מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פציעה במהלך ניסיון תיקון הרכב: בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"). העובדות ותמצית טענות הצדדים: התובע שוטר במקצועו יליד 1967, נשוי + 2, נפגע ביום 7.2.09 בידו השמאלית עת נהג ברכבו מסוג ביואיק המבוטח בביטוח חובה אצל הנתבע בכביש הסמוך לכפר ג'ת מקום מגוריו. התובע טען כי באותו יום נהג ברכבו בכביש בית העמק ובמהלך הנסיעה שמע רעש, עצר את הרכב בשולי הכביש והתברר לו כי מקור הרעש הינו חוט האלטרנאטור שהשתחרר ממנו. התובע טען כי תוך כדי החזרת החוט למקומו נחתך ע"י מאוורר האלטרנאטור בידו השמאלית וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים כפי הנטען בכתב התביעה בגינם הוא דורש פיצויים. הנתבעת הכחישה כי האירוע נמנה עם הגדרת תאונת דרכים ע"פ החוק. בנוסף, נטען כי אין קשר סיבתי בין הנזק לתאונה. דיון: הצדדים חלוקים בשלוש נקודות עיקריות האחת הינה האם האירוע מהווה תאונת דרכים ע"פ ההגדרה בחוק, השנייה שאלת היקף הנזק והפיצויים המגיעים לתובע. א. האם האירוע מהווה תאונת דרכים: לאחר שעיינתי בתיק הגעתי לכלל מסקנה כי האירוע מהווה תאונת דרכים. לפן העובדתי: ביחס לגרסת התובע ביקשה הנתבעת לא לתת אימון בגרסתו בשל תהיות מספר; הראשונה , הינה שעת ההתרחשות הנטענת (20:15) אל מול שעת פתיחת התיק במיון ; השנייה, הינה כי, הרישום בכותרת התיק של חדר המיון לא כלל מפורשות הדיבור תאונת דרכים או פגיעה מרכב אלא נרשם בסיבה: "נפילה, חבלה, חתך", מאוחר יותר בגוף תעודת חדר המיון נרשם פגיעה מרכב ועל כן יש לשלול גרסת התובע. לאחר ששמעתי עדויות הצדדים, ועיינתי במסמכים ושמעתי טיעוני הצדדים, אני סבור כי יש לאמץ גרסת התובע ביחס לנסיבות התאונה ואנמק בקצרה; ראשית, גרסת התובע בכתב התביעה, בתצהיר ובעדותו בפני היתה עקבית ואמינה. התובע דבק בגרסתו כי היה רעש ברכב, הוא עצר לבדוק וחשב כי הרעש נבע מחוט האלטרנאטור, החליט לחברו, ידו נפצעה, קראו לקרובים שבאו מכפר ג'ת הסמוך מאד למיקום התאונה והתובע הובהל לבית חולים נהריה. מקום התאונה סמוך למקום מגוריו (כפר ג'ת) ועל כן סביר כי הגעת בני המשפחה לא ארכה מעבר למספר דקות, כמו כן, בית החולים קרוב מאד למקום התאונה וגם ההגעה אליו לא אורכת יותר ממספר דקות (בא כוח הנתבעת בעצמו מודע לכך כי לוקח 3 דקות כדי להגיע לבית חולים (ראה עמ' 19 שורה 26), ועומסי התנועה באותה שעה לא קיימים. מכאן שכל ההתרחשות מרגע התאונה ועד לפתיחת התיק במיון סביר כי לא ארכה מעבר ל- חצי שעה. ואם התיק נפתח בשעה 20:19 סביר כי התאונה התרחשה בסביבות השעה 20:00. הסתירה לכאורה שהנתבעת מעלה הינה הפרש סביר שאינו מביא לידי המסקנה אליה היא טוענת. גם אם בדוח המשטרה נרשם 20:15, הרי סביר להניח כי התובע לא עיין בשעון ברגע שנפגע אלא מדובר בהערכת זמן בלבד . שנית, מי שפתח את התיק במיון הינו גיסו של התובע, שאינו בקיא בדקויות אלו ומשמעות המשפטיים שעלולים לצוץ בעתיד. התובע בגוף תעודת המיון ציין כי היתה פגיעה מרכב ודי בכך כדי להשמיט את טענת הנתבעת. על כן, גרסתו של התובע נמסרה בסמוך מאוד לאירוע, ולא נסתרה ואני מקבלה במלואה בפן המשפטי: סעיף 1 לחוק קובע כי: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.. "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;". ההלכה