בתחום הראומטולוגיה מונה פרופ' מרדכי פרס. פרופ' פרס סקר בחוות דעתו את המסמכים הרפואיים מעברה של התובעת וקבע כי היא סובלת מתסמונת הפיברומיאלגיה. תסמונת הפיברומיאלגיה, כמפורט בחוות הדעת, היא תסמונת קלינית המתאפיינת בכאבים בשלד, בפרקים, בשרירים, בעצמות ובגידים. הכאבים הם כרוניים ומפושטים ועוצמתם משתנה בתוך ימים, שעות או דקות. התסמונת מתאפיינת בעייפות וחלק מהחולים סובלים מדיכאון קל. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיברומיאלגיה תאונת דרכים: תביעה זו הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לפיצוי התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב פגיעתה בתאונת דרכים. התובעת, ילידת 1943, נפגעה בתאונת דרכים כהולכת רגל ביום 26.12.02. אין מחלוקת בשאלת חבותה של הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונה. המחלוקת נוגעת לשאלת הנזק וגובה הפיצוי לו זכאית התובעת. הנכות הרפואית בעניינה של התובעת מונו ארבעה מומחים. בתחילה מונו מומחים בתחומי האורטופדיה והנוירולוגיה. מומחים אלה קבעו כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה. בשלב מאוחר יותר, בהחלטה מיום 12.3.08 שניתנה על ידי כב' השופט ד' מינץ, מונתה מומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר ילנה סטולוב, וביום 13.9.09 ניתנה החלטה למינוי מומחה נוסף בתחום הראומטולוגיה ופרופ' מרדכי פרס מונה כמומחה רפואי בתחום זה. המומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר מנחם יצחקי, ציין בחוות דעתו, בין היתר, כי בבדיקת התובעת לא מצא הגבלת תנועה בצוואר או בעמוד השדרה המותני וכן לא נמצא חסר נוירולוגי בארבעת הגפיים. המומחה קבע כי מבחינת הצוואר ועמוד השדרה המתני לא נותרה כל נכות לצמיתות. המומחה קבע נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה שמיום 26.12.02 ועד 30.4.03; נכות בשיעור 50% לתקופה שמיום 1.5.03 ועד 31.5.03; ונכות בשיעור 25% לתקופה שמיום 1.6.03 ועד 30.6.03. החל מיום 1.7.03, כאמור, לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורטופדי על פי קביעתו של המומחה. המומחה בתחום הנוירולוגיה, פרופ' אלול ורדי, ציין בחוות דעתו כי התאונה גרמה לחבלה גולגולתית ולזעזוע מוח בדרגה קלה. ברישומים הרפואיים לא זיהה המומחה רכיבי הסתמנות שלאחר זעזוע מוח מעבר לחודש 05/2003. ברישומים מאוחרים יותר מובא תיאור של כאב ראש מיגרניפורמי, בדומה לתקופה הטרום תאונתית. בהתאם לכך העריך המומחה את נכותה הזמנית של התובעת בשיעור של 10% למשך חצי שנה. לאחר מועד זה לא נותרה להערכתו נכות צמיתה בתחום הנוירולוגיה. פרופ' ורדי המליץ בחוות דעתו על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי על מנת לברר מהותה של ההסתמנות הקלינית הנוכחית וזיקתה לתאונה הנדונה. בהמשך לכך ולבקשת התובעת, מונתה מומחית נוספת בתחום הפסיכיאטריה. המומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד" ילנה סטולוב, קבעה בחוות דעתה כי התובעת סובלת מ”Chronic Pain Distorder” בעקבות תאונת הדרכים שבנדון והעריכה את נכותה בשיעור 10% לצמיתות. לבקשת הנתבעת זומנה המומחית לחקירה על חוות דעתה. הנתבעת טענה, כי קביעותיה של המומחית ד"ר סטולוב בחוות דעתה נסמכות אך ורק על תלונות סובייקטיביות של התובעת ועל התרשמותה הקלינית. עוד נטען, כי המומחית קבעה שהתובעת לוקה ב-PTSD הבא לידי ביטוי קליני בכאבים וכי קביעה זו נעשתה על בסיס תלונות סובייקטיביות מבלי לתת את הדעת לאינטרס שיש לתובעת בתוצאות המשפט ובהתעלם לחלוטין מקביעותיהם של המומחים הרפואיים האחרים ומעברה הרפואי העשיר של התובעת. בחקירתה הסבירה המומחית כי הנכות שקבעה היא בגין תסמונת פוסט טראומטית שבאה לידי ביטוי בתסמונת של כאב כרוני. הן בחוות דעתה (עמ' 3 בפרק הדיון) והן בחקירתה (עמ' 6, שו' 30 