיכון. העירייה השכירה את המבנה בו פועל בית העסק לאחר, לאחים, אולם בהתאם לדין, המשיכה היא להיות אחראית כלפי התובע. שכן החובות על-פי עוולת הרשלנות הן חובות שאינן ניתנות להעברה. חובתה של בעלת המקרקעין, העירייה, היא חובתה שלה, וחובתו של בית העסק ובעליו/מפעיליו, היא חובתם. במקרה שלפניי נראה כי העירייה לא דאגה לכך שינקטו אמצעי זהירות נדרשים. לא היו במקום שלטים, שהזהירו מפני הסיכון שנוצר כתוצאה מהחול על המעבר, לא היו הנחיות לבית הקפה בנוגע לניקוי המעבר או שקילת מעבר אחר בטוח יותר, המעבר עצמו לא נבדק ולא היה כל פיקוח מצדה. אמצעים פשוטים ויעילים אלה ניתן היה לנקוט בטרם תאונה. במחדלה זה הפרה העירייה את חובת הזהירות, המוטלת עליה (ראה: פס"ד ועקנין). אשר על כן אני סבור כי יש להטיל על העירייה אחריות לנזקי התובע, אחריות העומדת בפני עצמה כל זאת מכיוון שהיא כשלה במילוי חובותיה כבעלי המקרקעין וכרשות על פי דין, לפקח על פעולותיו של בית הקפה. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות והראיות שהובאו וכן את טענות הצדדים, הנני קובע כי על העירייה מוטלת אחריות של 30% ועל כן היא תישא בנטל הפיצוי לנזקי התובע בשיעור זהה. אולם, העירייה אינה אחראית היחידה לאירוע התאונה והנזק. 16. נבחן אפוא את מידת אחריותם של בעלי/מפעילי בית הקפה, או נבחן את השאלה האם הופרה חובת הזהירות המוטלת על נתבע מס' 1 ביחד עם מר שמחוני. כפי שכבר הזכרנו, עולה מהחומר שהוצג בפניי, כי הבעלים והמפעיל של בית הקפה הם מר שמחוני, אשר שכר את המבנה מהעירייה והוא זה אשר חתום על הסכם השכירות והנתבע מס' 1, מר איתן שלום ניהלו והפעילו את בית הקפה (ראו דו"ח "סקר סיכונים" שצורף לסיכומי המבטחת עמ' 1 סייפה). לפיכך הנני דוחה את טענות מר שמחוני כי רק אחיו ניהל והפעיל את בית הקפה וכן הנני דוחה את טענות הצד הרביעי בעניין זה. שני האחים היו אחראים על ניהול בית הקפה כאשר ככל הנראה הייתה חלוקת תפקידים ביניהם. הנתבע 1 דאג להתנהלותו היום יומית של בית הקפה ואילו מר שמחוני דאג להתקשרויות עם העיריה ועם המבטחת. מכל מקום יש לראותם כמפעילי בית הקפה ועל כן הם האחראים להצבת קרש העץ אשר התברר להיות לא בטיחותי למעבר. התקנת המעבר בצורה בה הותקן או הוצב ובאופן בו הוא תוחזק מצביעה על אדישות לסיכונים הצפויים ללקוחות המקום ולעוברי אורח, ובאופן שאינו עולה בקנה מידה אחד עם סטנדרט ההתנהגות הראוי. על הצדדים הנ"ל, כמפעילי בית הקפה, היה לצפות כי התקנה לא בטיחותית של המעבר או שימוש במעבר שהתקין אחר אך הוא אינו בטיחותי, יכולה לגרום לנזקי גוף כפי שאכן אירע. מחובתם היה לנקוט אמצעי זהירות סבירים. כדי למנוע היפגעות והחלקה במעבר. מה הם אותם אמצעים סבירים שנדרשו ממפעילי/בעלי בית הקפה? ראשית, הצבתם של שלטים המזהירים מסכנת ההחלקה על המעבר. שנית, לנסות ולנקות את המעבר באמצעים פשוטים כגון לדאוג לטאטא את המעבר מס' פעמים ביום. שלישית, הדבקה של פסים מיוחדים מונעי החלקה או אפילו לשקול להתקין מעבר בטיחותי יותר אשר תהיה בו סכנת החלקה פחותה יותר. אמצעים אלה הם, מחד גיסא, יעילים וטובים, ומאידך גיסא, אינם כרוכים בהוצאה בלתי סבירה. יש בהם איזון ראוי בין הגנה על הלקוחות והעוברים ושבים לבין המשך קיומו של בית הקפה כולל החלק על רצועת החוף. אינני מקבל את טענותיהם של בעלי/מפעילי בית הקפה כי העירייה היא זו אשר הייתה צריכה לפקח ולאסור על קיום המעבר ולפיכך יש להטיל עליה את מלוא האחריות לקרות הנזק. לעירייה אומנם חלק במחדל הנובע בשל העדר פיקוח ומחדלים אחרים כפי שצוין לעיל, אולם, מירב האחריות בשל אי הכשרת המעבר הנ"ל כמעבר בטוח רובץ על בית הקפה שעשה למעשה שימוש בו. צוות בית הקפה הפנה לקוחות