המנחה בעניין טיפול דרך נקבע ה בפס"ד נביל: רע"א 5099/08 נביל נ. הדר חברה לביטוח בע"מ, מיום 4.2.09 של כב' השופט ריבלין. ב- רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ. ספנייב מיום 31.1.10. סיכם כב' השופט ריבלין את הלכת נביל כך: " סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר אף הוא בסעיף זה, וכולל, בין השאר "טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו..." [הדגשה הוספה]. בעניין נביל עמדנו על כך ששאלת האבחנה המדויקת בין "טיפול דרך" לבין "טיפול בית" ובין "תיקון דרך" לבין "תיקון בית" טרם הוכרעה בבית משפט זה ושימשה כר פורה לחילוקי דעות בפסיקה ובספרות (שם, בסעיף 9 לפסק הדין). סקרנו את המבחנים האפשריים השונים שהוצעו בפסיקה במרוצת השנים, בהם "המבחן הגיאוגרפי", "מבחן הזמן" ו"מבחן המהות". לאור אי הבהירות שהיתה קיימת, התוונו בפרשת נביל - בפרק הדן בברירת הדין - את התנאים הראויים לבחינה אם אירוע מסוים הוא בגדר "טיפול דרך", אם לאו (שם, בסעיפים 13-14 לפסק הדין). תנאי הראשון הוא כי מדובר בטיפול שהתרחש בדרך, לאמור: החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. "הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי' - כך הובהר - "נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה. התיקון לחוק [חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), תשנ"א-1990 - א' ר'] מביע את העמדה כי ראוי שהטיפול והתיקון של תקלות אלו ייתפס כחלק מן המהלך השלם של 'הנסיעה ברכב' במובנה הרחב" (סעיף 13 לפסק הדין). התנאי השני עליו עמדנו הוא כי הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי. כבר ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (טרם פורסם, 29.10.2007) צוין כי ייתכן שהמונח "טיפול דרך" מתייחס "לתיקוני פתע או לטיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה". ואמנם, בעניין נביל הובהר כי "פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה" (שם, בסעיף 14). התנאי השלישי הוא כי אין המדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. בתקלות מסוג זה, כך הובהר, אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי. על כן, אין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך או מן הנסיעה במובנה הרחב. על שלושת התנאים האמורים, יש להוסיף תנאי נוסף ולפיו "טיפול הרכב" חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. תנאי זה הוצע בע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (טרם פורסם, 13.11.2008) על ידי שופטי הרוב (כבוד השופטים י' וילנר וע' גרשון), תוך שנקבע כי "תיקון דרך שלא ברכב (כמו הסרת מכשול בדרך), ושלא קשור לרכב דווקא, אף אם נעשה כפעולה חיונית להמשכת הנסיעה, לא יבוא בגדר 'שימוש ברכב מנועי', שאחרת מדוע נזקק המחוקק לציין כי התיקון המוכר חייב להיות ברכב דווקא" (ראו הדיון בעניין נביל בפסקה 12). ואכן, המדובר הוא בתיקון הרכב או טיפול ברכב, כשפעולה זו האחרונה רחבה יותר מאשר תיקון הרכב עצמו, ועשויה לחרוג מעבר לתיקונים מכניים של הרכב ושל חלקיו" . הנתבעת טענה כי לא מדובר בתיקון דרך ע"פ ההגדרה הקבועה בחוק. כאשר התובע נשאל אם יכל להמשיך את הנסיעה וענה בחיוב וכאשר אשתו