מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פציעה עקב דחיפת רכב: תביעה בגין נזק גוף שנטען כי נגרם כתוצאה מתאונת דרכים שארעה לתובע ביום 1.3.09. ב"כ הצדדים חלוקים בשאלת החבות והנזק. א. מבוא וטענות הצדדים: התובע (בעל משאית גרר), יליד 1951, טוען כי נפגע ביום 1.3.09 כתוצאה מדחיפת רכב פרטי (להלן: "הרכב" ו/או "הרכב הפרטי") אותו ביקש להעמיס על הגרר. הנתבעת 1 (להלן: "כלל") הינה המבטחת בביטוח חובה של משאית הגרר. הנתבעת 2 (להלן: "מנורה") הינה המבטחת בביטוח חובה של הרכב. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע נקבעה נכות בשיעור של 10% בגין פציעה בצורה בינונית בשרירי הרגל (בהתאם לסעיף 51(8)(א). בפתח הישיבה הראשונה שנקבעה לשמיעת ההוכחות הוברר כי התובע הגיש למל"ל בקשה להחמרת מצב שטרם נדונה. על כן נשמעו הראיות בתיק באופן מפוצל, כך שראשית נשמעו העדויות בשאלת החבות בלבד ובהמשך (לאחר מספר דחיות עקב המתנה לקביעות ועדות רפואיות של המל"ל) גם בשאלת הנזק. 6. בשאלת החבות העידו, פרט לתובע, גב' וינוגרדוב - בעלת הרכב הפרטי, וחוקר מטעם כלל. לעניין לנזק נשמעה עדות התובע בלבד, וב"כ הצדדים סכמו טענותיהם בע"פ. 7. מהעדויות שהובאו התבררו הדברים הבאים: רכבם של וינוגרדוב עמד במגרש "נעמן" במשך כחודש ימים. בשל עמידתו הממושכת במגרש לא ניתן היה להניע ועל כן הוזמן התובע לגרור את הרכב מהמגרש. 8. ביום האירוע הגיע התובע למגרש והחנה את משאית הגרר שלו קרוב ככל שניתן לרכב באופן שהמשאית עמדה בזוית של 90 מעלות לרכב. יובהר כי הרכב חנה בין רכבים כאשר גם מולו עמדו רכבים נוספים. מכאן שלא ניתן היה להתקרב אליו יותר ו/או לעמוד בזוית שונה. 9. מאחר שבזוית שבה עמדה המשאית ביחס לרכב לא ניתן היה לגרור את הרכב, החליט התובע לדחוף את הרכב באופן ידני כ - 2-3 מטרים, תוך שהוא מבצע חצי סיבוב, וזאת במטרה להעמיד את הרכב בקו ישר עם הגרר. 10. התובע העיד כי לאחר שהגיע למגרש, שחרר מהגרר כבל באורך של כ - 3 מטרים וחיבר אותו באופן ידני לרכב. לאחר שחיבר את הכבל לרכב, עמד מצד שמאל של הרכב כאשר דלת הנהג פתוחה, החזיק ביד אחת את ההגה של הרכב, הוריד את בלם היד והחל לדחוף את הרכב קדימה באופן ידני, כשהוא נעזר במר וינוגרדוב, שלטענתו דחף את הרכב מאחור. מאחר שבמקום היה שיפוע קל, כך שהיה צריך לדחוף את הרכב מעט בעליה, התדרדר הרכב לאחור, ועמד לעלות לתובע על רגל שמאל. על כן נאלץ התובע להפעיל מאמץ רב בדחיפתו קדימה בכדי להסיט את הרכב מרגלו. כתוצאה מהפעלת מאמץ משמעותי זה הרגיש לפתע - "משהו שנקרע" ומיד לאחר מכן הרגיש כאבים חזקים וראה כי הרגל נפוחה. על אף הפציעה סיים התובע את פעולת העמסת הרכב על הגרר: בסיום הדחיפה הידנית של הרכב ולאחר שהרכב עמד בקו ישר עם משאית הגרר, הפעיל את הכננת והכבל שכבר היה מחובר לרכב (ע"פ עדותו), משך את הרכב והעלה אותו לגרר. לאחר מכן הוביל את הרכב למקום המיועד, ורק לאחר מכן פנה לקבלת טיפול רפואי. 11. ב"כ התובע טוען כי מדובר בתאונת דרכים וכי התובע היה משתמש בגרר. לחילופין נטען כי השתמש ברכב הפרטי או בשניהם. 12. הנתבעות חולקות על עדות התובע ביחס לנסיבות הפגיעה ומפנות לסתירות בין גרסתו בביהמ"ש לבין גרסאות שונות המופיעות במסמכים שנכתבו בסמוך לתאונה. אשר על כן מבקשות הנתבעות להורות על דחיית התביעה בטענה כי גרסת התובע לא הוכחה. לחילופין, נטען על ידי ב"כ כלל כי יש לראות את התובע כמשתמש ברכב הפרטי ולא בגרר, שכן אין לקבל את עדותו לפיה חיבר את הכבל של המשאית לרכב לפני אירוע התאונה, אלא עשה כן רק לאחר שסיים את הדחיפה הידנית של הרכב לעבר הגרר. גם אם יקבע כי הכבל חובר עובר לאירוע מבוקש לקבוע כי לא מתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין פעולת הגרירה הקשורה ברכב הגרר שכן טרם הופעל