ואילך) ציינה המומחית כי התופעות הנפשיות (חרדה, תכנים דכאוניים, התנהגות המנעותית וכו') תפסו מקום לא מרכזי אצל התובעת ועיקר הביטוי של התסמונת אצלה היה גופני, קרי הכאבים עליהם התלוננה. המומחית ציינה כי כאבים אלה הם בדיספרופורציה לממצאים האורטופדיים והנוירולוגיים והיא מצאה אותם כשייכים לתחום הפסיכיאטרי. בסיכום חוות דעתה ציינה המומחית כי התובעת תהיה זקוקה לטיפול פסיכוטרפאותי (התנהגותי-קוגנטיבי) והמליצה על טיפול תרופתי וטיפול בשיטת ביופידבק. כאשר נשאלה לעניין זה בחקירתה, הסתייגה המומחית ואמרה כי זו לא היתה המלצה רפואית, אך בתשובה לשאלות שנשאלה הוסיפה ואמרה כי אם התובעת היתה פונה לטיפול מתאים יתכן ומצבה היה משתפר ואף העריכה את השיפור שהיה צפוי במצבה בשיעור של בין 2% ל-5%, אם כי סברה שלצורך קביעה כזו היתה נדרשת בדיקה נוספת. בתחום הראומטולוגיה מונה פרופ' מרדכי פרס. פרופ' פרס סקר בחוות דעתו את המסמכים הרפואיים מעברה של התובעת וקבע כי היא סובלת מתסמונת הפיברומיאלגיה. תסמונת הפיברומיאלגיה, כמפורט בחוות הדעת, היא תסמונת קלינית המתאפיינת בכאבים בשלד, בפרקים, בשרירים, בעצמות ובגידים. הכאבים הם כרוניים ומפושטים ועוצמתם משתנה בתוך ימים, שעות או דקות. התסמונת מתאפיינת בעייפות וחלק מהחולים סובלים מדיכאון קל. המומחה קבע, כי על פי המסמכים הרפואיים הרבים שהוצגו לו עולה כי התובעת סבלה מתופעות פיברומיאלגיה קשות כבר בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, וקרוב לודאי שגם בתקופות המוקדמות יותר של חייה. המומחה העריך את נכותה של התובעת קודם לתאונה בשיעור 20%. מצב זה התקיים, לדבריו, עד לתאונה ובעשרת הימים שלפני התאונה, שאז נבדקה התובעת 3 פעמים בקופת חולים על ידי רופאים שקבעו שהיא סובלת מכאבים חמורים בזנב ובגב התחתון. המומחה העריך כי תאונת הדרכים שארעה ביום 26.12.02 החמירה את מחלת הפיברומיאלגיה של התובעת למשך שנה וחצי ונכותה בתקופה זו עמדה על 30%. לאחר שנה וחצי חזר מצבה להיות כמצבה קודם לתאונה. התובעת טענה, כי קביעותיו של פרופ' פרס מקפחות אותה ואינן מעריכות נכון את השלכות התאונה על מצבה. לבקשת התובעת, זומן פרופ' פרס לחקירה. בחקירתו הסביר פרופ' פרס כי חולי פיברומיאלגיה סובלים מכאבים ומתארים תמיד כאבים קשים מנשוא, ולפיכך בעת קביעת הנכות הוא מתבסס בעיקר על מסמכים רפואיים (עמ' 16, שו' 28 ואילך). המומחה שב על קביעותיו בחוות הדעת והבהיר כי על פי התרשמותו ולאור פניותיה המרובות של התובעת קודם לתאונה לרופאים ולבתי חולים והבדיקות הרבות שעברה, סבלה התובעת קודם לתאונה מפיברומיאלגיה באותה רמת חומרה שיש לה כיום (עמ' 17, שו' 12). לאחר בחינת טענות התובעת, מחד, באשר לקביעותיו של המומחה בתחום הראומטולוגיה וטענות הנתבעת, מאידך, באשר לקביעות המומחית בתחום הפסיכיאטריה, לא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלה גם אלה. המומחה בתחום הראומטולוגיה, פרופ' פרס, נתן הסברים ברורים, סדורים ומניחים את הדעת לקביעותיו. גם קביעותיה של המומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר סטולוב, לעניין הנכות הרפואית, לא נסתרו, כאשר ההשלכה התפקודית שיש לנכות זו תיבחן בהמשך הדברים. לסיכום - נכותה הרפואית של התובעת הוערכה בשיעור 10% לצמיתות בתחום הפסיכיאטריה. ביתר התחומים נקבעה לתובעת נכות זמנית בלבד, למשך חצי שנה בתחום האורטופדי והנוירולוגי ולמשך שנה וחצי בגין החמרה זמנית של תסמונת הפיברומיאלגיה. הנכות התפקודית כידוע, לא בהכרח קיימת זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, ובין הנכות התפקודית לגריעה מכושר ההשתכרות (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792; ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (פורסם במאגרים; פסקה 34 לפסק-הדין)). בענייננו, נחלקו הצדדים באשר להשלכות התפקודיות