המשיכה בנסיעה וביצעה פרסה על מנת לפגוש את קרובי המשפחה ולאחר מכן המשיכו בנסיעה ברכב בחזרה הביתה, מכאן שהטיפול של התובע לא היה הכרחי להמשך הנסיעה. טענת הנתבעת נדחות בזאת ואני קובע כי מדובר באירוע תאונת דרכים כהגדרתו בחוק. כאשר נהג רכב שומע רעש מרכבו ומחליט לבדוק את פשר הרעש , טרם התגבשה ידיעה וודאית כי אותה תקלה תאפשר המשך בנסיעה ברכב . התובע היה במצב של אי וודאות. הוא עדיין לא יודע את המקור לאותו רעש וכך הוא העיד : " ... שמעתי רעש מוזר במנוע ....קצת לפני הצומת עצרתי על מנת לבדוק מה מקור הרעש, הרעש מכיוון האלטרנאטור, חשבתי שהחוט משוחרר וניסיתי לסדר את החוט.." (עמ' 19 שורות 6-10), מכאן שהתקלה התרחשה תוך כדי הנסיעה והיא התרחשה בפתאומיות מה שאילץ את התובע לעצור כדי לבדוק. עצם העובדה כי אשתו של התובע המשיכה לנסוע עם הרכב חזרה לצומת ואח"כ הביתה, אינה מביאה למסקנה לפיה התיקון לא היה הכרחי להמשך הנסיעה וכי יכלו להמשיך בנסיעה למסעדה ובחזרה לכפר. מעדותו של התובע ניתן ללמוד כי הוא ידע כי אם הוא ממשיך את הנסיעה ללא תיקון החוט של האלטרנאטור הוא מסתכן בכך שהרכב ייתקע. הוא גם ידע כי ניתן להמשיך ולנסוע למרחק קצר בלבד אך יש בכך הסיכון ואת הסיכון הוא לא רצה לקחת מכיוון שהוא לא יודע מה מידתו. כך הוא העיד (עמ' 21 שורה 16-22): " ש. ש. גם באותו יום של התאונה, אפשר היה להמשיך בנסיעה. ת. אני חוזר ומדגיש, באותה תקלה שהיתה כן אפשר לנסוע במרחק קצר עם הרכב, אבל לא הייתי לוקח סיכון שאשתי והתינוק ברכב, שאסע ואתקע עם הרכב". אכן, בכל עת הרכב היה נתון בסכנת השבתה בשל אי אספקת חשמל, מכאן שחיבור החוט היה דרוש להמשך הנסיעה. מכל האמור יש לקבוע כי התנאים לעיל מתקיימים כאשר מדובר בתיקון דרך, שהינו פתאומי ושדרוש להמשך הנסיעה כאשר לאותו תיקון ספציפי (בשונה מהחלפת אלטרנאטור) לא דורש טיפול בידי איש מקצוע. נוסף על האמור דברים יפים נאמרו בפסק דין בעניין אלטמן בת.א. (שלום כ"ס) 3652/94 אלטמן נ. עילית (אמריק) חברה לביטוח בע"מ פ"מ, התשנ"ה (4) 63-64 כי החלפת מנורה, גלגל, ואף החלפת חגורה יכולה להיות טיפול דרך. בהיקש ניתן לקבוע כי חיבור חוט אלטרנאטור הינו גם בבחינת טיפול דרך. מכל האמור אני בדעה כי התאונה שקרתה הינה בבחינת טיפול דרך והיא בבחינת תאונת דכים כמשמעותה בחוק. ב. חוות דעת המומחה: ביהמ"ש מינה ביום 8.2.11 את ד"ר מוראל בויקו כמומחה מטעם ביהמ"ש על מנת לחוות את דעתו במצבו של התובע והאם נותרה נכות בידו. ביום 28.6.11 הוגשה חוות דעתו של המומחה. המומחה קבע כי קיימת ירידה בתחושה בפיזור עצב האולנרי. המומחה קבע כי בבדיקה הקלינית אצל ד"ר וולובסקי מיום 28.3.11 לא נמצאה כל הגבלה בתנועות שורש כף היד או האצבעות והיקף שרירי האמה מעיד על שימוש תקין בידיים. עוד קבע המומחה כי תוצאות המדידות של כוח הלפיטה והתפיסה אינם הגיוניות ומעידים על אלמנט רצוני. ובצילומי כף יד שמאל מתאריך 4.4.11, אין כל סימני אוסטרופורוזיס, דבר נוסף שמעיד על שימוש תקין בידו. עוד קבע המומחה כי בתרשים אי.אם.