סעיף 9 לחוק הערבות בא להבטיח כי ערב שמילא אחר ערבותו יהא זכאי לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו. הערב זכאי לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו (בתוספת הוצאות סבירות). הוראה זו מקנה לערב שפרע את החוב את הזכות להשבה מן החייב העיקרי . הוראת סעיף 9 לחוק קובעת: "זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו, בתוספת הוצאות סבירות שהוציא לרגל הערבות וריבית בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א -1961, מיום מילוי הערבות או מיום ההוצאות". מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סעיף 9 לחוק הערבות: פתח דבר התובע והנתבע 2 העמידו למבשלות בירה ישראל בע"מ (להלן - הנושה) ערבויות בנקאיות לשם הבטחת פרעון חובות הנתבעת 1 כלפי הנושה. רק הערבות הבנקאית, שהעמיד התובע, חולטה על ידי הנושה. התביעה המונחת בפני הינה תביעת התובע לחיוב הנתבעת 1 להשיב לתובע את סכום הערבות שחולט בסך 416,670 ₪ בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן - החוק), ולחיוב הנתבע 2 בגין חלקו היחסי באותה ערבות, בסך 208,335 ₪, בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק. רקע עובדתי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדות הבאות: אביו של התובע ואביו של הנתבע 2, הינם אחים, המחזיקים במשותף במניותיה של הנתבעת 1. התובע והנתבע 2 הינם, איפוא, בני דודים. ביום 16.5.07 העמיד כל אחד מהצדדים, התובע והנתבע 2, לטובת הנושה ערבות בנקאית בסך 500,000 ₪. ערבות אחת - מחשבונו של התובע, והאחרת - מחשבונו של הנתבע 2. העתקי הערבויות צורפו לתצהיר עדותו של התובע. ביום 25.11.07 פנה הנושה לבנק בבקשה לחילוט סך 416,670 ₪ מתוך סכום הערבות הבנקאית, שהעמיד התובע, וזאת בשל חובות הנתבעת 1 לנושה. העתק פניית הנושה לבנק צורף לתצהיר עדותו של התובע. הבנק נעתר לבקשה, והסך הנ"ל חולט. טענות הצדדים התובע טוען, כי ערבותו חולטה ממניעים זרים ופסולים על רקע סכסוך, שפרץ במהלך שנת 2007 בין שתי המשפחות. לטענת התובע, הגם שהוא והנתבע 2 ערבו לאותם חיובים ובאותם סכומים בדיוק, הודיע אביו של הנתבע 2 לנושה, כי לפרעון חובותיה של הנתבעת 1, ניתן לחלט את ערבותו של התובע. לכן, סכום החוב חולט על ידי הנושה מהערבות הבנקאית שהעמיד התובע בלבד. התובע טוען, כי בעוד שהוא נשא בתשלום חובה של הנתבעת 1 לנושה, הנתבע 2 - שערב עימו לאותם חיובים - לא שילם לנושה דבר. לפיכך, התובע טוען, כי על הנתבעת 1 לשפותו על התשלום ששילם לנושה בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק, ועל הנתבע 2 לשפותו ב- 50% מסכום הערבות שחולט, בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק ועל פי חלקו היחסי של הנתבע 2 בערבות. מנגד, הנתבע 2 טוען, כי הוא והתובע עסקו בגביית כספים מלקוחותיה של הנתבעת 1 וחברה נוספת, המצויה גם היא בבעלות משפחות הצדדים, כך שבכיסם היו מצויים - לא פעם - סכומי כסף רבים. לטענת הנתבע 2, הוסכם עם התובע, כי כל זמן שלא יופקדו בחשבון החברות המשותפות כספים שאמורים להתקבל ממכירות ו/או לא יופקדו כספים שנגבו מלקוחות , תחולט ערבותו הבנקאית של מי שאחראי לכך בגובה הסכום החסר. הנתבע 2 טוען, כי התובע שלח יד - במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 - בכספים שגבה מהלקוחות בסך 416,670 ₪, ולא הפקידם בחשבון החברות המשותפות, למרות שהתבקש לעשות כן. לפיכך חולטה הערבות