שיש לנכותה של התובעת עקב התאונה. התובעת טענה כי קודם לתאונה עבדה ותפקדה, אך מאז ארעה תאונת הדרכים הפכה "לשבר כלי" (סעיף 12 לתצהירה), "איבדה את יכולתה לתפקד" ו"איננה מתפקדת שנים ארוכות לאחר התאונה" (עמ' 4 לסיכומי התובעת). לטענת התובעת, למרות הטיפולים הרפואיים שעברה, חייה לא חזרו להיות כתמול שלשום ועד היום היא סובלת מכאבים חזקים בגב, בלסת התחתונה, באוזן שמאל וביד ימין. לדבריה, לאחר התאונה אושפזה מספר פעמים בבית החולים שערי צדק בשל כאבים חזקים בגב וקשיי הליכה וישיבה, שהם, לטענתה, תוצאה של התאונה. התובעת טענה כי בשל מצבה עקב התאונה הפסיקה את עבודתה בגן הילדים הפרטי שניהלה בביתה ובשנה שלאחר מכן נאלצה לסגור את הגן ולא שבה עוד לעבוד. הנתבעת טענה, מנגד, כי בנכות הקלה שנקבעה לתובעת אין כדי להשפיע על תפקודה היומיומי ובודאי שאין בכך להוביל לסגירת הגן שהיה בבעלותה. לטענת הנתבעת, עם תום תקופת אי הכושר הזמני היה באפשרותה של התובעת לשוב לעבודתה ללא קושי ואם לא עשתה כן הרי שהדבר נובע מסיבות שונות שאינן קשורות לתאונה, בהן היעדר רווחיות, עזיבתה הצפויה של הסייעת וכיו"ב. על פי התרשמותי, עדותה של התובעת התאפיינה בהפרזה בכל הקשור למצבה עקב התאונה וניכר ניסיון לייחס את כל תחלואיה, מגבלותיה והיעדר תעסוקתה לתאונת הדרכים, תוך המעטה בחשיבותם של גורמים אחרים והתעלמות ממצבה הגופני ללא קשר לתאונה. מגמת ההפרזה המשיכה גם בסיכומיה של התובעת, אשר טענה לנזקים בסך כולל של 1,212,312 ₪, וכל זאת כאשר כזכור מדובר בתובעת שהיתה כבת 60 בעת התאונה, השתכרה פחות משכר מינימום (על כך יפורט להלן) ועל פי קביעות המומחים התאונה הותירה בה נכות צמיתה בשיעור 10% בלבד בתחום הפסיכיאטרי. התובעת טענה לכאבים ולמגבלות, ואמנם, ניתן להתרשם מפניותיה הרבות לטיפול רפואי ואין להמעיט מתחושותיה. יחד עם זאת, ניתן להיווכח בנקל, ועמדו על כך גם המומחים הרפואיים בחוות דעתם, כי גם קודם לתאונה סבלה התובעת מכאבים ומיחושים שונים ופנתה לרופאים ולבדיקות רפואיות בתדירות גבוהה יחסית. די להפנות לרישומים בשבועיים שקדמו לתאונה, המלמדים כי בתקופה קצרה זו פנתה התובעת לרופאים שלוש פעמים והתלוננה על כאבים חמורים בגב התחתון, המונעים ממנה לשבת, עם הקרנה לרגל שמאל (פירוט הרישומים בחוות דעתו של פרופ' פרס, בעמ' 10). המומחה בתחום הנוירולוגיה פרופ' ורדי סקר בחוות דעתו את התיעוד הרפואי הטרום תאונתי וציין כי קודם לתאונה סבלה התובעת מכאבי ראש (אף עזים), כאב בעין שמאל, סחרחורת, בחילות, כאבים במערכת עמו"ש צווארי, מותני וזנבי עם הקרנה לגפיים העליונות והתחתונות. פרופ' ורדי ציין כי לא מצא פתולוגיה נוירולוגית וכי תלונות התובעת על כאב ראש וכאבים בעין שמאל תועדו גם קודם לתאונה וכך גם כאבי השכמה, ובאשר לתלונות על כאבי צוואר הקורנים ליד שמאל ציין המומחה, לאחר שסקר את הבדיקות הרפואיות, כי "תלונות אלו הינן, מבחינה נוירולוגית, בדיוניות" (עמ' 18 לחוות הדעת). גם בפני המומחה ד"ר יצחקי התלוננה התובעת על כאבים שונים, לרבות בגב, בעורף, בראש והפרעות ראיה. ד"ר יצחקי ציין כי הכאבים בברכיים עליהם התלוננה התובעת אינם קשורים לתאונה וקבע כי לא נותרה נכות במישור האורטופדי. יש לציין, כי התובעת טענה בפני ד"ר יצחקי כי "לא טופלה בעבר בגלל כאבי גב, צוואר או ברכיים", טענה שכלל אינה מתיישבת עם התיעוד הרפואי הרב מעברה של התובעת, המעיד על טיפול תרופתי ופיזיותרפי (ר' תיעוד רפואי המפורט בעמ' 4-10 לחוות הדעת של פרופ' פרס). כמו כן התלוננה התובעת בפני ד"ר יצחקי כי "איננה יכולה ללכת יותר מעשר דקות ואחר כך מופיעים כאבי גב" ובזמן הבדיקה אצלו נצפתה על ידו כשהיא "מתהלכת באיטיות" (עמ' 2 לחווה"ד). בעניין זה העריך ד"ר יצחקי כי תלונות על הליכה מוגבלת אינן על רקע פגיעה אורטופדית והתייחס לרישומים מחדר מיון בשערי צדק משנת 2004 הסותרים