כבל הגרירה והתובע נפגע רק כתוצאה מהדחיפה הידנית. ב"כ מנורה טוען מנגד כי יש לראות את פעולת הגרירה ככזו שהחלה עם קשירת הכבל לרכב הפרטי, ומכאן שהתובע משתמש במשאית הגרר ויש לחייב את מבטחת הגרר בלבד. כטענה חלופית טוענים ב"כ הנתבעות כי יש לראות את התאונה כתאונה מעורבת. ב. דיון והכרעה: חבות: בפתח הדברים אומר כי התובע הוכיח את אופן התרחשות התאונה, כי האירוע הינו תאונת דרכים כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "חוק הפיצויים"), וכי חובת הפיצוי מוטלת על מבטחת הרכב הפרטי בלבד. להלן נימוקי: 13. אני מקבלת במלואה את עדות התובע באשר לנסיבות אירוע התאונה. עדותו נתמכת הן בעדותה של גב' וינוגרדוב שזומנה להעיד מטעם כלל והן נוכח האמור במסמכים שמולאו בסמוך לתאונה ושהוגשו למוסד לביטוח לאומי ולמשטרה, כפי שאפרט בהמשך. 14. דומה היה בחקירת התובע כי הוא כלל לא מבין מה מבקשים ממנו באי כוח הנתבעות, אשר כל אחד מהם ניסה לכוון את שאלותיו במטרה להרחיק את האירוע מהרכב ו/או ממשאית הגרר. יחד עם זאת חזר התובע וענה מספר רב של פעמים על אותן שאלות, כאשר ה - "סיפור" בנוגע לנסיבות התאונה נותר קבוע, אחיד, וברור. 15. התובע החנה את משאית הגרר במרחק של כ-3-4 מטרים מהרכב, כאשר צידו האחורי של הגרר נמצא בצד הקרוב לרכב הפרטי ובזוית של כ-90 מעלות ממנו. בזוית זו לא ניתן היה לגרור את הרכב ועל כן החליט התובע לדחוף את הרכב באופן ידני כ - 2-3 מטרים, תוך שהוא מבצע חצי סיבוב ימינה. בעת דחיפת הרכב אחז התובע ביד אחת את ההגה (כאשר דלת הרכב פתוחה) וביד השנייה דחף. טרם התחלת הדחיפה הוריד התובע את בלם היד ברכב: "אני עמדתי מצד שמאל לרכב, פתחתי את הדלת ושמתי יד ימין על ההגה, שחררתי את האמברקס והעברתי מפרקינג לאוטומט וביקשתי מבעל הרכב שיעמוד מאחורי הרכב וינסה לדחוף אץ הרכב קדימה כדי שיתקרב לגרר"- עמ' 8 שר' 17. 16. תוך כדי ביצוע הדחיפה הידנית, התדרדר הרכב מספר פעמים לאחור בשל השיפוע שהיה במקום. באחת הדחיפות קדימה, בשל המאמץ הרב שנאלץ התובע להפעיל לצורך הדחיפה ובכדי שהרכב לא ימחץ את רגלו, הרגיש כאב חד ברגל. בדיעבד התברר כי קרע את הגיד והשריר בשוק רגל שמאל. 17. אין כל סתירה בין האמור במסמכי המל"ל לבין עדות התובע בביהמ"ש. על אף שאין במסמכי המל"ל אזכור לכך שהרכב התדרדר לאחור, הגרסה המופיעה מתייחסת לפגיעה עצמה שהינה תולדה של המאמץ שהפעיל התובע בדחיפת הרכב: "בתאריך 1.3.09 הייתי במחסני נעמן. הייתי אמור לגרור רכב מסוג סוזוקי מס' רישוי 6773228. בעל הרכב ביקש ממני לדחוף את הרכב בכדי לגרור. הרכב היה קצת בשיפוע ולכן הייתי ליד ההגה ודחפתי וכתוצאה מהמאמץ נקרע לי גיד ושריר של רגל שמאל". התובע העיד בבית המשפט כי הפגיעה לא נגרמה כתוצאה מהתדרדרות הרכב לאחור ועלייתו על רגלו, אלא רק כתוצאה מהמאמץ שהשקיע על מנת לדחוף את הרכב קדימה - גרסה זהה לאמור במסמכי המל"ל. כך גם לגבי האמור בתעודת חדר מיון מיום האירוע אשר אף היא תומכת בעדות התובע: "מתלונן על כאבים פתאומיים בסובך רגל שמאל שהחלו אחרי דחיפת אוטו", ראה מסמך מבית חולים בני ציון מיום 2.3.09. כן ראה עדות התובע במשטרה כשבוע לאחר התאונה (ביום 9/3/09): "לא היה באפשרותי להגיע עם הגרר..לכן הוא ביקש ממני לדחוף את הרכב לכיוון הגרר וכתוצאה מהדחיפה של הרכב שהיה תלול העליה התאמצתי וכתוצאה התדרדר עלי על כף הרגל וניסיתי בכל הכוח לדחוף את הרכב מעלי וכתוצאה מזה הרגשתי שנקרע לי משהו בתוך הרגל..". 18. אוסיף כי עדות התובע בתיק אף אינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין ויש לה סיוע גם בעדות וינוגרדוב. עדה זו הבהירה בחקירתה כי הרכב הפרטי חנה בשיפוע קל, כך שחלקו הקדמי למעלה וחלקו האחורי למטה. כן העידה כי היה קשה מאוד לדחוף את האוטו קדימה, ולכן - "כמה פעמים דחפו קדימה והסוזוקי חזר אחורה" - (ההדגשה לא במקור - ע.