הבנקאית, שהעמיד התובע, באותו סכום כסף שהעלים. הנתבע 2 טוען עוד, כי התובע הגיש תביעתו זמן רב לאחר שערבותו הבנקאית מומשה. דיון והכרעה למקרא טענות הנתבע 2 עולה, כי בפיו של הנתבע 2 שתי טענות הגנה עיקריות. האחת, הסכמה מראש לחילוט ערבותו של מי שנמנע מהעברת כספי לקוחות לחשבון החברות המשותפות. השניה, כי התובע למעשה גנב את כספי הלקוחות, ועל כן, בהתאם למוסכם, ערבותו חולטה. אשר לעצם ההסכמה. על הנתבע הנטל להוכיח את ההסכמה הנטענת על ידו. בענין זה, הנתבע העיד בסעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית כדלקמן: "סוכם כי כל זמן שלא יופקדו בחשבון החברות המשותפות כספים שהיו אמורים להתקבל ממכירות שבוצעו בתחום אחריותנו ו/או לא יופקדו כספים שגבינו מלקוחות של החברות המשותפות - תחולט הערבות הבנקאית של מי שאחראי לכך, בגובה הסכום החסר". ב"כ הנתבעים, בסיכומיו בדיון בבקשת הרשות להתגונן, טען גם הוא: "סוכם כי כל אחד יתן ערבות אישית ישירה לספק הראשי. כלומר אם יש חוסר בכספים אפשר להפעיל את הערבות האישית ..." (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 19.4.09, שורות 10-12). אך זאת ותו לא. לא הובאה בפני כל ראיה התומכת בטענה בדבר קיומה של ההסכמה הנטענת. הטענה בדבר קיומה של ההסכמה כאמור, הועלתה על ידי הנתבע 2 באופן סתמי וללא ביסוס. אכן, חוזה יכול להעשות גם בעל פה, אך כדברי המלומדת ג. שלו בספרה דני חוזים-החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי תשס"ה-2005, עמ' 377-378: "מובן שיש להוכיח חוזה בעל פה בראיות מספיקות, ובהעדר מסמך כתוב עשויה הוכחת חוזה בעל פה לעורר קשיים". יצויין, כי בדיון בבקשת הרשות להתגונן נחקר הנתבע 2 ביחס למהותה של הערבות. בעמ' 4 לפרוטוקול מיום 19.4.09, העיד הנתבע: "ש. אתה מאשר כי הערבות הזאת ניתנה לספק להבטחת חובות של החברות עבור הספק? ת. זה הערבות כן. הכוונה של הערבות למה בכסף שלנו של כל אחד? כי כל אחד גובה כסף כמו שאמרתי בהתחלה, זה להבטחת הכסף שכל אחד שמחזיק אותו לטובת החברות". מחד, הנתבע 2 מאשר, שהערבות נועדה להבטיח את תשלום חובה של הנתבעת 1 לנושה. מאידך, ובאותה נשימה, הנתבע 2 טוען, שהערבויות נועדו להבטיח את הכסף הנגבה על ידי התובע והנתבע 2 עבור החברות, ברוח ההסכמה שלקיומה הוא טוען. ברי כי הדברים אינם מתיישבים זה עם זה. מה גם, שמנוסח הערבות הבנקאית עולה באופן חד משמעי, כי הערבות ניתנה לטובת הנושה ולא לשם הבטחת אי אילו כספים הנגבים מלקוחות עבור החברות הנמצאות בבעלות בני המשפחה. בנוסף, איזה הגיון יש בהעמדת ערבות לטובת נושה - צד ג' - כאשר המדובר בערבות שנועדה, לטענת הנתבע 2, להבטיח הפקדת כספי לקוחות בחשבון החברות המשותפות? לו ביקשו הצדדים להבטיח, כאמור לעיל, העברה תקינה של הכספים הנגבים לקופת החברות, ברי כי הערבות היתה ניתנת ניתנת לטובת החברות המשותפות או איזו מהן ולא לטובת צד ג' כלשהו. מטעמים אלו אין לי אלא לדחות את טענת הנתבע 2, כי הערבות הנבקאית שהעמיד התובע חולטה נוכח קיומה של הסכמה על חילוט ערבותו של מי שנמנע מהעברת כספים לקופת הנתבעת 1. אשר לטענה בדבר גניבת כספי הנתבעת 1 על ידי התובע, בגינה חולטה - לטענת הנתבע 2 - הערבות שהעמיד התובע. לאחר שעיינתי בראיות הצדדים בענין זה ושמעתי את עדיהם, באתי לכלל מסקנה כי הטענה לא הוכחה, ודינה להידחות. בסעיף 19 לתצהיר עדותו העיד הנתבע 2: "בין הימים 19.6.07 ועד ליום 2.7.07 בוצעו מכירות בנקודת המכירה שלנו בטירה