מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פגיעה מסוס על חוף הים: מבוא לפניי תביעת התובעת ילידת 1963 בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה ביום 18.6.1999. לטענת התובעת, במועד הנ"ל בעת שנפשה בחוף הים (נוף ים) סידני- עלי בהרצליה (להלן:"החוף"), שלושה סוסים דהרו מעליה והאחרון שבהם פגע בגופה ובקרסול רגלה הימנית בעודה שוכבת (להלן:"האירוע"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, עיריית הרצליה, (להלן:"העירייה"), שעל פי הנטען אחראית על-פי דין להפעלתם והסדרתם של חופי הרחצה בתחומיה, לרבות החוף. יאמר כי החוף הינו "חוף רחצה מוכרז" כמשמעו בצו הסדרת הרחצה (מקומות רחצה מוכרזים ואיסור הרחצה בחופי ים התיכון, ים-סוף וים כנרת), תשכ"ה- 1965 (להלן:"הצו"). הצו הוצא ע"י שר הפנים מכוח סמכותו עפ"י ס' 4 לחוק הסדרת רחצה, תשכ"ד- 1964 (להלן:"החוק"). המחלוקת הינה בשאלה האם העירייה חבה חובת זהירות כלפי התובעת ואם כן, האם זו הופרה. כן חלוקים הצדדים בשאלת שיעור הנזק. לטענת העירייה, אינה חבה בחבות נורמטיבית כלפי התובעת וכי לא ניתן למנוע בכל אמצעי סביר יהא אשר יהא, כניסת רוכב על סוס המפר חוק, תוך שהוא מגיע מהמשכו של החוף. כן נטען כי בשל אילוצים תקציביים לא ניתן להוסיף פקחים בנוסף לאלו שהוצבו וכי גם אם מספרם היה מוכפל או משולש, לא היה בכך כדי למנוע את קרות האירוע. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות בתחום האורטופדי. נוכח המחלוקת שבין המומחים מונה פרופ' משה סלעי אורטופד כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. פרופ' סלעי קבע כי בגין התאונה נותרה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 5% בהתאמה לס' 35 (1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956. פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את חקירותיהם הנגדיות של התובעת ושל עד ההגנה מר וולף לנצט ששימש במועד התאונה כמנהל רשות החופים בעירייה, (להלן:"המנהל"). כן בחנתי את תצהירי עדויותיהם הראשיות, את התיעוד שהוגש ושמעתי את סיכומי ב"כ בעלי הדין. יאמר כי הדיון בתיק התעכב הן בשל חילופי מותב והן בשל נסיבות התלויות בתובעת ובבא כוחה. כן יצוין כי התביעה הוגשה ימים ספורים לפני תקופת ההתיישנות. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת. שאלת החבות מבוא אקדים ואומר, כי שוכנעתי שהאירוע אכן ארע, כטענת התובעת. לטענת העירייה, עשתה כל שניתן על מנת למנוע את קרות האירוע ומשכך, בהתאם להלכה הפסוקה, דין התביעה להידחות. העירייה נסמכה בטיעוניה, בין היתר, על הפסיקה כדלקמן: ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה (16.9.75), (להלן:"הלכת גרובנר"); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון (11.2.85); ע"א 145/80 ועקנין נ' עיריית בית שמש (9.11.82). אין חולק כי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. משכך, אדרש תחילה לראיות כפי שהובאו ולאחר מכן אדרש ליישום ההלכה הפסוקה ביחס אליהן. נסיבות האירוע בתצהירה ובחקירתה הנגדית, העידה התובעת כי במועד האירוע נפשה בחוף ביחד עם בנה, אשר באותה עת היה כבן 14 שנה. בעודה שוכבת על החוף, דהרו לפתע מעליה 3 סוסים, שני הסוסים הראשונים לא פגעו בה, בעוד אשר הסוס השלישי עליו רכב אדם, פגע בה עם פרסתו, בין היתר, בקרסולה הימני. החוף היה הומה נופשים והאירוע ארע ביום ו' בשבוע בשעות הצהריים. מוסיפה