מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו לא תעשה: בפני תביעה לפינוי, סילוק יד ומתן צו לא תעשה. רקע 1. התובעים הינם הבעלים של דירת חדר בקומה השנייה בבניין ברח' מאור הגולה 46א', תל אביב (להלן בהתאמה: "המושכר" או "הדירה" ו"הבניין"). הנתבעת הינה דיירת מוגנת במושכר מכוח חוזה שכירות מוגנת מיום 30.10.1984 שנערך בינה לבין בעל הבית הקודם של הבניין, מר ישעיהו אהרונוב (להלן בהתאמה: "חוזה השכירות" ו"מר אהרונוב"). תמצית טעות התובעים 2. אבי התובעים, מר אברהם ישראלוב, (להלן: "אבי התובעים") רכש את זכויות הבעלות במושכר בשנת 1985 ממר אהרונוב, אולם בשל מחלוקת ביניהם לא נרשמו הזכויות במושכר על שמו, אלא לאחר הליך משפטי שהתנהל בבית המשפט המחוזי בת"א (ת.א 2369/02). בסיום ההליך המשפטי, נחתמה ביום 21.1.09 פסיקתא, המאשרת את העברת הזכויות במושכר על שם אבי התובעים (להלן: "הפסיקתא"). התובעים קיבלו את המושכר במתנה מאביהם. התובעים טוענים כי קמות עילות פינוי בשל התנהלות הנתבעת כדלקמן: הנתבעת מעולם לא שילמה לתובעים דמי שכירות. הנתבעת נוהגת להטריד את השכנים בבניין ונוהגת כלפיהם באלימות. הנתבעת מזניחה את המושכר ובכך גורמת לו נזק. לחילופין, ובמידה שלא תתקבלנה עילות הפינוי דלעיל, טוענים התובעים כי מדובר במבנה מסוכן, אשר ככל הנראה יהיה צורך לבצע בו תיקונים מהותיים או להרסו, ועל כן קמה עילת פינוי מכוח סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב- 1972 (להלן: "החוק"). תמצית טענות הנתבעת 3. הנתבעת משלמת את דמי השכירות כסדרם. עד לחודש ינואר 2010 העבירה את דמי השכירות, כל שלושה חודשים, לבעל הבית הקודם- מר אהרונוב, והחל ממועד זה היא מפקידה את דמי השכירות בקופת בית המשפט. אבי התובעים פנה לנתבעת וטען בפניה כי רכש את הדירה אולם לא המציא כל מסמך המעיד על כך. מאידך, מר אהרונוב הכחיש בפניה את עניין מכירת הדירה ודרש כי הנתבעת תמשיך לשלם לו את דמי השכירות, וכך היא עשתה. התובעים ואביהם לא פעלו במשך כל השנים כדי לקבל את דמי השכירות ולא עדכנו אותה בדבר תוצאות ההליך בבית המשפט המחוזי. התובעת מנהלת אורח חיים קבוע במהלכו יוצאת בבוקר לעבודתה ושבה בערב לדירתה. אין לה קשר או סכסוך עם מי מהשכנים ואין היא מטרידה אותם. התובעת ואביה הם אלה שנהגו באלימות כלפי הנתבעת על מנת לסלקה מדירתה. הנתבעת אינה מזניחה את המושכר, אלא להיפך, היא השקיעה בשיפורו סכומי כסף רבים. הבניין אינו מבנה מסוכן. הנתבעת לא קיבלה כל חוות דעת המעידה על כך, וממילא התובעים לא הציגו היתר בנייה או היתר הריסה. לחילופין, וככל שייקבע כי קמה כנגדה עילת פינוי, מבקשת הנתבעת סעד מן הצדק. המסגרת הראייתית 4. מטעם התביעה העידו: עת/1 - גב' אירית קפציאן (להלן: "גב' קפציאן"). עת/2 - גב' יעל ג'אנח ישראלוב (להלן: "התובעת"). עת/3 - מר דוד שוהם (להלן: "מר שוהם").   מטעם ההגנה העידה הנתבעת עצמה. דיון ומסקנות באשר לטענה בדבר אי תשלום דמי שכירות 5. התובעים טוענים כי הנתבעת לא שילמה להם דמי שכירות. הנתבעת טוענת כי במהלך כל שנות מגוריה בדירה שילמה את דמי השכירות בדווקנות ובדייקנות למר אהרונוב, ולאחר הגשת התביעה החלה להפקיד את דמי השכירות בקופת בית המשפט. 