מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סכסוך בנושא הקמת חברה: התביעה- כללי במוקד התובענה, חברה בע"מ שהוקמה בחודש מאי 2005, ע"י עו"ד דורון מוזס (להלן: "הנתבע"), בשם "אדן יניב שווק בע"מ (להלן: "החברה") ליבוא קלנועיות מחו"ל ושיווקן בישראל. התובע עותר לחייב את הנתבע להשיב לו סך 100,000 ₪ ששילם לנתבע לצורך רכישת מניות ורישום בעלותו בשיעור של 1/3 בחברה שעמדה לקום באותה עת. לטענתו הכסף שולשל לכיסו של הנתבע שהקים את החברה, ולא רשם אותו כבעל מניות. כל הפעילות בחברה (הכנסות והוצאות) נעשתה מאחורי גבו ללא ידיעתו ושיתופו, בתרמית תוך שהנתבע עושה בכספים כבשלו, ועל כן הוא מבקש לחייב את הנתבע בהשבת סך השקעתו בחברה. יובהר כי התביעה אינה נגד החברה ואף לא נגד השותף הנוסף בחברה, מר ניר רז, חברו של התובע והרוח החיה בחברה, אלא נגד הנתבע לבדו. התביעה הוגשה כתביעה עם סעד למתן חשבונות ו/או תביעה כספית, ברם בסופו של יום זנח התובע עתירתו למתן חשבונות והוא עותר בסיכומיו אך לסעד של השבת הסך של 100,000 ₪ ששילם בתמורה לקבלת 1/3 בחברה העתידה לקום. אוסיף כבר עתה, כי לא בכדי נזנח הסעד של מתן חשבונות, שכן ברור לתובע כי בסיכום הכללי, החברה לא הרוויחה בשום שלב אלא פעלה בהפסד תדיר ואם הייתה התביעה להצהרה כי הוא בעל 1/3 המניות, הרי שהתובע הוא זה שצריך היה לשלם. העילה בתביעה היא אפוא לא דרישה לקבל 1/3 בחברה או דרישה להתחשבנות אלא דרישה מהנתבע להחזיר לו את השקעתו לאחר שעסקי החברה כשלו. הצגת הסעד בדרך זו מכתיבה הצהרה מצידו לפיה התובע כלל לא רואה עצמו כשותף בחברה, אלא שהוא לא מסביר בתביעתו מתי חדל להיות חלק מהחברה, כיצד ולמי הודיע, באלו נסיבות והאם הוחזרה השקעתו בדרך כלשהי. בשים לב לאמור והואיל וכשלון עסקי לא מקים עילה להחזרת השקעה לשותף, טוען התובע כי הוא זכאי להחזר מכוח תרמית שבוצעה נגדו ע"י הנתבע, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת מו"מ לכריתת חוזה, התנהגות שלא בתום לב והפרת החוזה. טענות התובע התובע טוען שהגה באפריל 2005 או בסמוך לכך, רעיון לייבא קלנועיות מטייוואן ולשווקן בישראל באמצעות חברה ולצורך כך פנה לחברו ניר רז (להלן: "ניר") שעבד אותה עת כשכיר בחברה אחרת לשווק קלנועיות. ניר ביקש לצרף את הנתבע לחברה הואיל ובאותה עת הנתבע, עורך דין במקצועו, טיפל בענייניו המשפטיים נוכח קשיו הכספיים של ניר ועזר לו ולמשפחתו. השלושה נפגשו בביתו של ניר וסיכמו בע"פ על הקמת חברה שכל אחד מהם יהיה בעל 1/3 מהמניות בה. הוסכם כי הנתבע יטפל בהקמת החברה. בתמורה למניותיו מסר התובע לנתבע שיק ע"ס 100,000 ₪ לז"פ 28/4/05. השיק ניתן למוטב בלבד, הואיל ובאותה עת החברה עדיין לא הוקמה. לטענתו, הנתבע התחייב להכניס גם הוא 100,000 ₪ לחברה, וניר התחייב בתמורה למניותיו להביא לחברה את כישוריו וקשריו בתחום, לעבוד ולנהל בפועל את החברה. החברה הוקמה בחודש מאי 2005, ולאחר מכן יבאה לישראל מלאי קלנועיות, לפי הטענה, והחלה בשיווקן. לטענת התובע, בסמוך להגעת המכולה עם הקלנועיות לארץ, ביקש ממנו הנתבע להכניס סכום נוסף של 100,000 ₪. התובע סירב להשקיע כל סכום נוסף שהוא והעניין ירד מהפרק. כשהגיעה המכולה נדרשו 50,000 ₪ לשם שחרור מהמכס והנתבע העמיד את הסכום בצורת הלוואת בעלים לחברה. הקלנועיות שוחררו מהמכס והחלו להימכר, לפי הטענה, ע"י ניר. התובע לא מפרט כמה קלנועיות נמכרו אך מודה שקלנועית אחת