וטוענת התובעת כי עסקינן בחוף רחצה מוסדר, מותחם, מגודר ומוגן וכי הסוסים דהרו דהירה פראית בין המתרחצים. ממקום האירוע הועברה התובעת באמבולנס לביה"ח מאיר. העירייה זמנה לעדות מטעמה את המנהל אשר הצהיר בתצהירו מיום 22.11.11 כי "... המקרה המתואר ע"י התובעת זכור לי. לא נכחתי בעצמי במקום האירוע, אלא הגעתי למקום האירוע אחרי שזה דווח לי ע"י אחד מעובדיי שאת שמו אינני זוכר. אינני יודע אם התובעת נפגעה ואם נפגעה היכן וכיצד..." (ס' 4 לתצהיר). מתצהירו של המנהל ומחקירתו הנגדית הוברר כי עסקינן בחוף מוכרז הנתון לפיקוח רשות החופים של העירייה, וכי ביום האירוע עבדו בחוף 5 פקחים: פקח חניה אחד, שני פקחי חוף, פקח אחד בחוף אכדיה-צפון ופקח נוסף בחוף (נוף-ים) סידני-עלי. לדבריו, כניסת בעלי חיים לחופים נאסרה, וכי בכל ירידה או כניסה לחוף הוצבו סדרנים. לדברי המנהל, העירייה הציבה שילוט האוסר, בין היתר, על כניסת בעלי חיים לחוף, וכדבריו "...זה לא מספיק להציב שילוט, אתה צריך לדאוג שיהיה מי שידאג לאכיפת החוק ולכן העסקנו שם פקחים ושוטרים", (עמ' 15 לפרוטוקול ישיבת יום 12.7.12). תצהיר המנהל נערך הן בהסתמך על זכרונו, והן לאחר שהזמין "...מארכיב העירייה תיקים של רשות החופים. אינני יודע אם מלוא התיקים נשמרו ואם כולם הגיעו לידי בעת הכנת התצהיר, אך מתיקים אשר עיינתי בהם לא מצאתי שמות העובדים שעבדו במועד האירוע" (ס' 3 לתצהיר). מוסיף ומצהיר המנהל: "בבירור שערכתי בתיקי רשות החופים משנת 1999 נמצאה תלונה שהוגשה על ידי התובעת במשטרה. לא ידוע לי אם האירוע נחקר במשטרה. אני לא זומנתי לחקירה בעניין ולא התבקשתי למסור פרטים כלשהם" (ס' 10 לתצהיר). לדברי המנהל, "...לא ניתן להציב פקח על כל מטר בחוף הים משך 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. מדובר ברצועת חוף ארוכה ובמספר רב ביותר של מבקרים. כאמור- האמצעים שנוקטת בהם עיריית הרצליה בנתונים המפורטים לעיל הינם סבירים ואף למעלה מכך". (ס' 12 לתצהיר). מתצהירו של המנהל ניתן ללמוד כי עצם קרות האירוע זכור לו וכי לאחריו אף תחקר את עובדי העירייה שהיו במקום. כמו כן, העירייה היתה מודעת כבר באותה עת לכך שהמשטרה חקרה את האירוע. יצוין כי התיקים בהם עיין המנהל לא הוגשו. נשאלת השאלה כמה זמן דהרו הסוסים בחוף עד קרות האירוע ובעיקר מהיכן נכנסו לחוף. אין חולק כי עול הראיה מוטל על התובעת עד תום ההליך ולכאורה משזו לא סתרה את טענות העירייה בדבר האמצעים שנקטה האחרונה לאכיפת האיסור על כניסת בעלי חיים לחוף- דין תביעתה להידחות. כאמור, שוכנעתי כי האירוע אכן ארע וכי התובעת הינה בגדר מוזמנת לחוף הרחצה. באשר לנטלי הראיה והשכנוע- יפים לענין זה דברי כבוד השופט אחיקם סטולר בע"א (מרכז) 10220-06-11 מריה נמודרוב נ' מדינת ישראל (8.1.12): "נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בו משמעה דחיית הטענות. הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. אשר על כן התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו. (ראה יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי הוצ' דיונון 2003 עמוד 1512) נטל השכנוע הוא הנטל הכללי, ולעד הוא רובץ על כתפיו של התובע. כך חיווה דעתו כבוד הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח', פד"י כד(2) 229, עמוד 290 (להלן עניין נוימן): 'אמנם בדרך רגילה לא יעבור נטל השכנוע, במשך המשפט, מצד לצד והוא יישאר מונח, עד