6. סעיף 131(1) לחוק קובע כי עילת פינוי תקום במקרה בו: "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". ההלכה היא כי על מנת שתגובש עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק "צריך להיווצר מצב עובדתי שבו מתקיים ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, וניתוק כזה הוא תנאי בל יעבור לקיומה של עילת פינוי לפי הסעיף הנ"ל." (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עמ' 2, להלן: "בר אופיר"). במילים אחרות, לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות מקימה עילת פינוי, אלא רק כאשר הפסקת התשלום הופכת לעניין קבוע. הנטל להוכיח עילה זו מוטל על בעל הבית. עם זאת, מאחר ש"אי תשלום" הינו יסוד שלילי המצוי בידיעתו המיוחדת של הדייר, נדרשת מידת ראייה פחותה מהמידה הנדרשת להוכחת יסוד חיובי. 7. לאחר שבחנתי את הראיות שבפני, הריני קובעת כי לא הוכחה עילת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות. התובעים טוענים כי פנו אל הנתבעת, הודיעו לה על היותם בעלי הדירה וביקשו ממנה להעביר אליהם את דמי השכירות. לטענתם, הנתבעת לא עשתה כן עד לאחר הגשת התביעה, שאז החלה להפקיד את דמי השכירות בקופת בית המשפט. התובעים לא הציגו כל ראייה לביסוס גרסתם בדבר פנייתם לנתבעת. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית האם פנתה לנתבעת בכתב, ענתה: "אני זוכרת שפניתי בכתב לקפציאן וגם למלאכי. אין לי כרגע את המסמך. יש לי הרבה ניירות שאני לא מוצאת". (עמ' 10, שורות 25-26 לפרוטוקול). התובעת אף אישרה בחקירתה כי לא הציגה בפני הנתבעת את הפסיקתא לפיה הועברה הבעלות בדירה על שם אבי התובעים. מנגד, טוענת הנתבעת כי במועד שאינו זכור לה פנה אליה אבי התובעים וטען שרכש את הדירה ממר אהרונוב, אולם לא הציג בפניה כל ראיה לכך. לאור דברים אלה, היא פנתה למר אהרונוב, אשר הכחיש בפניה כי מכר את הדירה ודרש כי תמשיך לשלם לו את דמי השכירות וכך עשתה במשך כל השנים. (סעיף 5 לתצהיר הנתבעת). לחיזוק גרסתה צירפה הנתבעת העתקי קבלות של המחאות דואר אשר לטענתה מהוות אישור תשלום עבור דמי שכירות החל מחודש נובמבר 2007 ועד לחודש אוקטובר 2009. לצד כל קבלה מצורף אישור משלוח דואר רשום על שם מר אהרונוב. קבלות אלה לא נסתרו והריני מוצאת לנכון להסתמך עליהן. הנתבעת הוכיחה כי שילמה דמי שכירות כסדרם למר אהרונוב, אשר היה מבחינתה בעל הדירה כל השנים מאז חתימת חוזה השכירות, ועל כן לא נוצר ניתוק בהמשכיות התשלומים. הדעת נותנת, כי אין מקום לקבוע כי התגבשה עילת פינוי בשל אי המשכת תשלום דמי שכירות, כאשר סיבת אי התשלום נעוצה במחלוקת שבין המשכיר לבין צד שלישי הטוען אף הוא לבעלות בנכס. מסקנה זו תואמת את קביעת בית המשפט בע"א (י-ם) 217/95 הקדש שאול מזרחי ז"ל נ' קורלנסקי, שם נקבע כי אם הדייר הודיע כי ישלם את דמי השכירות מיד לאחר שיתברר בבית המשפט מי הבעלים החוקי של הנכס, לא תקום לבעל הבית עילת פינוי, ועל הזוכה בבעלות להודיע לדייר את תוצאות ההתדיינות וליתן לו הזדמנות לשלם לו את דמי השכירות המגיעים לו. בענייננו, הנתבעת המשיכה לשלם את דמי השכירות כסדרם, למר אהרונוב, אשר היה בעל הבית במשך השנים, ועל כן אין ניתוק בתשלום. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שהתובעים לא הציגו בפני הנתבעת את הפסיקתא מבית המשפט המחוזי או כל אסמכתא אחרת להיותם בעלי הדירה. על כן רשאית היתה הנתבעת לפעול כפי שנהגה, ולהמשיך לשלם את דמי השכירות למר אהרונוב, ואין מקום לקבוע כי קמה נגדה עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות. 8. בסיכומים מטעמם, העלו התובעים, לראשונה, טענות לעניין מקום ואופן תשלום דמי השכירות. לטענתם, המסמכים שהציגה התובעת בדבר תשלומים למר אהרונוב אינם מהווים אישור לקבלת דמי השכירות, ולשיטתם, עיון בהם מעלה כי אופן התשלום בוצע שלא על פי חוזה השכירות: בחוזה השכירות נקבע כי על הנתבעת לשלם את דמי השכירות כל שלושה חודשים, מראש, וכי מקום ביצוע התשלום הוא הדירה. בפועל שלחה הנתבעת את דמי השכירות בדואר רשום בסוף כל רבעון. בנוסף, לאחר שהחלה הנתבעת להפקיד את דמי השכירות בקופת בית המשפט היא הפחיתה מהסכומים אשר היה עליה לשלם. הטענות האמורות הינן בגדר הרחבת חזית, ומטעם זה כשלעצמו אין להיזקק להן. למעלה מהנדרש, בחנתי את הטענות לגופן ומצאתי כי דינן להידחות. 9. הנתבעת העידה כי מר אהרונוב הוא שקבע את אופן ומקום התשלום וכי היא שילמה על פי הנוהג שהתגבש עימו במשך השנים. גרסה זו לא נסתרה והריני מקבלת אותה. משהוכח קיומו של נוהג מוסכם בין בעל בית ודייר, הרי נוהג זה, אף אם אינו תואם את תנאי החוזה בדווקנות, הוא המחייב את הצדדים. בנסיבות הענין, אין לראות בשינוי מקום התשלום כמו גם בשינוי אופן התשלום, משום הפרת חוזה השכירות. מכל מקום, אף אם יש בכך משום הפרה, אזי השלמה רבת שנים עם ההפרה, מהווה לא רק וויתור על ההפרה שנעשתה בעבר אלא גם הסכמה מכללא לשינוי בתנאי השכירות, והסכמה מעין זו מחייבת הן את בעל הבית והן את מי שבא במקומו ורכש ממנו את זכויותיו (בר אופיר, עמ' 52, וכן: ע"א 544/65 גרטנר נ' נדיר-קרמק, פד"י כ'(2) 113). 10. באשר לטענת התובעים בדבר הפחתת סכום דמי השכירות בעת הפקדתם בקופת בית המשפט - עילת התביעה מתגבשת ביום הגשת התביעה, בענייננו- ביום 4.8.09. התובעים מעלים בסיכומים טענות באשר לסכומים שהופקדו בקופת בית המשפט מיום 22.2.10 ואילך, ועל כן אין להידרש לטענות אלה. למעלה מהצורך יצוין, כי אי תשלום הפרשי דמי השכירות, אינו מקים עילת פינוי. ככל שחייב הדייר יתרה כספית בשל הפרשים בדמי השכירות, פתוחה הדרך בפני בעל הבית להגיש תביעה כספית (ע"א (ת"א) 258/95 ויסמן ואח' נ' פרלמוטר ואח'). לאור האמור, עילת הפינוי בשל אי תשלום דמי שכירות - נדחית. באשר לטענה בדבר הטרדת השכנים 11. התובעים טוענים, כי קמה עילת פינוי בגין כך שהנתבעת מטרידה את השכנים בבניין ונוהגת כלפיהם באלימות. לטענת התובעים, הנתבעת מטילה אימה ומשליטה טרור על כל שכניה בבניין, היא מסוכסכת עם שאר הדיירים ושולטת על הנעשה בבניין על פי גחמותיה. הנתבעת מכחישה את המיוחס לה. 12. העילה של הטרדה והרגזה מעוגנת בסעיף 131(5) לחוק, הקובע כי עילת פינוי תקום אם: "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו". בעל בית המבקש לפנות דייר מוגן מכוח עילה זו, חייב להוכיח התנהגות מטרידה ומרגיזה הנושאת אופי מתמיד וקבוע שמכביד באורח ניכר על קיומם של יחסי שכירות תקינים. אין די בכך שבעל הבית יוכיח מעשה הטרדה בודד ועליו להציע על התנהגות כללית אשר נושאת אופי של קבע. מעשים שנעשים על ידי דייר במטרה להגן על זכויותיו, אין לראותם דווקא כהטרדה והרגזה באופן המקים עילת פינוי (ע"א (ת"א) 144/67 נעים נ' כרים). 