נמסרה לאחותו המתגוררת בקיבוץ בית אלפא לצרכי הדגמה, פרסום ושיווק. התובע טוען כי בשלב מסוים בשנת 2006 נודע לו מניר כי יחסי ניר והנתבע עלו על שרטון וכי הנתבע רשם את החברה על שמו בלבד. הוא אף מודע לכך שבשלב מסוים בשנת 2006 עברה החברה לעסוק בעסקים אחרים של התפלת מים, ואינו מבקש את חלקו בגין עיסוקים אלו. לטענתו, ספרי החשבונות היו בחזקתו הבלעדית של הנתבע שלא נתן לתובע לעיין בהם. התובע טוען כי עם הקמת החברה היו מורשי החתימה ניר והנתבע, ברם מאוחר יותר (לא נוקב במועדים), התברר כי הנתבע נותר בעל זכות החתימה לבדו בחשבון הבנק. הנתבע לא טרח לזמן ולקיים אספות כלליות או ישיבת דירקטוריון והתובע לא קיבל שום דיווחים על ההתפתחויות בחברה. הנתבע עשה בחברה כבשלו מבלי שהתובע יודע כמה קלנועיות נמכרו, מתי, באיזה סכומים וכמה קלנועיות נשארו אצל הנתבע עד היום. התובע טוען כי במעשיו ומחדליו של הנתבע כפי שפורטו לעיל, יש חוסר תום לב במו"מ לקראת כריתת החוזה וחוסר תום לב ותרמית בביצוע חוזה, המצדיקים החזרת השקעתו. טענות הנתבע מדובר בתביעה קנטרנית שנולדה כל כולה כדי להתגייס לעזור לחברו ניר רז ולהטריד ולהכפיש את הנתבע על רקע הסכסוך המשפטי בין הנתבע לניר, ואין בה ממש מבחינת עובדתית ומשפטית. מאז הקמת החברה בשנת 2005 ועד הגשת התביעה בשלהי 2009 לא פנה התובע לנתבע בע"פ או בכתב, לא ביקש להירשם כבעל מניות ולא הייתה לו כל טענה נגד הנתבע, ללמדך שכל הטענות כבושות ומומצאות בדיעבד. בעת הקמת החברה (שעסקה בתחילה ביבוא קלנועיות), שהייתה מבוססת על כישוריו וכוח העבודה של ניר, הוסכם כי ניר לא ישקיע כסף וכי התובע יכניס 100,000 ₪ וכך גם הנתבע. כ"כ ולאור הסתבכותו הכלכלית וחובות במליוני שקלים של ניר, לא רצה האחרון להירשם כבעלים. בהתאם, הנתבע רשם את החברה בשלב ראשון על שמו לבקשתו של ניר. אכן, בתחילה דובר אמנם על כך שלתובע יהיה 1/3 במניות החברה, אך לאחר שניתן הכסף והחברה הוקמה, שינה טעמו, לא היה מוכן להשקיע כל סכום נוסף בחברה והסכים כי הכסף שנתן יחשב כהלוואה לניר ולא כהלוואת בעלים לצורך שותפות בחברה. זו הסיבה שלא פנה לנתבע ולו פעם אחת, לא היה מעורב בעניני החברה ובסופו של יום אף קיבל מניר בפועל את החזר אותו סך של 100,000 ₪. הואיל ובעת מתן השיק ע"ס 100,000 ₪, ב-18/4/05 או בסמוך לפני כן, טרם הוקמה החברה, הוכנס הכסף לחשבון אישי של הנתבע ולאחר שהוקמה החברה, נפתח חשבון לחברה והכספים הועברו לחשבון זה. בניגוד לטענות התובע, ניר היה בעל זכות חתימה (מיופה כוח) בחשבון הפרטי של הנתבע ואח"כ בחשבון החברה והשתמש בכספים לצרכי החברה כמו גם, כמסתבר, לצרכיו הפרטיים. בתחילה השקיע הנתבע בחברה למעלה מ- 100,000 ₪ וזאת עוד בטרם יבוא מכולת הקלנועיות. במועד הגעת הקלנועיות בספטמבר 2005, צריך היה לשלם סך 55,000 ₪ כדי לשחררן מהמכס. כיון שבחשבון החברה לא נותרו מספיק כספים והיה צורך בהכנסת סכומים נוספים, ביקש מהתובע להכניס כסף אך הלה הודיע במפורש שאינו מתכוון להשקיע כספים נוספים מעבר לסכום של 100,00 ₪ אותו הלווה לניר, כי לא מוכן להלוות כל סכום נוסף, וכי אינו שותף בחברה. בלית ברירה, השקיע הנתבע את הסך הנ"ל לבדו ביום 2/9/05. הנתבע טוען כי החברה ייבאה מכולה אחת ב-8/9/05 ובה 22 קלנועיות בלבד. רוב הוצאות החברה הוּצאו על שכרו והוצאותיו של ניר שאף נסע לטייוואן לצורך טיפול ברכישה והבאתן לארץ. לטענתו, מתוך הקלנועיות שיובאו, נמכרו 