מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פדיון ימי מחלה מורה: לפנינו תביעת התובע לתשלום פדיון ימי מחלה, כאשר עליו להוכיח שקיים מקור נורמטיבי המזכה אותו בסעד הנתבע על ידו. יצוין, כי הנתבעת 1 הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 5 במידה והתביעה נגדה תתקבל. העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:- התובע יליד 4.6.1936. התובע עבד כמורה ומחנך בבתי ספר בהתאם למפורט להלן, ובעת הגשת כתב התביעה כבר יצא לגמלאות. התובע לימד בבתי ספר שונים כמפורט להלן:- בבית הספר טרה סנטה (הנתבע 1) מ-1.9.1954 ועד אוגוסט 1982. יצויין, כי הנתבע 1 כולל בית ספר יסודי, חטיבת ביניים ותיכון. לגרסת התובע (גרסה שנדון בה במסגרת פסק דין זה) עד לשנת 1979 הוא עבד בבית הספר כמורה ומחנך במחלקה התיכונית. בסיום עבודתו אצל הנתבע 1 - ניהל התובע מו"מ לענין תנאי סיום העבודה והפיצויים שיקבל, ובסופו של דבר פרש תוך קבלת פיצויי פיטורים מלאים. בבית הספר יוחנן הקדוש (הנתבע 2) אשר שייך לכנסייה האבנגלית האפוסקופולית (הנתבעת 4) בתקופה שבין ספטמבר 1983 ועד אוגוסט 2001, שאז פרש לגמלאות. במהלך כל תקופה זו עבד התובע כמנהל בית הספר היסודי. לאחר שהתובע פרש לגימלאות הוא קיבל משני בתי הספר מסמכים שונים הקשורים לפדיון ימי מחלה, כדלקמן: מסמכים מהנתבע 1 מסמך אשר כותרתו "נספח ב' אישור" שמולא ביום 8.1.2002 על ידי הנתבע 1. מסמך זה צורף לתצהירו של התובע כנספח א'. חשוב לציין, כי במסמך זה נרשם, כי התובע לא קיבל פיצוי פיטורים בגין תקופת עבודתו. במסגרת חקירתו הנגדית של התובע התברר כי רישום זה אינו נכון, שכן התובע קיבל פיצויי פיטורים בעת סיום עבודתו. התובע אישר בחקירתו כי הוא מסר מסמך זה למשרד החינוך בבקשתו לקבל פדיון ימי מחלה. כאשר נשאל מדוע לא ביקש לתקן את המסמך כך שישקף את העובדות הנכונות הוא ענה "לא הבנתי מה הפירוש הזה וחשבתי שזה פורמאלי לכולם". מסמכים מהנתבע 2 הנתבע 2 מסר לתובע מסמכים שונים מתאריך 4.2.2002 אשר צורפו לכתב התביעה כנספחים ב' ב(1), ב(2) ב(3). נספח ב' לכתב התביעה הינו "פירוט נתוני העובד וחישוב הפיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו". נספח ב(1) לכתב התביעה הינו מסמך המיועד למנהל אגף כא"ב אשר כותרתו "בקשה לשיפוי בגין פיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו". באותו מסמך נרשם, כי התובע הועסק כמנהל בתקופה שמ-1.9.1983 ועד 31.8.2001 ו"הנ"ל זכאי לקבל פיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו "להלן הפיצוי" בהתאם לנוהל המעודכן בחוזר תשנ"ח/3 של המח' לתנאי שירות, מאחר שהפסיק עבודתו אצלנו ביום 31.8.2001 מהסיבה הבאה: "פרישה לגמלאות בגיל שאינו נמוך מגיל 55". כן נרשם באותו מסמך כי "אנו מבקשים ממשרד החינוך כי ישפה אותנו בסך של 160,575 ₪". נספח ב(2) לכתב התביעה הינו מסמך אשר כותרתו "כתב התחייבות לתשלום בגין פיצוי ימי מחלה שלא שולמו". במסמך זה נרשם "אנו מורשים בשם הבעלות בית ספר יוחנן הקדוש מתחייבים לשלם למר אכרם חדאד ... את הסך של 160,575 ₪, מיד עם קבלתו ממשרד החינוך. אנו מסכימים כי אם תוך 30 יום ממועד קבלת התשלום לא נעביר למשרד החינוך אישור על תשלום הסכום כאמור, יקוזז הסכום מכל תשלום שהוא המגיע לנו ממשרד החינוך, וזאת ללא כל הודעה נוספת מצד משרד החינוך". נספח ב(3) לכתב התביעה מפרט את ימי המחלה שלא נוצלו על ידי התובע. לאחר שהמסמכים השונים הועברו למשרד החינוך, ביום 2.3.2005 נשלח מכתב תשובה