13. בענייננו, לא הניחו התובעים תשתית ראייתית, אשר יש בה כדי להקים עילת פינוי בגין הטרדה והרגזה. טענות התובעים בענין זה, רובן ככולן מבוססות על עדויות שמיעה, אשר אין לקבלן. התובעת טענה בתצהירה כי הנתבעת אסרה על שכנה בבניין, גב' מרגלית לוי, להוציא את כלבה מדירתה ועל כן נאלץ הכלב לעשות צרכיו בבית. עוד נטען כי הנתבעת נהגה לגרור רהיטים בשעות הלילה ובכך הפריעה את מנוחה השכנים בדירה שמתחתיה- בני הזוג שוהם. בנוסף נטען שהנתבעת תקפה פיזית את הגב' שוהם, הרגה חתולים והשליכה את גוויותיהם על סף דלתם של הזוג שוהם ולא אפשרה למר שוהם להשתמש בחצר. (סעיף 5 לתצהיר התובעת). בחקירתה הנגדית, התברר כי התובעת לא היתה עדה למי מהמעשים המיוחסים לנתבעת: "ש. ... את יודעת מה שאמור בסעיף מידיעה אישית, את ראית בעינייך? את ראית את רחל רבה עם קפציאן? ת. אני לא ראיתי את רחל רבה עם הגב' קפציאן... ... ש. את ראית בעינייך שהיא אסרה עליה להוציא את הכלב? ת. ... שמענו את מרגלית ואת העובד הזר שרחל לא מרשה להוציא את הכלב מהבית... ש. את שמעת או ראית? ת. שמעתי מפי מרגלית ומפי העובד הזר. ש. את טוענת שהגב' רחל גררה רהיטים בשעות הקטנות של הלילה. את שמעת את זה בעצמך? ת. אני לא שמעתי גוררת רהיטים. ש. את ראית אותה תוקפת את הגב' שוהם? ת. לא ראיתי... ... ש. את טוענת שהנתבעת הרגה חתולים. את ראית אותה הורגת חתולים? ת. שמעתי את שולה מתלוננת על זה." (עמ' 11-12 לפרוטוקול). מתשובותיה של התובעת עולה, כי כל המעשים אותם היא מייחסת לנתבעת, אינם בידיעתה האישית אלא אלה דברים ששמעה מפי אחרים. מאחר שעדותה של התובעת הינה עדות שמיעה, אין לקבלה ואין לייחס לה כל משקל. בנוסף, עדות התובעת היא סתמית וחסרה פרטים בסיסיים. התובעת לא ציינה את המועדים בהם לכאורה אירעו המעשים המתוארים, את נסיבותיהם ואת השתלשלותם. מעבר לכך, התובעים נמנעו מלזמן לעדות את גב' לוי מרגלית, על מנת לתמוך בגרסתם בדבר הטרדתה על ידי הנתבעת. חזקה היא כי הימנעות צד מלזמן עד מבססת את המסקנה כי עדותו של העד לא הייתה מועילה לאותו צד ועל כן, יש לזקוף לחובתם של התובעים אי זימונה של גב' לוי למתן עדות. (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658). 14. בחנתי את עדותם של שני עדי התביעה הנוספים, הגב' קפציאן ומר שוהם, אולם לא מצאתי כי יש בעדותם כדי לחזק את גרסת התובעת. עת/1, הגב' אירית קפציאן, אשר הינה דיירת מוגנת בדירה אחרת של התובעים, העידה כי הנתבעת "צועקת, מקללת ואומרת מה שבא לה" (עמ' 8, שורה 28 לפרוטוקול). דא עקא, גב' קפציאן לא סיפקה כל דוגמא להתנהגות זאת, על אף שנתבקשה ע"י ב"כ התובעת. בחקירתה הנגדית, הסתבר כי גם הגב' קפציאן לא היתה עדה למעשים המיוחסים לנתבעת: "ש. את ראית את רחל נותנת סטירה? ת. לא. שמענו את שולה צועקת ושולה אמרה שהיא נתנה לה סטירה... ש. את לא ראית את רחל נותנת סטירה ומרביצה למישהו? ת. לא ראיתי. ש. את ראית את רחל מכה מישהו? ת. אני לא ראיתי שהיא מכה." (עמ' 10, שורות 8-14 לפרוטוקול). משאלה פני הדברים, אין בידי להסתמך על עדות גב' קפציאן, בהיותה עדות שמיעה בלתי קבילה. 