ב) ראה עדותה בעמ' 17 שורה 15. העדה אף תארה בעדותה כי התובע עמד בצד שמאל של הרכב וכי: "...הם בקושי הצליחו לדחוף את האוטו. אני חושבת שלפני שהאוטו עלה על הגרר הוא התחיל להתלונן שכואב לו...אני זוכרת שאחרי שדחפו את האוטו הוא התחיל לצלוע. אני זוכרת שאחרי שהכל נגמר הסתכלתי על הרגל שלו וראיתי שהיא מאוד נפוחה..". עמ' 17 שר' 4 לפרוט'. לסיכום פרק זה אומר כי גרסת התובע לאופן התרחשות האירוע הוכחה כראוי. 19. האם עובר לפגיעה חיבר התובע את כבל הגרירה לרכב ? הנתבעות הקדישו זמן רב לשאלה זו. על אף שלטעמי אין לה חשיבות כפי שאפרט בהמשך אומר ביחס לשאלה זו כך: התובע העיד כי כבר בעת הגעתו למקום, ובטרם החל את הגרירה הידנית של הרכב, הפעיל את הכננת מתוך המשאית, משך כבל באורך של מספר מטרים וחיבר אותו ידנית לרכב. זאת על אף שבשלב הזה של גרירת הרכב באופן ידני אין כל צורך בביצוע פעולה זו, שהרי ממילא טרם נעשה שימוש בכננת ובכבל המשיכה. הנני מקבלת את עדות התובע גם בעניין זה. התובע הבהיר כי מדובר בפעולה אותה הוא מבצע באופן אוטומטי טרם ביצוע הגרירה. ודוק - הפעלת הכננת לשחרור כבל הגרירה נעשית אך ורק מתוך תא הנהג ועל כן סביר כי התובע יבצע אותה מיד עם הגעתו למקום הגרירה, וטרם ירידתו מהמשאית (גם אם קודם לכן יש צורך בגרירה ידנית). 20. לעדות התובע בענין חיבור הכבל ניתן למצוא חיזוק גם בעדות וינוגרדוב אשר נשאלה אלו פעולות ביצע התובע לפני הגרירה וענתה : "נראה לי שהם בדקו איך אפשר להוציא את האוטו בסיבוב ואחר כך הם החליטו שהם צריכים להוציא ידנית כי לא היה מקום"-עמ' 19 שר' 4. מדברים אלו ניתן להבין כי עם הגיעו למקום סבר התובע כי אולי ניתן יהיה לגרור את הרכב ממקומו (דבר שיכול ללמד על הצורך בקשירת הכבל כבר בהתחלה), ורק בהמשך, כאשר בחן את הזוית ומיקום הרכב ביחס לגרר וביחס לרכבים חונים אחרים, הבין כי עליו לבצע קודם כל דחיפה ידנית. 21. באשר לשאלה האם מתח התובע את כבל הגרירה לפני ביצוע הגרירה הידנית אומר כך: לא ניתן היה להבין מעדות התובע אם לפני דחיפת הרכב באופן ידני הוא הפעיל את הכננת וביצע מתיחה של הכבל שהיה מחובר לגרר. בתחילת עדותו אמר שביצע מתיחה לפני הדחיפה הידנית, ואולם משנשאל על כך באופן ישיר - "אחרי שאתה מחבר את הכבל לוו של הסוזוקי ועוד לפני שאתה מבצע את הדחיפה של הסוזוקי נתת מתיחה קלה לכבל ? ענה: "אתה מנסה להטעות אותי"-עמ' 15 שר' 7, ובמקום אחר אף אמר: "אני כבר לא זוכר אם קודם דחפתי את האוטו ואחר כך נתתי מתיחה לכבל או ההיפך"-עמ' 15 שר' 1. נוכח דברים אלו אין לקבוע כי עובר לתחילת הדחיפה הידנית הפעיל התובע את ידית הכבל וביצע מתיחת הכבל. בפרט הדבר גם אינו מתיישב עם העובדה כי הרכב הפרטי התדרדר לאחור במהלך הדחיפה, שכן לו היה מחובר בכבל מתוח לגרר לא היה מתדרדר לאחור. 22. לאחר שקבענו את עובדות האירוע נעבור לבחינה המשפטית. כאשר קיימים מספר כלי רכב שנטען כי הם קשורים לתאונה יש לבחון בשלב הראשון אם כלי הרכב נחשבים ככלי רכב מעורבים לפי הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק. ברי כי במידה ורק אחד מכלי הרכב הוא רכב מעורב אזי רק המבטחת שלו תהיה אחראית לפיצוי. אם ישנו יותר מכלי רכב אחד המעורב בתאונה, יש לפנות לסעיף 3 לחוק כדי לקבוע מי אחראי לפיצוי. 23. המבחן לקביעת מעורבותו של רכב בתאונה שגרמה לנזק גוף מורכב משני שלבים: ראשית - יש לבחון האם נעשה ברכב "שימוש" כהגדרתו בחוק או לחילופין האם האירוע נכנס לגדר אחת החזקות המרבות בחוק. שנית - יש לבחון קיומו של קשר סיבתי בין "השימוש" או התקיימות החזקה המרבה לבין הנזק שנגרם. 24. סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מגדיר "שימוש ברכב מנועי" כך: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות התדרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה, וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, ולמעט טעינתו של מטען ופריקתו שהרכב עומד". 25. בהתאם לעובדות שהוכחו יש לקבוע כי הרכב הפרטי בלבד היה מעורב בתאונה וכי התובע היה "משתמש" ברכב זה. משאית הגרר אינה בבחינת "רכב מעורב" משלא נעשה בה כל שימוש בעת הפגיעה ו/או לחילופין משלא מתקיים קשר סיבתי בין השימוש שנעשה בה לבין הפגיעה נשוא התביעה. 26. באשר לרכב הפרטי הדברים פשוטים: התובע נפגע כתוצאה ממאמץ שהיה כרוך בדחיפת הרכב. הגדרת שימוש כולל בחובה "דחיפתו של רכב", וברור כי גם מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין השימוש לנזק. 27. ודוק - התובע לא רק עשה "שימוש" ברכב אלא גם היה "המשתמש" בו. חוק הפיצויים מבחין בין מי שעושה "שימוש" ברכב מנועי לבין "משתמש ברכב מנועי" - הנוהג בלשון סעיף 2(א). זהות עושי השימוש נקבעת ע"פ השאלה האם התקיימה אחת מצורות השימוש בסעיף 1 לחוק, ואילו המבחן לקביעת זהות המשתמש הוא מבחן השליטה והפיקוח על הרכב. ראה בענין זה ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קדר פ"ד לו(1) 492 - "המשתמש" לפי סעיף 2(א) הוא אמנם, לפי פרשנות שלא מצאתי חולקים עליה, מי שיש לו השליטה או הפיקוח על הרכב, דהיינו, בעל הרכב או המחזיק בו או מי שקיבל היתר מהם". בעת התאונה החזיק התובע בהגה ודאג לכוון הרכב בעזרת ההגה, תוך כדי שהוא דוחף אותו מבחוץ, כאשר הוא עושה כן בהיתר של בעל הרכב, ובכך הוא עונה באופן מובהק על מבחן הפיקוח והשליטה. מקרה זה שונה מהאמור בענין ע"א 1856/08 הדר נ' אליהו ניתן ביום 15/12/00 שם נקבע כי מי שעזר לתקן רכב תקול יחשב כמי שעשה שימוש ברכב אך לא כ-"משתמש" ברכב מאחר שההשתתפות בתיקון אינה מעבירה למסייע את השליטה או הפיקוח על הרכב ואינה הופכת אותו לנוהג נוסף. החריג הנוגע לשימוש - "שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו" בוודאי שאינו חל מאחר שהינו סייג רק לחלופת "השימוש" שעניינה תיקון או טיפול דרך. הוא אינו חל על שימוש ה-"דחיפה" (ראה ע"א 30/24/94 יונאי נ' אררט ניתן ביום 25/11/97 וכן ברע"א 9332/99 מכלוף נ' מגדל ניתן ביום 10/2/02). 28. באשר למשאית הגרר: בעת התאונה לא נעשה במשאית שימוש אף אם עובר לאירוע חובר כבל הגרירה כפי שקבעתי לעיל. דחיפת הרכב הפרטי הייתה ידנית, ללא הפעלת הכננת, ומבלי שנעשה שימוש כלשהו במשאית הגרר ו/או בכבל הגרירה. ב"כ מנורה הפנה לפסיקת בית המשפט העליון בענין כהן נ' הפניקס (רע"א 7509/98 ניתן ביום 27/2/00), ולאמור בת.א. (נצרת) 16516/12/09 טנוס נ' הראל (ניתן ביום 3/4/11) ומבקש לקבל טענתו לפיה יש לראות את פעולת הגרירה ככוללת גם את פעולות הלוואי לגרירה. מכאן הוא מבקש לקבוע כי פעולת הגרירה החלה עם קשירת הכבל לרכב הפרטי. על כך אומר כי בשני פסקי הדין שצוינו לעיל הורחבה הגדרתה של פעולת "הגרירה", ואולם הפגיעה נשוא התביעה ארעה כתוצאה מפעולת הלוואי, וכאשר דובר בגרירת הרכב המבוטח. במקרה דנן - ואף אם יש לראות את התובע כ-"משתמש" במשאית הגרר (נוכח התחלת פעולת הגרירה עם קשירת הכבל) אזי ממילא לא מתקיים קשר סיבתי בין השימוש שעשה התובע בגרר לבין הפגיעה נשוא התביעה - פגיעה שהתרחשה אך ורק בגין המאמץ שהושקע בדחיפתו הידנית של הרכב הפרטי. כמו כן לא מדובר בגרירת הרכב המבוטח-הגרר. לאמור לעיל אוסיף כי עם הצמצום הנושב בשנים האחרונות מפסיקתו של בית המשפט העליון ככל שהוא נוגע להגדרת תאונת הדרכים (כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בפסקי הדין רע"א 9084/05 אגד נ' ינטל ורע"א 5099/08 חסן נביל), ספק רב בעיני אם התוצאה בעניין כהן הייתה נותרת על כנה לו היה המקרה מגיע כעת לפתחו של בית המשפט העליון. 