את תלונותיה של התובעת. הרישומים אליהם התייחס המומחה נערכו לאחר שהתובעת פנתה ביום 16.9.04 בשעות הערב לטיפול רפואי בבית חולים שערי צדק עקב כאב חד שהרגישה בחזה. במסמך רפואי מאותו יום נרשם כי סיבת הקבלה היא ש"היום בזמן הליכה (כל ערב - jogging) הרגישה כאב חד מאוד בקידמת חזה". במסמך אחר, מיום 19.9.04, נרשם כדלקמן: "בד"כ פעילה, צועדת 3-4 פעמים בשבוע. ביום קבלתה בזמן הליכה בעלייה חשה לחץ בקידמת בית החזה שחלף במנוחה, לכן פנתה למיון" (ר' מסמכים רפואיים שצורפו לכתב התביעה). דברים אלה שנרשמו מפי התובעת, המעידים על פעילות פיסית סדירה פחות משנתיים לאחר התאונה, עומדים בניגוד גמור לתמונת המצב הקודרת והחד מימדית אותה ניסתה התובעת לצייר. בתצהירה ניסתה התובעת לשנות מן הרושם שהתקבל מהרישומים הרפואיים וטענה כי כאשר ניסתה לאחר התאונה לצאת החוצה "כדי לנסות וללכת קצת ברגל מחוץ לבית" הרגישה, לאחר מרחק הליכה קצר, לחץ בגב ובשל החשש שמדובר באירוע לבבי פנתה לבית החולים (סעיף 12 לתצהיר). בדברים אלה ביקשה שוב התובעת לטעת את הרושם כאילו היא מתקשה בהליכה עד כי אינה מתפקדת כלל, אלא שלא מצאתי בדבריה כל הסבר לכך שלפחות בשני מסמכים רפואיים שונים נרשם מפיה כי היא "בד"כ פעילה" וכי היא צועדת כל ערב, ולכל הפחות 3-4 פעמים בשבוע, צעידה ספורטיבית, ובנסיבות העניין לאור התרשמותי מהתובעת אין בידי לקבל את טענתה כי מדובר אך "בחוסר הבנה" ויש להצטער על הצגת הדברים כפי שהוצגו. כאמור, פרופ' פרס הגיע למסקנה, לאחר שבדק את התובעת וסקר את התיעוד הרפואי, כי קודם לתאונה סבלה התובעת מפיברומיאלגיה באותה דרגת חומרה שיש לה כיום. כאשר נתבקש פרופ' פרס להבהיר כיצד קביעתו מתיישבת עם טענת התובעת לפיה היא סובלת היום מכאבים קשים יותר מאשר קודם לתאונה, הבהיר פרופ' פרס כי קביעת הנכות נסמכת בעיקר על מסמכים רפואיים ולא על תלונות סובייקטיביות של החולה, כיוון שאופייני לחולי פיברומיאלגיה לתאר כאבים "קשים מנשוא", תוך שימוש בביטויים כגון "חיי אינם חיים", אלא שהמסמכים הרפואיים מארבעים השנים שקדמו לתאונה, כמו גם העובדה שהגיעה אליו באוטובוסים ומונית בנסיעה שארכה למעלה מ-3 שעות, לא שכנעו אותו שהכאבים אז היו פחותים מהיום (עמ' 14, שו' 12-15; עמ' 16, שו' 19-31; עמ' 17, שו' 9-20). המומחה סבר שכשנה וחצי לאחר התאונה, ובהתעלם מגילה של התובעת באותה עת, יכולה היתה התובעת לשוב לעבודתה והוסיף, כי חזרה לעבודה "זה הריפוי הכי טוב של הפיברומיאלגיה" (עמ' 14, שו' 3-4) פרופ' פרס שב ואמר כי התעמלות ועבודה מומלצים לחולי פיברומיאלגיה ולא סבר כי מצבה הרפואי לא איפשר לה לחזור לעיסוקה הקודם כגננת (עמ' 16, שו' 5-18, עמ' 18 שו' 5). בנסיבות העניין אין לקבל את עמדת התובעת ואין מקום לקביעה לפיה נכותה התפקודית של התובעת הינה מלאה, כאשר כל פגיעתה כתוצאה מהתאונה הינה במישור הנפשי ובשיעור של 10% בלבד. ככלל, העמדה המובאת בפסיקה היא כי יש להימנע מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה של אדם, פרט למקרים שאין כל מנוס מכך (ע"א 3510/11 מלונות מוריה פלזה טבריה בע"מ נ' טקצ'נקו (פורסם במאגרים)). מקרה זה בודאי שאינו נמנה על אותם מקרים בהם תיקבע אי כשירות גמורה לעבודה. נכותה הנפשית של התובעת, שנקבעה על רקע כאב כרוני, כאב שלפי פרופ' פרס היה מנת חלקה של התובעת גם קודם לתאונה, אינה יכולה להסביר, כשלעצמה, היעדר תפקוד מלא והימנעות מוחלטת מעבודה. אציין עוד, כי מידת ההפרזה וההצגה המגמתית של הדברים ניכרו לאורך כל עדותה של התובעת ולא רק בנוגע למצבה הפיסי. כך, לדוג', עת טענה כי אינה נוטלת תרופות וכאשר הופנתה לדו"ח תשלומים עבור תרופות משנת 2007 ואילך (ת/1), טענה כי רכשה תרופות אך לא השתמשה בהן, טענה תמוהה על רקע העובדה שניתן להיווכח ברכישה חוזרת של אותן תרופות חודש אחר חודש. כך גם כאשר נשאלה לגבי שיקוליה