ג'י מיום 30.3.11 לא נמצאה כל פגיעה בעצב המדיאנוס אלא סימנים של לחץ קל על העצב האולנרי, ללא כל קשר לפגיעתו בתאונה הנדונה. לסיכום קבע המומחה כי: "במצבו הנוכחי לא נשארה כל פגיעה בתפקוד הגידים שנתפרו או בעצב המדיאנטוס שנפגע קיים קשר סיבתי בין התאונה והפגיעה של הגידים ועצב המדיאנוס במידה והפרטים שנמסרו לרופאים בחדר מיון היו נכונים". לפיכך נכותו של התובע הוערכה ע"י המומחה : 100% זמנית מיום 8.2.09 ועד 15.3.09 ו- 0% לצמיתות לפי תקנה 41(10) לתקנות הביטוח הלאומי. המסגרת הנורמטיבית: א. מעמד חוות דעת מומחה ביהמ"ש: ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת. כך הורה לנו בית המשפט העליון נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002): "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." . ב. קביעת הנכות הרפואית ע"י ביהמ"ש: פסיקת הנכות הרפואית לעולם מסורה בידי בית המשפט. בית המשפט ולא המומחה הרפואי, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ובית המשפט רשאי לקבל אותה או לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון (ראה: ע"א 2160/90 רז נ' פרידה לאץ ו"הסנה", פ"ד מ"ז (5) 170). אין בית המשפט קשור לחוות הדעת של המומחים שהוגשו, אפילו ומדובר במומחים שמונו על ידי בית המשפט. אם מתוך חומר הראיות, לרבות מעדותו של המומחה עצמו, ניתן ללמוד כי המסקנה אליה הגיע המומחה באשר לשיעור הנכות או לקשר הסיבתי בינה לבין התאונה מוטעה, או לוקה בחסר, מוסמך בית המשפט לתקן את קביעת המומחה. כך נקבע בע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סיכסך סאמי, תק-על 2001(2) 655]: " אין ספק, שבית המשפט אינו קשור בחוות דעת רפואית אשר הוגשה כראיה, אפילו מדובר במומחה שמונה על ידי בית המשפט, ואפילו חוות דעתו ועדותו מהווים ראיה יחידה בפני בית המשפט. לעיתים, מתוך חומר הראיות, לרבות מתוך עדות המומחה עצמו, ניתן ללמוד שהמסקנה אליה הגיע בדבר שיעור הנכות, או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה, מוטעית. כך, אם מתברר שהתשתית העובדתית שונה מזו עליה השתית המומחה את חוות דעתו. כך, אם המומחה מפרש שלא כהלכה את התוספת לתקנות על פיה נקבע שיעור הנכות, וכך אם מסקנותיו מהעובדות שבפניו הינן מוטעות. בכל אחד ממקרים אלה - ותתכנה דוגמאות נוספות - נתונה לבית המשפט הסמכות וגם החובה לתקן את קביעתו המוטעית של המומחה". ועוד: "הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ כ"כזה ראה וקדש" את המלצותיו של המומחה הרפואי. ההכרעה הסופית בכל השאלות השנויות במחלוקת, כמו גם בשאלות הרפואיות, שמורה לבית המשפט והוא אינו יכול להתנער מחובה זו... אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי." (ע"א 3212/03 נהרי יצחק נ' דולב חברה לביטוח בע"מ). מן הכלל אל הפרט: 1. הפגיעה בעצב האולנרי: תחילה ייאמר כי, אין חולק שכתוצאה מהתאונה אובחן כי לתובע יש קרע בגידים וכן נפגע אצלו עצב המידיאנוס ואין חולק כי כיום הוא החלים מפגיעה זו. התובע ע"פ אבחנה של מומחה ביהמ"ש סובל מפגיעה בעצב האולנרי. כך נכתב בחוות הדעת: "קיימת ירידה בתחושה בפיזור עצב האולנרי". בחקירתו, המומחה העיד כי, ע"פ תוצאות בדיקת EMG עדכנית ולאחר בדיקת התובע, קרוב לוודאי כי יש לתובע נזק בעצב האולנרי וכי ע"פ התיעוד שהונח בפניו, לפני התאונה לא היתה לתובע פגיעה קודמת בעצב האולנרי. (עמ' 5). 2. על הקשר הסיבתי בין הלחץ בעצב האולנרי לבין התאונה: לעניין הקשר הסיבתי בין הנזק בעצב האולנרי לתאונה, המומחה, תחילה היה עמום בקביעתו, אך אחר כך קבע שלדעתו אין קשר בין הפגיעה בעצב לבין התאונה.