לרצועת החוף בה היו פרוסים שולחנות וכיסאות, כאשר ברור כי הלקוחות יעשו שימוש במעבר על מנת להגיע אל אותם שולחנות. לאור כל האמור, הנני קובע כי על בעלי/מפעילי בית הקפה, נתבע מס' 1 ומר שמחוני יישאו במירב האחריות לתאונה ולנזקי התובע בגובה של 70%. ההודעות לצד שלישי ולצד רביעי 17. כפי שקבעתי לעיל לעירייה שהיא בעלת המקרקעין בהם הוצב המעבר אשר טומן בחובו סכנה בלתי סבירה, בלא שננקטו כל אמצעי זהירות כדי למנוע הסיכון, אחריות נזיקית להבדיל מאחריות חוזית, על כן, העירייה אינה יכולה להעביר את חובותיה ומחדליה שלה באופן מוחלט לשוכרי המבנה ומפעילי בית הקפה ואינה יכולה לצפות כי בכל מקרה, גם במקרה שהרשלנות היא שלה, השוכרים יפצו אותה אם תחויב. משקבעתי את אחריותה הנפרדת של העירייה בשיעור של 30%, יש מקום לדחות את ההודעה לצד שלישי שעילתה אחריות מכוח חוזה שכרתה העירייה עם מר שמחוני (צד שלישי מס' 1). קבעתי לעיל כי מר שמחוני הוא אחד מהבעלים והמפעיל של בית הקפה והוא זה ששכר את המבנה מהעירייה והוא זה אשר חתום על הסכם השכירות ונזכר יחד עם אחיו, נתבע מס' 1, מר איתן שלום, במסמכי המבטחת, הראל. אחריותם לאירוע נקבעה בשיעור 70% כאמור לעיל. במאמר מוסגר אציין כי יתכן ובנסיבות היה מקום לצרף את מר שמחוני כנתבע ולא רק כצד שלישי. או יתכן ועל נתבע מס' 1, היה לשלוח לו הודעת צד שלישי עצמאית כנגדו. אולם כאמור לנוכח ההסכמה הדיונית, ועל יסוד סעיף 84 לפקודת הנזיקין, כפי שפורט לעיל, הוסמך ביהמ"ש ע"י הצדדים ובכל מקרה רשאי לחלק את האחריות בין הנתבעים הכוללים את צד שלישי מס' 1. משכך הם פני הדברים לנוכח קביעת אחריות עצמאית חלקית על העירייה בשל התרשלותה במילוי תפקידיה השונים כבעלת המקרקעין והמחדלים הנוגעים לשימוש בסמכויותיה על פי דין, אין לקבל את הודעת הצד השלישי אותה שלחה העירייה כלפי מר שמחוני וכלפי הראל, ביחס לחלקה באחריות ודינה להידחות. 18. לעומת זאת ההודעה לצד הרביעי - כנגד הראל, אותה שלח מר שמחוני, כנגדה כמבטחת, כבעלי/מפעילי בית הקפה המבוטח - דינה להתקבל. ראשית יש לדחות את טענות המבטחת בעניין ההתיישנות על ההודעה שנשלחה אליה וזאת מכיוון שידוע כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעות השתתפות ושיפוי הוא מועד הגשת התביעה העיקרית (ראו: ע"א 6805 תלמוד תורה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ד נ"ז(5) 433, 456-457 (2003). לפיכך הטענה להתיישנות נדחית. באשר לטענתה הנוספת של הראל כי שלחה הודעת ביטול לפוליסת הביטוח נראה כי גם דין טענה זו להידחות. וארחיב; סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח קובע מנגנון לביטול פוליסת ביטוח: "ביטוח החוזה (א) הודיע המבטח על ביטול החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול למבוטח. הודיע המבוטח על ביטול החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל חוזה כעבור שלושה ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול למבטח..." אומנם על הוראות הסעיף הנ"ל ניתן להתנות בפוליסה ובלבד שאין בהסדר זה לקפח את המבוטח (י. אליאס "דיני ביטוח" מהד' שניה 2009- עמ' 705). בז'קט פוליסת הביטוח בענייננו מצוין כי ביטול הפוליסה תהיה לאחר מסירת הודעת הביטול בכתב. לטענת הראל ההודעה נשלחה למר שמחוני כאשר הכתובת המצוינת למשלוח - "חוף דדו". מר שמחוני טען כי לא קיבל את ההודעה. מכיוון שהנטל בעניין זה הוא על המבטח, למעשה הראל לא הוכיחה כי הודעת הביטול אכן נמסרה ליעדה. זאת ועוד הנני מקבל את טענת העיריה כי בסעיף 4 ב-ג לנספח הביטוח מצוין כי הביטוחים אינם ניתנים לביטול או לשינוי ללא מתן הודעה מוקדמת במכתב רשום 60 יום מראש לידי העירייה. כמו כן צוין כי