בסגירת הגן ואם העובדה שהסייעת שעבדה עמה עזבה את הארץ בסוף אותה שנה היוותה שיקול, ותשובתה היתה כי הסייעת לא עזרה לה בכלום ולמעשה העסיקה את הסייעת רק במטרה לעזור לסייעת ולא משום שהיא עצמה נזקקה לעזרתה. עדותה המגמתית של התובעת ונסיונה להכביר ולהפריז בכל מה שקשור לתאונה ולהצניע ולהמעיט מכל היתר, רק גרעו מאמינותה ובנסיבות העניין איני מוצאת מקום לקבל את טענתה של התובעת לנכות תפקודית גבוהה מזו הרפואית. רכיבי הנזק התובעת עתרה לפיצוי עבור הנזק הלא ממוני, הפסד שכר לעבר, וכן הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת הזולת לעבר ולעתיד. כאב וסבל בגין הנזק הלא ממוני יש לפסוק לתובעת על פי התקנות ובהתאם לנכות בשיעור 10% ושני ימי אשפוז (התובעת התקבלה בבית החולים ביום 26.12.2002 בשעה 15:17 ושוחררה למחרת בבוקר בשעה 10:13) סכום של 17,655 ₪, נכון להיום. הפסד השתכרות התובעת טענה כי בעת התאונה היתה בת 59 שנים ו-4 חודשים ותכננה לעבוד עוד שנים רבות, עד לגיל 70. התובעת, על פי הנטען, ניהלה גן ילדים בביתה במשך עשרות שנים, כאשר בעת התאונה היו 7 ילדים בגן וכל ילד שילם 800 ₪ לחודש למשך 11 חודשים. ההכנסה השנתית הסתכמה, לטענתה, בסך של 61,600 ₪, ומסכום זה נוכו הוצאות להעסקת סייעת וכן הוצאות שונות לאחזקת הגן. לטענת התובעת, לאחר התאונה נאלצה להעסיק גננת מחליפה למשך 3 חודשים ושילמה לה סך של 3,500 ₪ לחודש. לאחר מכן, כך טענה בסיכומיה, בחודשים אפריל עד יולי 2003 נעזרה בבני משפחה או בהורי הילדים ולפיכך זכאית היא לקבלת פיצויים עבור העזרה שקיבלה. התובעת טענה כי יש לפצותה פיצוי בגין אובדן שכר מלא עד לגיל 70 ולחילופין בגין אובדן שכר מלא למשך שנתיים ושמונה חודשים ולפי 10% נכות פסיכיאטרית עד לגיל 67 שנים. הנתבעת טענה, כי אין בסיס לטענת התובעת לפיה נאלצה לסגור את הגן לאחר התאונה וכי סגירת הגן היתה מתוכננת עוד קודם לתאונה ובשל נסיבות שאינן נוגעות לתאונה. לטענת הנתבעת, התובעת לא פעלה במסגרת חובתה להקטין את הנזק - לא פנתה לטיפול במישור הנפשי, עליו המליצה המומחית ד"ר סטולוב, ולא עשתה כל מאמץ, ולו המינימלי ביותר, לפתוח את הגן בתקופה לאחר אי הכושר הזמני. ביחס להשתכרות של התובעת קודם לתאונה אין בפנינו את מלוא הנתונים. כפי שניתן להבין, הכנסותיה של התובעת לאורך כל השנים לא דווחו. גם בתביעה לקיצבת זקנה שהגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי הצהירה התובעת כי מאז שנת 1985 אינה עובדת (ר' תעודת עובד ציבור שהוגשו לתיק במסגרת ראיות הנתבעת). התובעת אף לא הציגה רישומים חשבונאיים המעידים על הכנסותיה והוצאותיה וטענה כי לא ערכה רישומים כלשהם (עמ' 28, שו' 20-25). על פי עקרון החזרת המצב לקדמותו נקבע בפסיקה, כי יש לגזור את הפיצוי מהכנסתו בפועל של הנפגע עובר לתאונה, לרבות הכנסה שאינה מדווחת. יחד עם זאת, בתי המשפט שבו והבהירו כי הנטל להוכחת השתכרות לא מדווחת גבוה במיוחד וניזוק הטוען להכנסה גבוהה מהמדווחת או שלא דווחה כלל נדרש להציג ראיות מהימנות ומשכנעות (ר' ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קרדוניס (פורסם במאגרים); ע"א 9813/07 נעים נ' אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (פורסם במאגרים); ת"א (מח-חי') 355/07 המנוח נ' פלוני (פורסם במאגרים)). התובעת הביאה לעדות מטעמה חמש עדות שהעידו כי ילדיהן היו בגן שניהלה התובעת בתקופות שונות. מעדויות אלה עולה, כי אמנם נוהל בביתה של התובעת גן ילדים. בשנה בה היתה התאונה היו בגן 7 ילדים ובעבור כל ילד שולם סך של 800 ₪ לחודש (ר' תצהירה של גב' יפה סלע ועדותה של גב' אביטל פרידס גולן בעמ' 22 שו' 20-24, שבניהן היו בגן בשנה הרלוונטית). התובעת טענה בעדותה, כי אף שהמכסה היתה 10 ילדים, המקסימום היה 7-8 ילדים ו"היו הרבה שנים שהיו רק 7 ילדים" (עמ' 30, שו' 19-21). מכאן, ולשיטתה