הסוף, על שכמו של מי שנושא בו בתחילה. אולם כפי שיתבהר להלן, יכול שבמהלך הדיון, תקום בנוגע לעובדה שיש עליה מחלוקת, חזקה מן הדין, הפועלת לטובת הצד שנשא קודם לכן בנטל השכנוע לגביה ואשר כוחה הוא להעביר את הנטל הזה ליריבו...' נטל הבאת הראיות הוא הנטל הנלווה לנטל השכנוע. כאשר עובר הנטל אל הנתבע, עובר הוא במשקל אשר תלוי בטיב ההוכחה הלכאורית שהביא התובע. ככל שההוכחה הייתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על כתפיו של הנתבע: 'התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזהו נטל הבאת ההוכחות מבחינתו של התובע וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט. השלב הבא הוא: אם הצליח התובע במשימה האמורה, כי אז עוברת החובה מספר 2 לנתבע'. (שם, עניין נוימן בעמוד 291) נטל הבאת הראיות רובץ אפוא על כתפי המשיבה. משמעותו של הנטל שהועבר הוסברה בע"א 73/86 - לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3), 343, עמ' 348-349: 'במקרה דנן לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליה. כלל זה, כקודמו, מעביר על שכם הנתבע את נטל הבאת הראיות, ועליו לעורר ספק בלב בית המשפט באשר לקיומו או אי-קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתו הייחודית (ראה: ד"נ 4/69 הנ"ל, בעמ' 296; א. הרנון, דיני ראיות, הדפוס האקדמי, ירושלים, התשל"ב, עמ' 204)".(עמ' 6-7 לפסה"ד) בחקירתו הנגדית העיד המנהל כדלקמן: "ש. זה שאתה אישית לא זוכר מקרים כאלה, אני לא בא בטענות, אני שואל איך קרה המקרה לדעתך? ת. אין לי מושג. תאוריה הם לא נחתום מהשמיים, הם בטח פרצו מאיזה מקום ונכנסו לחוף. ... "ש. באותו זמן שהחוף פתוח הוא אמור להיות מגודר בפני סוסים? ת.        על פי ההיגיון שאנו אנשים המנוסים שמנהלים את החופים לוקחים בחשבון שאיפה שאפשר לחסום וניתן לחסום בגדרות, איפה שאנשים הולכים אתה לא יכול להציב גדרות, שם החזקנו כוח אדם. ש.       אמור היה להיות כוח אדם...? ת.        לא אמור, היו. ש.       השאלה באיזה נסיבות הסוסים נכנסו לדעתך, תתאר מהן האפשרויות, השומרים ישנו או הלכו להתרחץ... או עשנו. ת.        כפי שאנו הפעלנו את שפת הים, האנשים שהועסקו בשעות העבודה לא ישנו אלא עבדו והיו בעמדות ועשו את המוטל עליהם, מבחינת הסדרנים, והפקחים עשו אותו דבר. ש.       שאלת ב.ה.- אדוני אומר בסעיף 4 שהמקרה שתואר ע"י התובעת זכור לו. מה הכוונה? ת.        אני יום יום מנהל את שפת הים, דווח לי עובד שקרה המקרה. לא זוכר מי העובד. הוא דיווח שהיה מקרה שהיו סוסים דוהרים בחוף וקרה המקרה שמישהי מתרחצת ששכבה שם, הסוס שדהר עבר מעליה. לא עשיתי כלום עם זה. הגעתי לחוף והוזמן האמבולנס, התובעת פונתה לבית החולים היא פנתה למשטרה והתלוננה. ש.       שאלת ב.ה.- עשית בירור לצרכים שלכם לדעת איך הסוסים נכנסו? ת.        אני לא הבנתי עד היום מאיפה הם נכנסו. הרי אי אפשר לסגור את החוף הרמטית. עד היום אני לא יודע מאיפה הסוסים הגיעו. אני הגעתי לחוף ושאלתי אנשים אבל הם באו מהדרום, הסוסים באו מהדרום וישבתי עם חברת השמירה תחקרתי את הסדרנים.... יכלו להגיע גם מנוף ים כי החוף לא סגור. מי שיש לו סוס יכול להיכנס עם הסוס למים או יכול לעבור את הגדר בתוך המים ולהגיע לחוף ש.       שאלת ב.ה.- אתה זוכר שעשית בדיקה, מתי לראשונה ראו את הסוסים? ת.        