פסק דין 1. ביום 12.8.03 הואשם המערער בבימ"ש לתעבורה בבאר שבע בכך שאותו היום נהג משאית בכביש באר שבע-דימונה שעה שהיה פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה בגדרו של גזר דין שניתן נגדו בת.פ. 133646/02 בבימ"ש לתעבורה בחדרה. שוטר שעבר במקום סימן לו לעצור, אולם הוא לא ציית והחל מדהיר המשאית באותו הכביש כשהשוטר דולק אחריו ותוך שהנאשם מסכן רכבים שהגיעו מולו במהלך עקיפות שעקף מכוניות שנסעו לפניו. בשל כל אלה הוא הואשם בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח, אי ציות להוראות שוטר ונהיגה בקלות ראש. אותו היום הוא נעצר והובא בפני שופט שהחליט לשחררו בערובה ולפסול רשיון הנהיגה שלו עד תום ההליכים. ביום 24.6.04 הודה המערער במעשים ובעבירות שיוחסו לו, הורשע עפ"י הודאתו ועניינו נשלח לתסקיר שרות המבחן. בעקבות דחיות שנתבקשו ע"י שרות המבחן והסנגור, התקיימה ישיבת הטיעונים לעונש ביום 27.2.05. בגזר הדין הוטל על הנאשם קנס בסך 2000 ₪ והוא נפסל מקבלת רשיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים ממנה ינוכו "ששה חודשי פסילה שריצה הנאשם עד תום ההליכים". ב"בקשה להבהרת גזר הדין" שהגיש הסנגור לבימ"ש קמא הוא ציין כי המערער נפסל מלהחזיק רשיון עד לתום ההליכים עוד ביום 12.8.03, דהיינו 18 חודשים בטרם ניתן גזר הדין, ועל כן מן הדין לתקן הדבר בגזר הדין על דרך ניכוי מלוא אותה התקופה מתקופת הפסילה שנגזרה על המערער. בהחלטה שניתנה באותה בקשה נקבע ע"י בימ"ש קמא כי: "עפ"י החוק "פסילה עד תום ההליכים" הינה ששה חודשים בלבד - אלא אם כן צויין אחרת בהחלטת הפסילה. בתיק זה, משלא צויין אחרת, הפסילה הסתיימה אחרי ששה חודשים ולכן נלקחו בחשבון אך ורק ששה חודשי פסילה בפועל". כנגד גזר הדין וההחלטה הנ"ל הוגש ערעור זה שבפני, כאשר לטענת ב"כ המערער דין היה שתנוכה מלא תקופת פסילת הביניים שעד תום ההליכים [דהיינו מאוגוסט 2003 ועד למתן גזה"ד ב-27.2.05] מעונש הפסילה בפועל. 2. ב"כ המערער אינו חולק כי בהתאם להוראת ס"ק 50 (ב) לפקודת התעבורה לא תארך "פסילה עד תום הליכים" מעבר ל-6 חודשים, ככל שבימ"ש לא הורה אחרת - וכי הוראה אחרת שכזו לא ניתנה בגידרה של אותה החלטה. אלא שטוען הוא כי "הוראה אחרת" שכזו כלולה במשתמע באותה ההחלטה - שכן "הפסילה עד תום ההליכים" היתה חלק מתנאי השחרור בערובה ובתור שכזו עומדת היא בתוקפה עד לתום ההליכים. לחילופין טוען הוא כי המערער לא היה מודע להוראת ס"ק 50 (ב) לפקודה, עובדה שלא נחפז בתום ששת החודשים לבקש חזרה את רשיונו שהופקד, ועל כן לפנים משורת הדין צריך היה בימ"ש קמא להביא נתון זה בכלל שיקולי הענישה. 3. דין שתי הטענות להידחות. לשונו של ס"ק 50 (ב) לפקודה ברורה וחד משמעית ולפיה, בהעדר "הוראה אחרת" - פשוטה כמשמעה - תהיה "פסילת הביניים" בת ששה חודשים בלבד. העובדה שביהמ"ש הורה על "פסילה עד תום ההליכים" כחלק מתנאי השחרור בערובה - אין בה משום "הוראה אחרת" לא במפורש, לא במשתמע ואף לא ברמז. ברור הוא כי הנאשם רשאי היה בתום ששת החודשים ממתן אותה ההחלטה לקבל רשיונו לידיו [ר' בש"פ 9673/04 - טרם פורסם]. מכאן לטענה של "לפנים משורת הדין". העבירות בהן הורשע המערער ונסיבות ביצוען, הן קשות וחמורות וחורגות בטיבן מה"היבט התעבורתי" גרידא. המערער נהג משאית בכביש בין-עירוני, שעה שפסול היה לנהיגה. הוא לא ציית להוראת שוטר לעצור, נמלט מהשוטר בנסיעה מהירה תוך עקיפות מסוכנות וסיכון הנוסעים ברכבים הבאים מולו. חסד עשה עמו בימ"ש קמא בהסתפקו בדרכי ענישה תעבורתיות בלבד לאותם מעשים ועבירות ומשלא אחז כנגדו בדרכי ענישה נוספות שיבטאו החומרה ה"לבר תעבורתית" של אותה פרשת עבירות. בימ"ש קמא גילה דעתו מפורשות בגזר הדין כי עונש הפסילה בפועל של 11 חודשים שהטיל על המערער נקבע וחושב על ידו כך, שמאותה תקופה ינוכו 6 חודשי הפסילה שעד תום ההליכים כמניינם עפ"י ס"ק 50 (ב) לפקודה ושעל דעת כך קצב את היקף תקופת הפסילה כאמור. 4. נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המערער, התוצאה העונשית הכוללת שבגזר הדין אינה חמורה כל עיקר - אדרבא, נוטה היא לקולא של ממש. נוכח כל זאת, איני מוצא נימוק או טעם להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא ומחליט לדחות הערעור. משפט תעבורהנהיגה בשלילהמשאית