15. עת/3, מר דוד שוהם, היה בזמנים הרלוונטיים דייר מוגן בדירה הנמצאת מתחת לדירת הנתבעת, וכיום הינו דייר מוגן של התובעים בדירה אחרת. מר שוהם הגיש תצהיר בשמו ובשם רעייתו המנוחה, הגב' שולה שוהם ז"ל. בתצהירו סיפר מר שוהם, כי הוא ורעייתו התגוררו בדירה מתחת לדירת הנתבעת במשך כשנה וחצי, ועזבו בשל הטרדות הנתבעת אשר לדבריו "הפכה את חיינו לגיהינום". לטענתו הנתבעת תקפה פיזית את רעייתו, הרגה חתולים שרעייתו האכילה וזרקה את גוויותיהם על מפתן דלתם, שפכה עליו אקונומיקה עת יצא לחצר הבניין ונהגה לגרור רהיטים בשעות הלילה, בכל לילה. בחקירתו הנגדית לא ידע מר שוהם לחזור על האמור בתצהירו. כאשר נשאל באשר להצקות והטרדות הנתבעת השיב, כי אינו זוכר וכן הודה כי לא ראה את הנתבעת הורגת חתולים: "ש. אתה טוען בתצהיר שגב' מלאכי הציקה לכם? מה היא עשתה? ת. היא הרגה חתולים. ש. ראית אותה הורגת חתולים? ת. אם מת חתול היא תפסה אותו ושמה אותו ליד הדלת. ש. חתול מת שמה ליד הדלת? ראית בעיניים שלך? ת. אני ראיתי את החתול. היא שמה וברחה. ש. במה עוד היא הציקה לכם? ת. הרבה דברים אבל אני לא זוכר." (עמ' 14-15 לפרוטוקול). אין בידי להסתמך על עדותו של מר שוהם, אשר התקשה מאוד לדבר במהלך עדותו ומתשובותיו עולה כי אינו זוכר את מרבית האירועים שצוינו בתצהירו. אף אם אניח כי בין הנתבעת לבין משפחת שוהם לא שררו יחסי שכנות חבריים, הרי אין בכך כדי להוביל למסקנה כי הנתבעת הטרידה את שכניה. לאחר בחינת הראיות, הריני קובעת כי לא הוכח שהנתבעת מטרידה את שכניה. על כן נדחית עילת הפינוי מכוח סעיף 131(5) לחוק, וכן נדחית העתירה למתן צו למניעת הטרדת השכנים. באשר לטענה בדבר הזנחת המושכר 16. התובעים טוענים כי הנתבעת מזניחה את המושכר עד כדי גרם נזק למושכר. סעיף 131(3) לחוק קובע כי תקום עילת פינוי כנגד הדייר אם: "המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים". 17. האם ניתן לומר כי הנתבעת גרמה בזדון נזק ניכר למושכר? התשובה על כך שלילית. התובעים לא מציינים מהם הנזקים הנטענים על ידם, ואינם מפרטים במה באה לידי ביטוי הזנחת המושכר. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה במה מזניחה הנתבעת את המושכר, תשובתה היתה "יש סדקים". כאשר נשאלה האם הנתבעת גרמה לסדקים, ענתה התובעת "לא" (עמ' 12, שורות 21-24 לפרוטוקול). הנה כי כן, אף לשיטת התובעים, הנתבעת לא הזניחה את המושכר ולא גרמה לו נזקים. 18. לטענת הנתבעת, לא רק שלא הזניחה את המושכר, אלא היא השקיעה בו ממיטב כספה. בתצהירה סיפרה כי: "... השקעתי בדירה שהיא כל עולמי, התקנתי מזגן, תריסים, חלונות, דלת כניסה פלדלת ואף התקנתי קרמיקה על קירות המטבח, החלפתי צנרת וביוב וכל זאת על חשבוני בלבד..." (סעיף 17 לתצהיר הנתבעת). הריני מקבלת את גרסת הנתבעת בדבר אי הזנחת המושכר ודוחה את גרסת התובעים, אשר לא נתמכה בבדל ראייה. העלאת טענות בעלמא, מבלי לתמוך אותן בראיות, אינה יכולה להקים עילת פינוי. 