ממשרד החינוך לנתבע 2 אשר כותרתו "אי שיפוי בגין ימי מחלה". באותו מסמך נכתב כי "בבדיקת המסמכים שהוגשו התברר כי לא נוכל לשפותכם בגין ימי מחלה שלא נוצלו... כי המורה אינו עומד בקריטריונים: משרדנו לא מזכה בתי ספר יסודיים או חט"ב". גם במכתב נוסף ממשרד החינוך מיום 9.9.2008 הוסבר לנתבע 2 כי התובע עבד במוסד יסודי והשיפוי מיועד לבעלויות בחינוך העל יסודי. האם התובע שימש כמורה תיכון לאור טענות משרד החינוך, כי מורים בבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים אינם זכאים לפידיון ימי מחלה בעת סיום עבודתם, עלינו לברר תחילה האם התובע שימש כמורה תיכון, ואם כן, באיזו תקופה. כפי שפורט לעיל, אין מחלוקת שהנתבע 2 אינו כולל בית ספר תיכון, וכי בתקופת עבודתו בבית ספר זה (משנת 1983 ועד מועד פרישתו בשנת 2001), לא שימש התובע כמורה תיכון. באשר לעבודתו אצל הנתבע 1 - התובע טען, כי עד שנת 1979 הוא שימש כמורה בבית הספר התיכון של הנתבע. כדי לבסס טענתו זו, התובע צירף לתצהירו המשלים אישור מן הנתבעת 1 מ-15.11.2005 לפיו "לימד בבית ספרנו במחלקה תיכונית בשנת הלימודים 1954/55 ועד 31/8/1982". כמו כן, המציא התובע אישור מבנק פועלים לגבי יתרת כספים שהופקדו בתכנית חיסכון על שמו כמורה על יסודי. התובע נחקר בחקירתו הנגדית לגבי המסמך מיום 15.11.2005 והוא אישר, כי המסמך הוכן לבקשתו. כן עלה מחקירתו כי הוא בפועל לא לימד כמורה תיכון במהלך כל תקופת עבודתו אצל הנתבע 1, אלא "ראה את עצמו כמורה תיכון". התובע העיד, כי בשנים האחרונות הוא שימש כמנהל בית הספר היסודי של הנתבע 1 עקב צרכי בית הספר ולא לימד בתיכון, ואולם, הוא הסכים לתפקיד מנהל בית ספר יסודי בתנאי שמעמדו וזכויותיו כמורה בתיכון לא ייפגעו, כאשר הוא היה אמור לחזור לתפקידו כמורה בתיכון. התובע הביא את מר יוסף אבו רחמון אשר שימש כמזכיר של הנתבע 1 מספטמבר 1969 ועד יוני 1982 כעד מטעמו. העד העיד, כי כשפנו לתובע וביקשו ממנו שישמש כמנהל בית ספר יסודי הוסכם שהתובע ימשיך לקבל משכורת של מורה בתיכון לפי משרה ורבע גם כשהוא שימש כמנהל החטיבה היסודית וכי ישמרו לו את המעמד כמורה תיכון. העד העיד כי מורים בבתי ספר תיכון הרוויחו יותר ממורים ביסודי וגם ממנהל של בית ספר יסודי. מטעם הנתבע 1 העיד האב ד"ר קויריקו. בתצהירו נרשם כי על פי בדיקת בית הספר, התובע פרש מבית הספר היסודי בשנת 1982, בגיל 46. האב ד"ר קויריקו התייחס לאישור משנת 2005 שהוא נתן לתובע - והסביר כי הוא נתן אישור זה על פי בקשת התובע ועל פי מידע שהתובע מסר לו בלבד ומבלי שהוא איתר מסמכים בעניין. לאור האמור - טען האב ד"ר קויריקו - כי לא ניתן לייחס לאישור תוקף ראייתי. לגבי המסמך משנת 2002 (נספח א' לתצהיר התובע) העיד האב ד"ר קויריקו, כי התובע הגיע לבית הספר וביקש מכתב המפרט את תפקידו בתקופת העסקתו בכדי שהוא יכול לבקש ממשרד החינוך את פידיון ימי המחלה, וכי הוא הסכים לבקשת התובע מאחר שהתובע היה מורה בבית הספר. האב ד"ר קויריקו העיד, כי הוא לא הבין את מה שנרשם בטפסים שכן הטפסים מולאו על ידי התובע ויועץ של בית הספר אשר החל לעבוד בבית הספר שנים רבות לאחר שהתובע סיים עבודתו שם. האב ד"ר קויריקו חתם על המסמך שנמסר לו, לגרסתו, מבלי שהבין את מה שנרשם. באשר למסמך מבנק הפועלים - הסביר האב ד"ר קויריקו, כי למסמך זה אין כל תוקף ראייתי לעניין תפקידו של התובע בעת עבודתו בנתבע 1. כן הוסיף האב ד"ר קויריקו, כי הוא לא הצליח לאתר מסמכים כלשהם לעניין שמירת מעמדו וזכויותיו של התובע כמורה