אולם כספי הפדיון שקיבל בהא (התובע - נ"ש) בתקופה זו לא הופקדו באף לא אחד מחשבונות הבנק של החברות המשותפות. מדובר בסכום של 416,670 ₪". בחקירתו של הנתבע 2 בדיון בבקשת הרשות להתגונן הוא העיד כדלקמן: "… ההגנה שלי שהמשיב (התובע - נ"ש) החזיק בכסף ממכירות במחסן בחברות המשותפות ולא הפקיד אותם. אז בקשנו הרבה פעמים בהרבה שיחות גם בטלפון וגם באופן אישי ... אז חלטנו את הערבות הבנקאית" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 19.4.09, שורות 1-3). גם אביו של הנתבע 2, מר מואייד דעאס (להלן - מואייד) העיד אודות אי הפקדת הכספים על ידי התובע (סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית של מואיד; עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 24). מנגד, התובע העיד, כי את מה שגבה הפקיד בבנק, וכי לאחר ביצוע המכירות נהג לשים את הפדיון בכספת ולהפקידו בבנק למחרת (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 20-23 ושורות 31-32). תימוכין לגירסתו של התובע, המכחיש את הגניבה הנטענת, כאמור לעיל, נמצאת בעדותו של אביו, מר איאד עבד אלרחים דעאס (להלן - איאד), שהעיד כי לא יתכן שבמשך שלושה שבועות לא נעשו הפקדות, וכי הפקדות היו גם היו (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 8 ושורות 8-29). מונחות, איפוא, בפני, שתי גירסאות, כשכל אחת מהן נתמכת בעדותו של בן משפחה. על הנתבע - הטוען לגניבה - להרים את הנטל ולהוכיח הגניבה. עסקינן בטענה המייחסת לתובע מעשה פלילי של גניבה ומעילה בכספי הנתבעת 1. בע"א 475/81, זיקרי נ' כלל חברה לביטו בע"מ, פד"י מ(1)589, 598, נאמר: "... שהצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים". נטל הראיה במקרים מסוג זה, אותו יש להטיל על הנתבע 2, הינו כבד ומוגבר, בענין זה ראה את שנאמר בספרו של י.קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע-2009, עמ' 1775 - 1777. כן ראה הדברים שנאמרו בע"פ 232/55, גרינוואלד נ' היועמ"ש, פד"י יב 2017, 2063: "גם בדיון האזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות הענין, למשל תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם, מאשר בזה הסובב עילה של רשלנות ". יש לבחון, איפוא, האם הנתבע 2 עמד בנטל להוכיח, כי התובע שלח ידו לכספי הלקוחות. הנתבע 2נשאל בחקירתו, מהי האסמכתא המצויה ברשותו לכך שהתובע גזל מכספי הנתבעת 1 סך של 416,670 ₪. בתשובתו הפנה הנתבע 2 לטבלה, שהתובע - לטענתו - שלח אליו, ואשר צורפה כנספח ג לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 19.4.09, שורות 24-26). לטענת הנתבע 2, המדובר בטבלת אקסל, המפרטת מכירות שעשה התובע ללקוחות, ושתמורתן - לטענת הנתבע 2 - לא הופקדה בחשבון החברות (סעיפים 20, 29 לתצהיר עדותו של הנתבע 2). בהמשך דבריו, שב הנתבע 2 ומאשר, כי טענתו להעלמת כספים בסכום של 416,000 ₪ מבוססת כל כולה על הטבלה האמורה (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 19.4.09, שורות 6-7). הטבלה אליה מפנה הנתבע 2 מרכזת רשימה ארוכה של תאריכי מכירות, סוג המוצר הנמכר, הכמות הנמכרת, מחיר לפריט/יחידה וסך התמורה עבור המכירה. אף אם סיכום הסכומים המופיעים בטבלה, מוביל לסך של כ-416,000 ₪, כנטען על ידי הנתבע 2 (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 19.4.09, שורות 30-31), ברי כי אין בכך כדי להוכיח את הטענה ולפיה התובע גנב סכום זה מכספי הנתבעת 1. לכל