פסק דין המשיב הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של נהיגה בשכרות. בגין כך הוא נידון לעונשים הבאים: 3 חודשי פסילה בפועל; חודשיים פסילה על תנאי למשך שנה, וכן 1,000 ₪ קנס. כשנתפס המשיב נמצאו בדמו 59 מיליגרם אלכוהול לכל 100 מ"ל דם. בית משפט קמא נימק את גזר דינו המקל באלה: "הרשעותיו מינוריות ואין לחובתו הרשעה דומה להרשעה בגינה הורשע". המערערת הגישה ערעור על קולת העונש, שלדעתה נופל מהרמה הקבועה בחוק הנוגעת לעבירה של נהיגה בשכרות. תיק זה הנו אחד ממספר תיקים נוספים אשר נידונו במאוחד וניתן בגינם פסק דין. בישיבה מיום 14.5.07, ביקשו הצדדים אורכה על מנת להידבר ביניהם. לצורך כך הופרד עניינו של תיק זה עד לקבלת תוצאות ההידברות בין הצדדים. ביום 25.6.07 מסר ב"כ הפרקליטות את תגובתו, וביום 28.6.07 נמסרה תשובת בא כוח המשיב. בתגובת הפרקליטות צוין כי "בעניינו של בנימין חוג'ה - המאשימה עומדת על ערעורה ומבקשת כי תינתן החלטה בעניינו", בלי שניתנה לכך כל הנמקה. בא כוח המשיב מלין על כך כי בקשתו להיפגש עם ב"כ המערערת לא נענתה כלל וכי הפרקליטות הסתפקה בהודעה לקונית, כדבריו, כי היא מודיעה לבית המשפט שהיא עומדת על ערעורה. בתשובתו חזר בא כוח המשיב על מה שטען במסגרת הדיון אשר התקיים ביום 14.5.07. הוא טען, כי התיק דנן הנו גבולי ביותר, כהגדרתו, מבחינה ראייתית. בית משפט קמא בחן את הראיות בהסכמת הצדדים ומצא כי התיק גבולי. הוא הוסיף, שהשילוב בין שכרות ברמה כל כך נמוכה יחד עם בעייתיות ראייתית (סטיית התקן של הבדיקה, החיטוי בחומר אלכוהולי והסטייה הנמוכה מהמותר) הוביל לענישה הקלה, מבלי שנבדקה אפשרות של שירות לתועלת הציבור. לעניין טיעוניו לערעור ביקש בא כוח המשיב שבית המשפט יקבל את עמדתו. במסגרת הדיון המאוחד עמד ב"כ המערערת על הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה בעבירה הטומנת בחובה סכנות מרובות. העונש, אשר הושת על המשיב בבית משפט קמא, הנו קל ביותר ומחטיא את מטרת הענישה ואינו מקדם המלחמה בתופעת הנהיגה בשכרות ואינה תורמת להרתעתם של עבריינים. במקרה דנן, כמו ביתר המקרים האחרים לא התגלתה כל הצדקה להפחתה בעונש הפסילה המינימאלי, הקבוע בחוק, ומשכך יש להתערב בגזר הדין על מנת להעלות רף הענישה לרף המינימאלי. ב"כ המערערת שב על עיקרי ע"פ 30647/06 מדינת ישראל נ' מויאל - לפיו ענישת המינימום בעבירה של נהיגה בשכרות תופחת בעטיין של נסיבות מיוחדות בלבד, כשם שקבע המחוקק. כל הטענות מצד המשיב אין בהן כדי להוות נסיבה מיוחדת מקלה המאפשרת הורדת רף הענישה למטה מהמינימום. הדברים שנאמרו בפסק הדין המאוחד טובים ונכונים הם גם לגבי המשיב דנן. שם ציינתי את הדברים הבאים: "בטרם אבחן טענות הצדדים, אציין, כי כל עוד נתפס המובא לדין, כבעל כשרות משפטית, הרי הוא מוחזק כאחראי למעשיו. הנחת היסוד בכל מערכת משפטית הנה דבר ידיעת החוק, קרי: גם האזרח הפשוט מודע למגבלות, המוטלות על התנהגותו, מכוחו של חוק, ובעיקר כאשר יש בהתנהגותו כדי להשפיע על זכויות הכלל, ביטחונם של הסובבים אותו, שלמות גופם ורכושם" (סעיף 11 לפסק הדין). באשר לטענה שכמות האלכוהול אשר נמדדה בדמו של המשיב הנה קטנה, כבר נפסק לא אחת, כי אין לטענה כל משקל. "החוק גופו אינו יוצר הבחנה בין רמות האלכוהול השונות בדמו של המובא לדין, ואינו מקנה שיקול דעת בשאלת ענישתו של אדם, בהתאם לכמויות האלכוהול, אשר נמצאו בבדיקתו. ראו לעניין זה ע"פ 30663/06 מדינת ישראל נ' נשפיץ ואח' (להלן: "עניין נשפיץ") - שם קבעתי (פסקה 8), כי אין כל מקום למדרג כאמור, המבקש למצוא ביטויו גם ברף הענישה. בהתאם נקבע, חד משמעית, כי אין לעבור את גבול הרמה המותרת בחוק, 'ומי שעובר אותה אין מהרהרים עוד אחרי ההשפעות הלכה למעשה של השכרות, כי זו היא הוכחה קונקלוסיבית של השכרות ואין אחריה ולא כלום' (ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463, 467 - ההדגשה אינה במקור)". במצב דברים זה, הנסיבות הרגילות שברגיל לוקח בית המשפט בחשבון, כגון הודאה, בעיות פרנסה, היעדר עבר תעבורתי וכד', אינם עולים כדי "נסיבות מיוחדות" אותן דורש המחוקק בסעיף 39א לפקודת התעבורה, "ואין לרדת מרף הענישה המינימאלי הקבוע בהיעדר טעמים מיוחדים וחריגים, המצדיקים זאת - אז ייסוג האינטרס הציבורי מפניו של האינטרס האישי הצר (ראו הרחבה בעניין נשפיץ, פסקה 7). התחשבות בנימוקים אלה תבטל, הלכה למעשה, דבר קביעתו של עונש המינימום בסעיף 39א לפקודת התעבורה - דבר אליו לבטח לא התכוון המחוקק". כפי שקבעתי במסגרת פסק הדין בתיקים המאוחדים: "אין כל מקום להפעיל מערכת שיקולים מקלה בעניינם של המשיבים דנן, באופן שיביא להפחתה בעונש הפסילה המינימאלי, העומד על שנתיים ימים. אדגיש, כי איני מזלזל בקשייהם הסובייקטיביים של המשיבים, אשר רישיונם ניטל מהם לפרקי זמן משמעותיים, אך אין בטענותיהם די לשם חריגה מרף הענישה הקבוע. כמו כן, היה על המשיבים להעריך מראש הנזק הרב, הכרוך בשלילת רישיונם עקב ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, ולהימנע מכך מבעוד מועד. המשיבים, כפי שהובהר לכתחילה, אחראיים לתוצאות מעשיהם ואין להם להלין בנדון - אלא על עצמם בלבד". סיכומם של דברים 11. דין הערעור להתקבל. רכיב הפסילה בפועל, אשר הושת על המשיב מבוטל בזאת ובמקמו תבוא תקופת פסילה של שנתיים, בניכוי 37 ימי הפסילה המנהלית וכל תקופה אחרת בה הפקיד המשיב את רישיונו בהתאם לגזר הדין. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. המשיב יפקיד את רישיונו עד יום 25.8.07. משפט תעבורהשכרות