תיכון. האב ד"ר קויריקו פירט כי הנתבע 1 הצליח לאתר את חוזה עבודה של התובע משנת 1962, שם נרשם, כי התובע לימד 32 שעות בבית ספר יסודי ו-28 שעות בבית ספר תיכון וכי בכל מקרה, ב-3 השנים האחרונות לעבודתו עבד התובע בלעדית בבית הספר היסודי. ההליך בבית הדין בטרם נעבור לשלב הטענות המשפטיות וההכרעה - יש מקום לפרט לעניין ההליך שנוהל בבית הדין. כפי שעולה מהפרוטוקולים - בסיום דיון ההוכחות שהתקיים בפניי מותב בראשות הש' אילת שומרוני ברנשטיין, ביום 30.6.2011, לאחר שבית הדין חזר על הצעת פשרה שהוצעה עוד לפני שהתחיל דיון ההוכחות, ביקש ב"כ התובע כי בית הדין יפסול את עצמו שכן הוא סבר שיש בהצעת פשרה זו נקיטת עמדה על ידי בית הדין. בית הדין לא קיבל את בקשת התובע ובסיום הדיון ניתן צו לסיכומים. עוד באותו יום, לאחר שהסתיים הדיון, התברר כי עקב טעות, שני נציגי הציבור שישבו בדיון היו שניהם נציגי מעבידים ועל כן, נקבע דיון נוסף על מנת לבדוק עם הצדדים כיצד יש להתקדם בתיק לאור עניין זה. ביום 17.7.2011 התקיים דיון, במסגרתו טענו הצדדים כיצד לדעת כל צד יש להמשיך בניהול התיק. ביום 21.7.2011 ניתנה החלטה על ידי נשיא בית הדין האזורי בחיפה, כב' השופט רמי כהן, אשר קבע ש"אין מנוס אלא לבטל את ההליך שהתקיים בפני המותב השגוי. לפיכך, יתקיים דיון מחדש בפני מותב בראשות השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ושני נציגי ציבור אשר יצוותו על ידי המזכירות". לאור החלטתו של כב' הנשיא כהן, ניתנה החלטה לפיה הצדדים יודיעו האם הם מבקשים לקיים דיון מחדש או האם הם מבקשים לסכם וכי המותב החדש ייתן פסק דין על בסיס דיון הוכחות שכבר התקיים בתיק. הצדדים הודיעו כי הם מבקשים לסכם על סמך החומר הקיים בתיק. טענות הצדדים: עיקר טענות התובע - התובע צבר בעת עבודתו אצל הנתבע 1 - 831 ימי מחלה ואצל הנתבע 2 - 507 ימי מחלה. בעת עבודתו אצל הנתבע 1, עבד כמורה על יסודי משנת 1954 ועד לסיום עבודתו בנתבע 1 בשנת 1982 וזאת כאשר בשנת 1979 קיבל על עצמו את תפקיד מנהל החטיבה היסודית. הנתבע 2, לרבות באמצעות יו"ר הכומר שחאדה שחאדה, והנתבע 4 התחייבו באופן מפורש כי ישלמו לו פדיון ימי מחלה, כאשר המסמכים מלמדים על התחייבות זו - "וכי הרי על שום מה הוכנו, נרשמו ונחתמו המסמכים". בכתב תביעתו טען התובע, כי הוא זכאי לתביעתו בין על פי הסכמים קיבוציים/צווי הרחבה, התחייבות/הבטחה מפורשת בכתב (בהתבסס על המסמכים שפורטו לעיל) או בעל פה או לפי נוהג. בסיכומיו טען התובע, כי זכאותו לתשלום ימי מחלה קיימת מכח - אימוץ הנתבע 1 את ההסכם הקיבוצי; הזכות המעוגנת בנוהלים וחוזרים לגרור הזכאות לפדיון מבעלות לבעלות מבלי שיחולו לגביו תנאי ההתיישנות; היות והנתבע 1 בית הספר על יסודי מתוקצב על ידי הנתבעת 5 חלה עליה חובה לנהוג במוסדות שבפיקוחה ו/או באחריותה ו/או בניהולה הישיר ו/או העקיף בשוויוניות. במידה ולא יקבל את התשלום, יהיה בכך כדי עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעת 5 מתעלמת מכך שהתובע עבד כמורה בתיכון. עיקר טענות הנתבעים - טענות הנתבע 1 (בית ספר טרה סנטה) התובע סיים עבודתו אצל הנתבע 1 בשנת 1982, כך שתביעתו התיישנה. התובע לא הצביע על מקור נורמטיבי המזכה אותו בפיצוי עבור ימי מחלה בלתי מנוצלים. בבית הספר לומדים ילדים מגיל גן ועד י"ב. בתצהירי הנתבעת 1 הובהר כי התביעה הוגשה נגד בית הספר כ-30 שנה לאחר מועד פרישתו של התובע מבית הספר וכי זה יצר קושי בבדיקת טענות התובע ובאיתור נתונים. אפילו התובע היה זכאי לפדיון