בתשובות המומחה לשאלות ההבהרה הוא רשם כי ברוב המקרים לחץ על העצב האולנרי יכול להיגרם בשל מצב אנומלי (מצב מולד) וכי על מנת לדעת את הסיבה המדוייקת יש לנתח את התובע. בעדותו, המומחה שלל כי פגיעה בעצב האולנרי נגרמה בשל מצב אנומליה (מולד) (ראה עמ' 7 שורה 28). אילו לגבי מצב של גנגליון, אומנם המומחה העיד כי לא ידוע לו כי קיים בספרות הרפואית מצב של גנגליון כתוצאה מטראומה ובכך שלל כל קשר בין גנגליון לתאונה, אך, מעדותו למדים כי, הוא אינו יכול לקבוע בוודאות כי מדובר במצב של גנגליון מאחר ובדיקת EMG אינה יכולה לגלות גנגליון. וכשנשאל האם קיימת בדיקה אובייקטיבית לגילוי גנגליון הוא ענה : "יש בדיקה אובייקטיבית רק ע"י ניתוח". המומחה הוסיף בעדותו כי, יכולות להיות גם סיבות בלתי ידועות ללחץ על העצב האולנרי. כך העיד (עמ' 8) : " אני מצטט סיבות שיכולות לגרום. לא אמרתי שמדובר בגנגליון או אנומליון, יכול להיות גם מסיבה בלתי ידועה". אמרה כזו אינה מביאה למסקנה כי יש לשלול הופעת לחץ בעצב האולנרי כתוצאה מתאונה. המומחה ( בתשובה לשאלה 10 לשאלות ההבהרה) נימק העדר קיום קשר סיבתי בכך שהלחץ בעצב האולנרי לא הופיע מיד לאחר התאונה והתובע לא התלונן בפניו על לחץ בעצב האולנרי בעת הבדיקה אצלו. אלא שבעדותו (עמ' 6) הוא מציין את הדברים הבאים; הראשון כי בדיקת EMG אינה הבדיקה שהוא יכול להסתמך עליה לשלילת קיום לחץ אולנרי (כך העיד עמ' 8 שורה 10-11) : "ש. תוצאות ה- EMG הן גורם מכריע בשבילך לבחון אם יש פגיעה עצבית. ת. לעולם לא". , דהיינו יכול ולאחר התאונה היתה כבר פגיעה אך לא היו בדיקות שגילו אותה. השני כי שתי הבדיקות שנעשו כן הצביעו על פגיעה מסויימת בעצב האולנרי. הוא העיד (עמ' 6, שורה 3) כי: "..בבדיקה הראשונה היה לחץ קל ביותר לעצב האולנרי" ואילו לגבי בדיקת EMG השניה העיד המומחה כי (עמ' 8, שורה 8-9): "בשני הלחץ על העצב המדיאני נעלם כשהתוצאות תקינות והופיעו סימני לחץ של עצב התחושתי שך העצב האולנארי. הסיבים התחושתיים של העצב האולנרי". מכאן, שעל אף העובדה כי לא בוצעו בדיקות ו/או מהלכים אשר יכלו לגלות בוודאות קיום פגיעה עצבית בסמוך לתאונה וכי בבדיקות שכן שבוצעו התגלתה איזו שהיא פגיעה. בנוסף לעובדה, לה מודע המומחה, של העדר תלונות ו/או מסמכים מלפני התאונה המעידים על פגיעה בעצב האולנרי, המומחה בוחר לקבוע באופן עמום (בעמ' 10) כי אין קשר בין החבלה בשורש כף היד וההתפתחות של עצב אולנרי באזור שורש כף היד. מכאן, מתבקשת מסקנה שקביעות המומחה מטילות ספק ביחס למעמדה האיתן של קביעתו כי אין קשר סיבתי כנטען בחוות דעתו. ביחס למסקנה המתבקשת מכך, אדון בפרק הנכות שלהלן. 3. הנכות: המומחה קבע כי לא נותרה נכות אצל התובע וכי הגבלה של 20 מעלות בכיפוף גבי של שורש כף יד אינה גורמת לכל הפרעה תפקודית ואינה מזכה את התובע באחוזי נכות זאת בהתאם לסעיף 41(10)(א) לתקנות הנכים. אין אני יכול לקבל מסקנותיו של המומחה לעניין קביעת הנכות; ראשית, על אף ההגבלה שהמומחה מצא הוא בחר להשתמש בתקנה 41 (10)(א) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל 1969, ללא שטרח לנמק ולהסביר לביהמ"ש למה שלל שימוש בסעיף 41(10)(ב) שמקנה לתובע נכות של 10%! הוא הסתפק בתשובה עמומה כך (עמ' 14 שורות 27-25): "ש. אתה יכול