29. לסיכום האמור לעיל יש לראות את הרכב הפרטי בלבד כרכב מעורב בתאונה, ומכאן שיש להטיל החבות על מנורה. 30. ימים ספורים לפני ישיבת ההוכחות הראשונה שנקבעה בתיק הגישה ב"כ מנורה בקשה למתן אורכה להגשת הודעת צד ג' נגד כלל בדרישה לקביעת חלוקה בין שתי המבטחות למקרה שיקבע כי מדובר בתאונת דרכים שבה מעורבים הן הרכב והן משאית הגרר, זאת בהתאם לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים) תשס"א 2001 (להלן: "הצו"). על אף שדחיתי את הבקשה (נוכח הגשתה בשלב מאוחר) אומר כי גם לגופו של ענין דינה היה להידחות. משנקבע כי אין לראות את המשאית כרכב מעורב בתאונה ממילא אין תחולה לצו. הנתבעת טוענת כי הגדרתו של רכב מעורב בהתאם לצו הפיצויים הינו - "אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי אחר" ומאחר שכבל הגרירה היה מחובר לרכב הפרטי יש לראות בכך "מגע" העונה על דרישת הצו. דין טענה זו להדחות שכן התאונה לא נגרמה כתוצאה ממעורבותם של מספר כלי רכב, ואין לראות את התובע כמי שהשתמש בשני הרכבים בעת התאונה. לא די בקיומו של מגע בין כלי רכב על מנת לקבוע כי הגרר היה מעורבת בתאונה אלא יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השימוש בו לבין התאונה: "הוראות סעיף 3 לחוק בוחנת את "המעורבות" בתאונה במשקפי :המגע" אלא שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות אך בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה" ע"א 1675/06 אררט נ' מנורה ניתן ביום 31/10/02. נזק: 31. התובע, יליד 1951, בן 58 במועד התאונה, בן 61 היום. 32. לאחר סיום הגרירה פנה התובע לבית חולים בני ציון שם התלונן על כאב פתאומי בסובך רגל שמאל. בבדיקתו נמצאה רגישות ניכרת אך נרשם כי "אין באפשרות של הבודק במסגרת תורנות לאבחן קרע שרירי". התובע שוחרר מחדר מיון עם המלצה למשככי כאבים, רגל מורמת, מנוחה בת שבוע, ומעקב אורטופד קופ"ח לבחינת קרע שרירי. 33. בבדיקת MRI שבוצעה ביום 24/3/09 נמצאו ממצאים המתאימים לקרע בגיד הפלטריס וכן קרע בצומת גיד שריר הגסטרוקנמיוס עם המטומה. הומלץ לתובע על שימוש בגרב אלסטית והמשך מעקב. בבדיקת MRI נוספת מיום 8/9/09 נצפו ממצאים דומים. 34. במהלך החודשים 6/09 ועד 12/09 עבר התובע טיפולי פיזיוטרפיה רבים (ראה אישור מיום 25/8/10, וכן דו"ח טיפולים מיום 4/1/10). 35. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע אושרה תקופת אי כושר בת 3 חודשים עד ליום 31/5/09. ראה תעודה ראשונה לנפגע מעבודה מיום 2/3/09 בה אושרה תקופת אי כושר עד יום 7/3/09, תעודה נוספת מיום 9/3/09 בה אושרה תקופת אי כושר עד ליום 30/4/09, ותעודה שלישית מיום 27/4/09 בה אושר חודש נוסף עד ליום 30/5/09. 36. התובע אכן הפנה בתצהירו לתעודות אי כושר לא רלבנטיות לפגיעה דנן (צורפו תעודות שניתנו לתובע בגין תאונת עבודה קודמת שארעה בשנת 2008). ברם בתיק המל"ל המלא שהוזמן והוגש על ידי כלל נמצאות תעודות אי הכושר שפורטו לעיל אשר ניתנו בגין התאונה נשוא התביעה. 37. בסיום תקופת אי הכושר נקבעה על ידי ועדה רפואית של המל"ל נכות זמנית בשיעור 20% למשך חודשיים מיום 31/5/09 ועד 31/7/09. מיום 1/8/09 עד יום 31/3/10 נקבעה נכות זמנית בשיעור 10%. החל מיום 1/4/10 נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10% בהתאם לסעיף 51(8)(א) - פציעה בצורה בינונית בשרירי הרגל. כן קבע המל"ל כי אין מקום להפעלת תקנה 15 מאחר שהתובע שב לעבודתו - ראה האמור בפרוטוקול ועדה רפואית מיום 23/3/10. ערר שהגיש התובע למל"ל נדחה. 38. כאמור בסעיף 5 לעיל, הגיש התובע תביעה להחמרת מצב במסגרתה ביקש לקשור בין כאבי גב מהם החל לסבול לבין הפגיעה נשוא התביעה. בקשתו נדחתה הן על ידי ועדה רפואית מדרג ראשון והן על ידי ועדת עררים, כאשר נקבע כי אין כל קשר בין הפגימה בגב לבין התאונה. על החלטת ועדת העררים הגיש התובע (ביום 28/6/12) ערר לבית הדין לעבודה אשר טרם נדון ברם ברור כי יש לראות בקביעת המל"ל עליה הוגש ערעור לבית הדין לעבודה כקביעה מחייבת ע"פ דין. ראה בעניין זה האמור בספרו של ריבלין, תאונת הדרכים מהד' רביעית בעמ' 732. 