ימי מחלה בשנת 1982, הרי שהוא לא יכל לגרר את זכאותו לבית הספר החדש אליו עבר, שכן בעת פרישתו מהנתבע 1 שולמו לו פיצויי פיטורים מלאים ועל כן "ספק אם שמר על רצף זכויותיו האחרות". בסיכומי הנתבע 1 נטען, כי דין התביעה נגדו להדחות על הסף מחמת חוסר יריבות שכן הנתבע 1 אינו אישיות משפטית הכשירה להיתבע לדין ועל אף שהתובע ידע זאת - הוא לא תיקן את כתב תביעתו. כמו כן, נטען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן ניתן לגרור את הזכות מבית ספר אחד לאחר, רק אם עובד ההוראה לא קיבל פיצויי פיטורים או עבד בבית הספר על יסודי עד לפרישתו לגמלאות, תנאים שלא התקיימו במקרה דנן. מאחר ושולמו לתובע פיצויי פיטורים במועד סיום עבודתו, הרי שהעילה המוכחשת נגד הנתבע התגבשה עוד בשנת 1982 ומכאן שהתיישנה במועד סיום העבודה. התובע ניהל מו"מ עיקש במועד סיום עבודתו לגבי תנאי פרישתו, כאשר הוא לא העלה את נושא ימי המחלה ובכך הציג מצג של וויתור על טענותיו בעניין זה. בסיכומים נטען עוד, כי התביעה חסרת עילה שכן התובע לא הוכיח כי קיים בעניינו מקור נורמטיבי כלשהו המזכה אותו בקבלת הפיצוי, בין אם בדרך של חוק, בין אם בדרך של הסכמים קיבוציים, בין אם בדרך של הסכמים אינדיבידואלים, בין אם בדרך של נוהג ובין אם עקרונות חוקתיים כלליים. לעניין הנוהג - נטען, כי מבין ארבעת השמות שציין התובע לגבי מורים שקיבלו פיצויי בגין פדיון מחלה בסיום עבודתם - 3 היו מורי תיכון, ורק מורה אחת הייתה מורה יסודית, שבטעות קיבלה את פדיון ימי מחלה. הגם אם מורה אחת קיבלה פדיון ימי מחלה - אין בכך כדי ללמד על נוהג. לחילופין - אם התובע הוכיח את זכאותו לקבל את הפיצוי - יש לחייב את הנתבעת 5 בשיפוי מלא. בסופם של הסיכומים - ביקש ב"כ הנתבע 1 כי התובע יחוייב בהוצאות הנתבע. טענות הנתבע 2 ו-4 - (בית ספר יוחנן הקדוש והכנסיה האבנגלית האפוסקופולית) הנתבע 2 הינו בית ספר מוכר לא רשמי, ועל כן אינו ממומן על ידי המדינה וההסכמים הקיבוציים אינם חלים עליו. בהתאם לסיכומי הנתבע 2 ו-4 - הרי שהתובע לא עמד בנטל להוכיח את טענותיו העובדתיות. ב"כ הנתבעים מדגיש בטענותיו - כי כל טענות התובע לעניין נוהג היו מכוונים לנתבע 1 ולא לנתבעים 2 ו-4, כאשר התובע לא העלה ולו שם אחד של עובד של הנתבעים 2 ו-4 אשר קיבל פדיון ימי מחלה. באשר לטפסים השונים אשר מולאו על ידי הנתבע 2 ואשר התובע מתבסס בתביעתו עליהם - לטענת הנתבע 2 ו-4 מהמסמכים עולה, כי מדובר בחיוב על תנאי בלבד, דהיינו - במידה והנתבע 2 יקבל פדיון ימי מחלה ממשרד החינוך - הרי שהם יעבירו סכומים אלו לתובע, כאשר אין התחייבות ישירה של הנתבע 2 לשלם לתובע פדיון ימי מחלה בנסיבות אחרות. משלא התקבל תשלום ממשרד החינוך - הרי שאין מקום לחייב את הנתבע 2 והתנאי לחיוב לא התקיים. באשר לטענת התובע לעניין חוזה ו/או התחייבות בעל פה מצד נתבעים 2 ו-4 לשלם לתובע פדיון ימי מחלה, הרי שמדובר בטענה כללית בעלמא, שכן התובע לא הצביע על בעל התפקיד אשר נתן לו התחייבות כאמור, ומכאן, שלא הוכיח טענתו זו. יתרה מכך, התובע חתם על שטר סילוקין (נספח ו' לכתב ההגנה) לפיו אין לו כל זכויות מהנתבע 2 ומכאן שהוא ידע שנתבע 2 אינו חייב לו פיצוי עבור ימי מחלה לא מנוצלים. בחתימתו על שטר הסילוקין הוא מנוע כעת לתבוע תשלום פיצוי עבור ימי מחלה שלא נוצלו. טענות הנתבע 5 - משרד החינוך בתי הספר בהם עבד התובע הם בתי ספר יסודיים פרטיים, כאשר השיפוי עבור ימי מחלה לא מנוצלים מיועד לבעלויות בחינוך העל יסודי בלבד והמדינה אינה נוהגת לשפות