5 בלבד ונגרמו הפסדים כבדים. בכל אותו זמן משך ניר משכורות והוציא הוצאות שגרמו להפסדים והעמיקו את החובות. בכל אותו הזמן, התובע לא ביקש לראות את מסמכי החברה. הספרים היו פתוחים לעיונו בכל עת. כל המסמכים הנוגעים לספרי החשבונות של החברה (לרבות שיקים, רישומי כרטיס אשראי, מיילים, חוזים, הוצאות ניר וכד' ) היו פתוחים בפניו (וגולו לבא כוחו עוד לפני תחילת הליך זה במסגרת תביעה שהגיש הנתבע נגד ניר בו אותו עורך דין המייצג את התובע, ייצג את ניר), כך שהטענה בדבר אי ידיעת המצב הכספי, ההוצאות וההכנסות, מיתממת ואינה אמת. התובע לא ביקש להירשם כבעלים בחברה ולא בכדי לא היה מעורב בפעילותה, ודרש לא להיות מעורב בה, כך שטענתו לפיה לא הוזמן לאספות כלליות היא תמוהה. הנתבע מדגיש כי בכל התקופה שמשחרור הקלנועיות מהנמל ועד היום, היה ברור לכל הצדדים כי לתובע אין יותר חלק בחברה או בעסקיה או בעסקים מאוחרים יותר של התפלה שהתפתחו לאחר מכן באוסטרליה ובמקומות אחרים. בשנת 2006 עת ביקש כונס הנכסים לממש ולמכור את הבית של ניר, הנתבע אף יעץ לניר שהתובע ירכוש את ביתו של ניר מהכונס במחיר נמוך, כך שיוכל למכור את הבית ברווח שישמש הן להחזרת החוב של ניר לתובע והן יותיר את היתרה לניר. ואכן בהתאם לכך, נכרת הסכם בין ניר לתובע לפיו הועמד חובו של ניר לתובע ע"ס 345,000 ₪, סכום שכלל את החזר ההלוואה שהעניק התובע לניר לעסק הקלנועיות בסך 100,000 ₪. במילים אחרות, ה-100,000 ₪ היו הלוואה לניר. המניות נרשמו ע"ש הנתבע לבקשת ניר. ניר היה בעל זכות חתימה בחשבון והוא ששלט על הפעילות העסקית. בתחום הקלנועיות הייתה החברה בהפסדים ורק לאחר מכן פעלה החברה ביבוא ויצוא והתפלה. בגין עסקי ההתפלה נחתמו עסקאות והחברה אף עמדה לפתוח משרד באוסטרליה, פעילות שהניבה סכסוך ותביעות בין הנתבע לניר. רוב הוצאות החברה הוצאו על נסיעות ניר לטייוואן לצורך הרכישה. בפועל נמכרו 5-6 קלנועיות עד ינואר 2006. אחת הקלנועיות ניתנה לאחותו של התובע ע"י ניר ללא ידיעתו של הנתבע ודבר זה נודע לו רק עת הוגשה התביעה. לחברה נגרמו הפסדים גדולים בתחום הקלנועיות והיא עברה לעסוק בתחומים אחרים. החברה פעלה בשנים 2006-2007 בתחומים אחרים (לא קלנועיות), שלתובע אין חלק בהם והוא לא מבקש חלק בהם. ספרי הנה"ח היו פתוחים ולו רצה התובע יכול היה לדרוש לראותם אך הוא מעולם לא ביקש לבדוק ולקחת חלק. הוא אף לא ביקש בשום שלב להירשם כבעלים של החברה. בשים לב לכל האמור, טוען הנתבע כי התובע ביקש שלא להיות שותף בחברה והטענה בדבר קיפוחו אינה אמת. אין תימה כי הוא מבקש בתביעתו סעד של החזר ה-100,000 ₪ ולא מבקש לקבל חשבונות או להירשם בעל 1/3 בחברה שכן אם התובע שותף אזי הוא חב גם בהפסדי החברה לפי חלקו הנטען (1/3). דיון והכרעה הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית בה חזרו על טענותיהם וסמכו ידם על מסמכים, חוזים, פרוטוקולים של תביעות אחרות במכלול הסכסוך, ותדפיסים בנקאיים. הנתבע מפרט בתצהירו (נ/6) כי לאחר יבוא הקלנועיות והסכום הנוסף שהשקיע (רק הוא) ניסו לשווק אותן. הדבר היה קשה והם הצליחו למכור רק מספר מועט של קלנועיות. העסק החל לצבור הפסדים בשל עלויות אחסנה פרסום דלק וכד'. ניר היה אמור למשוך 5,000 ₪ לחודש כמשכורת אבל בפועל הסתבר שהוציא כספים בסכומים גבוהים יותר. מהמאזן עולה כי בשנה הראשונה (2005) נמכרו קלנועיות בסך 68,000 ₪. שנת 2006, היתה יותר בעייתית לא נמכרה אף קלנועית, גדלו ההוצאות (אחסון ותחזוקה) וב-1/4/06 הגיעה החברה למצב שלא היה כסף בחשבונה. בינתיים ניר עזב לחו"ל, הקלנועיות הוצעו לסוכנים שונים, לא נמכרו וב-2008 רכש הנתבע את המלאי ב-20,000 ₪ ומאז שוכב המלאי באותו מקום. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם, אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת תביעתו. הוא לא הוכיח חוסר תום לב מצד הנתבע, וודאי לא תרמית, ולא הוכיח כל עילה שמזכה אותו בסעד המבוקש. לא זו אף זו, הוכח להנחת דעתי כי הוא קיבל בחזרה את הסכום שהשקיע בסך 100,000 ₪ מניר כך שגם לא עומדת לו זכות לקבלת סעד מדיני "עשיית עושר ולא במשפט". להלן אפרט את הממצאים, והמסקנות; לא נערך הסכם מייסדים ולכן לא ניתן לומר שהוסכם במפורש שלתובע יהיה 1/3, לנתבע 1/3 ולניר 1/3. אין חולק כי זו הייתה הכוונה המקורית ברם אין גם חולק כי התובע הודיע שאין בכוונתו להשקיע כל סכום נוסף בחברה. התובע מאשר בחקירתו הנגדית כי התבקש ע"י ניר להשקיע עוד 100,000 ₪ והודיע שלא מוכן להשקיע. אחרי זה פנה אליו הנתבע ואמר שצריך 55,000 ₪ לשחרר את הקלנועיות והתנהלה שיחת וועידה בין התובע ניר והנתבע והתובע סירב להכניס כל סכום. (עמ' 8-9 לפרו'). מהימנה עלי עדות הנתבע כי בשיחה זו אמר התובע כי כוונתו היתה לעזור לניר במתן הלוואה ואינו מהווה שותף בחברה. בכך, הן באמירתו המפורשת לפיה הוא מבקש להיחשב כמי שנתן הלוואה לניר והן, למצער, בהתנהגותו, לא ראה עצמו שותף בחברה ולא ביקש כי 1/3 המניות יירשמו על שמו. בעת שהתובע נתן את השיק לנתבע ביום 28/4/05, טרם נרשמה החברה ברשם החברות (שכן זו נרשמה ב-11/5/05), ולכן לא ניתן היה להפקיד את הסכום של 100,000 ₪ לחשבון החברה ומסיבה זו הופקד הסך בחשבון הנתבע. עוד, אין חולק כי ב-28/4/05, לא יכול היה ניר לפתוח חשבון בנק בשל חובותיו, ולכן החשבון נפתח ע"ש הנתבע כשניר היה מיופה כוח לפעול בחשבון כולל כרטיס אשראי, פנקס שיקים והוא זה שבפועל ניהל את החברה והחשבון. בהמשך ביום ב-3/6/05 או בסמוך לכך נפתח חשבון החברה. (ראה נספח כז' לתצהיר הנתבע), והכספים מחשבון הנתבע עברו לחשבון החברה. הנתבע העיד (סעיף 25 לתצהירו) כי השקיע עד סוף שנת 2005, עת העסק היה של קלנועיות בלבד, סך 175,000 ₪ בדרך של הפקדת המחאות לפי הפירוט: 10,000 ₪ ביום 22/4/05. 20,000 ₪ ביום 27/4/05. 80,000 ₪ ביום 19/7/05. 55,000 ₪ ביום 2/9/05. סך 10,000 ₪ ביום 15/9/05. עדותו נתמכה במלואה במסמכי הבנק (ראה נספחים ב 1, ו2, כז1, כז2 לתצהיר הנתבע), ולא נסתרה בכל דרך. הוכח כי בתקופה מסוימת היו פתוחים שני חשבונות במקביל; חשבון הנתבע האישי וחשבון החברה, אבל כספי עסקי הקלנועיות בסך 65,000 ₪ הועברו ב-12/7/05 מהחשבון של הנתבע לחשבון החברה (וראה נספחים ב1 לתצהיר הנתבע) שם ניתן לראות כי מחשבון הנתבע יוצא הסך הנ"ל באותו יום, ובחשבון החברה- כסף נכנס באותו יום. אחרי העברת אותם 65,000 ₪ נשאר בחשבון הפרטי כ-4,000 ₪ להתחייבויות עתידיות נוספות ועמלות עד סגירת החשבון ב17/5/06 (ראה נספחים ב1-ב3 לתצהיר הנתבע). גם הדוח הכספי לשנת 2005: מאזן ודוח רווח והפסד (נ/9) מלמדים כי מעבר להשקעת ה-100,000 ₪ של התובע הושקעו כספים נוספים. מהמאזן עולה כי הרכוש השוטף עמד ב-31/12/05, על 214,828 ₪ (וההתחייבויות על 248,387 ₪ ללמדך שהחברה היתה גירעונית). נתון ה-214,800 ₪ מלמד כי נכנסו כספים ממקורות כלשהם. ומה