להסביר מה זה אפדוקציה? ת. לתובע אין בעיה בכל תנועה של אפדוקציה. ש. מפנה לסעיף 41.10 א' ו- ב' מדבר על קישיון נוח - אם אני עובר להגדרה של קישיון נוח, זה דורש שני תנאים מצטברים, שכף היד נמצא בכיפוף גבי של 15-25 מעלות ואבדוקציה אולנרית אונוטורלית? ת. נכון ש. בגלל שלתובע אין את האבדוקציה האולנרית אז סעיף 10 ב אינו מתאים? ת. נכון". אולם לא הוסבר מהי אבדוקציה, איך בודקים אותה, איך המומחה בדק אותה לאור אי שיתוף הפעולה ע"י התובע, כפי שהעיד בפניי, והאם אי שיתף הפעולה הוא זה שגרם למסקנה שאין אבדוקציה. על כן הסבר לשימוש בתקנה זו אינו מניח את הדעת. שנית, כאמור, המומחה קבע כי תוצאות המדידות של כוח הלפיטה והתפיסה אינם הגיוניות ומעידים על אלמנט רצוני. המומחה העיד כי יכול ואם התובע היה משתף פעולה עד הסוף, התוצאה היתה משתנה לטובתו, אך עדיין העיד כי גם במקרה זה הדבר לא היה מקנה לו אחוזי נכות. רכיב קביעת דרגת הנכות מבוסס על מספר מבחנים וראוי היה כי המומחה יסביר לביהמ"ש בצורה מניחה את הדעת מה גרם לו להסיק מסקנתו זו. שלישית, בבדיקה הקלינית אצל ד"ר וולובסקי מיום 28.3.11 נרשם כי: " לאחר חבלה וחתך שורש כף יד שמאל, מתלונן עדיין על נימולים בכף יד, טינל חיובי והגבלה בכיפוף אצבעות במיוחד 2-3 בקשר לשאלה על ניתוח לשחרור גידים ונוירוליזה קשה לצפות מראש את מידת השיפור שיכול להיות כתוצאה מהניתוח". (הדגשה שלי מ.ד.). לחיזוק מסקנותיו בדבר אי קיום מגבלה בתנועות היד, המומחה, מנמק כי הוא שוחח עם ד"ר וולבלובסקי בעניין התובע וזה מסר לו כי על אף הרשום במסמך לעיל, הוא לא המליץ לתובע על ניתוח כי המקרה מצדיק אלא כי הוא חושב שהתלונה לא הצריכה התערבות ניתוחית ובגלל זה הוא רשם שלא בטוח כי הניתוח ישפר את מצב החולה ( המומחה מרחיב כי ד"ר וולבלובסקי נוהג לעשות זאת במקרים בהם החולים דוחקים בו בשאלות ובתלונות שהוא לא חושב כי הן מוצדקות) . אין לקבל טיעון זה של המומחה. א) מדובר בעדות שמיעה כאשר וולבלסקי לא הובא לעדות ואין לקבל עדות בע"פ נגד מסמך בכתב בנסיבות אלו. ב) בדברי המומחה הגלתה סתירה לגבי מועד השיחה עם ד"ר וולבלובסקי כאשר פעם המומחה העיד כי דיבר איתו מס ימים לפני העדות ואח"כ העיד כי השיחה היתה שנה קודם!! ג) המומחה העיד באופן מפורש כי לעניין המגבלות באצבעות הוא לא שאל את וולבלסקי ספיציפית אלא רק שאל אותו למה המליץ לחולה על ניתוח (עדותו עמ' 9). סבורני כי בשל קיומה של עמימות ראייתית בעניין הקשר הסיבתי והספק שנותר לאחר חקירתו של המומחה אשר לא היה ברור בנוגע לסיבה להופעת הפגיעה בעצב האולנרי ולא נתן כל הסבר למה דווקא הופיעה פגיעה זו רק לאחר התאונה ולא היתה לגביה כל תלונה לפני התאונה; ובשל קיומה של פגיעה בעצב, ההגבלה בתנועות , היה מקום לשקול מספר חלופות ביניהם (1) התערבות בחוות הדעת, (2) מינוי מומחה נוסף מטעם בית המשפט. בשיקול נוסף ולאור מכלול הנתונים בתיק הן בעניין ההגבלה שנותרה ,אני סבור שזה המקרה בו בית המשפט, יעשה שימוש בסמכותו לפסוק בגין פגיעה בכושר ההשתכרות למרות העדר נכות פיצוי ובכך לטעמי, תהווה נקודת איזון ראויה בין הפגמים שנפלו בחוות הדעת מבלי שאדרש למנות מומחה נוסף במקומו. קיימת פגיעה בגיד פגיעה שהובילה למגבלה בתנועות ופגיעה בעצב האולינראי שקיים ספק לגבי הקשר בינו לבין התאונה, נראה לי שזו הדרך הנאותה והראויה. 