בעלויות של בתי ספר יסודיים. התובע לימד בתיכון עד שנת 1982, כאשר בתקופה זו הוא לא היה בגיל הרלוונטי לקבל פדיון ימי מחלה והוא התפטר מעבודתו בתיכון ולא פרש מטעמי גיל. התובע עבר ללמד בבית ספר יסודי - שאינו מזכה בקבלת פדיון ימי מחלה. במקרה דנן - התובע אינו עומד בתנאים לקבל פיצוי כזה ומעסיקותיו אינן עומדות בתנאים לקבל שיפוי מהמדינה בגין תשלום של פיצוי כזה לתובע - התובע לא פרש לגמלאות מבית ספר על יסודי וגם סיום עבודתו אצל הנתבע 1 לא היתה פרישה לגמלאות, אלא בפיטורים גם שם לימד לפני סיום עבודתו בבית ספר יסודי. התובע לא הוכיח טענותיו לא לעניין אפליה ולא לעניין נוהג. לעניין טענת התובע לעניין "הוגנות" - המדיניות של הנתבעת לא לשלם פדיון ימי מחלה לעובדי בתי ספר יסודיים הינה מדיניות לגיטימית ונכונה שכן "המדינה מעניקה חינוך יסודי לכל הציבור ואינה חייבת לממן 100% מעלות חינוך פרטי או אחר בכיתות היסודי". באשר לטענת התובע, כי קיבל הבטחה מהנתבע 1 - הרי שההבטחה שהוא קיבל לגרסתו, היתה, כי אם הוא יעבור ללמד בבית ספר יסודי לא תפגענה זכויותיו בבית הספר העל יסודי. הבטחה זו גם אם ניתנה - אינה מעניקה לו את מבוקשו שכן מורה שלימד בעל יסודי מספר שנים ואחר כך עבר לעבוד בבית ספר יסודי שממנו הוא פרש לגמלאות, אינו זכאי בכל מקרה לפיצוי בגין ימי מחלה. ככל שמעסיקי התובע לקחו על עצמם לשלם לתובע פיצוי עבור ימי מחלה לא מנוצלים, אין הדבר קשור למדינה ואינו יוצר כל חבות כלפי המדינה. דיון והכרעה על מנת להכריע בתיק זה, עלינו לקבוע האם התובע הוכיח מקור נורמטיבי אשר מכוחו זכאי הוא לפידיון ימי מחלה, דהיינו - על מנת לקבל את הסעד המבוקש, על התובע להוכיח קיומו של חוק ו/או צו הרחבה ו/או הסכם (בכתב או בעל פה) ו/או נוהג (להלן: "מקור משפטי"), אשר מכוחו צמחה לו זכות לקבל פידיון ימי מחלה. צו הרחבה או הסכם קיבוצי בהתאם למידע שנמסר על ידי הנתבע 1 - ההסכם הקיבוצי אשר חל על מוסדות חינוך ואשר מתייחס לפדיון ימי מחלה הינו ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 8.10.1980 שנחתם בין הממשלה, מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, הסוכנות והמוסדות להשכלה גבוהה (ס' 11 להסכם) וכן קיים סיכום דברים משנת 1980. בכל מקרה - ההסכם ו/או הסיכום לא הורחבו בצו ההרחבה. התובע בסיכומיו הפנה למסמך "דע את זכויותיך" של ההסתדרות, אשר ככל הנראה, מבוסס על התקשי"ר. מטעם הנתבע 1 העיד האב, ד"ר קויריקו. בתצהירו נרשם, כי למיטב ידיעתו בית הספר אינו צד לשום הסכמים או הסדרים קיבוציים לעובדי הוראה ולא חלות עליו הוראות חוזרי מנכ"ל ותקנות שירות עובדי הוראה, כאשר בית הספר לא חתם ולא הצטרף להסכם הקיבוצי ו/או לסיכום הדברים. באשר לנתבע 2 - הרי שנטען שמדובר בבית ספר מוכר לא רשמי, ועל כן אינו ממומן על ידי המדינה. ההסכמים הקיבוציים אינם חלים עליו ועל כן - למי שמועסק על ידו לא מגיעים אותם זכויות המגיעים למורים במוסדות חינוך מוכרים רשמיים. במסגרת חקירתו הנגדית נשאל התובע האם הוא מצא הסכם קיבוצי או הסכם אחר שהנתבע 1 חתום עליו, על פיו הוא זכאי לפדיון ימי מחלה וענה כי לא נמצא הסכם כאמור. יצויין, כי התובע אף לא המציא הסכם שהנתבע 2 חתום עליו. יצויין, כי בסיכומיו, התובע ויתר על טענה כי ההסכם הקיבוצי חל על הנתבע 1 מכח חתימה על ההסכם, אלא טען, כי הנתבע 1 "אימץ את ההסכם הקיבוצי". טענה זו נטענה באופן לאקוני, מבלי שהתובע הפנה לראיות המוכיחות טענה זו. מכל האמור לעיל - אנו קובעים כי התובע לא הוכיח כי