19. זאת ועוד. בתיק זה הוגשה חוות דעת של השמאית, גב' רחל קראוזה, כמומחית מטעם בית המשפט (להלן בהתאמה: "חוות הדעת" ו"השמאית"). במסגרת חוות הדעת תיארה השמאית את המושכר וסביבתו. בעוד שלגבי הבניין צוין במפורש כי הוא "במצב ירוד" וכי "בעורף המבנה חצר מוזנחת", באשר לדירה לא ציינה השמאית דבר, ולא קבעה כי מדובר בנכס מוזנח או במצב תחזוקתי ירוד באופן שעלול לגרום לו לנזק. (עמ' 7-8 לחוות הדעת). הריני ערה לכך שבחוות הדעת צוין כי בתקרת המרפסת "סימני רטיבות והתקלפות" (עמ' 8 לחווה הדעת), אולם אין בכך כדי להעיד על נזק ניכר למושכר, ובוודאי שלא ניתן לקבוע כי סימנים אלה מקורם במעשה זדון של הנתבעת. לאור האמור עילת הפינוי בשל הזנחת המושכר - נדחית. באשר לטענה בדבר שינויים במושכר 20. בסיכומיהם טענו התובעים כי על פי חוזה השכירות התחייבה הנתבעת לא לשנות את מבנה המושכר ולא להוסיף לו כל מבנה בלא קבלת רשות מאת בעל הבית (סעיף 9 לחוזה השכירות). התובעים מפנים לסעיף 19 בחוזה השכירות, שבו נקבע כי אם תפר הנתבעת או לא תקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה השכירות, ייחשב החוזה כבטל ומבוטל, ובעל הבית יהיה רשאי לתבוע פינוי. טענת התובעים לעניין עילת פינוי בשל שינויים במושכר מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן היא לא נטענה בכתב התביעה ולא בתצהיר התובעת, ועל כן דינה להידחות. 21. למעלה מן הצורך, ומאחר שהנושא עלה בתצהיר הנתבעת, בחנתי את הטענה לגופו של ענין אך לא מצאתי מקום לקבלה. עילת פינוי בשל שינויים במושכר אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא מתגבשת אך ורק בתחומיו של סעיף 131(2) לחוק. לצורך כך, יש להוכיח את התנאים המצטברים הבאים: (1) תנאי מפורש בחוזה השכירות האוסר פעולה מסוימת (להלן: "התנאי הראשון"). (2) הפרת התנאי על ידי הנתבעת (להלן: "התנאי השני"). (3) סעיף הקובע, כי הפרת התנאי מקנה לבעלים את הזכות לתבוע את פינוי הנתבעת מהנכס (להלן: "התנאי השלישי"). (בר אופיר, בעמ' 65, וכן: ע"א 460/77 דרוקנר נ' פלטין, פ"ד ל"ב(2), 869)    22. עיון בחוזה השכירות מעלה, כי התנאי הראשון והתנאי השלישי מתקיימים. כעת יש לבדוק האם פעולות הנתבעת עולות לכדי הפרת סעיף 9 לחוזה השכירות. סעיף 9 לחוזה השכירות קובע: "השוכר מתחייב לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא, וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר..." הנתבעת ציינה בתצהירה כי ביצעה את השינויים הבאים במושכר: "... התקנתי מזגן, תריסים, חלונות, דלת כניסה פלדלת ואף התקנתי קרמיקה על קירות המטבח, החלפתי צנרת וביוב..." (סעיף 17 לתצהיר הנתבע). הנתבעת טוענת כי מעשיה אינם בגדר הפרת סעיף 9 דלעיל, שכן הינם בבחינת פעולות תחזוקה שוטפות שהנתבעת היתה רשאית לבצע. בנוסף, בחקירתה הנגדית, עמדה הנתבעת על כך שכל הפעולות נעשו בהסכמת מר אהרונוב: "ש. את ציינת שעשית דברים במושכר, קיבלת את הסכמת בעל הבית? ת. עשיתי דברים שהם לא שיפוץ והיו בהסכמתו של אהרונוב. היו תריסים שבורים וישנים מלפני חמישים שנה עשיתי תריסים חדשים. בחדר וגם במרפסת. עשיתי תריסים וחלונות והוא הסכים לזה. עשיתי פלדלת לפני 25 שנה בנוכחות אהרונוב. הוא היה בא כל הזמן והיו יחסים טובים בינינו. ... ש. את שילמת לבעל