מה שאנו הבנו שהסוסים הגיעו בדהירה מהדרום לנוף ים ואז ברחו מהחוף, זה מה שאני בדקתי בתיקייה". (עמ' 16-17 לפרוטוקול). יאמר כי לא נסתרה עדות המנהל כי עסקינן באירוע חריג. המצב המשפטי ס' 3 לחוק, מורה כי שר הפנים רשאי לקבוע בצו שמקום פלוני שגבולותיו יוגדרו יהיה מקום רחצה מוכרז ובהתאם לס' 5 לחוק "רשות מקומית שבתחומה נמצא מקום רחצה מוכרז חייבת לקיים בו את הוראות שר הפנים...". ס' 6 א' לחוק אף קובע כי הרשות המקומית רשאית לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה בים ובין היתר לקבוע "איסורה או הגבלתה של כניסת בעלי חיים למקום רחצה" (ס"ק 7). ס' 250 לפקודת העיריות [נוסח חדש], (להלן:"פקודת העירייה"), מסמיך את מועצת העירייה "להתקין חוקי עזר כדי לאפשר לעירייה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם עפ"י הפקודה או כל דין אחר או לעזור לה בביצועם". מועצת העירייה עשתה שימוש בסמכותה והתקינה בחקיקת משנה משלה את חוק עזר להרצליה (הסדרת מקומות רחצה), תשכ"ח- 1967 (להלן:"חוק העזר"). ס' 9 (ב) לחוק העזר מורה על איסור כניסת כל בעל חיים לשפת הים. בהגדרת "בעלי חיים" בס' 1 לחוק העזר נכלל בין היתר "סוס". ס' 21 לחוק העזר מורה כדלקמן: "ראש העירייה, סדרן, פקח או מציל רשאים להיכנס בכל עת לכל מקום כדי לבדוק אם נתמלאו הוראות חוק עזר זה או כדי לבצע כל פעולה שהם או שהעירייה רשאים לבצע על פיו" מהוראות הדין כמפורט לעיל אנו למדים כי משחוף הוכרז כחוף מוכרז, מוסמכת העירייה לפעול בתחומו ואף מחויבת לעשות כן לשם אכיפת החוק, לרבות חוק העזר. העירייה נסמכת בסיכומיה, בין היתר, על הלכת גרובנר. בפסק הדין נקבע כי בפקודת העירייה מבחין המחוקק בין "חובות" לבין "סמכויות" וכי נושא הגנים הציבוריים הינו בגדר סמכויותיה, אך לא חובותיה, של רשות מקומית. כן נקבע כי אין בתמרור שהוצב ע"י עיריית חיפה האוסר על כניסת אופניים לגן כדי ליצור עליה חובה, העולה מדיני הנזיקין, כלפי האזרח שנפגע עקב התעלמותו של אזרח אחר מן ההוריה שבתמרור. במקרנו אנו, אין עסקינן בסמכות בלבד, אלא בחבות שהוטלה בחוק על העירייה ובחוק העזר נאסר על כניסת בעלי חיים לחוף ואף הוצב שילוט. בית המשפט מוסיף וקובע בהלכת גרובנר "...כי יש לאבחן אבחן היטב בין האחריות הציבורית והמנהלית של הרשות המקומית ושל עובדיה לבין האחריות בנזיקין... אין סכנה אחת דומה לרעותה; כל מקרה ומקרה ונסיבותיו ומידתו של הפער בין הסיכון לבין האמצעי שננקט על-ידי הרשות, היא בעלת המשקל המכריע ...". (עמ' 160 לפסק הדין). בית המשפט דחה בסופו של יום את ערעור התובעים לאחר שמצא כי לא היה ביכולתה של הרשות למנוע את האירוע "...הן מבחינת אמצעיה הכספיים והן מבחינת כוח האדם שעמד לרשותה. עמדה בפני הרשות המקומית כמובן גם הברירה לסגור את הגן כליל , או לגרום לפעולותיה בתחום אחר כדי למלא בדרך זו החסר בקופתה לצורך תשלום שכרם של פקחים. אינני סבור כי הרשות המקומית שביכרה המשך קיומו של הגן והסתפקה בסיבותיו של מקרה זה רק בהצבת תמרור- הוריה, שהפך את הרכיבה על אופניים לעבירה, מבלי להציב שומר שיוודא קיום מצוות התמרור, נושאת בשל כך באחריות על - פי דיני הנזיקין למעשה עוולה של עבריין שהפר איסורי התמרור" (עמ' 161 לפסה"ד). במקרנו אנו הורה חוק העזר על איסור כניסת בעלי חיים לחוף והעירייה אף העניקה לעצמה סמכויות לאכוף איסור זה, כפי שהיה עליה לעשות. הכרעה העירייה נושאת בחובת זהירות מושגית כלפי התובעת בהיותה מוזמנת לחוף וכן בחובת זהירות קונקרטית. המסקנה המתבקשת הינה כי פקחים מטעם העירייה היו