קיים צו הרחבה או הסכם קיבוצי אשר על בסיסו זכאי התובע לפידיון ימי מחלה ממי מהנתבעים. הסכם בכתב כפי שפורט לעיל, לגרסת התובע, המסמכים השונים אשר פורטו לעיל מהווים הסכם בכתב בינו לבין בתי הספר, כי הוא זכאי לפידיון ימי מחלה. הנתבע 1 הכחיש את טענות התובע לענין הסכם בכתב. במסגרת זו, לתצהיר מטעם הנתבע 1 צורף חוזה עבודה של התובע משנת 1962 אשר הוזכר לעיל, שם נרשם, כי התובע זכאי ל-14 ימי מחלה אשר אינם ניתנים לצבירה. גם הנתבע 2 הכחיש את טענות התובע לפיו הוא חייב בתשלום פדיון ימי מחלה בהתאם להסכם בכתב. הנתבע 2 התייחס למסמכים השונים אשר נמסרו לתובע ואשר הוזכרו לעיל והסביר, שעל אף שבית הספר אינו חייב להעניק לתובע את התנאים המוענקים לעובדי ההוראה של משרד החינוך לפי הסכמים קיבוציים לעניין פידיון ימי מחלה - בית הספר שאף בפועל להעניק לתובע את התנאים הללו וזאת בתנאי שהוא יקבל שיפוי ממשרד החינוך. אשר על כן - בית הספר מילא טפסים ושלחם למשרד החינוך בתקווה שמשרד החינוך יעביר לבית הספר את הפיצוי עבור ימי מחלה שלא נוצלו ובית הספר ישלם סכום זה לתובע. כל עוד בית הספר לא קיבל סכום כלשהו ממשרד החינוך ו/או התחייבות לשיפוי - הוא אינו מחויב לשלם לתובע את הסכום הנדרש במכתבו או כל חלק ממנו. משמשרד החינוך הודיע לבית הספר כי לא ישפה אותו בגין ימי המחלה הרי שלא היה מקום להעביר לתובע תשלומים אלה. כן נטען על ידי הנתבע 2, כי התובע חתם על שטר סילוקין ביום 21.7.2001 שאין לו טענות כלפי בית הספר וזאת לאחר שהוא קיבל סכום של 193,242 ₪ מבית הספר. לאחר שעיינו במסמכים השונים, אנו קובעים, כי התובע לא הוכיח כי קיים הסכם בכתב לפיו הוא זכאי לפדיון ימי מחלה. באשר לנתבע 1 - לא רק שלפי ההסכם עם התובע - ימי המחלה אינם ניתנים לפידיון - הרי שגם המסמך משנת 2002 שצורף לתצהיר התובע אינו מלמד על התחייבות לתשלום פידיון ימי מחלה, אלא רק על נתונים עובדתיים לגבי ימי המחלה שנוצלו ונצברו על ידי התובע. אם לא די באמור - הרי שהנתונים הנוספים המפורטים במסמך לפיהם התובע לא קיבל פיצויי פיטורים - אינם נכונים. באשר לנתבע 2 - הרי שעיון במסמכים אשר צורפו לתצהירו של התובע מלמד, כי המסמכים מיועדים למשרד החינוך ולא לתובע, ומטרתם לקבל תשלום ממשרד החינוך עבור פידיון ימי מחלה לתובע. אנו סבורים, כי אילו היה בכוונת הנתבע 2 לשלם לתובע פידיון ימי מחלה, הרי שהיה עושה זאת ומחכה לקבל שיפוי ממשרד החינוך - ולא פונה למשרד החינוך על מנת לקבל את התשלום לפני ששילם סכום זה לתובע. כמו כן, הנתבע 2 לא היה מחתים את התובע על שטר סילוקין אילו התכוון והתחייב לשלם לו פידיון ימי מחלה. באשר לטענת התובע - כי הוצאת המסמכים על ידי בתי הספר מלמדת על התחייבות לשלם לו פידיון ימי מחלה - אין אנו מקבלים טענה זו. אנו סבורים, כי הוצאת המסמכים מלמדת על הסכמת הנתבעים (ובמיוחד הנתבע 2) לעשות ככל יכולתם על מנת לסייע לתובע לקבל פידיון ימי מחלה ממשרד החינוך ואולם אינה מלמדת על התחייבות של בתי הספר לשלם לו פידיון ימי מחלה מעבר לתשלום שהם יקבלו ממשרד החינוך. מכל המופרט לעיל - אין אנו מקבלים את טענות התובע כי הנתבעים התחייבו בכתב לשלם לו פידיון ימי מחלה. הסכם בעל פה במסגרת חקירתו הנגדית, התובע נשאל לגבי קיומו של הסכם בעל פה עם הנתבע 1 במסגרתו הובטח לו כי יקבל את פדיון ימי המחלה בסיום עבודתו ומתשובתו עולה, כי אף גורם לא הבטיח לו ענין זה. מפאת חשיבות העניין, נביא את דבריו של התובע כפי שהם עולים מהפרוטוקול:- "ש. אני מניח שהיית מודע לזכויות שלך שמגיעות לך בעת הפרישה, נכון? ת.        