39. אוסיף כי במקביל לבקשתו להכרה בהחמרת מצב למל"ל הגיש ב"כ התובע בתיק דנן מספר בקשות למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט. בקשותיו נדחו על ידי כמו גם שתי בקשות רשות ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי (ע"י כבוד הש' וסרקרוג ב-43375/5/12, וכבוד הש' קיסרי ב - 34699/2/12). 40. מבחינה תפקודית עותר ב"כ התובע לפסיקת פיצוי על בסיס נכות תפקודית בשיעור 30%. נטען כי מאז האירוע סובל התובע מכאבים ברגלו ואינו מסוגל לבצע את הפעולות אותן נהג לעשות קודם לכן: הליכה ממושכת, עבודה פיזית ועמידה ממושכת. 41. טענתו המרכזית היא כי בעקבות מצבו הרפואי הוגבל רישיון הנהיגה שלו לרכב עד 15 טון בלבד וכי הוא נדרש לרכוש רכב אוטומטי שכן לא יכול היה להפעיל את המצמד ברגל הפגועה. מסיבות אלו נטען כי לא יכול היה לבצע עבודות רבות ונאלץ הן להעסיק עובדים שכירים והן להתקשר עם קבלני משנה שיבצעו עבורו עבודות שונות - דבר שגרם לו להפסד כלכלי. 42. הטענה בדבר העדר יכולת לעבוד עם רכב ידני (ולא אוטומטי) הועלתה בפני הרופאים המטפלים כבר בסמוך לאחר התאונה כפי שעולה מסיכום ביקור מיום 1/6/09: "עדיין כאבים בשוק שמאל. מטופל בגרב אלסטית, חזר לעבודתו אך לא מסוגל להתמודד עם קלץ מכני ברכבו..הליכה בצליעה אנטלגית על הרגל. רגישות ניכרת במישוש שרירי סובך הגבלה בתנועות". 43. כן מקבל הדבר חיזוק מהאמור באישור משרד הבריאות (מיום 19/8/10) לפיו הוגבל התובע לרכב עד 15 טון ותיבת הילוכים אוטומטית מסיבה אורטופדית: "המלצנו למשרד הרישוי לאשר ...רכב מסוג C1 משא עד 15 טון ובהגבלה של תיבת הילוכים אוטומטית ומשקפיים. כמו כן הומלץ שלא לאשר רכב מסוג C משא כבד מעל 15 טון ו-E גורר תומך מסיבה אורטופדית". עוד הוצג מכתב תואם מאת המכון הרפואי לבריאות בדרכים (מיום 14/6/10): "נמצא כשיר לנהוג ברכב מנועי מסוג C1 בהגבלות 234. אין אנו ממליצים על מתן/חידוש/המשך רישיון נהיגה מסוג C1 מסיבה: אורטופדית. דרגת רישיון 29 לא מאושר". 44. יחד עם האמור לעיל התקשה התובע בהוכחת הנזק שנטען כי נגרם לו בגין כך ואפרט: עובדים שכירים: הוצגו תלושי שכר בודדים שהוצאו לשני נהגים: פאסל וויטלי. לגבי פאסל הוצגו תלושים מחודש 11/09 - 4,250 ₪, ומחודש 12/09 - 4,250 ₪. לגבי ויטלי הוצגו תלושים לחודשים: 8/09 - 956 ₪, 7/09 - 4,145 ₪, 6/09 - 4,145 ₪. העובדים לא זומנו למתן עדות, התובע נמנע מלצרף טופס 126, ולא הוברר ממתי החל התובע להעסיק עובדים שכירים והאם נעשה הדבר בקשר לתאונה נשוא התביעה שכן הוכח כי כבר בחודש 8/08 (כחצי שנה לפני התאונה) פרסם התובע מודעה לפיה הוא מחפש עובדים שכירים. משנשאל התובע ממתי העסיק עובדים שכירים ענה: "לא זוכר. צריך לברר עם רואה החשבון..." - עמ' 29 שר' 30, ולאחר שהוצג בפניו הפרסום משנת 2008 אישר כי רצה להגדיל את העסק ולכן חיפש עובדים. יודגש כי בחודש 7/08 עבר התובע תאונת עבודה אחרת (עליה לא דיווח בתצהיר שצרף לבקשתו למינוי מומחים רפואיים - נ/1) ושבגינה סבל משברים באצבעות הרגל כך שהיה מושבת מעבודתו מספר חודשים. המודעה שפרסם התובע לחיפוש שכירים פורסמה בסמוך מאוד לתאונה הקודמת, אם כי סביר לקבוע כי גם בתקופת אי הכושר בעקבות התאונה הנוכחית נזקק התובע להעזר בעובד שכיר כפי שאף עולה מתלושי השכר שהוגשו. העברת עבודה לקבלני משנה: הוצגו חשבוניות ממועדים: 25/11/09, 30/6/09, 21/4/09, 4/4/09, 31/3/09 המעידות על תשלום לשירותי גרירה חיצוניים בסכום כולל של כ - 17,000 ש"ח. הטענה