מוצבים בכל המקומות, שאינם מגודרים, מהם יכלו להגיע הסוסים. כן מתבקשת המסקנה כי למרות זאת ועל אף התחקור שביצע המנהל בסמוך לאחר האירוע- לא הוברר מהיכן ובאיזו דרך נכנסו הסוסים לחוף, ועסקינן בהנחות והשערות בלבד של המנהל שהודה במפורש כי "אין לו מושג", חרף התחקור שערך, כיצד אירע האירוע. הדעת נותנת כי אם אכן הוצבו פקחים, כפי שהוצהר- היה עליהם להבחין בסוסים עובר לכניסתם לחוף, או תוך כדי כניסתם זו. משהפקחים לא הבחינו, על פי הנטען, בכניסת הסוסים- המסקנה הינה כי לא מלאו אחר הייעוד שהיו אמורים למלא. משכך, עובר לעירייה נטל הראיה להוכיח כי לא התרשלה. ככל שהעירייה היתה משכנעת כי מי מעובדיה הבחין בסוסים בעת שדהרו אל תוך החוף, וכי לא ניתן היה למנוע דהירה זו- יכול בהחלט כי היה מקום לדחיית התביעה מטעם זה. מראיות העירייה עולה כי הסוסים אכן חדרו לחוף, אולם זו אינה יודעת באיזו דרך, אלא משערת בלבד, על אף שנטען כי בכל המקומות שלא היו מגודרים הוצבו פקחים מטעם העירייה. משכך, המסקנה המתבקשת הינה כי הפיקוח, ככל שהיה, היה לוקה בחסר וכי הפקחים שהוצבו, או מי מהם, לא מלאו אחר תפקידם. לסיכום: לאור כל האמור לעיל הנני לקבוע כי העירייה חבה בחבות בנזיקין כלפי התובעת בגין האירוע וכי זו הופרה על ידה, ועל כן עליה לשאת בנזקי התובעת. שיעור הנזק מבוא התובעת, אלמנה ואם לילד, הינה אישה קשת יום אשר מאז נעוריה לא שפר עליה גורלה. מדו"ח רציפות בעבודה של המל"ל שהוגש ע"י הנתבעת (נ/1) ומעדות התובעת הוברר כי עובר לתאונה עבדה במשק הבית וכי גם לאחריה הינה ממשיכה בעבודתה זו. בשנת 2003 הגישה התובעת תביעה לגמלת נכות כללית. מהתיעוד הרפואי שהוגש ומדו"ח הועדות הרפואיות עולה כי הינה סובלת ממגבלות שאינן קשורות לתאונה. כן עולה מהתיעוד שכשלוש שנים עובר להגשת תביעתה עבדה במשק הבית. הנכות הרפואית והתפקודית ממקום האירוע הועברה התובעת באמבולנס לביה"ח מאיר בכפר סבא. בבדיקה בחדר המיון נבדקה וצולמה עקב חבלה לשוק וקרסול ימין שגרמו לפגיעה פתוחה בשוק המרוחק. בהמשך טופלה התובעת במשך כשלושה שבועות בחבישות מקומיות. בשנת 2006, כ-7 שנים לאחר קרות האירוע, נגרם זיהום בגיד האכילס שהצריך טיפול מקומי עד להחלמה. פרופ' סלעי קשר בין האירוע לבין הזיהום. התובעת נסמכה על חוות דעתו של ד"ר טיטיון, בעוד שהנתבעת נסמכה על חוות דעתו של ד"ר ולנטין זי'טלני אשר מצא כי בגין האירוע לא נותרה לתובעת כל נכות ולא מצא כל קשר בינו לבין הזיהום בקרסול ימין שהתפתח כשבע שנים לאחר מכן. נוכח הפער שבין חוות הדעת, מונה פרופ' סלעי כמומחה רפואי לבדיקת התובעת מטעם בית המשפט. בבדיקתו את התובעת ביום 2.3.09 מצא פרופ' סלעי כי התובעת מתהלכת ללא צליעה במגפיים גבוהות; אין דלדול שרירים בשוקיים או בירכיים; אין דפורמציה במבנה הקרסוליים; במישוש גיד האכילס נמושה אי סדירות לא רגישה למגע בגיד עצמו; תנועות מפרק הקרסול מלאות ושוות לשמאל; התובעת התלוננה על כאב בביצוע הכיפוף הגבי; התובעת עמדה היטב על עקבים ובהונות. התובעת התלוננה בפני המומחה כי אינה יכולה לעסוק בספורט כבעבר עקב העדר בטחון. כן התלוננה על כאבים שמתגברים ומתפשטים לכל אורך השוק, וכמו כן כי הינה מתקשה בעבודתה ולכן עובדת בעבודות קלות בלבד. הוסיפה וטענה התובעת כי הינה מתקשה בנעילת נעלי עקב. יאמר כי בבדיקתה חלצה התובעת את נעליה ללא מגבלה נראית לעין. פרופ' סלעי מצא כי קיימת אצל התובעת אי סדירות קלינית בלבד על הגיד העלולה לגרום לכאב