הביטוחים יחודשו בתום תקופת הביטוח לתקופה נוספת בת שנה אחת בכל פעם, אלא אם תימסר לעירייה הודעה מוקדמת במכתב רשום 60 יום מראש. הראל לא הציגה כל כל מכתב המופנה לעיריית חיפה בדבר הכוונה לבטל את הפוליסה וגם מסיבה זו יש לקבוע כי הפוליסה הינה בתוקף למועד הרלבנטי לתאונה נשוא הדיון. משכך הם פני הדברים, ומכיוון שעל פי סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח, ביטול חוזה הביטוח משתכלל כעבור 15 יום מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול לצד השני. תנאי לשכלול הביטול הוא מסירת ההודעה, להבדיל משליחתה גרידא. על הצד המבטל הנטל להוכיח כי הודעת הביטול הגיעה לידי הצד השני. 19. בית המשפט אימץ את התפיסה שהובעה בספרות המשפטית לפיה אין הביטול משתכלל ללא מסירת ההודעה, וזאת אף אם הדבר לא פורש בחוק או בחוזה. דרישת המסירה נמצאה על פי הפסיקה כהכרחית גם במקרים בהם החוק איננו מציב דרישה כזו מפורשת. לדוגמא : ס' 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 קובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני.." . עם זאת הפסיקה פירשה זאת כדרישת מסירה. דרישה זו אף מקבלת משנה תוקף בחוק חוזה ביטוח (י' אליאס עמ' 710 - 708). חוק חוזה הביטוח הינו חוק צרכני ותכליתו להגן על אינטרסים טעוני הגנה של המבוטח. מגמתו הכללית של החוק להגן על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח, וניצול עמדה עדיפה. (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) אזולאי אלון נ. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2004 (3) 3513). לא בכדי מופיעה הדרישה כי ביטול הפוליסה יהיה לאחר מועד המסירה. במקרה שלפנינו שלחה הראל הודעה הכוללת בחובה כתובת שגויה, או כתובת סתמית כגון "חוף דדו", ולא הוכיחה כי ההודעה נשלחה בדואר רשום ונמסרה למבוטח. לפיכך אין לאפשר לה להסתמך על הודעה שכזאת. לפיכך, משלא ניתנה הודעה כדין על ביטול הפוליסה, הנני קובע כי פוליסת הביטוח הייתה בתוקף ביום התאונה נשוא הדיון. לכן יש מקום לקבל את ההודעה לצד רביעי אותה שלח מר שמחוני. למעלה מן הצורך אציין כי ההודעה אותה הציגה הראל על ביטול הפוליסה תוך 21 יום הינה גם הודעה לקונית, ללא ציון סיבת הביטול או הנמקה, וכן מבלי שהראל הודיעה לעירייה על הביטול. בנסיבות אלה הנני מקבל את טענת מר שמחוני כי הואיל והוראות נספח הביטוחים הן חלק בלתי נפרד מפוליסת הביטוח, הרי שלא ניתן היה לבטל את הפוליסה אלא במתן הודעה, כקבוע בסעיף 4 לנספח הביטוחים - ביטול רק לאחר מתן הודעה במכתב רשום 60 יום מראש. הודעה כאמור לאל נשלחה. עצם נקיטת הליכים מצד העיריה כלפי בעלי בית הקפה, שננקטו חודשים רבים בטרם הביטול הנטען, אין בהם כדי לסייע להראל שכן למעשה היא המשיכה וביטחה את בעלי בית הקפה גם לאחר אותם הליכים עוד כשנתיים לפני מועד הביטול הנטען, כאשר העסק ממשיך לפעול במושכר נשוא הסכם השכירות. לסיכום לאור האמור, הנני קובע כי פוליסת הביטוח הייתה בתוקף במועד אירוע התאונה ועל הראל, לפצות ולשפות את המבוטח בעלי/ מפעילי בית הקפה (הנתבע 1 ומר שמחוני), בגין חבותם לפי פסק דין זה וזאת בשל נזק שנגרם לצד שלישי, לתובע, עקב ובמסגרת הפעלת בית הקפה. התוצאה: 20. אשר על כן הנני מחייב את בית הקפה, הנתבע 1 ביחד ולחוד עם צד שלישי מס' 1 לשלם 70% מהפיצוי המוסכם לתובע. נתבעת 2, העיריה תשלם לתובע 30% מסכום הפיצוי המוסכם. החיוב הם נפרדים. ההודעה לצד שלישי נדחית בלא צו להוצאות. הצד הרביעי, הראל, יפצו וישפו את המבוטח, הנתבע 1 ומר שמחוני, במלוא חיובם לפי פסק הדין, בצירוף הוצאות משפט בגין ההודעה לצד רביעי ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוף הים