הבית פיצוי שעשית את המזגן והקרמיקה? ת. הוא לא ביקש. ש. את הוספת דמי שכירות יותר גבוהים? ת. הוא לא ביקש" (עמ' 18-19 לפרוטוקול). גרסת הנתבעת לא נסתרה. שוכנעתי, כי הפעולות שביצעה הנתבעת במושכר, נעשו לפני שנים רבות בידיעת מר אהרונוב ובהסכמתו. ולראייה, מר אהרונוב מעולם לא הגיש תביעת פינוי כנגד הנתבעת בטענה כי ביצעה שינויים במושכר. לאור האמור, אין בביצוע השינויים משום הפרת חוזה השכירות. ככל שהיתה הפרה של חוזה השכירות, הרי עוד מקדמת דנא נקבע, כי אם בעל הבית אינו עומד על זכותו לביטול החוזה כתוצאה מהפרתו, הרי זכות זו בטלה מחמת ויתור (ע"א 41/48 לוין נ' פרוינד, פ"ד ב' 604). כאמור לעיל, השלמה רבת שנים עם הפרה, מהווה לא רק וויתור על ההפרה שנעשתה בעבר אלא גם הסכמה מכללא לשינוי בתנאי השכירות, והסכמה מעין זו מחייבת לא רק את בעל הבית, אשר נתפס על וויתורו, אלא גם את מי שבא במקומו ורכש ממנו את זכויותיו (בר אופיר, עמ' 52, וכן: ע"א 544/65 גרטנר נ' נדיר-קרמק, פד"י כ'(2) 113). בהתנהלותו של מר אהרונוב, ובשתיקתו רבת השנים, ניתן לראות וויתור ו/או הסכמה לפעולות שביצעה הנתבעת במושכר. אשר על כן, עילת הפינוי בשל שינויים במושכר - נדחית. באשר לטענה בדבר עילת פינוי מכוח סעיף 131(10) לחוק 23. התובעת טענה בתצהירה כי "הבניין הינו מבנה מסוכן. חלק מהבניין ניתק מחלקו השני ונוצר רווח בין שתי הכניסות באופן שמסכן את הדיירים ועל פי חוו"ד מהנדס, שקיבלו התובעים, ככל הנראה יהיה צורך להרוס את החלק של המבנה שנפרד. התובעים מבקשים להכניס תיקונים מהותיים בבניין ואולי אף להרוס חלקים ממנו ועל פי דין..." (סעיף 9 לתצהיר התובעת). לאור האמור, מבקשים התובעים כעתירה חלופית, להורות על פינוי הנתבעת בהתאם לסעיף 131(10) לחוק. 24. סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר קובע קיומה של עילת פינוי דייר מוגן, כדלקמן: "בעל הבית רוצה להרוס את המושכר או את הבניין שבו נמצא המושכר כדי להקים במקומו בניין אחר, או לשנות את המושכר שינוי ניכר או לתקנו תיקון יסודי, וקיבל את רישיון הבניה הדרוש לכך, והודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף." בכדי לעמוד בתנאי סעיף 131(10) לחוק, על התובע להוכיח קיומם של ארבעה תנאים מצטברים: המושכר או הבניין שבו נמצא המושכר מיועדים להריסה; במקום הנכס שייהרס יוקם בניין אחר או שהמושכר ישונה שינוי ניכר או שיתוקנו בו תיקונים יסודיים; התקבל רישיון לבניה; בעל הבית הודיע בכתב לדייר על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף. (ע"א 388/73 מ.נ. קבלנים בע"מ נ' נסר, פ"ד כח(2) 383 (1974); וכן ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שנייה, 2005 עמ 117). 25. בחקירתה הודתה התובעת כי אין בידה היתר בנייה (עמ' 13, שורות 18-19 לפרוטוקול). בהיעדרו של היתר בניה, לא מתקיים התנאי השלישי הנדרש להקמת עילת פינוי מכוח סעיף 131(10) לחוק. מאחר שמדובר בתנאים מצטברים, די באי קיום אחד התנאים, כדי לקבוע כי המקרה אינו נופל בגדר סעיף 131(10) לחוק. עילת הפינוי מכוח סעיף 131(10) לחוק- נדחית. סוף דבר 26. התביעה, על כל רכיביה, נדחית. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. צווים