היותר, יש ברשימה זו כדי להעיד על עצם ביצוע מכירות בהיקף מסוים, אך אין בה, בשום אופן, כדי ללמד ו/או כדי להעיד, על אי הפקדת התמורה אצל הנתבעת 1 ונטילתה לכיסו הפרטי של התובע, כפי שטוען הנתבע 2. מעצם ביצוע מכירות בסכומים מסוימים ועד הטענה לגניבת סכומי התמורה שהתקבלה - המרחק הינו רב, והנתבע 2 לא הציג שום ראיה שיש בה כדי לגשר על פני פער זה. יתירה מכך, לא הוכח מי ערך את אותה טבלה. בעוד שהנתבע 2 טוען, כי התובע הוא שערך והעביר לידיו את הטבלה האמורה (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 19.4.09, שורות 13-14), התובע העיד, כי תוכנת האקסל היא של הנתבע 2, כאשר התובע לא דיווח לנתבע 2 על נתוני המכירות שביצע (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 8 ושורות 13-14). עסקינן בטבלה שכלל לא ברור מי ערך אותה ועל בסיס אילו נתונים נערכה. יצויין, כי גם עדותו של מואייד - אביו של הנתבע - בענין זה, אין בה כדי להועיל לנתבע 2. מואייד העיד: "ש. אני אומר לך שטבלת האקסל הזו זה בעצם מסמך שאתם כתבתם ועשיתם ופיברקתם אותו ולא משקף שום דבר אלא נועד לצורך התביעה הזו כדי ליצור יש מאין. יש לך הוכחה שבהא (התובע - נ"ש) ערך את המסמך הזה? ת. זה מחשב. זה לא בכתב יד. ש. בהא לא יודע לכתוב? ת. הוא מדפיס במחשב. ש. ז"א שאתה טוען שהראיה לזה שבהא (התובע - נ"ש) כתב את המסמך זה שהוא על המחשב? ת.כן" (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 16-23). מיותר להכביר מילים באשר לעוצמת "הראיות" להוכחת הטענה שהטבלה נערכה על ידי התובע. אין איפוא, ברשות הנתבעים כל ראיה, כי הטבלה נערכה על ידי התובע ונשלחה על ידו אליהם. זאת ועוד. מחד, הנתבע 2 העיד כי "מ-19.6.07 אני יודע שחסר כסף בקופה, שהוא עדיין לא הפקיד את הכל ..." (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 19.4.09, שורה 23). מאידך, העיד הנתבע 2: "אני לא מתעסק בהנה"ח. אני מנהל הפצה הייתי בתקופה הזו. אני יושב עם הגורמים - בהא או כל גורם אחר. אני לא מנהל חשבונות ולא בודק את החשבונות ולכן אני לא יודע" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 3-4). כיצד מי שלדבריו אינו בקי ומצוי בהנהלת חשבונות יודע כי בקופה חסר כסף?! לנתבע 2 הפתרונים. עוד יצויין, כי עסקינן בטענה לגניבת סכום כסף נכבד. חרף זאת, הנתבע 2 העיד, כי לא הגיש תלונה למשטרה אודות הגניבה הנטענת (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 19.4.09). על אי הגשתה של תלונה במשטרה, העיד גם מואייד, אביו של הנתבע 2 (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 30-31). אי הגשת תלונה אודות גניבה של סכומים כה גבוהים, מעלה גם היא סימני שאלה ותהיות ביחס למידת נכונותה ואמיתותה של טענת הגניבה. לכך מצטרפת העובדה, כי מואייד העיד, שהוא עצמו אינו מכיר כל חשבונית וכל תעודת משלוח, וכי אין זה מתפקידו לבדוק את הדברים. לדבריו, ישנה הנהלת חשבונות המופקדת על נושאים אלה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 20-22). גם הנתבע 2 עצמו העיד, כפי שפורט לעיל, כי הוא אינו מתעסק בהנהלת חשבונות. יחד עם זאת, הנתבעים לא הביאו לעדות מי מהגורמים הרלוונטיים בנתבעת 1, אשר עסקו בהנהלת החשבונות, לא רואה החשבון של החברה ואף לא מנהל חשבונות, שלשיטתם של הנתבע 2 ואביו, הם הבקיאים בנעשה בקופת הנתבעת. הלכה פסוקה ומושרשת היטב