בדבר נזק כלכלי שנגרם בגין העברת עבודה לקבלני משנה אינה ברורה ועומדת בסתירה לטענת התובע בנוגע לצורך בהעסקת עובד שכיר, שכן לו שכר התובע עובד שכיר בתקופת אי הכושר ואף לאחר מכן, מדוע היה צריך להעביר עבודה לקבלני משנה ?? ההסבר היחיד הוא שללא קשר לתאונה ואף קודם לכן נהג התובע להעביר עבודה לקבלני משנה מסיבות שונות (חוסר יכולת לגרור משאות כבדים העולים על המשקל שביכולת הרכב שהחזיק התובע לגרור. ודוק - לפי האמור ברישיון רכב האיבקו אותו החזיק התובע עובר לאירוע ועד כשנה וחצי לאחר האירוע, ממילא היה הרכב מיועד לגרירה של עד 3,000 ק"ג והמשקל הכולל שלו היה 10 טון. לכן כאשר הוזמן התובע לגרור רכבים כבדים יותר נדרש להתקשר עם קבלני משנה. סיבה נוספת בגללה העביר עבודה לקבלני משנה הינה עבודה בשבתות וכו' כפי שגם אישר בחקירתו: "ש. אני מבין מהחשבוניות שצרפת שנהגת לעבוד עם קבלני משנה בשנת 2008 ו-2007 ? ת. נכון. שנים זה ככה..." - עמ' 32 שר' 21. ודוק - התובע לא הציג נתונים המלמדים האם קיים הבדל בין ההוצאות שהוציא עבור תשלום לקבלני משנה בתקופות אחרות לבין התשלום שבצע במועד הסמוך לתאונה ושאותו הוא מבקש לקבל במסגרת פסיקת הפיצוי. מכאן שהתובע לא הוכיח האם הסכומים ששלם לקבלני משנה לאחר התאונה חורגים מסכומים ששלם בתקופות קודמות שגם בהן נהג לעבוד עם קבלני משנה כאמור לעיל. לכל האמור לעיל אוסיף כי בתקופה שלגביה הציג התובע חשבוניות המעידות על תשלום לקבלני משנה עדיין החזיק התובע את רכב האיבקו (החשבוניות הן מתקופה קודמת לחודש 8/10), כן אישר התובע כי גם כאשר לקח קבלני משנה הרוויח: "בחלק לקחתי עמלה של 15% ובחלק לא לקחתי" - עמ' 31 שר' 18. רכישת משאית חדשה עם גיר אוטומטי: הוצגה קבלה על סך 110,000 ₪ מיום 16/8/10 המעידה על רכישת משאית חדשה. כן הוברר כי משאית זו נמכרה כשנה ושמונה חודשים לאחר מכן ב-100,000 ₪ (ראה אישור התובע בחקירתו הנגדית עמ' 31 שר' 2) מכאן שלא ברורה דרישת התובע לפיצוי בסך 110,000 ש"ח. מכל מקום לא הוגשו ראיות המלמדות מהו הפער בין עלות רכב עם הילוכים ידניים לבין רכב אוטומטי, והדבר בוודאי שאינו בגדר ידיעה שיפוטית. 45. בסיס השכר והפסד כושר השתכרות (נכות תיפקודית): ב"כ הנתבעים בקשו לבסס את ההפסדים לעבר ולעתיד (ככל שיקבע כי הוכחו הפסדיים) על השכר הרבע שנתי במל"ל שהינו 8,902 ₪. אין מקום לפנות לנתון זה משהוצגו נתוני הכנסה לשנים עובר לתאונה. משומות שהוצגו לשנים 2004-2009 עולים הנתונים הבאים: 2004: הכנסה מעסק 39,602 ₪ (מחזור עסק 96,675 ₪) 2005: הכנסה מעסק 22,636 ₪ (מחזור מעסק: 73,103 ₪). 2006: הכנסה מעסק: 33,825 ₪ (מחזור: 150,080 ₪) 2007: הכנסה מעסק 29,718 ₪. 2008: הכנסה מעסק 48,231 ש"ח. 2009: הכנסה מעסק: 83,974 ₪. מחזור: 217,779 ש"ח. הוצאות גרירת משנה 17,028 ₪, הוצאות משכורת ושכר עבודה - 17,747 ₪. 46. כאמור בדו"ח ההכנסות לשנת 2009 שכרו החודשי של התובע עומד על סך של כ-7,000 ₪ (83,974 ₪ לחלק ל - 12 חודשים), בצירוף הפרשי הצמדה להיום הסכום הינו 7,600 ₪, ובניכוי מס הכנסה, במעוגל 6,750 ש"ח. 47. התובע לא הציג כל נתון המתייחס לשנים 2010 ו-2011 מבלי שניתן הסבר ו/או תשובה לסיבה בגינה לא הוצגו, ועל אף שהתובע אישר כי קיימות שומות מס הכנסה. 