המקורות? הואיל והתובע לא השקיע כל סכום מעבר ל-100,000 ₪ והואיל ואין חולק כי ניר לא הכניס כל סכום שהוא לחשבון החברה, הרי שמי שיכול היה להשקיע בחברה לשם מימון פעילותה, וכך הצהיר שעשה, הוא הנתבע והוא בלבד. לפי המאזן, עלות רכישת הקלנועיות היתה 176,000 ₪ (ראה ביאור 9 לדוח רווח והפסד). בחשבונית הרכישה נכתב שנרכשו 22 יחידות. כל הללו מאמתים את גרסת הנתבע. בניגוד לטענת התובע לפיה לא קיבל דבר מהחברה או טענות למשיכות לא ברורות מחשבון החברה, הוכח כי מי שניהל בפועל את חשבון החברה הוא ניר והוא זה שהוציא את השיקים והתובע אף קיבל כספים ממנו. כך לדוגמא ניתן לראות במסמכי הבנק שיק שנתן ניר לתובע מחשבון החברה ב-2/11/05 ע"ס 5,000 ₪, לאדם בשם כפיר מצא ע"ס 2,000 ₪ ביום 6/12/05, וכך ניר משך לעצמו שיק ע"ס 6,000 ₪ 14/12/05 (נספח ד2). כ"כ הוכח שניר משך כספים גם מחשבון הנתבע (לפני העברת הכספים מהחשבון האישי של הנתבע לחשבון החברה). הוכחה לכך נמצאת בדפי חיובי חברת האשראי (נ/11) לפיה מבצע העסקאות הוא ניר. הוזמה אפוא טענת התובע לפיה לא קיבל דבר שכן קיבל כסף, ואף קיבל קלנועית לשימוש אחותו. הוכח כי הנתבע פגש את התובע פעם אחת לפני הקמת החברה ופעם שניה בבת מצווה של בתו של ניר בשנת 2006. הנתבע העיד ולא נסתר ועל כן הטענה לפיה התובע סמך כל הזמן על הנתבע שעה שכלל לא היה בקשר איתו אלא עם ניר, נשמעת, בכל הכבוד, לא רצינית. התובע נשאל אם נכון שפעילות החברה התנהלה ע"י ניר מביתו של ניר ומשיב: ת. "ניר גר בבית שלו ויש לו שם מרתף ומחסן, הוא ניהל את ענייניו משם. המרתף של ניר לא הוצג כמשרד של אדן. ש. איפה היה המשרד של אדן? ת. לא יודע. ש. ולאן הגיעו המסמכים? ת. ניר ניהל את ענייניו מהבית ודורון (הנתבע- א.ד) ניהל את ענייניו ממשרדיו. ש. ידעת שמסמכי התאגדות של החברה שהוגשו לרשם החברות, הוחזקו אצל ניר במשרד בביתו? ת. לא ייחסתי לכך חשיבות אם המסמכים נמצאים אצל דורון או אצל ניר". (עמ' 10 לפרו'). עדות זו מלמדת כי ניר ניהל את ענייני החברה, כי התובע היה בקשר עם ניר, ויכול היה לקבל ממנו את כל המידע לרבות העובדה שמעת הקמת החברה לא התובע ולא ניר נרשמו כבעלי מניות. הוא מעולם לא הביע תרעומת על כך ללמדך שגרסתו המאוחרת אינה מתיישבת עם התנהלותו בזמן אמת. חרף טענתו הכללית של התובע לפיה ניהול עסקי החברה היה בידי הנתבע באופן בלעדי, מודה התובע בחקירתו שידוע לו שמי שאפסן את הקלנועיות הוא ניר (עמ' 14 לפרו'). הוא יודע שניר העביר אותן לקלדורית שיסייעו במכירה והוא מודה שניר הצליח למכור רק 7 קלנועיות ב-3 שנים (עמ' 15 לפרו'). אשר למטרת ההשקעה של ה-100,000 ₪, בעדותו בתיק אחר בענין הסכסוך בין ניר לנתבע בפני כב' הש' גירון, העיד התובע שנתן את הכסף לא כדי לקבל כספים אלא לעזור לניר וכי מטרתו בהשקעה הייתה לא להפסיד וגם לא להרוויח (נ/5 עמ' 67 ש' 21-25). אִמרה זו מתיישבת עם הלך רוח של הלוואה ולא עם מי שרואה עצמו שותף בחברה ומצפה להרוויח. הנתבע העיד ולא נסתר כי ההוצאות לפני הגעת המכולה היו נסיעות ניר לחו"ל, אירוח נציגי חברות קלנועיות מחו"ל בארץ במסגרת ניסיונות היבוא, פרסום שווק, ביטוחים, רכישת נגרר והתקנת וו גרירה על רכב ניר. כל הללו הוצאו בשיקים וכרטיסי אשראי מחשבון החברה. הנתבע לא הסכים להשקיע כל סכום שהוא ולא ראה עצמו כשותף. במשך מס' חודשים ניסו לשווק והתברר שהדבר היה קשה משסברו. נמכרו מס' מועט של