של התובעת, הכנסתה השנתית עמדה ע"ס 61,600 ₪ (800 ₪ במכפלת 7 ילדים ו-11 חודשים). הוצאותיה השנתיות, כפי שפורטו בתצהירה, עמדו ע"ס 31,250 ₪ (16,500 ₪ לסייעת; 4,000 ₪ לחומרי יצירה וצעצועים; 2,750 ₪ חשמל ומים; 3,850 ₪ מורה לריתמיקה; 1,650 ₪ אחזקת פינת חי; 2,500 ₪ לאירועים). כלומר, הרווח השנתי, לאחר ניכוי הוצאות (ההוצאות הנטענות ע"י התובעת בלבד), עמד ע"ס 30,350 ₪ לשנה (ולא כנטען בסיכומי התובעת), קרי הכנסה חודשית של כ-2,500 ₪ לכל היותר בחישוב שנתי. יצויין, כי החישוב שלעיל הוא המקל ביותר עם התובעת, שכן נלקחו בגדרו בחשבון אך ורק ההוצאות שפורטו על ידי התובעת עצמה, כאשר התובעת לא טרחה להציג ולו בדל ראיה לעניין ההוצאות והיקפן. בתצהירה טענה התובעת כי לא תפקדה כלל עד סוף שנת הלימודים בה ארעה התאונה וכי בשלושת החודשים הראשונים העסיקה גננת מחליפה בשם רחל בן שמחון ולאחר מכן, החל מחודש אפריל 2003 ועד לתום השנה "ההורים היו עושים בינם לבין עצמם סבב תורנות בגן". לאחר מכן, כך טענה, חדלה מלקיים את הגן בביתה ומאז ועד היום אינה עובדת. להלן אתייחס להפסדי השכר הנטענים על פי התקופות השונות. באשר לחודשים ינואר עד מרץ 2003 טענה התובעת, כי שילמה לגב' בן שמחון סך של 3,500 ₪ לחודש ובסה"כ 10,500 ₪. העדות - גב' אביטל פרידס גולן, גב' אלונה ישעיהו וגב' יפה סלע - אישרו כי רחל בן שמחון, שבתה היתה בגן, החליפה את התובעת תקופה מסויימת. גב' רחל בן שמחון עצמה לא הובאה לעדות מטעם התובעת. כאשר נשאלה התובעת לעניין זה בחקירתה, אמרה בתחילה: "האמת, אני שכחתי. הייתי צריכה להזמין אותה. לא יודעת". בהמשך הדברים טענה, כי פגשה בגב' בן שמחון ברחוב כחצי שנה קודם לכן וסיפרה לה על ההליך המשפטי "אבל העו"ד אמר לי שלא צריך יותר מידי. אין לה בעיה לבוא להעיד. היא בעצמה הציעה את עצמה" (עמ' 26, שו' 11-18). כלל הוא, כי הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד עשויה להקים לחובתו שלאותו צד חזקה עובדתית, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו. התובעת, שהביאה לעדות מטעמה חמש עדות שונות שיעידו בעניין דומה, לא מצאה לנכון להביא לעדות דווקא את גב' בן שמחון בנוגע לנסיבות העסקתה, לתקופה בה הועסקה, שכרה ובעיקר באשר לנסיבות הפסקת עבודתה ולאופן הפעלת הגן מחודש אפריל ואילך. אי הבאת עדה זו לעדות, ללא כל הסבר מניח את הדעת, מותיר את כל השאלות הנשאלות בהקשר זה בחלל האוויר ופועל לחובתה של התובעת. על אף האמור, אניח כי אמנם החליפה גב' בן שמחון את התובעת בחודשים ינואר עד מרץ 2003 ואהיה מוכנה להניח כי שולם לה סך של 3,500 ₪ (שהוא, כאמור, סכום הגבוה מהרווח שהיה לתובעת בחודשים הרלוונטים). מכאן, שבגין החודשים ינואר עד מרץ 2004 יש לפסוק לתובעת סך של 10,500 ₪, ובשערוך להיום 17,170 ₪. כאמור, התובעת טענה בתצהירה כי מחודש אפריל ועד סוף השנה, הגן פעל בעזרת הורי הילדים, אשר החליפו אותה בסבב תורנות שעשו בינם לבין עצמם. מעדותן של העדות שילדיהם היו בגן בשנה הרלוונטית לא עלה כי כך אמנם היה. וכך העידה גב' אביטל פרידס גולן לעניין זה: "ש. זכור לך מי תפעל את הגן כשהיא נעדרה? ת. כן. אני זוכרת שכמה ימים ההורים, אבל מהר מאוד אמא בגן בשם רחלי לקחה את זה על עצמה. היה לה צהרון או משפחתון בעבר והיא החליפה את רחל יחד עם ניבה הסייעת. ש. זכור לך לאיזה תקופה ממועד שהחליפה לסוף השנה או תקופה קצרה יותר? ת. מהתאונה עד לקראת סוף השנה. רחל מנצורי [התובעת - ע.