כן. ש.        יש לך הסבר מדוע לא דרשת אז ב-82 שישלמו לך את המענק בגין ימי המחלה, הרי פרשת כבר מטרה סנטה? ת.        בזמנו הבנתי שאני לא יכול לממש עד שאצא לפנסיה. ש.        לפי מה הבנת את זה? ת.        מהחברה בהסתדרות המורים, שאי אפשר לממש זכות זו עד גיל הפנסיה. ש.        עם מי סיכמת שאתה שומר את הזכות הזאת עד שתפרוש לפנסיה בעוד 30 שנה? ת.        עם אף אחד. זה אני מבין ושמרתי את הזכות לעצמי". גם בהתייחס לנתבע 2 - איננו מקבלים את טענות התובע כי הכומר שחאדה שחאדה התחייב בפני התובע בעל פה כי ישלם לו פידיון ימי מחלה, שכן, כפי שפורט לעיל - אילו היה מתחייב כך, מן הסתם היה משלם לתובע את הסכומים ולא מחתים אותו על שטר סילוקין. בכל מקרה - מן העובדות עולה, כי מורים שלימדו בנתבע 2 לא קיבלו פידיון ימי מחלה - לא מטעם בתי הספר ולא מטעם משרד החינוך, שכן מדובר בבית ספר יסודי ולא בבית ספר תיכון. אילו התובע היה מוכיח כי היה לנתבע 2 אינטרס כלשהו לשלם לו פידיון ימי מחלה או להבטיח תשלומם (לדוגמא - אילו הנתבע 2 היה מעוניין שהתובע יסיים עבודתו לפני הזמן ועל מנת ל"זרז" את סיום העבודה היה מבטיח הטבות שונות כגון תשלום פידיון ימי מחלה), יתכן והיינו מקבלים את טענת התובע. ואולם, לנתבע 2 לא היה כל אינטרס להבטיח הבטחות ריקות ומכאן אנו סבורים, שהנתבע 2 התחייב רק לסייע לתובע לקבל פידיון ימי מחלה ממשרד החינוך אך לא התחייב לשלם לו פידיון ימי מחלה באופן עצמאי וללא שיפוי. לאור האמור לעיל - התובע לא הוכיח כי מי מהנתבעים התחייב בעל פה לשלם לו פידיון ימי מחלה. נוהג ו/או הפלייה בתחילת פרק זה נציין, כי בראשית הדיון ניסה בית הדין לקדם פשרה בין הצדדים, ובמסגרת זו נבדק האם קיימים מיקרים דומים של מורים שלא לימדו בתיכון בסיום עבודתם ואשר קיבלו פדיון ימי מחלה. בבדיקה שנערכה התברר, כי טענות התובע לגבי מורים שלימדו בבתי ספר יסודיים וקיבלו פידיון ימי מחלה התייחסו רק למורים של הנתבע 1 ולא למורים של הנתבע 2. התובע פירט שמות של אנשים שקיבלו, לגרסתו, פדיון ימי מחלה, כאשר הוא טען שהוא הופלה לעומת מורים אלה. בבדיקה שערכו הנתבעות התברר, כי רוב השמות אשר הוזכרו על ידי התובע היו מורים של בתי ספר תיכון בעת פרישתם לפנסיה, כאשר רק מורה אחת שלימדה ביסודי קיבלה מהנתבע 1 פיצוי חלקי בגין פדיון ימי מחלה בעת סיום עבודתה בפרישתה לפנסיה. לגרסת הנתבע 1 - לאור הנסיבות של אותה מורה, כאשר התברר להם שהם לא יקבלו שיפוי ממשרד החינוך הוחלט לשאת בתשלום לאור תקופת עבודתה הארוכה. בכל מקרה, לענין הוכחת נוהג נקבע בע"ע 465/03 כהן - פלסטיין פוסט בע"מ (פסה"ד מיום 20/6/05), כי:- "זכויות במשפט העבודה נקבעות ברגיל בהסכמים אישיים והסכמים או הסדרים קיבוציים. עם זאת הכירה הפסיקה בנוהג כמקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה. נוהג - מעצם טיבו - הינו בן חריג בעולם יחסי העבודה והוא פועל יוצא ממציאות מסוימת במקום העבודה שאינה מעוגנת בדרך כלל בהסדרים בכתב . בשל כך נפסק כי נוהג טעון הוכחה, הן לעניין קיומו והן לעניין פרטי תוכנו ( ע"א 4937/92 "אגרא" נגד שיקלר, פ"ד מח (1) 818, 828). הנטל להוכחת קיומו של נוהג מוטל על כתפי הטוען לו, הוא התובע . רמת ההוכחה חייבת להיות גבוהה וברורה ונדרשת לצורך כך תשתית ראייתית רחבה ומסודרת. עדות על מקרים מסוימים בלבד בהם נקט המעסיק דפוס פעולה מסויים, אינה מספקת כדי להוכיח קיומו של נוהג רחב ומחייב". באשר לדרך ומידת ההוכחה