5. הנזק: הפסד השתכרות לעתיד: כידוע, נכות תפקודית נגזרת מהנכות הרפואית אך לא בהכרח זהה לה. במקרנו וכפי שקבעתי לעיל אינני מקבל את קביעת המומחה להעדר נכות כאשר אני מתרשם כי לתובע קיימת מגבלה בתפקוד ידו לאור אופי עבודתו. במצב דברים זה הפסיקה קבעה כי ביהמ"ש יכול לפסוק הפסד השתכרות לעתיד למרות שלא נקבעה נכות צמיתה. כך למשל נקבע בפסק דין גירוגיסיאן: " הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית. היא מצביעה על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע. אין לעשות שימוש במונח זה כדי לבטא את מידת ההשפעה של הנכות על התובע המסוים בהתחשב במקצועו או בעיסוקו, סיכוייו לחזור ולעסוק בהם, או הגבלה שיש לו לעסוק בהם. בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות מבלי שיידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית המשפט, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3), 792, 798-801)." עוד נפסק בע"א 146/87 מדינת ישאל נ. רם רוזנברג, פ"ד מג(3) 421, 423-424 (1989) כי: " במקרה דנן, אין מקום להתערב בשיקולי בית המשפט המחוזי לעניין פיצוי המשיב בגין הפסד כושר השתכרות. קיימת אפשרות סבירה, שעקב התאונה נפגע כושר השתכרותו של המשיב, אפילו לא נותרה לו נכות צמיתה שניתן לכמתה על-פי המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956( 423ו-ז)". כאמור, השתכנעתי כי פגיעתו של התובע מביאה לו מגבלה תפקודית שלא באה לידי ביטוי בקביעת המומחה, וברכיב זה אני קובע על דרך האומדן סכום של 20,000 ₪. הפסד שכר לעבר: התובע נעדר מעבודתו 35 ימים, בגינם קיבל שכר מלא מהמעביד אולם לא ברור האם נוכו לו מי מחלה או לא. ועל התובע נטל ההוכחה של נזק זה מאחר ומדובר בנזק מיוחד. משלא הביא ראיות אין בידי לקבל טיעוניו לגבי הנזק ואיני פוסק ברכיב זה מאומה. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: אני פוסק על דרך האומדן סכום של 4,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות: אני פוסק על דרך האומדן סך של 2,000 ₪. כאב וסבל: בפסק דין נהרי שצוטט לעיל נקבע כי: " תקנה 2(ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ז-1976 מאפשרת לביהמ"ש לפסוק לאדם שנפגע מתאונת דרכים פיצוי על נזקים לא ממוניים עד לסכום שלא יעלה על זה המגיע לו בגין 10 אחוזי נכות, גם אם הוחלט כי לא נגרמה לו נכות כלשהי וגם אם לא היה מאושפז כלל בבית חולים. ברם, אין מקום לפסוק על דרך השגרה את סכום הפיצוי המקסימאלי ועל ביהמ"ש להתאים את גובה הפיצוי שייפסק, אם בכלל, לנסיבות המיוחדות של העניין הנידון בפניו. במקרה דנן, לא היה מקום לפסוק למערער פיצוי בגין ראש נזק זה." ברכיב זה אני פוסק לתובע סכום של 15,000 ₪. לסיכום: הפסד השתכרות לעתיד 20,000 ₪ עזרת צד ג' 4,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות 2,000 ₪ כאס וסבל 15,000 ₪ סך הכל: 41,000 ₪ סוף דבר: אני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 41,000 ₪ בנוסף להוצאות משפט בסכום של 652 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% מהסכום שנפסק כולל מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. הסכומים יישאו הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. תיקון רכב