א] רצתה להיות נוכחת היא לא עבדה אני לא זוכרת אם היא סיימה את השנה עם רחלי. אני לא זוכרת אם רחלי עבדה עד סוף השנה אבל רחל מנצורי רצתה להיות נוכחת. ש. מי תפעל את הגן, רחל בן שמחון סיימה את תפקידה, התובעת היתה לטענתה מנועה מלעבוד. ת. יחד עם ניבה ביחד מה שיכלה לעשות היא עשתה, מאוד התאמצה, היא לא תפקדה באופן מלא, אני לא זוכרת אם אנחנו נתנו יד, אני כן יודעת לומר שרחל לא תפקדה בכלל בצורה מלאה זה פשוט היה לסיים את הגן" ... ש. התובעת טוענת שמחודש אפריל שגב' שמחון סיימה לעבוד הגן תופעל באמצעות סבב תורנות של ההורים. הייתם 7 ילדים זה מצריך מכם סדר גודל של יום בשבוע להיות בגן. זכור לך דבר כזה? ת. לא זוכרת. אני לא רוצה לחטוא לאמת אני זוכרת את רחלי בן שמחון ואני לא זוכרת יותר מזה. ש. את לא זוכרת שנתת סבבים לתפקוד הגן. ת. לא. (עמ' 21, שו' 14-24; עמ' 22 שו' - 15-19). העדה גב' אלונה ישעיהו טענה באופן ברור יותר כי לא השתתפה בסבב של הורים וכי לא זכור לה שהיה סבב כזה. דברים דומים נשמעו מפי העדה גב' יפה סלע (עמ' 33, שו' 4-9; עמ' 37, שו' 28-32). בעדותה טענה התובעת, לראשונה, כי בנה, אהוד, עבד מידי פעם עם הורים שהתנדבו. טענה זו לא בא זכרה בתצהירה של התובעת והבן אהוד לא הובא לעדות. מכל מקום, התובעת שבה וטענה כי ההורים החליפו אותה באופן קבוע וכי בנה רק עזר להם כדי להקל עליה (עמ' 26, שו' 27 עד עמ' 27, שו' 3). כאמור, לדברים אלה אין כל תימוכין והרי ניתן היה לצפות כי אם אמנם במשך ארבעה חודשים (אפריל עד יולי 2003) החליפו הורי הילדים באופן סדיר את הגננת, היה הדבר נחרת בזכרונם. נוכח כל האמור, אין בידי לקבל את טענת התובעת ביחס לתפעול הגן החל בחודש אפריל 2003 ואילך. על רקע מכלול העדויות, הנחתי היא כי בתקופה זו חזרה התובעת ולקחה חלק בניהול הגן. לא מן הנמנע כי התובעת נעזרה במי מבני משפחתה בתקופה זו באופן חלקי, ואולם משלא הובאו לעדות בנה ואף לא גב' רחל בן שמחון, שיש להניח כי היתה יכולה לשפוך אור על נסיבות הפסקת העסקתה ועל פעילות הגן לאחר מכן, פועל הדבר לחובתה של התובעת. אשר על כן, החל מחודש אפריל 2003 ועד לתום אותה שנה, אין לפסוק לתובעת פיצוי כלשהו בגין אבדן שכר, שכן שכרה של התובעת שולם לה ולא נפגע. לא הוכח כי התובעת זכתה לעזרה קבועה ואם ניתנה עזרה כלשהי על ידי בן משפחה, יילקח עניין זה בחשבון בפסיקת הפיצוי בגין עזרת הזולת. התובעת טענה כי בשנה שלאחר תאונת הדרכים לא שבה להפעיל את הגן בביתה. כאמור, התובעת טענה כי התכוונה לעבוד עד גיל 70 והתאונה, והיא בלבד, גדעה את תכניותיה. אין בידי לקבל את טענת התובעת. ראשית, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, אין לקבל את טענתה הגורפת של התובעת להיעדר תפקוד מאז התאונה ועד היום. למעט נכות בשיעור 10% במישור הנפשי, לא נקבעה לתובעת נכות צמיתה במישור אחר כלשהו, ובנכות שנקבעה אין כדי להסביר את כל תלונות התובעת ובודאי לא את טענתה כי אילולא התאונה היתה ממשיכה לעבוד עוד שנים רבות. יש לזכור כי התובעת היתה כבת 60 בעת התאונה, גיל הפרישה לנשים באותה עת. את החלטתה של התובעת לפרוש מעיסוקה כגננת אין לנתק מגילה וממצבה הגופני ללא קשר לתאונה, כאשר ברקע מחלת לופוס, פיברומיאלגיה (שאובחנה גם קודם לתאונה - ר' עמ' 8 לחווה"ד של פרופ' פרס), כאבי פרקים ותלונות רבות על מגבלות ומכאובים. יש לזכור כי שכרה של התובעת היה נמוך משמעותית משכר מינימום (אף לפי החישוב המקל עם התובעת) וכי בסוף אותה שנה היתה עתידה הסייעת שעבדה עמה שנים רבות לעזוב את הארץ, ויתכן כי גם לעובדות אלה היה חלק בהחלטת התובעת שלא לשוב ולפתוח את הגן. מעבר לכך, יש להניח כי לו באמת חפצה התובעת להמשיך ולעבוד עוד כעשור היתה עושה מאמץ כלשהו לפתוח את הגן או לשוב למעגל העבודה בדרך אחרת, אלא שהתובעת עצמה אישרה בעדותה כי לא עשתה כל מאמץ לפתוח שוב את הגן (עמ' 29, שו' 30 - עמ' 30, שו' 3). לכל אלה יש לתת את הדעת בקביעת ההשפעה התפקודית של הנכות על התובעת, ובפרט בעת קביעת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות כתוצאה מהתאונה. משבחרה התובעת שלא לשוב למעגל העבודה, בחירה שהושפעה ממכלול של גורמים, אין באפשרותה להשית על הנתבעת את חובת הפיצוי בגין הפסדי שכר שלכאורה