קלנועיות, והעלויות קרי החזקה, תחזוקה אחסנה, דלק משכורת לניר דרשו כספים רבים שהושקעו ע"י הנתבע בעצמו ולבדו. הוכח כי נמכרו 7 קלנועיות ועל כל תקלה היה צריך ניר לנסוע לתקן. מהמאזן ומסמכי הנה"ח עולה כי בשנה הראשונה נמכרו קלנועיות ואביזרים בסכום 68,000 ₪ בלבד. הנתבע הוכיח במסמכים כי מתוך סכום זה שולמו כ- 35,000 ₪ ע"י מר אברהם נחום שרכש 3 קלנועיות ובהמשך לא היה מרוצה, ביטל המחאה ואף החזיר את הקלנועיות. הוכח כי נמכרה קלנועית אחת במושב לכיש ואחת בקיבוץ חולתה. זאת לאחר 7 חודשים של עלויות גבוהות, נסיעות לכל קצווי הארץ בניסיונות שווק ומתן שרות. הנתבע העיד ולא נסתר כי הסוללות של הקלנועיות החלו לאבד את חייהן עם כל יום שחלף וביום 1/4/06 החברה הגיעה למצב שלא נותר כסף בחשבונה. הנתבע העיד ולא נסתר כי החברה הצליחה למכור 3 קלנועיות בתחילת 2006 ולאחר מכן שילם ניר חוב שהיה לו לקיבוץ דליה באמצעות מכירת קלנועית. הקלנועית נמכרה ב-16,000 ₪ אך החוב עמד על 9,000 ₪. מאז לא נמכרו קלנועיות. וכך חרף ניסיונות למכור ואף להשכיר, שלא צלחו נותרו הקלנועיות כשהציוד הולך ומתיישן. הנתבע העיד ולא נסתר כי מעט לפני עזיבתו של ניר לאוסטרליה העביר האחרון את מלאי הקלנועיות לחברת קלדורית כדי שזו תנסה למכרן. בפועל לא נמכרו ובשנת 2008 סגר הנתבע את החברה לאחר שראה כי מידי שנה נאלץ להוציא הוצאות על חברה הפסדית. הנתבע הוכיח כי רכש אישית את המלאי בסכום של 20,000 ₪ כנגד הפחתה מהחוב של החברה כלפיו. אשר להחזר ההלוואה, הוכח להנחת דעתי כי הסך 100,000 ₪ הוחזר לתובע ע"י ניר, ואפרט; בשנת 2006 החל הבנק המשעבד את ביתו של ניר, לנקוט בהליכי כינוס ופינוי ניר מדירתו. בסופו של דבר ובסיוע של הנתבע הושג הסכם לפיו הכונס ימכור את הבית לתובע בסכום של 230,00$. הוסכם כי התובע ירכוש את הבית מהכונס ואחר כך ימכור אותו כשבמסגרת זו יישארו בידיו של התובע סכומים שניר חייב לו. לצורך ההתחשבנות בין ניר לתובע, כרתו השניים הסכם. בהסכם זה שבין ניר לתובע (לא נושא תאריך ונושא רק חתימת התובע) נכתב כי התובע רכש את הבית של ניר מכונס הנכסים, כי ימכור אותו ומתוך התמורה יחזיר לעצמו סך 345,000 ₪ שהלווה לניר (סעיף 1.ג להסכם (נספח ח3 לתצהיר הנתבע). התובע הודה בחקירתו בהוצל"פ ביום 23/2/10 כי ניר היה חייב לו בין 330,000 ל-350,000 ₪ וזה מורכב מסכום לעסקת רכישת הבית מהכונס ועוד סך 100,000 ₪ שהלווה בעבר לצורך בניית הבית בשנת 2004. ובמילותיו שם: "לפי מה שתרמתי לעסקת הבית +היה עוד הלוואה שמשפחת רז היו חייבים לי זה היה בשנת 2004... הם נתקעו בבניית הבית בבעיות כלכליות כדי שיוכלו לעבור לבית החדש, הלוויתי להם סך של 100,000 ₪". (נספח ט2 לתצהיר הנתבע). התובע ניסה להתכחש בחקירתו הנגדית בפניי לעדות זו שמסר בעבר, ברם משעומת עם הפרוטוקול, אישר שאכן כך העיד בהוצל"פ (עמ' 15 לפרו' ש' 17-23) (הפרוטוקול של ההוצל"פ הוגש וסומן נ/1). התובע גם מודה כי חתם על המסמך ח3 שם נרשם במפורש כי מיתרת המחיר של הבית שימכור יישארו בידיו סך 345,000 ₪ שהלווה לניר. הוא מודה שחתם על מסמך זה בביתו של ניר. התובע טען בעדותו שזה נחתם בנוכחות הנתבע וכי הנתבע הכין את המסמך וזה נסיון להפילם בפח. הנתבע העיד שאכן הכין והדפיס את ההסכם, ברם בכלל לא נכח בעת חתימתו וכי ניר והתובע הם שמילאו את הסכום בכתב יד (עמ' 16 לפרו'). גרסה זו של הנתבע מסתברת יותר ולפיה הוא הכין את המסמך, לבקשתם, אך