הינה, כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו". י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע-2009, עמ 1889. לכל האמור לעיל מצטרפת העובדה, כי טרם חילוט הערבות, לא נשלח לתובע כל מכתב המפנה אליו אצבע המאשימה אותו במעילה תוך מתן התראה, שאם לא יחזיר את הכסף שניטל על ידו, תחולט הערבות שנתן (עדותו של מואייד, בעמ' 24 לפרוטוקול, שורות 2-4). יצויין, כי גם אם מתדפיסי הבנק שצורפו לתצהיר עדותו של הנתבע 2 (נספחים 3 ו-4), נראה כי בין המועדים 19.6.07 ועד ליום 2.7.07 התובע לא ביצע כל הפקדה בחשבונה של הנתבעת 1, כטענת הנתבע, אין הדבר מעיד על גניבת הכספים. אביו של הנתבע 2 העיד, כי לעיתים עבר שבוע, שבועיים ואף שלושה מבלי שיופקדו כספים וכי בהחלט יתכן מצב שבו הכסף "ישב" בכספת אפילו חודש ימים, בטרם הופקד (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 25-28). משמעות הדברים הינה, כי אין ללמוד מתקופה של שבועיים ללא הפקדה על גניבה כלשהי. די בכל אלה על מנת לקבוע, שהנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח שהתובע גנב מכספי הנתבעת 1. לפיכך נשמט הבסיס תחת ההצדקה למתן הוראה לחילוט ערבותו של התובע לבדה, וכי אין מקום להותיר את התובע, כשהוא לבדו נושא בעול התשלום לנושה. ב"כ הנתבע 2 טענו בסיכומיהם, כי אין מדובר בערבות לחובות הנתבעת 1, הואיל והנושה עצמו כלל לא ידע על כך, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 3 לחוק. אלא, שהנתבע 2 בסעיף 8 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן העיד: "עוד טרם תחילתו של הסכסוך, וכדי למנוע 'אי נעימויות' ו/או 'תקלות מצערות' (כפי שאכן ארע בפועל) הוחלט כי בהא (התובע - נ"ש) ואני נוציא מחשבוננו ערבות בנקאית לטובת מבשלות בירה ישראל בע"מ" (הנושה - נ"ש). הנתבע 2 מאשר, איפוא, כי המדובר היה בערבות שהוצאה להבטחת חובות הנתבעת 1 כלפי הנושה. כל נסיון לטעון כעת אחרת הינו בבחינת נסיון סרק. זאת ועוד. בסעיף 1(א) לחוק נאמר: "ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי" במקרה דנן נמסרה הערבות הבנקאית על ידי התובע לידי הנושה, על מנת שזו תוכל לעשות בה שימוש לשם גביית חובותיה של הנתבעת 1 לנושה. ממילא מדובר בערבות של התובע לחובות הנתבעת 1. הסעדים המבוקשים משחולטה הערבות שהעמיד התובע, מהם הסעדים העומדים לרשותו כלפי כל אחד מהנתבעים? הוראת סעיף 9 לחוק קובעת: "זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו, בתוספת הוצאות סבירות שהוציא לרגל הערבות וריבית בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א -1961, מיום מילוי הערבות או מיום ההוצאות". בע"א 7084/97, תגל (תעופה) תעשיות גומי בע"מ נ' פקיד שומה חיפה, פד"י נד(5)860, 866, נאמר: "סעיף 9 לחוק הערבות בא להבטיח כי ערב שמילא אחר ערבותו יהא זכאי לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו. הערב זכאי לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו (בתוספת הוצאות סבירות). הוראה זו מקנה לערב שפרע את החוב את הזכות להשבה מן החייב העיקרי ...". על הנתבעת 1, בהיותה החייב העיקרי, להשיב, איפוא, לתובע סך 416,670 ₪. אשר למערכת היחסים של התובע והנתבע 2. הואיל ואין מחלוקת, כי הנתבע 2 ערב גם הוא להבטחת חובות הנתבעת 1 לנושה, עסקינן בריבוי ערבים. בענין זה קובעת הוראת סעיף 13 לחוק: "שניים או יותר שערבו חיוב אחד, אם במאוחד ואם בנפרד, יהיו אחראים יחד ולחוד; ואם היה היקף הערבויות שונה, יהיו אחראים כאמור בתחום הערבות