נגרמו לה עד גיל 70, או למצער 67. על רקע כל אמור, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך 33,600 ₪, המבוסס על ההנחה כי כושר השתכרותה של התובעת נגרע בכ-10% וההפסד שנגרם לה הוא במעוגל 400 ₪ לחודש ₪ (שהם 250 ₪ לחודש, כערכם היום), קרי 4,800 ₪ שנתי, וזאת למשך 7 שנים, עד לגיל 67. סכום זה לוקח בחשבון את ההכנסות הנטענות על ידי התובעת, לאחר ניכוי ההוצאות הנטענות, אף שלא הוכחו כדבעי. הסכום נותן ביטוי לגובה הנכות, לטיב הנכות ואף עושה חסד עם התובעת בהתחשב באלה ובכל התהיות והשאלות שנותרו פתוחות בעניינה. עזרת הזולת התובעת טענה בתצהירה, כי ביומיים בהם אושפזה בבית החולים ובשלושת החודשים הראשונים סעדו אותה בני משפחה וחברים ועזרו לה בפעולות הבסיסיות כגן קימה וישיבה. התובעת העריכה את העזרה באותה עת לפחות בהיקף של 8 שעות ביום. גם לאחר מכן, כך טענה, במשך 6 החודשים הבאים עדיין נזקקה לעזרה מרובה והעריכה את העזרה בהיקף של 5 שעות ביום. התובעת טענה כי גם לאחר מכן ועד היום היא עדיין מוגבלת, מתקשה בניידות ותנועה ונזקקת לעזרה בניהול ואחזקת הבית וביצוע עבודות בסיסיות, והעריכה את העזרה בתקופה זה בהיקף של 7 שעות שבועיות לפחות. בסיכומיה ביקשה התובעת לפסוק לה סך של 233,091 ₪ בגין עזרת הזולת לעבר וסך של 54,357 ₪ לפחות לעתיד. הנתבעת טענה כי נוכח הפגיעה הקלה והעובדה שהתובעת נעזרה בבני משפחתה ולא לקחה עזרה מעבר לכך, אין לפסוק פיצוי מעבר לסך 3,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד. חרף טענות התובעת לעזרה מצד בני משפחה וחברים בהיקף ניכר ומשמעותי, לא הובאו בני המשפחה לעדות ולא נמצאו תימוכין לטענותיה. אף על פי כן, ונוכח קביעות המומחים לעניין הנכות הזמנית, יש לצאת מנקודת הנחה כי בתקופות הנכות הזמנית, ובעיקר בחצי השנה הראשונה, נזקקה התובעת לעזרת קרוביה, לרבות בתפעול ואחזקת הגן. מעבר לכך, ובהתחשב בכך שלתובעת נקבעה נכות במישור הנפשי בלבד ובשיעור נמוך שאין בו כדי להשליך על תפקודה של התובעת, וכאשר תלונותיה של התובעת לעניין מצבה הפיסי אינם תוצאה של התאונה, כעולה מחוות דעת המומחים כולם, ספק רב אם יש מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרה בעתיד. במכלול השיקולים ועל מנת שלא לקפח את התובעת, הגעתי למסקנה לפיה יש לפצותה בסכום כולל של 16,000 ₪ בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד. הוצאות התובעת טענה להוצאות בגין נסיעות וכן להוצאות רפואיות גבוהות לעבר ולעתיד. מרבית ההוצאות להן טענה התובעת - כגון נעליים אורטופדיות, מזרון אורטופדי, כורסה מיוחדת, חגורה לגב, גרביים אלסטיות וכיו"ב - לא נתמכו בכל דרך במסמכים הרפואיים או בחוות דעת המומחים ואף התובעת אישרה בעדותה כי לא היתה המלצה של רופא להוצאות הנטענות, כגון מזרן אורטופדי או חגורת גב (עמ' 29, שו' 17). על רקע הנכות שנקבעה לתובעת וטיבה, ועל רקע התרשמותי מהתובעת ודרך הצגת הדברים על ידה, ותוך שהובא בחשבון פרק הזמן לגביו נקבעו נכויות זמניות בשיעור משתנה, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת בגין הוצאות עבור נסיעות, תרופות, טיפולים ואביזרים, סך של 6,000 ₪. סכום זה אמנם גבוה מהמקובל בנסיבות דומות, אך הוא מביא בחשבון גם את תקופות אי הכושר הזמני שנקבעו לתובעת, על כל הכרוך בכך, ואת ההוצאות הנטענות על ידה שניתן וסביר לקשור אותן למצבה עקב התאונה. סוף דבר נוכח כל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. נזק לא ממוני - 17,655 ₪ ב. הפסד שכר לעבר- 17,170 ₪ 33,600 ₪ ג. עזרת הזולת- 16,000 ₪ ד. הוצאות- 6,000 ₪ סה"כ 90,425 ₪ בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות האגרה, התשלום למומחים בעבור עריכת חוות הדעת, בהוצאות העדות (לא כולל הוצאות חקירת המומחה פרופ' פרס) ובשכ"ט עו"ד בסך 13,750 ₪. פיברומיאלגיהתאונת דרכים