השאיר לצדדים למלא בעצמם את התאריך וסכום שניר מחזיר לתובע. אם הנתבע היה מכניס את הסכום מראש, כטענת התובע, הרי לא היתה סיבה כי סך זה לא יודפס כמו שאר טיוטת ההסכם. הכנסת פרט זה בכתב יד תומכת במסקנה כי הצדדים (התובע וניר) הם שהכניסן את הסכום לאחר שסיכמו את ההתחשבנות הכוללת בינהם. לאור קביעתי כי הנתבע והתובע נפגשו רק פעמיים (לפני הקמת החברה ובאירוע בת מצווה ב-2006) הרי שאני קובעת כי הנתבע לא נכח בחתימת המסמך נספח ח3. עוד אוסיף, למעלה מהצורך, כי העובדה שניר לא חתום על העותק שהוגש אין בה כדי להעלות או להוריד שכן הדבר החשוב הוא כי חתימתו של התובע מופיעה במסמך, חתימה שהוא לא מתכחש לה. התובע מאשר שהבית שנרכש על ידו מהכונס, עלה 1,035,690 ₪ (נ/2). הוא מאשר ש-900,600 ש" ניתנו ע"י חברת בלה השקעות. הוא מאשר שסכום נוסף בסך 30,000 ₪ ניתן ע"י עו"ד קאוס. הוא מאשר שקרובים של ניר נתנו עוד כ- 50,000 ₪ כדי שהתובע יוכל לקנות את הנכס. הוא מאשר שהוא נתן המחאה בסך 55,090 ₪ (צילומי ההמחאות הוגשו וסומנו נ/3) (עמ' 18-19 לפרו'). הוא מאשר כי פרט לסכומים הללו דרש הבנק עוד 90,060 ₪ כדי להוציא את העסקה לפועל וסכום זה הועבר לנתבע בהעברה בנקאית, שהעביר בתורו את הסכום לעו"ד אשכנזי- הכונס (נ/4). המסמכים לעיל, מלמדים כי מתוך כלל תמורת הבית (1,035,690 ₪) התובע שילם לכונס הנכסים במסגרת העסקה ממקורותיו הפרטיים, 145,000 ₪ בלבד. הא ותו לא. בחקירתו (פרו' עמ' 16 ש' 12-15) מודה התובע ששילם לעו"ד אשכנזי 90,000 ₪ ועוד 55,000 ₪. סכום זה מצטבר בדיוק ל-145,000 ₪. ניסיונותיו של התובע לטעון, כי בעצם שילם לאשכנזי 145,000 ₪ ועוד 145,000 ₪ היינו 290,000 ₪ ראויים לדחייה בשתי ידיים. הם אינם אמינים, לא מתיישבים עם עדויותיו במקומות אחרים, לא מתיישבים עם ח3 עליו חתם ועם מחיר הבית:1,035,690 ₪ ולא מתיישבים עם תדפיסי הבנק שלו. בעמ' 19 לפרו' מודה התובע ששילם 90,060 ₪ בהעברה בנקאית לנתבע שהעבירה לאשכנזי וכן בהמחאה בנקאית ע"ס 55,090 ₪ (נספחים נ3,נ4). עוד אישר כי יתרת התשלומים שולמו ב-3 המחאות שנמשכו ע"י אחרים בסך 900,600 ₪ 30,000 ₪ ועוד 50,000 ₪. זאת ועוד, ממסמכי הבנק של התובע ת/3 עולה כי ביום 24/6/06, יתרת התובע בחשבון הייתה 2,511 ₪. ביום 27/4/06 קיבל התובע הלוואה מהבנק בסך 150,000 ₪. כל הפעולות שבוצעו ביום ערך 27/4/06 רשומות על יום ערך זה. ביום 28/4/06 הייתה בחשבון יתרה של 152,951 ₪. ביום 30/4/06 נרכשת המחאה בנקאית בסך 145,000 ₪ לעו"ד מוטי אשכנזי והיתרה הופכת ל-7,937 ₪. ביום 1/5/06 נרשם ביטול ש. בנקאי בסך 145,000 ₪ ע"ש מוטי אשכנזי, והיתרה בחשבון 155,471 ₪ ביום 1/5/06 נרשם רכישת שיק בנקאי עבור עו"ד קובי אשכנזי והיתרה בחשבון 10,457 ₪. ביום 2/5/06 נרשם תיקון, ובתנועה נרשם 145,000 ₪ והיתרה חוזרת להיות 155,457 ₪ (זו פעולת ביטול השיק הבנקאי ע"ס 145,000 ₪ שנרשם ע"ש מוטי אשכנזי בטעות במקום קובי אשכנזי, והשבת הסכום לחשבון -א.