של הנוהג קבע בית הדין הארצי בפרשת צים ( עע/ 348/99 "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ נ' שמשון שרעבי, לא פורסם [פורסם בנבו]):   "שעה שמבקשים להטיל על מעביד חבות מכוח נוהג, הרי שיש להוכיח באופן דווקני וחד משמעי כי המעביד נותן הטבה זו לכלל העובדים או לפחות לרובם המכריע, באופן שאי מתן הזכות לעובד מסויים, משמעה אפלייה פסולה שלו כלפי כלל העובדים. לפיכך נקבע כי על המבקש להוכיח קיומו של נוהג, מוטל נטל הראייה בעניין זה, וכי עליו להוכיח באופן דווקני וחד משמעי הן את היותו של הנוהג נוהג כלפי רובם המכריע של העובדים והן מהו הגדרתו המדוייקת של הנוהג" . הטעם להלכה זו הינו ברור, שהרי עצם קביעת קיומו של נוהג, משמעה הטלת חבות על מעביד, אשר לא מצאה ביטוי מפורש בינו לבין העובד או בינו לבין כלל העובדים. לאור האמור לעיל, ומאחר שהנטל להוכחת נוהג מוטל על התובע והתובע הוכיח כי רק עובדת אחת בנתבע 1 קיבלה פידיון ימי מחלה על אף שלא לימדה בתיכון בעת סיום עבודתה, אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל להוכיח קיומו של נוהג לענין תשלום פידיון ימי מחלה לכלל העובדים של הנתבע 1. מאחר והתובע לא הוכיח נוהג, הרי שהוא גם לא הוכיח כי הוא הופלה לעומת עובדים אחרים ו/או כי התקיימו התנאים של סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 בענין האפליה. בכל מקרה, לא די בכך שעובדת אחת בלבד קיבלה כדי להוכיח הפליה. טענות התובע כלפי משרד החינוך  לגרסת התובע - חלה על הנתבעת 5 חובה לנהוג במוסדות שבפיקוחה ו/או באחריותה ו/או בניהולה הישיר ו/או העקיף בשוויוניות, כאשר הנתבעת לא פעלה בהתאם לחובה זו, באשר היא העדיפה את מורי העל יסודי על חשבון יתר המורים. תחילה נציין, כי טענה זו של התובע, נטענה בלאקוניות - מבלי שהתובע הרחיב לגביה כנדרש. מיותר לציין, כי מדובר בטענה אשר לו היתה מתקבלת היתה לה עלות כלכלית גבוהה, והיינו מצפים שהתובע יפרט וינמק יותר לגביה. בכל מקרה - אין אנו סבורים כי במקרה דנן יש מקום לקבל את הטענה, שכן אנו סבורים שהסברי הנתבעת 5 מדוע היא משלמת פידיון ימי מחלה למורים בעל יסודי לעומת מורים אחרים מספקים לצורך תיק זה, כתגובה לטענות התובע. אם לא די באמור - הרי ש"קיימת חזקה משפטית לפיה הפעלת סמכות שבחוק נעשית כדין והיא בעלת תוקף. חזקה זו ניתנת לסתירה, אך כל עוד לא נסתרה, הרי היא עומדת בעינה ומעניקה גיבוי ותוקף למעשה המינהלי (ראו בג"צ 6406/00 בזק נגד שר התקשורת, פ"ה כ"ח(1) 433, 434; וכן עפ"א 21/08 מדינת ישראל נגד טכנומאן; לא פורסם; סעיף 13 לפסק הדין)" (ראה עפ (ארצי) 27/09 מדינת ישראל נגד מ.ע. גולן בע"מ". התובע לא סתר חזקה זו. אם לא די באמור - אנו סבורים, כי גם העובדה שהתובע לא פעל בתום לב כלפי משרד החינוך, גם בכך יש כדי לחזק את קביעתנו לענין כך שהתובע אינו זכאי לסעד הנתבע על ידו, ובמסגרת זו אנו מפנים למסמכים שהתובע מסר למשרד החינוך אשר כללו עובדות לא נכונות, כגון כך שהתובע לא קיבל פיצויי פיטורים. סוף דבר מכל המפורט לעיל, אנו סבורים, כי התובע לא הוכיח תביעתו לפיה הוא זכאי לפידיון ימי מחלה מטעם מי מהנתבעים ודין תביעתו להדחות. התובע ישא בהוצאות המשפט בסך 5,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים 1, 2 ו-5. איננו פוסקים הוצאות לנתבעת 4 וזאת מאחר ואנו סבורים כי די בהוצאות שנפסקו לנתבע 2 כדי לפצות אותה. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך30 יום מקבלת פסק דין זה. דיני חינוךרפואהדמי מחלהמורים