מקומי ובמקרים חריגים להצריך טיפול ניתוחי אמבולטורי שלאחריו תדרש מנוחה של כ-6 שבועות. להערכתו, הסיכון לצורך בניתוח כזה הינו קלוש. המומחה קישר בין האירוע לזיהום שהתפתח 7 שנים לאחר מכן. כאמור, פרופ' סלעי קבע לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 5% בהתאמה לס' 35 (1)(ב) לתקנות, המקנה נכות "עקב מצב לאחר פציעה בקרסול ימין עם השפעה קלה מאוד על כושר הפעולה הכללי והתנועות". (עמ' 3 לחוו"ד). פרופ' סלעי העריך כי התובעת היתה באי כושר מלא לעבודה למשך 4-6 שבועות וכושר חלקי בשיעור של 50% למשך 2-3 שבועות נוספים. נוכח מצבה הרפואי הכללי של התובעת כמשתקף בתיעוד שהגישה הנתבעת, שיעור הנכות והשתכרויותיה, סבורני כי אין מקום לכמת את שיעור נכותה התפקודית, וכי יש לפסוק לה פיצוי גלובלי בגין אובדן כושר השתכרות שכן יש להניח כי נכותה בגין האירוע משפיעה במידה קלה ביותר על כושר עבודתה. הפסד השתכרות לעבר ולעתיד לטענת התובעת, עובר לתאונה, עבדה בעבודת משק הבית ובטיפול בילדים וכי השתכרה כ-3,000-4,000 ₪ לחודש. לאחר התאונה הומלץ לתובעת ע"י רופאיה על אובדן כושר עבודה עד ליום 31.12.99. נראה כי המלצות אלו נתנו, בין היתר, עקב חרדות שתקפוה בגין האירוע, על רקע מצבה הנפשי עובר לתאונה. מטופס המל"ל עולה כי התובעת עבדה עד לחודש יוני 1999 והשתכרה בממוצע כ- 2,150 ₪ לחודש (נומינאלי) וכי בחודש ינואר 2000 שבה לעבודה במשק הבית, אולם בשנים שלאחריה פחתה השתכרותה לכדי 500-1,500 ₪ לחודש. כאמור, פרופ' סלעי קבע לתובעת נכות אובדן כושר עבודה לתקופה קצרה יותר. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובעת לא היתה מסוגלת לעבודה במשך כ- 4 חודשים ועל כן הנני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 8,600 ₪ בגין הפסד השתכרות מלא לתקופה זו. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסך כולל של 9,202 ₪ ועל כן סך כל הפיצוי הינו 17,802 ₪ נכון למועד פסה"ד. באשר להפסדי שכר לעבר ולעתיד- מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה פיצוי גלובלי בסכום של 15,000 ₪ בגין הפסד השתכרות חלקי לעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד. סה"כ הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד- 32,782 ₪. נזק לא ממוני מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה פיצוי בסך של 20,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד התאונה. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית בסך של 10,700 ₪ וסה"כ הפיצוי 30,700 ₪. הוצאות לעבר ולעתיד התובעת נדרשה לטיפול רפואי ולנסיעות לטיפול רפואי. מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לה על דרך של אומדנה פיצוי בסך כולל של 1,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד. סיכום להלן סיכום נזקי התובעת: הפסד השתכרות לעבר ולעתיד - 32,782 ₪ נזק לא ממוני- 30,700 ₪ הוצאות לעבר ולעתיד- 1,000 ₪ סה"כ- 64,482 ₪. סוף דבר אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 64,482 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 22%, כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסה"ד. כן תשיב הנתבעת לתובעת את הוצאותיה בגין שכ"ט המומחים ואגרת ביהמ"ש. ההוצאות תשאנה הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל הוצאה והוצאה. תאונות רכיבה על סוסאחריות העירייה בנזיקיןעירייה