המשותפת; והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן הערבויות". מלשונו של הסעיף עולה, כי הוא מתייחס למישור היחסים שבין הערבים והנושה. נראה כי סוגיית היחסים בין הערבים ובין עצמם, אינה מוסדרת בחוק, כי אם בחיקוק אחר, חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), שם נקבע בסעיף 56: "(א) שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים. (ב) חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע מהם לפי חלקיהם ..." בת"א(חי')1005/05, איתן נ' משה, לא פורסם, נאמר: "חוק הערבות לא כולל הוראה מפורשת בענין זכות ההשתתפות בין הערבים או אופן חלוקת נטל החיוב בינם לבין עצמם ... האחריות 'יחד ולחוד' בסעיף 13 לחוק הערבות, משמעותה אפוא במישור היחסים שבין הערבים לבין הבנק. בענייננו, החוב מול הבנק הוסדר במלואו והמחלוקת היא במישור היחסים שבין הערבים לבין עצמם, סוגיה המוסדרת בחוק החוזים, ועל כך נעמוד להלן ... אלמלא זכות ההשתתפות, היו החייבים נתונים לחסדיו של הנושה, אשר יכול היה להטיל את המעמסה על החייב שיראה לו, ואילו החייבים האחרים היו מתעשרים על חשבון החייב, אשר נאלץ לפרוע את החוב, ובכך שיחרר אותם מן הנטל המשותף. העיקרון אינו שולל את זכות הנושה לגבות את מלוא החוב מהחייב שיראה לו, אך החייב ששילם, זכאי להשתתפות מן החייבים האחרים ... חלוקה של נטל החיוב לפי הסכם בין החייבים, אינה תנאי מוקדם להחלת זכות ההשתתפות. סעיף 56(א) קובע חזקה, שמקורה בעקרון השיוויון, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ובתחושת הצדק, לענין חלוקת הנטל בין החייבים ... על חזקה זו של דין ההשתתפות ניתן להתנות בהסכם. ואכן, כאשר קיים הסכם בין החייבים בדבר דרך חלוקת נטל החיוב, גובר ההסכם על החזקה ויש לנהוג על פיו ... עם זאת, בהעדר הסכם, ובהעדר ראיה לסתור, נותרת החזקה על כנה, וזכות ההשתתפות ממשיכה להתקיים". ומן הכלל אל הפרט. ערבותם של התובע והנתבע 2 זהה, הן בסכומה והן בתנאיה. הנתבע 2 לא הוכיח קיומו של הסכם כלשהו ביחס לדרך חלוקת נטל החיוב. כיוון שכך, חזקה שהתובע והנתבע 2 ביקשו לשאת בנטל החיוב בחלקים שווים ביניהם. לפיכך, זכאי התובע להיפרע מהנתבע 2 בסך הנתבע על ידו, היינו, בסך 208,335 ₪, סכום המהווה 50% מסכום הערבות שחולט. סוף דבר התביעה מתקבלת כדלהלן: 1. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 208,335 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 13.4.08, ועד התשלום המלא בפועל. 2. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות התובע בסכומים הבאים: 2.1 סך של 2,641 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 2.2 סך של 2,910 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.10.11 ועד התשלום המלא בפועל. 3. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישאו בשכ"ט ב"כ התובע בסך 17,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 4. בנוסף לסכומים האמורים בסעיפים 1-3 לעיל תשלם הנתבעת 1 לתובע את הסכומים הבאים: 4.1 סך של 208,335 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 4.2 הוצאות משפט בסך של 2,640 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 1 546783134.3 הוצאות משפט בסך של 2,909 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.10.11 ועד התשלום המלא בפועל. 4.4 שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ערבות