48. יחד עם זאת אין ספק כי לנכות הרפואית שנקבעה לתובע יש השפעה תיפקודית, זאת בהתחשב בעיסוקו כנהג גרר הכולל עבודה פיזית לא קלה מעבר לעבודת הנהיגה של משאית הגרר (כמו למשל: דחיפה ומשיכה ידנית של רכבים נגררים). גם בעובדה כי מנתוני ההשתכרות לשנת 2009 לעומת השנים הקודמות עולה כי חלה עליה בהכנסות אין די על מנת לקבוע כי לנכות אין כל השפעה תפקודית. יחד עם אין לקבל טענת התובע לפיה נכותו התפקודית הינה בשיעור 30%, אלא יש להעמידה על הנכות הרפואית. אוסיף ביחס להגבלה הרפואית שהוטלה על התובע על ידי משרד הרישוי כי גם עובר לתאונה לא נהג התובע ברכב גרר המתקרב למשקל העולה על 15 טון, ובנהיגה על רכב אוטומטי ממילא יכול התובע להמשיך ולבצע תפקידו כנהג גרר. אין מקום ליתן כל משקל למסמך שהוגש לקראת הישיבה האחרונה (מכתב מחברת עקרבית נושא תאריך 23/5/11 בו נרשם כי חברת עקרבית נאלצת להעביר עבודות המצריכות הובלה בטריילר לחברה אחרת שכן הגרר של התובע לא מתאים לבצע אותן עבודות) משהמכתב לא הוגש באמצעות עורכו. גם לגופו אין לקבל האמור במכתב שכן גם עובר לתאונה לא החזיק התובע במשאית גרר שהיתה יכולה לגרור משאות כבדים ואישר כי בצע עבודות באמצעות קבלני משנה. 49. חישוב הנזק: בהתחשב בכל האמור לעיל להלן חישוב הפיצוי: א. כאב וסבל: לפי 10% נכות, בניכוי גיל, ובצירוף ריבית ממועד התאונה, במעוגל 13,000 ₪. ב. הפסד שכר לעבר: בתקופת אי הכושר, דהיינו, עד ליום 31/5/09 (תקופה בת 3 חודשים), ראוי לבסס את חישוב ההפסד על בסיס שכרו הממוצע של התובע בשנת 2009. חישוב כזה לוקח בחשבון גם את ההפסד הנטען בגין הצורך לשלם שכר לעובד שכיר. 6,750 ₪ X 3 חודשים = 20,250 ₪ ובצירוף ריבית, במעוגל, 22,800 ₪. מ-1/6/09 ועד היום (37 חודשים): התובע, כאמור, לא הציג נתונים כלשהם המלמדים מה היו גובה הכנסותיו בשנים 2010, 2011 ו-2012, על אף שיכול היה לעשות כן בנקל. יחד עם זאת, בהתחשב בנכות הרפואית שיש לה השלכה תפקודית כפי שפורט לעיל, ראוי לפסוק סכום גלובלי המוערך על ידי בסך של 18,000 ₪. ג. הפסד כושר השתכרות לעתיד: בהתחשב באמור לעיל יש לפסוק פיצוי בסך 44,000 ₪ ע"פ החישוב כדלקמן: 6,750 ₪ X 10% X 65.81 (מקדם למשך 6 שנים). לא נעלם מעיני כי התובע הינו עצמאי כך שלכאורה ניתן היה לבסס חישוב הפסד כושר ההשתכרות עד גיל מאוחר לגיל 67, ברם בהתחשב באופי העבודה שהינה פיזית, אין מקום לחשב מעבר לגיל 67. ד. הוצאות: בהתחשב בקבלות שצורפו, תוך מתן משקל לטענתו המוצדקת של ב"כ מנורה לפיה ביחס לקבלות רבות לא הוכח כל קשר לתביעה, ומנגד בהתחשב בעובדה כי התובע נדרש לבצע טיפולי פזיוטרפיה רבים וברור שביצע נסיעות לצורך קבלתן, ותוך לקיחה בחשבון כי מדובר בתאונת עבודה בה מכוסות ההוצאות על ידי המל"ל ראוי לפסוק סכום גלובלי בסך 3,000 ₪. ה. עזרה צד ג': נטען לתשלום בסך 10,000 ₪ בגין עזרה. מעדות התובע הוברר כי לא שילם עבור עזרה בשכר אלא קיבל מבני משפחתו הלוואה בסך 10,000 ₪ - "הם נתנו לי הלוואה של 10,000 ₪" - עמ' 30 שר' 24, כאשר גם לעדות זו, שהינה עדות יחידה של בעל דין, אין כל סיוע וחיזוק על אף שניתן היה לעשות כן בנקל באמצעות זימון עד מבני המשפחה. יחד עם זאת, בהתחשב באופי הפגיעה שבוודאי הצריכה היזקקות לעזרה מסוימת בתקופת אי הכושר (עזרה החורגת מעזרה הניתנת בין בני משפחה כאשר אחד נופל למשכב), ראוי לפסוק סכום גלובלי המוערך על ידי בסך של 3,000 ₪. אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרה לעתיד. ו. סה"כ: 103,800 ₪. 50. מהסכום שנפסק יש לנכות את תגמולי המל"ל. שולמו תגמולים בסכום (נומינאלי) כולל של 17,993 ₪ (ביום 13/9/09 שולם 5,786 ₪, ביום 31/1/10 סך של 2,274 ₪, ביום 26/2/10 - 231 ₪, ביום 25/3/10 סך של 231 ₪, ביום 15/4/10 סך של 9,933 ₪). הסכום הנומינאלי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום (ממועד כל תשלום) הינו 21,750 ₪, כך שלאחר ההפחתה נותר לשלם לתובע סך של 82,050 ש"ח. 51. סוף דבר - הנני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 82,050 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%, והחזר אגרה. 1 54678313 הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התביעה כנגד הנתבעת 1 נידחת. הנתבעת 2 תשלם לנתבעת 1 שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. רכב