ד). ביום 2/5/06 נרשם העברה לבנק אחר סכום 90,060 ₪ והיתרה בחשבון 65,397 ₪. ביום 2/5/06 נרשם רכישת שיק בנקאי בסכום 55,090 ₪ ע"ש קובי אשכנזי והיתרה בחשבון 10,307 ₪. מתדפיס של חשבונו של התובע עולה אפוא בבירור כי הוא לא שילם 145,000 ₪ פעמיים כטענתו אלא פעם אחת (אחרת היתרה היתה צריכה לעמוד על יתרה שלילית של כ-140,000 ₪ מה שלא מתקיים בעניננו. מסכימת כל הנ"ל הוכח בבירור כי התובע שילם לכונס סך 145,000 ₪ ולא יותר (בוודאי לא 290,000 ₪) ומכאן שאם ניר צריך להחזיר לו 345,000 ₪ הנובעים מ- 145,000 ₪ ששילם לרכישת הדירה + 100,000 שסייע בזמנו לרכישת הבית ע"י ניר, הרי שנותר סכום לא מוסבר של 100,000 ₪. התובע טוען כי ניר היה חייב לו 100,000 ₪ שהלווה במהלך 2004 לצורך בניית הבית של ניר ועוד 145,000 ₪ ששילם לכונס לצורך רכישתו. הצטברות שני סכומים אלו עומדת על 245,000 ₪ אבל בהסכם בינהם ח3 עליו הוא חתום, נרשם שמגיע לו 345,000 ₪ ונשאלת השאלה מהם אותם 100,000 ₪ החסרים. התשובה היחידה ההגיונית האפשרית היא כי הכסף של עסקת הקלנועיות שעמד בדיוק על 100,000 ₪. לא הוצע כל הסבר הגיוני אחר, בייחוד נוכח הודאתו של התובע בהליך בפני כב' הש' גירון כי ניר כעת לא חייב לו דבר. (הפרוטוקול בפני הש' גירון הוגש וסומן נ/5). לסיכום, לא הגיוני שמצד אחד טוען התובע כל הזמן שסמך על הנתבע ומצד שני בכלל לא היה איתו בקשר ונפגש עמו אולי פעמיים. לא הגיוני שמי שרואה עצמו כבעל מניות בחברה לא יתעניין מה ההוצאות, מה הרווחים מעת הקמת החברה בשנת 2005 ועד שנת 2007. להבדיל מכך שלא היה בקשר עם הנתבע, התובע מעיד כי היה בקשר רציף עם ניר שניהל את החברה והוא אף טען שיש לו רישום מדויק על כל קלנועית שנמכרה איפה ובכמה (עמ' 8 לפרו' ש' 13-14) ואם כך הדבר הרי זה סותר טענתו הבסיסית לפיה כל המידע הוסתר ממנו. מעדותו זו עולה כי לא רק שקיבל מידע שוטף מניר אלא ככל הנראה ידע טוב יותר מהנתבע אודות התנהלותה שכן אין חולק כי ניר היה הרוח החיה של החברה כל עוד עסקה בקלנועיות. הוכח בראיות כי הנתבע השקיע בחברה 175,000 ₪ בשנת 2005, כך שלא ניתן לראות במה רימה אותו. הכישלון העסקי אינו עילה להחזרת הסכום של 100,000 ₪. המסקנה העולה מההתנהלות היא כי התובע, חבר של ניר, רצה לעזור לו בעת הקמת החברה כפי שעזר לו בעבר בשנת 2004 בעת בניית הבית (בהלוואה של 100,000 ₪). בעת ההסכמה על הקמת החברה התובע לא החליט אם הוא בגדר שותף בחברה או מלווה שכן מטרתו היתה לעזור לניר וכל שרצה הוא לא להפסיד כסף. הסטטוס של התובע ביחסיו עם החברה התגבש שעה שהגיעה המכולה עם הקלנועיות. אז ומשנתבקש להוסיף עוד כסף הודיע כי אינו מתכוון להשקיע שום סכום נוסף וה- 100,000 ₪, ניתנו לניר כהלוואה. התובע לא היה מוכן להשקיע בחברה גם כשידע שאין כסף להוצאת הקלנועיות מהמכס דבר התומך בגרסת הנתבע לפיה ניער חוצנו מהחברה וביקש לראות את הסכום כהלוואה לחברו ניר. גם העובדה שניר/חברו ניהל והוא מעולם לא פנה בכל בקשה או טרוניה לנתבע מלמדת כי זנח ענינו בחברה, ניהולה ורווחיה (כפי שגם הצהיר) ורק רצה לקבל את הכסף שהשקיע חזרה מניר. בפועל, הוכח כי התובע הסכים עם ניר שחובו של ניר לתובע עומד על 345,000 ₪. לא הגיוני כי שעה שהתובע סבר שצריך להחזיר לו את ה-100,000 ₪בגין השקעתו בחברה שירדה לטמיון והיה בידו לקבלם מניר באופן מעשי בעת עסקת רכישת הבית מהכונס ומכירתו, לא לקבל את הסכום והטענה כי לא הוחזר הסך אינה מתיישבת עם המסמכים ועם הודאתו כי ניר לא חייב לו דבר. אני קובעת אפוא כי בסך הנ"ל של 345,000 ₪ כלול גם ה-100,000 ₪ של השבת ההשקעה בחברה. בהצטברות אי הוכחת הטעיה, תרמית, חוסר תום לב ובתוספת הוכחה לפיה התובע קיבל בסופו של יום את השקעתו בחזרה, התובע לא הרים את הנטל, ויש לדחות את התביעה. אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 14,000 ₪. דיני חברותהקמת חברהסכסוך